מסלול טיול ברובע ה-3 בפריז: המארה הצפוני למתקדמים

הרובע ה-3, החלק הצפוני של המארה, מסתיר בין rue des Archives ל-rue Charlot דברים שרוב המטיילים חולפים על פניהם בלי לעצור: מזרקה ניאו-קלאסית שנולדה מסיפור על צלבן שחזר הביתה מאוחר מדי, סמטה פרטית מ-1620 ששמרה על תעלת הניקוז המרכזית ועל אבני הריצוף שלה, האוטל היחיד של האדריכל הגדול של המאה ה-17 ששרד בפריז, וחומה אטומה לגמרי שנפוליאון ה-3 בנה כדי שאור השמש לא יהרוס את מסמכי צרפת.

בביקור קודם שלי בפריז התגוררתי בדירה של אודי ב-rue Simon le Franc, וכמעט בכל בוקר הייתי עולה צפונה לקנות לחם. בהתחלה עשיתי את זה בגלל המאפייה, ואחר כך גיליתי שכל פנייה שם מובילה לשער מגולף, לחצר שהשער שלה נשאר פתוח לרגע, או ללוח זיכרון שמספר סיפור שלם. משם, במרחק חמש דקות הליכה, מתחיל הטיול שלנו.

במסלול הזה 16 תחנות, והוא עובר כמעט כולו במקומות שלא נגעתי בהם במסלולי המארה האחרים שלי. תפגשו בו ארבעה קרדינלים מבית רוהאן, יתומים שלבשו אדום, כיכר מלכותית שלא נבנתה מעולם כי המלך נרצח שנתיים אחרי שהחליט עליה, ושוק מקורה שפועל כאן מאז 1615.

מידע פרקטי למסלול הטיול במארה הצפוני

איך מגיעים לנקודת ההתחלה

נקודת הפתיחה היא הצומת של rue des Archives עם rue des Haudriettes, שתי דקות הליכה מתחנת המטרו Rambuteau (קו 11). אם אתם מתגוררים בדירות שאני ממליץ עליהן ב-rue Simon le Franc, ב-rue Beaubourg או ב-Sainte-Croix-de-la-Bretonnerie, אתם ממש בסביבה ותגיעו לשם ברגל. המסלול מסתיים ב-rue de Bretagne, ליד התחנות Filles du Calvaire (קו 8) ו-Temple (קו 3), כך שאפשר לחזור משם לכל מקום בעיר. כל מה שצריך לדעת על הרכבת התחתית נמצא בכתבה שלי על התחבורה הציבורית בפריז.

באילו ימים ללכת

לא ביום שני. מוזיאון הציד והטבע סגור בימי שני ובחגים, ושוק Marché des Enfants Rouges, שבו המסלול נגמר, סגור גם הוא ביום שני. ימי שלישי עד שבת הם האידיאליים. בימי ראשון השוק נסגר כבר ב-17:00, ובימי חמישי הוא פתוח עד 21:30, כך שיום חמישי הוא היום המתאים ביותר למי שאוהב לסיים טיול בארוחת ערב.

כמה זמן, ומתי לבוא

ההליכה עצמה היא כשני קילומטרים וחצי, ובלי עצירות אפשר לסיים אותה בשעה וחצי. בפועל, עם הצצות לחצרות ועם ביקור במוזיאון, תצטרכו לפחות שלוש שעות, וארבע אם אתם מתכננים לאכול בשוק. האזור יפה במיוחד בסתיו ובאביב, כשהאור הנמוך נכנס לתוך החצרות הצרות, ופחות נעים בלב אוגוסט, כשחלק מהעסקים בשכונה סגורים לחופשה.

מסלול הטיול ברובע ה-3: 16 תחנות בין rue des Archives ל-rue Charlot

המסלול הולך בגדול מדרום לצפון, ויש לכך סיבה. החלק הדרומי צמוד למסלול שלי במארה המערבי ולדירות שבהן אני מתארח, והחלק הצפוני, ה-Haut Marais, הוא זה שבו מחכות ארוחת הצהריים והחנויות. כך שכיוון ההליכה הוא גם כיוון הרעב.

המזרקה של הצלבן שחזר מאוחר מדי

1 rue des Haudriettes, בפינת rue des Archives

מה שמציל את הגוש הזה מכובד הוא התבליט שבמרכזו. פייר פיליפ מיניו (Pierre-Philippe Mignot, 1715–1770) גילף שם נימפת מים שוכבת בין הקנים, מגבה, נשענת על כד שממנו זרמו המים. מתחתיה פרצוף אריה מגולף, שממנו זרמו בעבר מים שהגיעו מבלוויל (Belleville) ואחר כך מתעלת אורק (canal de l’Ourcq). המודל בגבס של הנימפה הוצג בתערוכת הסלון של האקדמיה המלכותית בשנת 1765, והייתה זו ההשתתפות האחרונה של מיניו בתערוכה.

השם Haudriettes מגיע מסיפור טוב במיוחד. אטיין אודרי (Étienne Haudri) היה ממונה הלחם בחצר של פיליפ ה-4, “היפה” (שלט בין השנים 1285–1314). לפי המסורת הוא יצא לעלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) ונעדר זמן רב כל כך, שאשתו הניחה שמת. היא אספה לביתה קבוצת נשים אדוקות, נדרה איתן נדר פרישות והקדישה את חייה לעניים. אודרי חזר, וגילה שאשתו כבר איננה בדיוק זמינה. הוא השיג לה היתר להשתחרר מהנדר, ובתמורה השאיר את ביתו לנשים וקבע קרן לפרנסתן של 12 אלמנות עניות. הנשים ההן נקראו les haudriettes, ומהן קיבלו את שמם הרחוב והמזרקה.

שני ארמונות רוקוקו שהפכו לדיור ציבורי

4 ו-6 rue de Braque

עכשיו נעשה סטייה קצרה מערבה אל rue de Braque ונחזור ממנה לאותה נקודה. הרחוב הקטן הזה נקרא בימי הביניים rue des Boucheries-du-Temple, על שם אטליז שהקימו שם אבירי מסדר הטמפלרים בשנת 1182, ורק במאה ה-14 קיבל את שמו הנוכחי ממשפחת בראק (Braque) שהחזיקה באדמות באזור.

הסוף של הסיפור הזה מוצא חן בעיני במיוחד: בשנת 2001 רכשה עיריית פריז את כל המתחם, והיום שני הארמונות האלה משמשים דיור בר השגה. שני שערי כרכרות בסגנון רוקוקו, ומאחוריהם דיירי דיור ציבורי.

לפני שחוזרים, שימו לב גם לשני שכנים: במספר 5 מסתתר בעומק החצר ביתן עץ מהמאה ה-17, ששוקם בנדיבות רבה, ובמספר 8 עומד ה-Hôtel de Chaulnes הקטן מתקופת לואי ה-14, שעל דלתות שער הכרכרות שלו מגולפים ראשי אריות יפים.

הרקולס ששומר על השער

4 rue des Haudriettes

חוזרים לרחוב הראשי, וממש ליד המזרקה עומד ה-Hôtel de Mailly. לפי הסגנון שלו הוא נבנה בשלהי המאה ה-16, ובמהלך המאה ה-17 עבר למשפחת מופו (Maupeou), שושלת של אנשי פרלמנט, בעקבות נישואים. את שמו הוא קיבל ממשפחת מאיי (Mailly), שהחזיקה בו במאה ה-18.

שני הצריחים האחרונים של פריז של ימי הביניים

58 rue des Archives

בשנת 1553 נכנס הבית לידי משפחת גיז (Guise) רבת העוצמה, וכאן הסיפור מחשיך. בני גיז היו מעורבים עד צוואר בליגה הקתולית ובמלחמות הדת, וככל הנראה מהבית הזה יצאה ההכנה לטבח ליל סן ברתולומיאו של 1572. במאה ה-17 הבית נרגע, ובין דייריו אפשר היה למצוא את המחזאי פייר קורניי (Pierre Corneille, 1606–1684).

דרך אגב, על העיירה שממנה הגיעה המשפחה אפשר לקרוא בכתבה שלי על קליסון, ועל הארמון המפואר שקם כאן במאה ה-18 על חורבותיו תוכלו לקרוא בכתבה על אוטל דה סוביז.

ארבעת בני איימון

מ-3 עד 18 rue des Quatre-Fils

פונים מזרחה ונכנסים ל-rue des Quatre-Fils, רחוב שנפתח בשלהי המאה ה-13 ונקרא על שם ארבעת בני איימון, גיבורי שיר עלילה צרפתי מסוף המאה ה-12 שסיפר על ארבעה אחים שברחו על סוס אחד מזעמו של קרל הגדול (שלט בין השנים 768–814).

במספר 16 עומד האוטל שהיה שייך בעבר למשפחת איימרה (Aymeret), מתקופת לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610–1643). כשהרחיבו את הרחוב הוא נפגע קשות, אבל את השער היפה בסגנון לואי ה-15 פירקו והרכיבו מחדש כמה מטרים אחורה, וגם גרם מדרגות מהמאה ה-18 שרד בפנים. השכן שלו במספר 18 איבד את השער ושמר על החזיתות: גג הרעפים, עם חלונות הגג והחלונות העגולים העשויים אבן, הוא דוגמה טובה לסגנון לואי ה-13. הבית נבנה בסביבות 1634 עבור אלמנה עשירה.

הבית של הסנגור של לואי ה-16

20 ו-22 rue des Quatre-Fils

כאן, בבית הזה, מת רמון דה סז (Raymond de Sèze, 1748–1828). בינואר 1793 עמד דה סז מול הקונבנציה והגן על לואי ה-16 (שלט בין השנים 1774–1792) במשפטו, בנאום שכולם ידעו שלא יציל את הלקוח ועלול להרוג את עורך הדין. הוא רכש את הבית בשנת 1800 והתגורר בו עד יומו האחרון. הלוח שתלוי שם, אגב, לא מדייק בפרטים.

ואפרופו הבית הזה, כאן צולם גם “שלושה גברים וסלסילה” (Trois hommes et un couffin), הקומדיה של קולין סרו (Coline Serreau, נולדה 1947) משנת 1985 שמכרה עשרה מיליון כרטיסים והולידה רימייק אמריקאי. הבית השכן, במספר 22, נחשב בטעות למקום שבו התקיים הסלון של מדאם דו דפאן (Madame du Deffand, 1697–1780), אולם למעשה הוא אגף של אוטל אחר שנבנה על חלק מהגן שלו בשנים 1769–1770.

סוסי השמש

87 rue Vieille-du-Temple

עוד סטייה קצרה, והפעם אל קצה הרחוב ובחזרה. במספר 87 עומד אוטל דה רוהאן, שנבנה בין השנים 1705 ל-1708 על ידי האדריכל פייר אלקסי דלאמר (Pierre-Alexis Delamair, 1676–1745) עבור ארמאן גאסטון דה רוהאן (Armand-Gaston de Rohan, 1674–1749), בנם החמישי של בני סוביז, שהיה קרדינל. החזית שלו צרה ואנכית והיא מזנקת בקצה חצר מוקפת מבנים נמוכים. בהשוואה לארמון של ההורים ברחוב הסמוך הוא צנוע הרבה יותר, וההסבר לכך הוא כנראה מעמדו הכנסייתי של המזמין.

בחצר האורוות מסתתרת היצירה שבשבילה באים לכאן: “סוסי השמש” (Les Chevaux du Soleil), תבליט ענק שגילף רובר לה לוראן (Robert Le Lorrain, 1666–1743) בשנים 1736–1737. הסוסים יוצאים מהאבן אל עבר האבוס ברגע של תנועה מוחלטת, והקרדינל, שהחזיק כאן חצר אחורית וכחמישים תאי סוסים, ידע בדיוק מה הוא קונה.

אחרי מותו של הקרדינל בשנת 1749 ירשו אותו שלושה קרובי משפחה, גם הם קרדינלים. האחרון שבהם, לואי רנה אדואר דה רוהאן (Louis-René-Édouard de Rohan, 1734–1803), הסתבך בשנת 1785 ב”פרשת מחרוזת המלכה”, כשהרמאית ז’אן דה לה מוט (Jeanne de la Motte, 1756–1791) שכנעה אותו שמארי אנטואנט (Marie-Antoinette, 1755–1793) מבקשת ממנו לרכוש עבורה מחרוזת יהלומים יקרה מדי. הקרדינל שילם, המחרוזת נעלמה, והמלכה יצאה מהפרשה עם מוניטין הרוס שארבע שנים אחר כך יעלה לה ביוקר.

הארמון נתפס ונבזז במהפכה, נמכר למדינה בשנת 1808, ונפוליאון התקין בו את בית הדפוס הלאומי, שלא היטיב עם הפנים המקוריים. רק בשנת 1938 עבר הבית לידי הארכיון הלאומי. כאן ההסתייגות המעשית: האזור נמצא בעבודות שיפוץ. חצר הכבוד וחצר סוסי השמש סגורות כרגע לביקור, וגם קומת הקרדינלים למעלה, עם קבינה קופים המפורסם של כריסטוף אואה (Christophe Huet, 1700–1759), סגורה. את קישוטי השנסלרי ד’אורליאן שבקומת הקרקע אפשר לראות בסיורים מודרכים בלבד, בחינם ובהרשמה מראש. על הסיפור המוזר של הסלונים האלה תוכלו לקרוא בכתבה שלי על השנסלרי ד’אורליאן.

האוטל היחיד ששרד מפרנסואה מנסאר

62 rue des Archives, והכניסה למועדון במספר 60

בשנת 1766 קנה אותו אספן עשיר שריכז בקומת הקרקע אוסף של פסלי אטיין מוריס פלקונה (Étienne Maurice Falconet, 1716–1791). מרוב צניעות הוא כיסה את העירום שבפסלים בצעיפים, מעשה שהוציא את דני דידרו (Denis Diderot, 1713–1784) מדעתו. המשפחה החזיקה בבית עד 1895, ומאמצע המאה ה-19 הוא נכבש על ידי מסחר ותעשייה זעירה והידרדר למצב נורא.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 שקל הבעלים להרוס אותו, אולם ב-1962 הוא הוכרז כאתר מורשת מוגן ועיריית פריז קנתה אותו. הוא שוקם, ומאז 1967 שוכן בו מוזיאון הציד והטבע, שהקימו כאן פרנסואה סומר (François Sommer, 1904–1973) ואשתו. בשנת 2007 התרחב המוזיאון גם אל השכן, ה-Hôtel de Mongelas שבמספר 62, שנבנה מחדש בין השנים 1704 ל-1707. מי שמצפה לאולם של קרני צבי נערמות יופתע: זהו חדר פלאות מודרני, שמשלב חיות מפוחלצות, נשק, ציור ואמנות עכשווית בחדרים מרופדי עץ. את כל המוזיאונים של פריז ריכזתי בכתבה נפרדת.

אם כבר הגעתם עד הלום, אני ממליץ בחום להיכנס למוזיאון הזה, גם למי שנושא הציד לא מדבר אליו. המוזיאון פתוח משלישי עד ראשון בין 11:00 ל-18:00, בימי רביעי עד 21:30 (למעט יולי ואוגוסט), סגור בימי שני ובחגים, והכניסה חופשית בכל יום ראשון ראשון בחודש. את כל מה שכדאי לדעת לפני הביקור, ואת החדרים שאסור לפספס, תמצאו בכתבה שלי על מוזיאון הציד והטבע 🙂

שערים תאומים ומגדל פינתי

מ-68 עד 78 rue des Archives

הצד המזרחי של הרחוב הזה הוא כמעט כולו ארמונות פרטיים מהמאה ה-17, וכדאי ללכת בו לאט ולהרים את הראש. במספר 68 אל תתנו לבניין משנות ה-30 של המאה ה-20 להטעות אתכם: בעומק החצר שרד מה שנשאר מ-Hôtel de Refuge, שנבנה בשנת 1645, עם חזית מאופקת ובטוחה בעצמה.

במספרים 70 ו-72 עומד זוג ארמונות שנבנו בסביבות 1647 עבור מממן עשיר. מספר 70 שמר על מצב קרוב למקורי, ומספר 72 שונה מאוד במאה ה-19. מה שאסור לפספס כאן הוא שני השערים הזהים, ובעיקר זה של מספר 72: בתקופת לואי ה-15 הגביהו אותו בקומה עם גמלון, והתקינו בו נגרות דלת מעולה שעליה מגולפים אסקלפיוס מימין והצדק משמאל. במספר 70 נשמר גרם מדרגות מפואר שנעשה מחדש בסביבות 1750.

מספרים 74 ו-76 נבנו באותו עיקרון של ארמונות תאומים, בשנים 1642–1644, על גן ישן. בשער של מספר 76, שמתוארך לשנות ה-40 של המאה ה-17, חקוקה בתוך הקישוט המונוגרמה של הבעלים ושל אשתו. בעומק החצר משמאל עומד מגדל פינתי עם גג משלו, שהקדמונים קראו לו “הדונז’ון”, ובתוכו גרם מדרגות יפהפה: מעקה ברזל יצוק עד הקומה הראשונה, ומעליה עץ.

הבניין המרשים ביותר ברצף הזה הוא ה-Hôtel Amelot de Chaillou במספר 78, שבנה האדריכל פייר בולה (Pierre Bullet, 1639–1716) בשנים 1702–1704 עבור איש פרלמנט ממשפחת אמלו (Amelot). בשנת 1722 רכש אותו המרשל קמיל דוסטן דה טאלאר (Camille d’Hostun de Tallard, 1652–1728), ואחר כך הוא עבר את המסלול המוכר: מסחר, הזנחה, הידרדרות, ושיפוץ גדול שהחל ב-1978. הביטו בשער הסגור: הנגרות עתיקה, ובחלון שמעליה שרדו שני מלאכי עץ שמחזיקים מדליון עם מונוגרמה.

השרידים של הילדים האדומים

2 ו-14 rue Portefoin, ואחר כך 85, 90 ו-79 rue des Archives

כאן עושים לולאה קטנה: פונים מערבה ב-rue Pastourelle עד rue du Temple, ימינה, ואז נכנסים ל-rue Portefoin וחוזרים מזרחה. הרחוב הזה נפתח גם הוא בידי הטמפלרים, ושמו הכפרי הוא ככל הנראה שיבוש של שמו של תושב עשיר מימי הביניים. במספר 19 מסמן את הפינה בית ניאו-קלאסי מאופק, ובמספר 14 שרד אוטל קטן מתקופת לואי ה-14 עם שער וחצר ציורית.

במספר 2 נותרה קשת בתוך שריד של קיר, ואת זה בדיוק באנו לראות. זה היה השער של בית החולים לילדים האדומים, שהוקם בשנת 1536 ביוזמתה של מרגריט מנאוואר (Marguerite de Navarre, 1492–1549), אחותו של פרנסואה הראשון (שלט בין השנים 1515–1547), כדי לאסוף ולחנך ילדים יתומים. הילדים לבשו בגדי בד אדומים, הצבע שסימל את הצדקה הנוצרית, ומכאן הכינוי שדבק בהם. המוסד נסגר בשנת 1772, אבל השם שלו שרד בשכונה, ואנחנו נפגוש אותו שוב בסוף המסלול.

לפני שממשיכים, במספר 79 שימו לב לחזית שמתוארכת לשנת 1610 ולחלונות הגג היפים העשויים אבן, עם גמלון משולש מעל כל אחד. הם לא יושבים על הגג אלא חותכים את הכרכוב שבראש החזית ועולים מתוך הקיר עצמו, וזה סימן היכר מובהק של הבנייה בתקופה ההיא.

באותה כתובת שוכנת מאז סתיו 2018 קרן אנרי קרטייה-ברסון (Fondation Henri Cartier-Bresson). את הקרן הקימו בשנת 2003 הצלם אנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson, 1908–2004), ממייסדי סוכנות הצילום מגנום (Magnum), אשתו הצלמת מרטין פרנק (Martine Franck, 1938–2012) ובתם, והיא עברה לכאן מהרובע ה-14 אל מוסך ישן שהוסב לחלל תצוגה. שימו לב שאין כאן תערוכת קבע של הצילומים של קרטייה-ברסון עצמו, אלא תערוכות צילום מתחלפות. הקרן פתוחה מיום שלישי עד יום ראשון בין 11:00 ל-19:00, וסגורה בימי שני.

הסמטה שנעצרה במאה ה-17

הכניסה ב-rue Pastourelle, אחרי מספר 17, והיציאה ליד 5 rue Charlot

rue Pastourelle עצמה שווה מבט. הקטע המערבי שלה קיים מסוף המאה ה-13, וכל הצד הצפוני שלו עתיק ובנוי על חלוקת המגרשים של ימי הביניים, כך שהחזיתות שם צנועות וצרות. שימו לב לחזית הקטנה בסגנון לואי ה-15 במספר 22, ולמעקות הברזל הנדירים מתקופת לואי ה-14 במספר 44. הקטע המזרחי נפתח רק בשנת 1636, תחת השם rue d’Anjou, כדי לחבר את rue Charlot אל rue des Archives.

מיד אחרי מספר 17 נפתחת ruelle Sourdis, ולדעתי זו הפנינה של המסלול הזה. סמטה פרטית שנוצרה בשנת 1620, ללא מדרכות, שהחלק האמצעי שלה נגדע מזמן. מה שנשאר בה הוא בדיוק מה שאבד בכל שאר פריז: תעלת ניקוז מרכזית שרצה באמצע הדרך, אבני ריצוף לא אחידות ואבני פינה ששמרו על הקירות מפני גלגלי כרכרות.

הערה חשובה למי שמגיע: לשני קצות הסמטה יש שערים, והם סגורים לא מעט. אם מצאתם שער נעול, ההצצה דרך הסורגים עדיין שווה את העצירה.

הכיכר שאנרי ה-4 לא הספיק לבנות

rue de Beauce, בפינת rue Pastourelle

בשנת 1608 החליט אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589–1610) להקים כאן את הכיכר המלכותית השלישית שלו, אחרי place Dauphine ו-כיכר הווז’, שנקראה אז הכיכר המלכותית. השטח שבין חומת העיר למתחם הטמפל היה בעיקר גינות ירק ושרידי ביצות. מסדר הטמפל מסר את הקרקע, וקבוצה של מממנים שהסתתרה מאחורי איש קש קיבלה עליה את הזכויות וחילקה אותה למגרשים בשנים 1608–1610.

את התוכנית שרטט מהנדס המלך קלוד שאסטיון (Claude Chastillon, 1560–1616). הכיכר, שנקראה place de France, הייתה אמורה להיות חצי עיגול בקוטר של כ-150 מטר, מוקף בבניינים זהים עם צריחים וגגות צפחה גבוהים. בחומת העיר תוכנן שער חדש, ושמונה רחובות היו אמורים להתפצל מהכיכר כמו כוכב, כל אחד מהם על שם מחוז אחר של הממלכה.

ב-14 במאי 1610 דקר פרנסואה ראבאייאק (François Ravaillac, 1578–1610) את המלך למוות ב-rue de la Ferronnerie, והכיכר נקברה יחד איתו. אף בניין לא נבנה והשער לא נפתח. מה שנשאר הם שמות המחוזות על כמה מהרחובות, כמו rue de Poitou, rue de Bretagne ו-rue de Normandie, והקו המעוגל של rue Debelleyme, כמה דקות הליכה מזרחה מכאן, שמשרטט עד היום את חצי העיגול שתוכנן. גם rue de Saintonge ו-rue du Perche, שבהם נעבור בהמשך, נושאים שמות של מחוזות צרפתיים ישנים. את הפיתוח של השכונה המשיך אחרי מות המלך המממן קלוד שארלו (Claude Charlot), שבמקום כיכר מלכותית פרש כאן רשת של רחובות ישרים, ואת הרחוב שנקרא על שמו תפגשו בתחנה הבאה.

ואגב, ב-rue de Beauce התגוררה גם מדלן דה סקודרי (Madeleine de Scudéry, 1607–1701), הסופרת שהמציאה את מפת ארץ הרוך. עליה תוכלו לקרוא במסלול בעקבות מדאם דה סבינייה.

rue Charlot מקצה לקצה

מ-28 ועד 7 rue Charlot

הרחוב הזה נקרא על שמו של אותו קלוד שארלו, והוא הורכב מארבעה רחובות ישנים יותר. אנחנו הולכים בו דרומה, ויש בו חמש עצירות קצרות.

במספר 15 שימו לב לדלת יפה בסגנון דירקטואר או אמפיר, עם חלון עליון מעוטר בעלי דקל, ובמספר 12 עומד אוטל קטן שנבנה בשנת 1610. הוא שופץ בכבדות, אבל שער הכרכרות עם הדלתות המגולפות בסגנון נאו לואי ה-15, ובעיקר חלונות הגג עם ה”סנפירים” בסגנון לואי ה-14, הם מהמקוריים ברובע.

סוגרים את הרחוב במספר 7, ב-Hôtel Cornuel. הוא נבנה בסביבות השנים 1614–1616, החליף ידיים כמה פעמים, ובשנת 1636 עבר לידי המממן קלוד קורנואל (Claude Cornuel), שעל שמו הוא נקרא. הבית הוגבה במאה ה-19 ואיבד הרבה, אבל קצות האגפים נשארו שלמים ומעליהם חלונות גג מסיביים עשויים אבן. לפני כמה שנים התגלו בתוכו תקרות מצוירות מתקופת לואי ה-13, עם קורות עץ מצוירות באיכות גבוהה. היכנסו לחצר הקטנה שהחליפה את הגן הישן: הכול שם ציורי.

הקפוצ’ינים שהפכו לקתדרלה ארמנית

13 rue du Perche

שוב אנחנו פוגשים את קלוד שארלו. בשנת 1623, במסגרת פיתוח השכונה, הקים שארלו מנזר שבו התיישבו נזירים קפוצ’ינים, ובשנה שלאחר מכן נבנתה הקאפלה שלהם, הכנסייה שאתם רואים היום, על מקומו של מגרש משחקי כדור ישן שקיר אחד שלו עוד ניצב לאורך rue Charlot. במסורת של אותם ימים הקפוצ’ינים שימשו גם ככבאים של השכונה.

במהפכה הצרפתית נהרס המנזר והשטח חולק מחדש, אבל הקאפלה שרדה והפכה בשנת 1791 לכנסיית קהילה. היא נסגרה ב-1793, נקנתה על ידי עיריית פריז ב-1798, והוחזרה לפולחן ב-1811 אחרי הקונקורדט. את אזור המזבח בנה מחדש האדריכל היפוליט גוד (Hippolyte Godde, 1781–1869) בשנים 1828–1832, ואת האכסדרה שבחזית הוסיף ויקטור בלטאר (Victor Baltard, 1805–1874) בשנת 1855. בשנת 1844 הותקן בה עוגב של בונה העוגבים אריסטיד קוואייה קול (Aristide Cavaillé-Coll, 1811–1899), אחד הראשונים שלו בפריז.

פסקל, מפעל הקסדות והתרמומטר הענק

מ-4 ועד 24 rue de Saintonge, ובסטייה קצרה 38 rue de Poitou

rue de Saintonge נוצר מאיחודם של שלושה רחובות ישנים, ואנחנו הולכים בו צפונה. כלל האצבע כאן פשוט: ככל שמתקדמים צפונה, הבתים נעשים צנועים יותר, כי החלק הדרומי היה קרוב למארה האריסטוקרטי.

במספר 4 עומד בית ניאו-קלאסי מחמיר שהקים לעצמו נוטריון עשיר בשנת 1764, ויש הסבורים שהאדריכל שמאחוריו הוא אטיין לואי בולה (Étienne-Louis Boullée, 1728–1799). השכן שלו במספר 6 הוא ההפתעה: מאחורי חזית עלובה למראה מסתתר מבנה עבודה בן שלוש קומות עם גלריות עץ, שנבנה בשנים 1830–1832 עבור יצרן קסדות צבאיות שסיפק את הסחורה למשמר הלאומי. שנים חשבו שמסתתר שם תיאטרון מתקופת הדירקטואר, ובסוף התברר שהאמת מעניינת לא פחות.

במספר 15 התגורר בלז פסקל (Blaise Pascal, 1623–1662) בצעירותו, ועזב את הבית בשנת 1651, כשמת אביו אטיין (Étienne Pascal, 1588–1651). הבית שונה כמעט ללא הכר, כך שמה שנשאר הוא הכתובת בלבד. בפינת rue de Poitou, במספר 12, הוקם בשנת 1774 בית דירות גבוה עבור אופה ראשי, ועליו חקוק עדיין שמו הישן של הרחוב.

שווה לעשות סטייה קצרה אל rue de Poitou ולחזור, גם בגלל רצף החזיתות העתיקות וגם בגלל השלטים: במספר 38 תלוי שלט בצורת תרמומטר ענקי, מהסוג שכבר כמעט לא נשאר בפריז.

חוזרים ל-rue de Saintonge וממשיכים צפונה. במספר 16 גיליתי את Maison Saintonge, מלון בוטיק של 4 כוכבים שמעוצב בהשראת חנות ממתקים משנות ה-50 של המאה ה-20. בחזית, בין החלונות, תלויות סוכריות על מקל ענקיות, ובמלון עצמו, שיש בו 22 חדרים, פועלת חנות ממתקים קטנה שבה האורחים יכולים לקנות סוכריות בכל שעה. אם בא לכם לישון בתוך חנות ממתקים, כאן אפשר להזמין חדר 🙂

הסוף: ארוחה אצל הילדים האדומים

39 rue de Bretagne

המסלול נגמר איפה שהוא התחיל, מבחינת הסיפור. שוק Marché des Enfants Rouges נוסד בשנת 1615 בשם “השוק הקטן של המארה”, והוא השוק המקורה העתיק ביותר בפריז שעדיין פועל. בשלהי המאה ה-18, אחרי שנסגר בית היתומים השכן שראינו ב-rue Portefoin, דבק בו שמם של הילדים שלבשו אדום.

בשנת 1982 הוכרז השוק אתר מורשת מוגן, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 כמעט נהרס לטובת חניון. מי שהציל אותו היו תושבי השכונה, בהובלת הבמאי ברטראן טברנייה (Bertrand Tavernier, 1941–2021), והשוק נפתח מחדש בשנת 2000 אחרי שיפוץ. היום פועלים בו כעשרים רוכלים, וזה המקום שבו אתם אמורים לסיים: מרוקאי, לבנוני, איטלקי, יפני ודוכני ירקות, עם שולחנות משותפים באמצע.

השוק סגור בימי שני. בימים שלישי, רביעי, שישי ושבת הוא פתוח בין 8:30 ל-20:30, בימי חמישי עד 21:30, ובימי ראשון עד 17:00. בשעות הצהריים של סוף השבוע קשה מאוד למצוא שולחן, ולכן אני ממליץ להגיע מוקדם, או לקחת את האוכל ולאכול אותו בגן Square du Temple שנמצא כמה דקות משם. עוד שווקים פריזאיים תמצאו בכתבה שלי על השווקים של פריז.

איפה לישון ליד המסלול ברובע ה-3

המסלול הזה נולד מהשכונה שבה אני מתארח בפריז, ולכן ההמלצות שלי מתחילות בדירות של אודי, שכולן במרחק הליכה קצר מנקודת הפתיחה.

מי שמעדיף מלון, או שהדירות תפוסות בתאריכים שלו, ימצא את כל ההמלצות שלי בכתבות על מלונות ברובע ה-3 ועל דירות ברובע ה-3.

עוד מסלולי טיול ואטרקציות ברובע ה-3 ובמארה

זה לא המסלול היחיד שלי ברובע, ואם אתם מתכננים כמה ימים בשכונה, אלה המסלולים המשלימים:

• המארה המערבי, שמתחיל באותה נקודה ופונה דרומה ומערבה, אל פומפידו, סן מרי והוטל דה ויל.
• רובע המארה למתחילים, בין האטרקציות המרכזיות, למי שזו הפעם הראשונה שלו.
• מסלול טיול ב-rue de Turenne, שמתחיל בדיוק איפה שהמסלול הזה נגמר.
• בעקבות מדאם דה סבינייה, סיור היסטורי במארה הצפוני.
• טיול קולינרי ברובע המארה וסיור פטיסרי במארה, למי שבא בשביל האוכל.

את כל האטרקציות של הרובע תמצאו בכתבה על אטרקציות ברובע השלישי, ואת רשימת כל מסלולי הטיול בפריז ריכזתי בדף אחד.

שאלות ותשובות על המסלול ברובע ה-3

אלה השאלות שאני מקבל הכי הרבה על האזור ועל המסלול הזה: