מותה של ג’יין בירקין, ב-16 ליולי 2023, בגיל 76, הכה את מעריציה בצער עמוק. קשה הפרדה על אף נצחיות השירים. הלחנים חוזרים על עצמם בראשי, עקשניים. במהלך צפייה בסרטים תיעודיים והאזנה לראיונות, אני לומדת עוד ועוד על ג’יין-סרז’, על ג’יין-ג’יין. באר מים עמוקים.
הכתבה לא תהיה אלא טיפה בה למרות שתתמקד רק בעולמה המוזיקלי של האומנית שהייתה לא רק זמרת כי אם גם שחקנית, תסריטאית, במאית – סרטים ותיאטרון, סופרת – הוציאה אוטוביוגרפיה מבוססת על יומנה האינטימי בשני כרכים (1), משוררת, פעילה חברתית ופוליטית.
במשך יותר מחמישים שנה, כמעט שישים, הייתה ג’יין נוכחת בנוף האומנותי של צרפת כאייקונית אופנה (בייחוד בתחילה), כשחקנית וכמובן כזמרת. ואם הייתה המוזה הבלתי נשכחת של סרז’ גנסבור, ידעה להמציא עצמה מחדש לאחר מותו. תוך שהמשיכה לשיר את שיריו ולהנציח את זכרו ללא הפוגה, גילתה כישרונות מפתיעים, בולטים ורגישים משלה.
מהרגע שכף רגלה דרכה על אדמת צרפת, הרגישה חופשייה ומשוחררת. מזלה הטוב הפגיש אותה עם סרז’ ועם צרפת כולה. הצרפתים אימצו אותה אל חיקם והיא החזירה להם אהבה, על החיים ועל המוות. ג’יין נעשתה אייקון תרבותי, אוצר לאומי, אגדה צרפתית.
אני אוהבת אותך גם אני לא
מבריז’יט אל ג’יין, לידתו וגניזתו של שיר שערורייתי
שיר האהבה השערורייתי, “אני אוהבת אותך גם אני לא”, שפירסם את ג’יין כזמרת והכניס כסף רב לכיסו של סרז’, נועד, במקור, לבריז’יט בארדו. סרז’ היה גאה ומרוגש כשניהל רומן עם פצצת המין המפורסמת שהייתה אז נשואה למיליונר הגרמני, נער השעשועים גונטר זקס.
בריז’יט ביקשה מסרז’ שיכתוב בשבילה את שיר האהבה היפה ביותר שיהיה מסוגל להעלות בדמיונו. כך נולד בלילה אחד “אני אוהבת אותך גם אני לא” והוקלט כדואט מפיהם של בריז’יט וסרז’. הכוכבת לא הרגישה כל כך נוח לגלות ברבים את תשוקתה אל היוצר בגניחות המתבקשות אך תחת מבטו המעודד של זה, ביצעה יפה את המשימה בקולה החושני.
הזוג המאוהב לא לקח בחשבון את תגובת הבעל. גונטר זקס זעם ואיים על בריז’יט שיהרוס את הקריירה שלה אם תפיץ את הדואט. סרז’, שהתנהג אז כג’נטלמן, נעתר מייד לבקשתה של אהובתו והוריד את השיר מהאלבום שעמד לצאת כמה ימים לאחר מכן.
ג’יין מופיעה בחייו של סרז’
בריז’יט נפרדה מסרז’ לאחר רומן לוהט של כמה שבועות וזה שקע בדיכאון וחשב על התאבדות. שנתיים עברו מאז הקלטת השיר ב-1967, ודומה היה שגורלו של הדואט נחתם לגניזה. אלא שאל חייו של סרז’ האבל פרצה במפתיע זו שהשכיחה ממנו את הצער על נטישתה של האישה היפה בעולם.
אנגליה בת 21, ג’יין בירקין, שחקנית, הגיעה לפריז כדי לככב בסרט “סלוגן” (Slogan) של פייר גרימבלה (Pierre Grimblat) לצדו של סרז’. זוג הנאהבים בסרט התקשה לקשור יחסים נאותים במציאות. סרז’ הזעיף פניו אל האנגליה הצעירה וזו נחרדה מקבלת הפנים הלא נעימה. “איזה מנוול, איזה מנוול” (Le salaud, le salaud), מילמלה במבטא בריטי בולט שהפך לאחד מסימני ההיכר שלה יחד עם השגיאות החביבות והמוכרות בצרפתית.
ג’יין הייתה באותו מצב דרמטי של התמודדות עם אהבה נכזבת לאחר שבעלה, המוזיקאי ג’ון ברי (John Barry), איתו התחתנה, נגד רצונו של אביה, בגיל 17, התגרש ממנה לטובת אישה אחרת, המריא לארה”ב והותיר אותה בודדה עם תינוקת רכה, קייט.
ג’יין, רק בת 21, בכתה בדמעות שליש בזמן צילומי “סלוגן” וסרז’ לא הבין איך היא מרשה לעצמה לערבב את חייה הפרטיים עם התסריט. על פרדתה הכפויה מג’ון ברי התייפחה ג’יין, איך לא יכלה להחזיק בו, עינתה את עצמה. התנהגות בלתי נסבלת! מדוע לוהקה האנגליה הכסילה הזאת, שבקושי אומרת שתי מילים בצרפתית, במקום ליזה ברנסון המושלמת? חשב סרז’.
ג’יין קראה בעיניו של סרז’ לעג ובוז אך פייר גמבלה, הבמאי, דיבר על לבה ואמר לה שטעות בידה. סרז’ אינו אלא ביישן שמסתיר את אי נוחותו תחת מסכה של ציניות. פייר גמבלה לא הסתפק בדיבורים והזמין את סרז’ וג’יין לארוחת ערב בקלוב של רז’ין, Le New Jimmy’s, בולבאר מונפרנאס מספר 124. ארוחה בשלושה, למראית עין, אך פייר, בעורמתו הרבה, התנדף ולא שב כשהוא משאיר את ג’יין וסרז’ בארבע עיניים. זה מה שנקרא ללכת על כל הקופה.
ערב שהתמשך ונכנס להיסטוריה
קורות ערב זה חצובות בשיש. ג’יין גררה את סרז’ לרחבת הריקודים והוא דרך על רגליה בשעת הסלואו. מקסים, הוא לא יודע לרקוד! ג’יין הבינה אז שפייר גרמבלה צדק, הסרקזם של סרז’ נועד לחפות על ביישנות ונשבתה.
הגיע תורו של סרז’ לגרור אותה והפעם ממסעדה למסעדה, ממועדון למועדון. “רספוטין” המיתי, מסעדה, קלוב ודיסקוטק, ליד השנז אליזה שבו הכיר סרז’, הודות לאביו, יוסף גינצבורג, פסנתרן ברים וקברטים, יליד חרקוב, את כל המוזיקאים הקשישים, “מאדאם ארתור”, מועדון הטרנסבסטיטים בפיגאל שנישקו את סרז’ בחיבה ולסיום הזמין הנדיב את בת חסותו לשתות שמפנייה בשוק הגדול בלב פריז, לה אל, יחד עם הקצבים והירקנים שעמדו לפתוח את יום העבודה שלהם, פיסת היסטוריה!
אביר אמיתי היה בזמנים ההם סרז’ וכך הציע לג’יין ללוותה למלון הקטן, “אסמרלדה”, בקרבת הסורבון שבו התגוררה יחד עם בתה בת השנה, קייט. ג’יין אמרה לא וסרז’ הוביל אותה, כתגובה לסירובה, למלון הילטון, לסוויטה הקבועה שלו בו. במעלית נכנסה ג’יין לפאניקה, מהיר מדי בשבילה. היא ביקשה ללכת כמה דקות לחדר האמבטייה ומשיצאה, ראתה את סרז’ השיכור שרוע על הגב, ישן שנת ישרים. השעה הייתה חמש בבוקר. אוף, איזה מזל, טהורה כשלג חזרה למלון הקטן “אסמרלדה”. לא להרבה זמן. בוונציה הרומנטית נפלה, שדודה.
מליל רומנטי תמים אל שיר אירוטי נועז
כך נולדה זוגיות של תריסר שנים ששילבה אהבה, גידול תינוקות (שרלוט נולדה ביולי 1971) ויצירה תחת קורת גג אחת בבית המיתולוגי ברחוב דה ורניי (la rue de Verneuil). וקודם כול, בתחום שיתוף הפעולה האומנותי, גרסה חדשה של השיר של בריז’יט בארדו. מליל רומנטי תמים אל שיר אירוטי נועז.
מיריי דארק לחשה לסרז’ את רעיון ההקלטה הנוספת של השיר השערורייתי. סרז’ קיבל את ההצעה וג’יין, שחששה מתחרות גדודי הזמרות היפהפיות האחרות שצרו על סרז’, ניאותה מייד לבצעו.
ג’יין שרה אוקטבה אחת גבוהה יותר מקודמתה. בשעת ההקלטה שלח סרז’ ידו קדימה בחלל האוויר ועיקם פניו כדי להזהיר את ג’יין. הוא נחרד כשהתנשמה מחשש שלא תוכל לעלות גבוה יותר אך, עם זאת, היה מעוניין בגוון המלאכי הזה, המזכיר קול של נער מקהלה.
רעיון הקלטת השיר של בארדו שנית היה מזלם הטוב של סרז’ וג’יין. די היה שיתנגנו צליליו הראשונים כדי שכל אחד ידע להמשיכו. השיר התפרסם בעולם כולו. תרם רבות לכך הוותיקן שגינה אותו בעיתונו הרשמי ובעקבותיו אסרו תחנות הרדיו האיטלקיות על השמעתו. באיטליה השתרש הביטוי “לעשות אהבה בסגנון גנסבור”, מה שמילא את היוצר בגאווה בלתי מסותרת.
וג’יין? זו הייתה כבר רגילה בשערוריות כיוון שבסרט “יצרים” (Blow-up) של אנטוניוני, שצולם בלונדון ב-1966, הופיעה בעירום מלא יחד עם ג’יליאן הילס. שערורייה אחרי שערורייה, “ג’יין, בלואו-אפ, בירקין”, כינו אותה באנגליה, ועתה ג’יין, “אני אוהבת אותך גם אני לא, בירקין”.
תחילת שנות השבעים מבשרת טובות. נקודת פתיחה מעולה לזוג האוהבים ששיתוף הפעולה המוזיקלי שלהם הלך והתעצם. סרז’ הצהיר שהשיר חייב את הצלחתו לג’יין, הרבה יותר מאשר לו, והוסיף מול עיניה המשתאות שהגרסה הראשונה (רמז לביצוע של בארדו) לא הייתה משיגה אותה תוצאה. ג’יין התמוגגה מעונג.
ג’יין ב’
גופת נערה שנעדרה נמצאה בשולי הדרך
שיר זה חובר על ידי סרז’, והפעם במיוחד בשביל ג’יין, בסמוך אל “אני אוהבת אותך גם אני לא” וגם בו מתרומם ועולה קולה של המוזה, הדומה לזה של נער מקהלה.
בניגוד אל “אני אוהבת אותך גם אני לא” שחוגג את האהבה במיטבה ובשיא עונגה, בשיר “ג’יין ב'” תופס המוות את מקום האירוטיקה ושניהם מחוברים ומזוהים בנפשו המעוותת של הרוצח. בין חלציה של הנערה שנעלמה, שנמצאה, בסופו של דבר, שרועה בשולי הדרך, תקוע סכינו: “סכין רוצחך בשקע חלצייך”.
משפט זה, “סכין רוצחך בשקע חלצייך”, מופיע רק בגרסה כתובה של השיר ולא בקליפים שלו. בגרסה המושרת מחליף אותה המשפט “פרח דם בידה”, רמז פואטי לאונס ולרצח של הבחורה: בצרפתית, “לבתק בתולים”, אומרים déflorer, פועל שפירושו המילולי הוא “לקטוף את הפרח”, כך ש”פרח דם” מרמז לדם אובדן בתולים בנסיבות של אונס ולדם פצעי דקירה בנסיבות של רצח. הניסוח הברוטלי, “סכין רוצחך בשקע חלצייך”, לא זה המרוכך, “פרח דם בידה”, מתכתב עם תיאור הסקס בדואט “אני אוהבת אותך גם אני לא” כשסכין המוות מחליף בו את להב האהבה:
Jane B:
Le couteau de ton assassin
Au creux de tes reins
ג’יין ב’:
סכין רוצחך
בשקע חלצייך
Je t’aime moi non plus:
je vais et je viens entre tes reins
אני אוהבת אותך גם אני לא:
אני הולך ובא בין חלצייך
בטיוטות מוקדמות יותר של השיר מופיעים תיאורים קשים מנשוא של אונס ורצח של הבחורה בשולי הדרך, חצאית מופשלת קרועה עקורה, חנק, צוואר שחוט (2). סרז’ מחק, גנז, שיכתב, לטובת העידון האומנותי של אירוע פלילי, נקלה, שפל ובזוי.
קולה של ג’יין אכן מרטיט לב, מלאכי, שמיימי, מנוגד לגיהנום יסורי הקורבן לפני מותו, מותאם להפליא ללחן שלקח סרז’ מפרלוד מס’ 4, אופוס 28, של פרדריק שופן. ובאשר למילים, גנסבור נשען ישירות על ההקדמה לשיר החותם את הרומן “לוליטה” של ולדימיר נבוקוב. ג’יין בירקין מתארת את עצמה, במילים שכתב לה גנסבור, כג’יין ב’, עיניים כחולות, שיער שטני, בת עשרים ואחת עד עשרים ושתיים, תיאור כמו משטרתי, כפי שגיבור ספרו של נבוקוב, הומברט הומברט, מוסר את פרטיה של לוליטה, הכינוי של דולורס הייז:
Jane B:
Signalement :
Yeux bleus
Cheveux châtains
Jane B.
Anglaise
De sexe féminin
Âge : entre vingt et vingt et un
Apprend le dessin
Domiciliée chez ses parents
ג’יין ב’:
תיאור:
עיניים כחולות
שיער שטני
ג’יין ב’.
אנגליה
מין: נקבה
גיל: בין עשרים לעשרים ואחת
לומדת ציור
גרה אצל הוריה
מלודי נלסון
ג’יין בלבושה של לוליטה
מה לעשות אחרי הצלחת הענק של “אני אוהבת אותך גם אני לא”? האמצעים הכספיים שהעמידה לרשותו איפשרו לסרז’ להגשים את חלומותיו, תרתי משמע. האלבום החדש, “הסיפור של מלודי נלסון”, נולד מחלום בהקיץ המשלב סגנון קלאסי עם רוק פסיכדלי. גנסבור פנה למלחין והמעבד הנודע ז’אן-קלוד וניה (Jean-Claude Vannier) שחתום גם הוא על האלבום ויחד עם צוות מעולה, באווירה טובה ששילבה עבודה בעונג, הולידו את המיזם. ב-1971 יצא “הסיפור של מלודי נלסון”.
“הסיפור של מלודי נלסון” הוא אלבום קונספט חדשני בסגנון “רוק מתקדם”, המציג, תחת השפעתו החזקה של נבוקוב ברומן “לוליטה”, פרשת אהבים בין גבר בן 42, בן דמותו של גנסבור, לנערה בת 14, כמעט 15, שהמראה הנערי של ג’יין איפשר לה לגלם.
ג’יין בירקין שגילמה את מלודי נלסון, כבר בת 24, בעשר שנים מבוגרת ממלודי נלסון, הסתירה את הריונה השני (ברחמה נובטת מזה שלושה חודשים שרלוט) תחת בובת הפרווה האהובה עליה כשלראשה חבש סרז’ פאה אדומה. האלבום נכתב, כאמור, בהשראת “לוליטה” אך באותו זמן למען ג’יין. שמה המלא היה ג’יין מלורי בירקין – מלודי כמו מלורי. ונלסון כי אביה של ג’יין, דיוויד בירקין, היה קצין בצי המלכותי והעריץ את האדמירל נלסון. הוריה של ג’יין באו ממרכז לונדון, כמו מלודי נלסון, ושם גם נולדה בתם ג’יין.
סרז’ עשה מה שרצה אך ההצלחה שציפו לה, הוא וג’יין, לא באה מייד. האלבום לא הוערך נכונה כשיצא, נמכר רק בעשרים אלף עותקים והפך קאלט רק עשרים שנה מאוחר יותר. שתים עשרה שנה לאחר יציאתו קיבל, עם זאת, את פרס “תקליט הזהב” על סמך מאה אלף מכירות וסרז’ העניק אותו כשי לג’יין. זו תרמה את דמותה ואמרה כמה מילים אך סרז’ הוא שביצע את כל השירים. סרז’ ידע תמיד להעריך את חלקה הגדול של ג’יין בהצלחותיהם המשותפות.
כיום נחשב האלבום ליצירה בולטת ויש הרואים בו אף את פסגת יצירתו של גנסבור. השפעותיו על מוזיקאים רבים, גם מחוץ לגבולות צרפת, בייחוד בעולם האנגלו סקסי, רבות. הטקסטים הפואטיים בהשראת ז’וזה-מריה דה ארדיה (José-Maria de Heredia) וארתור רמבו (Arthur Rimbaud), הצלילים ספוגי המלנכוליה, משולבים בהקפדה, בסים עמוקים, גיטרות הזויות וכינורות מזרחיים משהו – כל אלה עשו את שלהם.
סיפור מוזיקלי אירוטי, שבעה שירים, שהוגדר בתקופתו כ”שיר סימפוני בעידן הפופ”, גרסה מוזיקלית לרומן “לוליטה”. העלילה נפתחת ונגמרת בתאונה. גבר מיוסר פוגע ברולס-רויס שלו באופניה של נערה אנגליה אדומת שיער. אהבתו אליה פותחת בפניו אופקים אינסופיים בקיומו האפרורי.
אחרי שאיבדה את בתוליה בחדר המכונה “קליאופטרה” במלון עתיק ומפואר, ארמון בארוקי, איבדה מלודי נלסון את חייה כשמטוס הבואינג 707, שהחזיר אותה לאנגליה, התרסק. הגבר איבד את הסיבה לחיות וכתוצאה מכך, גם את השפיות.
כמו אנשי הפפואה בגיניאה החדשה, שהתפללו לנפילת “הציפורים הגדולות” כדי ליהנות מתכולתן שבה ראו מתת אלים, חלק ממה שמכונה “פולחן הקרגו” (Cargo cult), כך מייחל הדובר להתרסקות מטוס נוסף שיחזיר לו, לפי אמונתו המיסטית, את מלודי נלסון (3).
האלבום, כמו הקליפ המובא כאן לעיל, בוחן את אשליית האהבה הנצחית, הבלתי משתנה, השומרת על תשוקתה הראשונית, מול המציאות שבה גם הלוליטות מאבדות, בהכרח, את גילן הצעיר ושבה שוחקים החיים המשותפים, דאליבא סרז’, את הרומנטיקה והאירוטיקה. מותה של מלודי נלסון באלבום כמו מתחייב כיוון שרק באופן זה ניתן להקפיא את טריות החוויה. אך משא רגשות האשמה ושאר תסכולי בית הכלא של החיים נישא על הגב עד סוף המסע.
במציאות חייו מתח גנסבור אפילו עוד יותר מאשר בסיפורו הדמיוני את פער הגילים. בשנת 1985 פתח המוזיקאי בן ה-56 ברומן שנמשך עד מותו, שש שנים מאוחר יותר, עם מעריצה בת 16 ממנה קיבל מכתב ארוך, מנוסח היטב. קלמנס מייר, בת גילה של שרלוט, בתם של סרז’ וג’יין, נשואה כיום באושר ואם לשני ילדים, מתארת בספרה האוטוביוגרפי את הקשר עם סרז’ שהיה לדבריה נדיב, מתחשב וביישן (4).
די דו דה
המראה האנדרוגיני
ב-1973 הציגו סרז’ וג’יין אלבום חדש, “די דו דה”, שהשיר האפונימי שלו חוגג את המראה האנדרוגיני.
חיוך הניצחון הזוהר של ג’יין, גופה התמיר ותנועותיה החינניות בשירות המילים השובבות והלחן הסוחף של סרז’ לא מסגירים במאומה את יסורי התבגרותה נוכח רשעותן של בנות הפנימייה בה ביקשה לגור. ג’יין סיפרה לסרז’ עד כמה סבלה מכך ששאר הבנות צימחו שדיים יפות בעוד היא נשארה שטוחה כמו בן. בגיל 12 נשלחה לפנימייה באי וייט, רק בנות, ורוע הלב ביניהן שלט. במקלחת זכתה ג’יין להערות כגון: “עדיין כלום, 99?”. ג’יין נקראה במספר החדר שלה והבנות התכופפו מעל המחיצה כדי ללעוג לה, חצי בת, חצי בן. הכפפה והסבון לא די היה בהם כדי לכסות על בושותיה, כך הרגישה בשנים ההן. הנערה רצתה להיות כמו כולן. זהו סיפור הולדתו של השיר “די דו דה”.
בגיל 16 השתחררה סוף סוף מהפנימייה אך דחפה לעצמה מכל הבא ליד כדי לנפח את החזה עד שסרז’ שיחרר אותה מהתסביך. היא מצאה חן בעיניו כפי שהייתה. “היו לי כבר נשים יפות אך ג’יין היפה מכולם”, הצהיר לפני מצלמות הטלוויזיה, “איזה מזל יש לי!”. רמז שני, כמובן, לכך שג’יין עולה בעיניו על בריז’יט שבגללה רצה בזמנו למות. האישה-ילדה התאימה לו, בסופו של דבר, הרבה יותר מאשר האישה הבשלה ולכן הצליח סרז’ להאדיר את המראה האנדרוגיני בכישרון רב. המשיכה ללוליטות הייתה קיימת בו עוד לפני שקרא בהתלהבות את נבוקוב.
ג’יין גילמה תקופת מה בשלמות את אידיאל האישה-ילדה. צילום עטיפת האלבום “די דו דה”, שנעשה על ידי צלם הכוכבות (סיניורה, מורו, דלידה, דנב, בארדו, הרבה בארדו), סם לוין (Sam Levin), מעורר אכן השתאות.
מעריצה לשעבר של הסיקסטיז
לונדון החוגגת
ג’יין הייתה בת זוגו של מלחין ידוע וניצלה היטב את המעמד, בקלילות, שובבות וחן. לא נורא אם לא תצליח כזמרת, ענתה לספקנים, הקריירה שלה כשחקנית שרירה וקיימת. אך היא הצליחה, מעל ומעבר. וגם אחרי הפרדה מסרז’ וגם אחרי פטירתו.
השיר “מעריצה לשעבר של הסיקסטיז”, להיט ענק, הפך קלאסי. זוהי הצדעה מוזיקלית טהורה מצדו של סרז’ גנסבור ל”לונדון החוגגת” (Swinging London), עיר שהפכה במשך עשור לבירת הפופ והאופנה. די היה לו לסרז’ לחצות את תעלת הלמאנש (מילולית “השרוול”) והינה הוא טבול באנרגיה המטורפת של העיר שממנה בוקעת המודרניות, ניזון ממנה. והיא לא נכחה רק באולפנים אלא גם ברחובות. השפעת המוזיקה הבריטית של שנות השישים מורגשת, אכן, מאוד בלחניו.
ג’יין, שהגיעה ישירות מאותה עיר עליזה, גילמה היא עצמה את התסיסה התרבותית ואת נינוחות המראה הבריטי, ג’ינס וחולצה לבנה, בלי לשכוח את סל הקש, כה שונים מהלוק של הזמרות הצרפתיות דאז. ג’יין נכנסה ללב הצרפתים שראו אותה כל שבת בערב בטלוויזיה, נהנתה מהפופולריות בה זכתה ולא העלתה על דעתה לגור במקום אחר.
ומי אם לא היא כדי להצדיע באופן מושלם לרוק של החיפושיות, האבנים המתגלגלות, המודי בלוז, לשאול איפה הם כל אותם אלילים, לבכות את היעלמותם של בריאן ג’ונס, ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, אוטיס רדינג, ג’ים מוריסון, אלביס, כשהלחן העליז ממתיק מעט את הגלולה המרה. והקהל הצרפתי זמזם איתה בנוסטלגיה את הרשימה הטרגית של האייקונים האנגלו סקסיים.
ביצועה המושלם של ג’יין לא מסגיר את הקשיים שעיכבו את השיר במשך חצי שנה. ג’יין, להוותו של סרז’ ושאר חברי צוות ההפקה, לא הצליחה לכבד את קצב השורה הראשונה של השיר והעבודה הופסקה. איך זה שג’יין שעושה פלאים באוקטבות גבוהות לא מבינה את הקצב, התעצבן סרז’ וג’יין דמעה. המשפחה יצאה לחופשה נעימה בבית הכפר שרכשה ג’יין בנורמנדי וההקלטה נמשכה ביתר הצלחה בספטמבר.
האלבום האפונימי שבו נכלל השיר יצא ב-1978. סוף שנות השבעים מבשר את פרדתם של סרז’ וג’יין שלא יכלה לסבול עוד את שכרותו, בגידותיו ואלימותו, לא עוד מריונטה בשירותו של עריץ. ספטמבר 1980 – הזוג המיתולוגי כבר לא. בלי להצמית, פרדוקסלית, את קסם שיתוף פעולתם שלהפך, רק הלך, התעצם והשתכלל.
הקסם סרז’-ג’יין חי ובועט למרות הפרדה
סרז’ גנסבור לא ברא את ג’יין בירקין, גנסבור ברא את בירקין השרה. בירקין הזמרת זה הוא ועליה, כשופר ללחניו ומילותיו, השליך חלק ניכר מהפנטזמות שלו. ג’יין העריצה את כישרונותיו והייתה אסירת תודה. משום כל הסיבות האלה (בתוספת הקשר הרגשי, כמובן), המשיך להיות נוכח בחייה גם לאחר פרדתם. מצב די נדיר שבו בני זוג שהפרידו כוחות ממשיכים בשיתוף פעולה אומנותי הרמוני ומוצלח.
ולא זו בלבד, שירי הכאב של סרז’ עלו בעוצמתם על הקודמים. ב-1983, “לברוח מהאושר פן יימלט”, שיר מתוך אלבום שהיווה את יומן פרדתם, היה הראשון בסדרה שנבעה מסרז’ כמעיין של דם. ג’יין ידעה שהוא נותן לה את פצעיו המלוקקים כדי שתמשיך ותרפא אותם בביצועיה. היא הייתה הצד הנשי שלו, צד ב’, והיה עליה לשיר הכי גבוה, הכי מסובך, הכי שביר כדי לעדן את סבלו. היה עליה לשיר הכי נפלא שיכלה כדי לבטא את רגשותיו. היא הייתה חייבת לעשות זאת בשבילו וגם בשבילה. כך אמרה. והשיר “לברוח מהאושר פן יימלט” – אין המחשה טובה יותר לדבריה אלה של ג’יין שהבינה את מהלכיו של סרז’ מאוחר יותר.
אלבום הפרדה הנקרא, Baby alone in Babylone, עם שיר אפונימי מצליח, הוא “תקליט הזהב” הראשון של ג’יין. שנתיים מאוחר יותר המשיך הזוג גנסבור-בירקין להרטיט את לבם של הצרפתים עם שיר אייקוני נוסף, “מה”.
סיפורו של השיר שונה כיוון שסרז’ לא חתום על הלחן אלא רק על המילים. ג’יין שהתה באיטליה לצורך צילומי סרט, עם ויטוריו גסמן, אומנם, אבל סרט גרוע. היא התבקשה לשיר את שיר הנושא של הסרט והתוודעה לשיר נוסף של שני מחבריו האיטלקים. הלחן תפס אותה והיא התקשרה לסרז’ וביקשה ממנו לחבר לו טקסט. התוצאה הייתה “מה”, שכמו “לברוח מהאושר פן יימלט”, דיבר על סיפור אהבתם שנגמר אבל בכאב חשוף וגדול יותר. וכמו קודם גם עכשיו עשתה ג’יין כמיטב יכולתה כדי לכבד את המילים. “מאהבתנו המנוחה לא יישאר אלא אפר”, פתחה ג’יין וסרז’ בכה: הביצוע מושלם!
מה
להיט המבשר קריירה חדשה ואישה חדשה
הגרסה של סרז’ ללחן האיטלקי נעשתה להיט. ג’יין קיבלה הצעה לעלות על במת הבטקלאן כדי להופיע בפני קהל. בגיל ארבעים הקריירה שלה כבשה עוד ועוד שיאים. כשהגיעה בחיל ורעדה, האולם היה ריק. אך הסיבה לכך לא הייתה חוסר עניין. להפך. הבמאית אנייס ורדה החזיקה את הבאים ליד הדלת כי רצתה לצלם אותם בהיכנסם לאולם לצורך סרטה הביוגרפי “ג’יין ב’ מאת אנייס ו'”. גם יתר ההופעות היו מלאות. סרז’ הגיע לכולן והדליק מצית כפי שעשו יתר המעריצים, כנהוג בימים ההם.
ג’יין שרה בפעם הראשונה על במה בליווי תזמורת. היא קצצה שיערה והתלבשה בבגדי גבר כדי למקד את תשומת הלב במילותיו של סרז’ ובאופן בו שרה אותם. ג’יין השתנתה, כבר לא הייתה לוליטה. אישה חדשה נולדה, לא זקוקה עוד לסימני ואביזרי נשיות סקסית, עצמאית יותר, ג’יין כמו נפרדה מהוריה.
סרז’ לא קלט בתחילה את השינוי שחל בג’יין אך משהבין, עודד אותה בדרכה החדשה ושיתוף הפעולה המשיך עד מותו של סרז’ מהתקף לב ב-2 במרץ 1991. ג’יין הבטיחה לו סיבוב הופעות ברחבי צרפת שינציח את זכרו וקיימה את הבטחתה. חוויה חזקה וקשה לה ולקהל שהסתיימה בפסטיבל הידוע, “לה פרנקופולי דה לה רושל”
(Les Francofolies de La Rochelle). בסיום ההופעה הניחה ג’יין בדמעות את המיקרופון על הרצפה לאחר ביצוע השיר “באתי להגיד לך שאני הולך” ועזבה את הבמה.
ילדי חורף
או! סליחה ישנת
אחרי סרז’
הקהל חשב שג’יין תפסיק לשיר. גם היא חשבה כך, כל כך הרבה בכתה. האם לא יוקל לה אם תחדל? אך, בכל זאת, המשיכה להופיע בצרפת ובעולם כולו עד שהרגישה צורך להתחדש.
אולי הגיע הזמן “לבגוד” בסרז’ עם מלחינים ותמלילנים אחרים אחרי שעשתה בשבילו כל מה שרק יכלה לעשות? שני אלבומי הצדעה כבר הוציאה לו: “גרסות ג’יין” (Versions Jane), שירים שייעד לאחרים בביצועה שלה הפעם ו”ערבסק” (Arabesque), עיבוד מזרחי לשיריו.
“גרסות ג’יין”, שיצא ב-1996, הוא אלבום פירושיה של ג’יין, בעיבוד מחודש, לשירים שסרז’ כתב לאחרים. המפורסם שבהם הוא “הבוץ” (La gadoue) ששרה אותו במקור פטולה קלארק.
“ערבסק” הוא אלבום הופעה חיה שהוקלט בתיאטרון האודיאון (Théâtre de l’Odéon Le) ב-2002. המופע נולד מפגישה של ג’יין עם הכנר והמעבד האלג’יראי, ג’מאל בניילס (Djamel Benyelles), והשניים החליטו לעבוד יחד. בניילס עיבד שירים שכתב גנסבור בשביל בירקין לסגנון צפון אפריקאי והיא הופיעה איתם בכל העולם, לונדון, ניו יורק, טוקיו, ג’קרטה, ישראל, רמאללה, עזה. עירוב הסגנונות, צרפתי-מזרחי, התגלה גם כהצלחה מסחרית ענקית וזיכה את ג’יין ב”תקליט זהב” נוסף.
מה עוד תבקש ממני, סרז’, ואין, ואין עדיין? ואז תהתה ג’יין אם יקבל אותה הקהל בלי סרז’. מנהלה האומנותי עודד אותה ללכת בדרך זו ואז אזרה אומץ וביקשה מיוצרים מגוונים, צרפתים וזרים, לחבר לה שירים. כך נולדו שלושה אלבומים נוספים מחוץ לעולמו של סרז’, בשיתוף עם יוצרים אחרים:
1999, À la légère, “בקלות ראש”
2004, Rendez-vous, “פגישות”
2006, Fictions, “בדותות”
שנתיים מאוחר יותר הפתיעה ג’יין באלבום משלה. הזמרת הוסיפה את התואר תמלילנית לרשימתה. הטקסטים של ג’יין מתגלים כפואטיים, אניגמטיים, מקוריים, מתוחכמים, מרשימים, מרגשים. משוררת של ממש ובזכות עצמה.
איך הגיעה ג’יין לכתיבת שירים לאלבום משלה? הזמרת הרגישה שכבר מיצתה את כל מה שיכלו אחרים לעשות בשבילה ועתה הגיע תורה לנצל את עולמה שלה, לשאוב ממנו חוויות, רגשות, גוונים, דקויות. בשנת 2008 הוציאה ג’יין אלבום, “ילדי חורף”, שבו כל השירים מעשה ידיה. זהו אלבום נוסטלגי שפותח קמעה דלתות על חופשות עם הוריה, אחיה ואחותה האהובים באי וייט, על ילדותה המבורכת, שנותיה המאושרת ביותר, לדבריה, על תקופות אחרות שהסתיימו, שחורות, אפורות, כחולות, ורודות.
ג’יין, שלא הייתה בטוחה כלל בעצמה, העזה, בסופו של דבר, להראות את קטעי הזיכרונות לידידה הוותיק אלן סושון (Alain Souchon) שאישר, לרווחתה, את כישרון הכתיבה שלה. ולא זו בלבד אלא שחיפש יחד עם בנו פייר את הלחן שכתב לה שבע שנים קודם לכן כדי להתאימו לשיר הנקרא “תקופה כחולה”. שיר שבו משוחחת ג’יין עם אוליבייה רולן (Olivier Roland), סופר מגויס, שהיה בן זוגה מ-1995 עד 2000, אחרי שהסתיים הרומן עם הבמאי ז’אק דואיון (Jacques Doillon), שנמשך מ-1980 עד 1992. לו דואיון, הבת שנולדה לה מהקשר עם ז’אק דואיון, שהייתה בת שתים עשרה כשפגשה אמה באוליבייה, לא ראתה בעין יפה את ההתאהבות החדשה אך ג’יין עמדה על שלה ובצדק רב כיוון שהודות לה זכתה לעוד חמש שנים עשירות. עם בן הזוג החדש, שפגשה בסרייבו, המשיכה בפעילותה המגויסת וההומניטרית.
ועוד ידיד ותיק, אטיין דאו (Étienne Daho), מאוהב כבר מזמן בכתיבתה, מעורב באלבום האינטימי השני והאחרון שלה, “או! סליחה ישנת”, שמו של מחזה תיאטרון שכתבה ג’יין עשרים שנה קודם לכן. אטיין התפעל מהאופן הנועז והאותנטי בו המחיזה ג’יין זוג המנהל דו קרב ללא רחמים לילה שלם ונפרד בבוקר. היחסים מגיעים בהכרח לסיומם כי האישה לא משלימה עם מות התשוקה ההתחלתית והתפתחותה לרגשות אחרים, פושרים יותר (חוסר היכולת הזאת איפיינה, כמו שראינו, גם את סרז’).
כדי לטעום ועוד ועוד, היה אטיין בא לעתים תכופות לראות שוב ושוב את ההצגה (1999) שרצה שנה שלמה בתיאטרון דה לה גטה-מונפרנס (Le théâtre de la Gaîté-Montparnasse) והמשיכה לאחר מכן ברחבי צרפת. בתפקיד האישה – ג’יין בירקין, בתפקיד הגבר – תיירי פורטינו (Thierry Fortineau) המנוח. אטיין ידע שהמופע המושחז הזה, שג’יין עיבדה אותו מסרט טלוויזיה שלה עם קריסטין בואסון (Christine Boisson) וז’אק פרן (Jacques Perrin) שיצא קודם (1992), יהפוך יום אחד לאלבום. ואכן ב-2020 התגשם המיזם.
בין האלבום הראשון (2008) לשני (2020) נחתה מהלומה ברוטלית על ג’יין, בשורת האיוב על מות בתה הבכורה קיית (2013). שנים של הסתגרות עד שב-2016 חש שוב סרז’ המנוח להציל אותה. הרעיון שלחשה לג’יין עיתונאית קנדית לשיר את שיריו בליווי תזמורת סימפונית, הוא שכל כך הושפע מהמוזיקה הקלאסית, התבצע במהירות. ג’יין פתחה את פסטיבל “לה פרנקופולי דה מוריאל” (Les Francofolies de Montréal) באותה שנה בשני קונצרטים עם התזמורת הסימפונית של העיר. האלבום, “בירקין/גנסבור: הסימפוני” (Birkin/Gainsbourg: le symphonique), הוקלט בוורשה תחת עיבודיו של הפסנתרן היפני נובויוקי יקג’ימה.
התוכנית להפוך את ההצגה שכתבה ג’ין, “או! סליחה ישנת”, לאלבום גם היא התגשמה, כאמור, אם כי לא במהירות אלא עשרים שנה מאוחר יותר. לולא אטיין דאו, האלבום הקסום והסימפוני הזה לא היה מעולם רואה אור. האלבום, הארבעה עשר במספר של ג’יין, נקרא כשם ההצגה והינה שירו האפונימי. הצהרת אהבה נואשת של אישה לבן זוגה נתקלת באדישות וזעם של זה האחרון.
אט אט הפך האלבום, שנועד לביטוי רגשותיה של אישה פגועה, לאלבום על רגשות בכלל (5). מוטיב מות האהבה וההשפלה שבאה בעקבותיה מופיע בהרבה שירים אך מהי אהבה נכזבת לעומת אובדן של ילד, אמרה ג’יין כשדיברה על מותה של בתה קיית.
קודם כול ובמקום הראשון – האבל, הכאב המצמית של ג’יין על מות בתה קיית. האלבום “או! סליחה ישנת” יצא ב-2020, שבע שנים אחרי מותה הטרגי של קייט, בגיל 46, שנפלה מחלון דירתה ברובע ה-16 בפריז, אליה עברה זמן קצר קודם לכן. התאבדות? תאונה? לא ידוע. זו הייתה הדרמה הגדולה והקשה ביותר בחייה של ג’יין.
ג’יין הראתה בתחילה לאטיין דאו ולשותפו, המוזיקאי ז’אן-לואי פיירו (Jean-Louis Piérot), שני שירים נוקבים על הדרמה, “סיגריות” ו”קירות עבים אלה”. בשיר “סיגריות” מביעה ג’יין את הסברה שהייתה זו תאונה. קייט נפלה מהחלון כשמצית באגרופה הקמוץ, כנראה רצתה להבריח את עשן הסיגריות. גופתה על אבני המרצפות, שערה הבלונד אפרפר דבוק לפניה החיוורות, ריק יקומי במכון הרפואה המשפטית – השיר המשחזר את דקותיה האחרונות של קיית וההלם שאחריהן – קורע לב. הלחן של אטיין דאו בסגנון קורט וייל ב”אופרה בגרוש” הולם אותו ככפפה.
בשיר “קירות עבים אלה” מניחה ג’יין פרחים על קברה של קיית, שונאת את הקירות העבים של בית הקברות ומדמיינת את גופת בתה לפותה בקוצים, מתחת לאדמה, בעוד היא, האם, מעליה, בחוץ. מהר, מהר, לצאת מכאן. כמה אני שונאת את הקירות העבים האלה. הלחן מעמיק את הרגשת בית הכלא וגורם למאזין להבין את הרצון להימלט ממנו.
רק אחרי שנכללו השירים הדרמטיים על מותה של קיית באלבום, יכלה ג’יין לעבור לשיר שלישי שבו מופיעה קייט יחד עם אחותה שרלוט באופן קליל יותר, בתקופת ילדותן המאושרת.
זהו שיר הדגל של האלבום, “משחקים אסורים”, המרפרר לסרטו של רנה קלמאן (1952), הקרוי באותו שם, שבו הילדה פולט קוברת גור כלבים שנהרג בהפצצת מטוס (1940) ומבקשת מבן האיכרים מישל לקבור עוד חיות מתות לידו כדי שלא יהיה לבדו.
קייט ברי ושרלוט גנסבור, בנותיה של ג’יין, חיקו בילדותן את הסצנה מהסרט ואספו בחופשות בנורמנדי גוויות של קרפדות, עכברי שדה, חפרפרות, שפנים, תרנגולות וגם את הצלי של ארוחת יום ראשון כדי להקים להן בית קברות מאולתר.
זיכרונות משעשעים וצובטים מהחופשות בבית בנורמנדי, בכפר קטן, קרסויי (Cresseveuille), שבו קנתה ג’יין בית כמורה בסכום כסף מזערי שקיבלה כשכר על משחקה בסרט “החרדל מדגדג לי באף” (La moutarde me monte au nez), קומדיה פופולרית של קלוד זידי (Claude Zidi). במשך חמש עשרה שנה שימש כבית חופשות לג’יין, סרז’ ושתי הבנות, למשפחה ולחברים. זאת הייתה תקופה מאושרת, שאי אפשר היה לשחזרה לאחר מכן, בבית הישן והשרמנטי בין הכביש המהיר לבית הקברות. כיום לא נותר ממנו, אגב, כי אם שער אפור אחד.
קייט, בעלת חושי צדק ואסתטיקה מפותחים, הייתה מעבירה לוחיות הקדשה (“לדודתי האהובה”, “להוריי היקרים”), צלבים עטורי קוצים, אגרטלים, זרים, מקברים עמוסי קישוטים לקברים דלים, למגינת לבם של קרובי המשפחה הנגזלים. ראש הכפר דרש מג’יין להחזיר את הסדר על כנו אך קייט לא זכרה עוד מאין לקחה מה…
אי אפשר היה לשחזר את התקופה המאושרת בבית הכמורה השרמנטי? אולי בשירים…
כמו האלבום “ילדי חורף”, גם האלבום הזה, על טהרת הטקסטים של ג’יין בירקין, איפשר לה להיות היא עצמה, לשתף את המאזינים בעולמה, לחשוף את רגשותיה שלה. כששרה את מילותיו של סרז’, גילמה את דמויותיו, נשאה את רגשותיו, הרגישה חייבת להיזהר בכבוד כוונותיו, לא לסלפן.
באלבומיה שלה, נשאו אותה על כפיים אלן סושון ואטיין דאו, חיברו את המוזיקה וערכו מעט את הטקסטים, אך היא, ג’יין, נשארה חופשייה בביטוי האני שלה ולא הרגישה עוד כמריונטה של סרז’ או של יוצרים אחרים.
אבל ונחמה, השפלה ונקמה, קנאה לבן זוג, התבזות, זהו אלבום אינטימי ומרגש, מלנכולי ושמח שבו פתיחת פצעים וגירודם מובילים להעלאת ארוכה, להשלמה, לפיוס, אפילו להתבדחות ולהשתעשעות. אך אין להכחיש שבאלבום הזה, כמו בקודם, מבטאת ג’יין באופן בולט את הצד הקודר שלה, צד ב’, אפל ואכזרי אפילו, בייחוד כלפי עצמה אך גם כלפי אחרים. את הפן הזה, הקיים באישיותה, לא העזה להראות עד הלום אך כאן, בשני אלבומיה האישיים, נענתה ברצון לצורך לשלוף ציפורניים.
קודר כמוות סוף האהבה
שנה או שנתיים אחרי מותו של אביה קיבלה ג’יין שיחת טלפון שהודיעה לה שבית בברטן, במקום הקרוי לניליס (Lannilis), מול חוף סן מרגריט, מוצע למכירה. אביה של ג’יין הוביל, בזמן המלחמה, טייסים בריטיים, אמריקאים וקנדים, בלילות בלי ירח לחוף מבטחים. דיוויד סיכן לילה לילה את חייו מול הבונקרים של החיילים הגרמנים שהסיגריות הבוערות שלהם נראו בחשיכה. הבית בלניליס השקיף אל החוף ממנו הפליגו הימאי ובני חסותו וג’יין רכשה אותו מייד.
יד הגורל זימנה לה את הבית על החוף, אהבה ממבט ראשון, אך זה נעשה, מאוחר יותר, ביצה שהשקיעה אותה בתוכה כשסיפור אהבה עם בן זוג בא אל סופו. השיר “שורר לילה” (Il fait nuit) מהאלבום “ילדי חורף” מדבר על אותה תבוסה המתוארת בשיר “בזמן גיאות” (À marée haut), מהאלבום השני. בשיר “שורר לילה” משתלט חושך פנימי גם ביום, בגדים רטובים, מרירות, מליחות, הדוברת מרגישה כמו חפץ נטוש אחרי שבן הזוג כבר לא חושק בה יותר. והיא מתאווה לדחוף אותו לתוך בור השלג שלתוכו היא נסחפת כדי להעלים גם אותו. זעמה מתבטא ברצון לקרוע את תמונותיו לפתיתים, רצח סימבולי.
השיר “בזמן גיאות” מדבר על אותה אישה מובסת אך הפעם היא מפנה את הזעם בעיקר אל עצמה ושוקעת במחשבות אובדניות. הרקע, החוף והמים, מופיע כמו סצנה מסרט של מוות בטביעה או בתלייה, ערפיליה של קורנואיי קרובים, המגדלור מהבהב, גונח מלנכוליה, הגוף נסחף בגיאות ובשפל, הגלגל נשבר. “אני מצחינה מתבוסה” – ההצהרה מופיעה במשפט הראשון. סירחון הסחף, האצות והגשם המטפטף מבשרים מוות.
הפזמון של השיר החזק הזה חוזר על עצמו כמו קינה:
Si tu ne m’aimes plus
Je ne m’aime plus non plus
אם אתה לא אוהב אותי עוד
גם אני לא אוהבת עוד את עצמי
פזמון עצוב של צניחת האישה אל שפל נפשי בעקבות דחיית הגבר, הספד המהדהד באירוניה את שיר הגניחות המאושר, שיא העונג של זוג האוהבים:
Je t’aime moi non plus
אני אוהבת אותך גם אני לא עוד
“גם אני לא עוד” – תרגום מילולי. זהו, למעשה, משחק מילים שמשמעותו היא לחיוב ולא לשלילה, דהיינו: “גם אני אוהב אותך”.
רוחות הרפאים באות לרפא
השיר “בזמן גיאות” הוא, לטעמי, מהטובים שבשני אלבומיה של ג’יין. הלחן (של ז’אן-לואי פיירו) מגביר את הדרמטיות שבו כשהוא עובר מחמת חלילים כהקדמה אל כלי מיתר ובשיאו אל כלי נשיפה. הבס נוכח בו יותר מאשר בשאר השירים ומציב, יחד עם שאר הכלים, את קולה של ג’יין במקום הנכון. השיר משאיר אותי כל פעם נפעמת וחסרת נשימה, לא רק הלחן כי אם גם משחקי המילים, הדימויים, הזרזיפים הבלתי פוסקים המצליפים בגוף המיטלטל שאיבד שליטה, הטביעה ביגון הנטישה – המוזה הפכה משוררת בעלת עולם וסגנון משלה.
וזהו ניצחון. ברטן ומזג האוויר הסגרירי הבריטי שלה, הקור החודר לעצמות, מחשבות אובדניות אך בו זמנית גם הקשר לתחילת החיים, לתקופת הילדות, שאחרי זיכרונותיה רדפה כל חייה. בביתה בברטן, שאליו הייתה מגיעה כל פעם שהתפנתה מעיסוקיה הרבים, יכלה להתמכר לנוסטלגיה המרירה-מתוקה לארץ השנים האבודות בטיולים ארוכים על החוף. כמו אז, כשרצה עם אחיה אנדרו ואחותה לינדה בחולות האי וייט, כשהתחבאה איתם בבונקרים הרבים שלו, בחסות ההורים האוהבים, דיוויד וג’ודי. ג’יין לא יכלה לתאר לעצמה הורים טובים יותר, אח ואחות טובים יותר. להתקרב לשיחזור האושר.
כמה אהבה ג’יין את אביה שאחרי פעילותו ההירואית בשירות הרזיסטנס בזמן המלחמה, הקדיש עצמו לעבודה סוציאלית, בהתנדבות, וכמוהו התגייסה גם בתו לעזרת מדוכאים ואומללים. כמה אהבה את אמה שהייתה שחקנית וזמרת מפורסמת, מודל חיקוי, כמו אביה. האח אנדרו והאחות לינדה היו שותפיה לחוויות השנים הראשונות שהטביעו בה חותמן לנצח. להתקרב לשיחזור האושר.
מילדותה הפלאית ינקה ג’יין גם את המורשת הבריטית, הפולקלור, האגדות והשירים, ההומור המיוחד, משקל נגד לנטייה לדכדוך ולהתבטלות עצמית, תרופה שהזרימה בה את הכוח לקום על רגליה ולחזור אל החיים אחרי מכות קשות.
היחס האקסצנטרי של הבריטים למוות, שהיה טבוע בה מילדותה, בא לעזרה. דיוויד וסרז’, שנפטרו בזה אחר זה, קודם בן הזוג וארבעה ימים אחר כך האב, שעליהם יכלה תמיד לסמוך בימי חייהם, היו לידה גם אחרי מותם.
בשיר “רוחות רפאים” (Ghosts) מתקרבים המתים, סבא, סבתא, אבא, אמא, בת, אחיין, בני זוג, חתולים, כלבים, אל מיטתה של ג’יין ומחבקים אותה ברוך. חזרה אל שירי הילדים באנגלית שבהם היחס אל המוות פשוט וקל, כולנו נמות, כל אחד בתורו, נחיה עם העובדה הזאת בשלום. האמונה שרוחם של המתים נוכחת בחיי הקרובים שאיבדו אותם מסייעת להתגבר על הצער.
בסרטה של ג’יין “ארגזים” (Boxes) באה רוחו של סרז’ להגיד לבתו שהוא אוהב אותה ויהיה תמיד לידה, גם אם לא תראה אותו. השיר המתוק “אני על אדן חלונך” (Je suis au bord de ta fenêtre) מהאלבום הקודם מקביל לסצנה הזאת מהסרט.
ג’יין לנצח
הערות
Jane Birkin, Monkey Diaries, 1957-1982, Fayard, 2003
Jane Birkin, Post-scriptum, 1982-2013, Fayard, 2019
(2) להעמקת דמותה של לוליטה ביצירתו של גנסבור ולהבנת יצירתו בכלל, ממליצה, לקוראי צרפתית, על המאמר הזה
Alexia Gassin, Lolita, leitmotiv de l’œuvre de Serge Gainsbourg, Presses universitaires de Strasbourg, 2017
(3) כתבה מעולה ומפורטת על “מלודי נלסון”, בקישור הזה
Serge Debono, Melody Nelson, le poème symphonique de Serge Gainsbourg, CULTURES CO, 2021
(4) ספרה של קונסטנס מייר
Constance Meyer, La jeune fille et Gainsbourg, édition de l’Archipel, 2010
(5) כתבה על “או! סליחה ישנת”, בקישור הזה
הכתבה מבוססת בעיקרה על הפרק, “ג’יין בירקין”, בסדרת הטלוויזיה “החיים הסודיים של השירים”, בהגשתו של אנדרי מנוקיאן ובבימויה של קלואה שובן. הפרק שודר שנית, לרגל פטירתה של ג’יין, שנתיים לאחר השידור הראשון, ב-17 ביולי, 2023, בערוץ הטלוויזיה פרנס 3
La vie secrète des chansons, Jane Birkin, animé par André Manoukian et réalisé par Chloé Chovin, diffusé le lun. 17.7.2023, à 22h35, France 3
