מזמן לא הזכרנו פה דו-קרב כהלכתו, ולא נעשה זאת גם הפעם. תחת זאת, נדבר על דו-קרב ייחודי עד כדי כך שהוא הדהים את בני-זמנו ונותר חקוק איתן בזיכרון הצאצאים. אני מתכוון, כמו שבוודאי הבנתם, לדו-קרב בהמשכים שהתנהל בין פרנסואה לואי פוּרְנְיְיֶה-סארלוׂוְז לבין פייר-אנוטאן דוּפּוֹן ד’אלטאן, שני קצינים צרפתיים שלחמו זה בזה 30 פעמים במשך 19 שנים, מאז שהיו שניהם סרנים בחיל-פרשים רפובליקני ועד שנהיו גנרלים בצבא הקיסרי.
הסאגה מתחילה
הכול התחיל בשטרסבורג, שם היו מוצבים שניהם, תחת פיקודו של הגנרל מורו. פרנסואה פורנייה, קצין הוסארים רע-מזג וחובב קרבות, זה הרגע הרג צעיר בדו-קרב צעיר בשם בּלוּם, תחת אמתלה אווילית כלשהי, וכל העיר רעשה והזדעזעה. בערב הלווייה, הגנרל מורו ערך נשף למען תושבי העיר, ופקד על שלישו, סרן דופון, לדאוג שפורנייה יישאר בחוץ ולא יתסיס בנוכחותו את רגשות התושבים המוזמנים. כפי שאפשר היה לצפות, כאשר דופון עצר את פורנייה בפתח ארמון הנשפים, הלה מיד הזמין אותו לדו-קרב.
בפעם הראשונה, דופון ניצח, פוצע את פורנייה באורח רציני למדי, אבל הלה התעקש להמשיך מיד אחרי שישוב לאיתנו. בפעם השנייה, דופון היה זה שנפצע, וכעת הוא היה זה שדרש המשך. בפעם השלישית – נפצעו שניהם, ושניהם עמדו על כך שזה לא נגמר. וכך זה נמשך במשך 19 השנים הבאות: השניים הספיקו לפתח ביניהם כללי התנהגות – על הלוחם תמיד היה לבוא את מחצית הדרך, אלא אם כן יריבו עסוק בפעילות צבאית, ולא יכול להגיע לזירה (הפעילות הצבאית הייתה התירוץ היחיד שהתקבל לדחיית הקרב התורן בין השניים).
הדו קרב הופך למסורת ואת הלוחמים לחברים
עם הזמן, באורח טבעי למדי, הצמד התיידד, ופתח את הקרבות בלחיצת יד לבבית ובבירור החדשות בחיי האיש שמנגד. דו-קרב בין קצינים בדרגות שונות היה סוגיה בעייתית ולכן שניהם ניצלו את ההזדמנות להילחם בכל פעם שמצאו עצמם מקודמים לאותה הדרגה עם היריב. הנה, לדוגמה, דברים מתוך אחד המכתבים ששלח פורנייה ליריבו, כשנודע לו שהלה הפך לגנרל, ממש כמוהו:
דופון יקירי,
שמעתי שהקיסר עשה צדק למידותיך וזה מקרוב קידם אותך לדרגת בריגדיר-ג’נרל. אנא, קבל את איחוליי הכנים עבור הקידום, שעוז רוחך הפך אותו למתבקש וטבעי ותו לא. לי, אישית, יש שתי סיבות לצהול לנוכח המינוי הזה. ראשית, הסיפוק לנוכח הנסיבות הממוזלות של קידומך; ושנית, האפשרות שניתנת לנו כעת להצליב חרבות בהזדמנות הראשונה.
https://youtu.be/t3ksvHXBHH0
שניהם היו סייפים מצוינים שלחמו בערך באותה הרמה, אבל פורנייה היה צלף יוצא מגדר הרגיל באקדחים ונהג להשתעשע בניפוץ המקטרות של ההוסארים שתחת פיקודו – הוא הקפיד לירות בהן כשראה שהחייל מעשן אגב רכיבה. אי לכך ובהתאם לנימוסין המקובלים בדו-קרב, השניים הקפידו על נשק שבו שלטו באותה הרמה, עד שיום אחד, בשנת 1813, דופון הגיע אל פורנייה עם הדרישה שהקרב הבא ייערך דווקא עם אקדחים. הוא עמד להינשא והתעקש על כך שזה צריך להיות הקרב האחרון שלהם. פורנייה ניסה להניע את ידידו משתי ההחלטות הגורליות – הן הנישואין והן האקדחים, אך לבסוף נעתר והשניים החליטו שכדי להשוות ולו במעט את הסיכויים, הדו-קרב יהיה “חופשי” – הם ירכבו ליער, ייפרדו שם ואז יתחילו לתור זה אחרי זה.
זה לא ממש עזר – השניים נתקלו זה בזה והסתתרו כל אחד מאחורי העץ שלו. דופון המתוחכם יותר, פיתה את יריבו-חברו לרוקן את אקדחיו בכמה פעלולי בגדים, ואז יצא מתוך המחסה, כשהוא מכוון אל פורנייה את שני האקדחים הטעונים שלו, צועק: “חייך בידיי, אבל אני לא אקח אותם!”. “עשה מה שמתחשק לך…” – מלמל פורנייה ברוגז, אבל ידע שבמחווה האצילית הזאת, דופון חברו שם קץ לבידור שסופק להם במשך 19 השנים האחרונות…
ואם המעשייה הזאת נראית לכם מוכרת, זה בגלל שג’וזף קונרד כתב סיפור בהשראתה ורידלי סקוט צילם על-פי הסיפור הזה את סרט ביכוריו, שחלק קצר ממנו ראיתם בכתבה הזאת. הסרט הוא בכיכובם של הארווי קייטל בתפקיד פורנייה וקית’ קרדיין כדופון .
היכן נערכו קרבות דו-קרב בפריז?
האמת שכמעט בכל מקום פתוח (כולל דו-קרב שנערך באוויר באמצעות בלונים פורחים או דו-קרב בין נשים בבלוויל שנערך באמצעות גרביים). אולם המקום הפופולארי ביותר לדו-קרב, במיוחד במהלך המאה ה-17, הייתה כיכר ווז’. בגינה במרכז הכיכר נערכו מאות רבות של קרבות (כולל דו-קרב בין זוג נשים שנלחמו על אהבתו של הדוכס דה רישלייה שהוא עצמו נולד בכיכר והתגורר בה תקופה מסויימת). הכיכר הייתה מאוד פופלארית הן בגלל הגינה הגדולה והן בגלל ששכנה בגבול המזרחי של פריז, מה שאפשר למנצח לברוח מהעיר בקלות (הקרדינל דה רישלייה אסר את הדו-קרב ואיים בעונש מוות כנגד כל מי שישתתף בו).
במהלך המהפכה הצרפתית בוטלו החוקים של המלוכה ובהם איסור הדו קרב. במקביל התאפשר לכל אדם לשאת נשק מה שהפך את הקרבות הללו ליותר ויותר פופולאריים.אנחנו עלולים לחשוב שהסיבה העיקרית לדו-קרב יהיה כבודה או ליבה של אחת מנשות האצולה. זה אולי היה נכון במאה ה-17 כאשר המרקיז דה סבינייה נהרג בדו קרב בעקבות ויכוח סרק לגבי המאהבת שלו. אולם במאה ה-19 החליפו הויכוחים הפוליטיים את הרומנטיקה בתור הסיבה הכי פופלארית ליציאה לדו-קרב ואת המאהבים הנלחמים החליפו פוליטיקאים ועיתונאים.
אחד מהקורבנות של דו-קרב פוליטי שכזה היה ויקטור נואר, אשר כלל לא השתתף בדו-קרב אלא בא רק להעביר הזמנה מטעם הבוס שלו (עורך עיתון חשוב בפריז) ובתגובה נורה למוות על ידי הנסיך נפוליון, אשר הוזמן לדו-קרב הזה. התוצאה, כפי שתקראו בכתבה על אותו אומלל שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: אחת המצבות המוזרות ביותר בבית הקברות פר לשז.
מסורת הדו קרב המשיכה עד המאה ה-20 והשתתף בה, בין השאר, ליאון בלום, אשר עתיד היה להיות ראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת. ונסיים את הפרק הטרגי הזה בהיסטוריה הצרפתית דווקא בציטוט משעשע במיוחד של מארק טווין:
למרות שרבים צוחקים על הדו קרב המודרני בצרפת , הרי שזו טעות מכיוון שמדובר באחד מהמוסדות המסוכנים ביותר של ימינו. מכיוון שהקרבות נערכים תמיד באוויר הפתוח שני הלוחמים נמצאים בסכנה כמעט וודאית של הצטננות. האדון פול דה קסאנייאק (Paul de Cassagnac) הלוחם המהולל של דורנו, הושבת פעמים רבות כתוצאה מההצטננויות שחטף. אחד מרופאנו הדגולים אמר שאם האדון דה קסאנייאק ימשיך במנהגו זה ב-20 שנים הקרובות ולא יעביר את את המקומות בהם הוא נוהג לנהל דו-קרב לחדרים סגורים, בהם יהיה מוגן מרוח פרצים, הוא עלול בסופו של דבר לסכן את חייו.
כמה מילים על יגאל ליברנט
יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.
