רוחות הרפאים של פריז

פעם שאלו אותי אם הייתי גיבור על, איזו תכונה או כח מיוחד הייתי רוצה שיהיה לי?  בהתחלה אמרתי כמובן שאני רוצה לדעת לטוס מכיוון שאז אוכל להגיע לפריז במהירות ובזול (היום טיסה מגרנזי שנמצאת 50 דקות בקו אוירי מפריז עולה כמו טיסה מתל אביב ולוקחת פחות או יותר את אותו זמן, מכיוון שאין טיסות ישירות). הבעיה היא שסופרמן הקדים אותי בכמה עשרות שנים ולקח את כח העל הזה. אז אחרי לא מעט מחשבות יש לי תשובה לגבי כח העל שאני צריך: אני רוצה לגרום לקירות לדבר ולרוחות הרפאים של פריז לספר את סיפורם.

I see dead french people

אם יש מקום בעולם שבו לרוחות רפאים יש זכות קיום הרי זו פריז, הרי אי אפשר להתווכח שיש משהו קסום בעיר העיר זאת ועם הקסם מגיעות גם רוחות הרפאים. מהיכן הקסם מגיע? אף אחד לא יכול להסביר זאת, אולי בזכות 2000 שנה של קוסמים ומכשפים שהותירו את רישומם בעיר האורות? הנה קחו לכם לדוגמא את העמוד שנותר ליד כנסיית סן אוסטאש ובורסת החיטה, אשר היה שייך לרוג’יירי האסטרולוג של קתרין דה מדיצ’י שעסק בכישוף. או לחלופין, ציד המכשפות במאה ה-17 בעת פרשיית הרעלים שזכר ממנה אפשר עוד למצוא ברובע הלטיני.

והקסם הזה נמצא בכל פינה, במיוחד בדברים השימושיים, היום יומיים והכי, לכאורה לא קסומים יש. קחו לדוגמא את ה-TUBE של לונדון והשוו אותו למטרו הפריזאי. הראשון שימושי לחלוטין, נכנסים לתחנה אחת ויוצאים בזכות הטכנולוגיה, בתחנה אחרת. בפריז יש תחושה קסומה מהרגע הראשון שיורדים במדרגות (במיוחד אם אתם נמצאים בתחנה עם שער של גימאר או חיקוי שלו שגורמים לכם לשוב כאילו נכנסתם בשער שיעביר אותכם למימד אחר).

זה ממשיך באקוסטיקה המיוחדת שגורמת לצלילים של נגן המטרו להגיע אליך מכל מקום בלי שתדע היכן הוא נמצא (דרך אגב, על מנת לקבל רישיון של נגינה במטרו צריך לעבור בחינה שמוכיחה שהרמה שלכם גבוהה מספיק. על מנת לשמור על הקסם צריך לעמוד בסטנדרטים).

ולבסוף הריח המתקתק הזה שנוצר ככל הנראה מחיכוך גלגלי הגומי של הקרונות עם המסילה ושמזכיר ריח קטורת במיסה שחורה ומכושפת שכל תפקידה להעביר אותכם במטה קסם ממקום אחד לשני (פרנקופילים מתקדמים שמכירים בעל פה את קווי המטרו יודעים לספר בדיוק היכן ניתן למצוא את הריח הזה, מכיוון שלא כל הקרונות מכילים גלגלי גומי). אז עם כל האפקטים הללו פלא שנסיעה במטרו מרגישה כאילו ירדתם מתחת לאדמה ובמטה קסם מצאתם את עצמכם במקום אחר לחלוטין?

אז אחרי שהוכחתי לכם שפריז זה מקום קסום בואו נחזור לרוחות הרפאים. לא, לא מדובר ברוחות רפאים מפחידות שכמו במשחק “Pac Man”  ירדפו אחריכם בעודכם מתרוצצים ברוחובות פריז ואוכלים קרואסונים (ואז כשתמצאו בריוש טעים במיוחד תוכלו אתם לרדוף אחריהם).

מדובר באנשים שחיו להם בעיר האורות במשך מאות השנים האחרונות (ואף יותר מכך) והעובדה שעברו לעולם שכולו טוב, לא מפריעה להם לחזור לאיזו חופשה בביתם הפריזאי וברחובות בהם הם התהלכו (האהבה לפריז לא חולפת כנראה גם כשמתים).

הרוחות הללו נמצאות בכל מקום ואם נתרכז ונקשיב אולי נוכל לראות אותם מתהלכות במארה או שותות קפה ב”לה פרוקופ“. ולכל אחת מהן יש סיפורים לספר, חלקם פיקנטיים, חלקם קומיים וחלקם טראגיים. אז בפעם הבאה שתטיילו לדוגמא ב לה האל תתעלמו לרגע מהקניון המכוער שהקימו לכם ונסו להקשיב לרוחות הרפאים של מוכרות הדגים שהיו שם במשך קרוב ל 1000 שנה.

טיילו לכם ברובע הלטיני ואולי תפגשו את המינגווי (זה עבד ב”חצות בפריז” אז יכול לעבוד גם לכם). והכי כדאי: טיילו לכם במארה  ונסו להיכנס לארמונות הקטנים כשמישהו פותח לרגע את השער. שם תמצאו לכם רוחות של מרקיזים ודוכסיות והסיפורים שהם יספרו לכם יגרמו לפניכם להאדים ולשיערכם לסמור ולהפוך ללבן כמו פיאה מהמאה ה-18. וכמובן, אם זה לא הספיק לכם, לכו לכם בסמטאות וברחובות ותגלו שזה לא מעט שרוזן ומרקיזה לבד יצאו לבלות יד ביד במארה…

ואפרופו, כל מה שקראתם עד כה, הנה סיפור פריזאי, שהביא ידידי היקר יואל תמנליס, אשר יכול להדגים זאת. ילדה קטנה ניצבת בלילה חשוך בצדו האחד של בית הקברות הישן במונפרנאס, וכדי להגיע לביתה הממוקם בעברו השני של בית הקברות עליה לחצות אותו לכל אורכו.

הילדה מפחדת, בצדק, לחצות לבדה בחושך מוחלט.לפתע מגיע איש זקן מאוד ומקומט המסתייע במקל הליכה והיא פונה אליו ושואלת אותו אם הוא מוכן ללוותה אל עברו השני של בית הקברות. הזקן מסכים, נותן לה יד והם מתחילים לחצות יחד. תוך כדי הליכה הילדה אומרת לזקן שהיא מאוד שמחה שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי היא מאוד מפחדת ללכת לבד בין הקברים הישנים. אז הזקן אומר לה: אני בהחלט מבין אותך, גם אני כשהייתי בחיים פחדתי ללכת כאן לבדי…

בחיפוש אחר רוחות הרפאים של עצמי

ידידה שלמדה ביולוגיה סיפרה לי פעם שתא אנושי חי בממוצע כשבע שנים. כמובן שלא כל התאים נולדים ומתים באותו זמן אבל בהחלט ניתן לומר שבמהלך כל שבע שנים אנחנו מתים ונולדים מחדש, עד היום שבו אנחנו מתים, באופן סופי.  ישנם מקומות בפריז שאני רואה ילד עם שיער שאטני, סקרן שמח שמתרוצץ לו .

אני רואה אותו יוצא מהמלון ברחוב רישלייה וקופץ לחנות משחקי המחשב (שכבר מזמן לא קיימת) ליד הפאלה רויאל. אני פוגש בו משחק פליפר או משחקי וידאו בקפה פריזאי ליד כנסיית סן רוש (St. Roche) בזמן שהוריו נחים אחרי שעות רבות של הליכה ברחובות עיר האורות.

ולבסוף לפעמים אני פוגש אותו בפארק מונסו אוכל וואפל חם או רוכב על הקרוסלה (שניהם קיימים עד היום). הילד הזה הוא רוח הרפאים שלי, מכיוון שהילד הזה איננו קיים עוד ובמקומו יש אדם שאוטוטו יהיה בן 40. לכן כשאני מגיע לפריז, אחרי שסיימתי לטייל ולהעלות באוב את רוחותיהם של ויקטור הוגו, לואי ה-14 ופריזאים מפורסמים אחרים, אני חוזר בכל הזדמנות לאותם רחובות ופארקים בהם ביקרתי לפני שנים כה רבות, מי יודע, אולי אפגוש שם שוב את עצמי?