ב 27 באפריל שנת 1578, עם עלות השחר, נפגשו בשוק הסוסים הפריזאי (פלאס דה ווז’ של היום) שישה חצרנים צעירים. ארבעה מתוכם היו מקורוביו של המלך, אנרי השלישי, שניים האחרים השתייכו לפמלייתו של הדוכס דה גיז, אף שהזיכרון הקולקטיבי המאוחר יותר, שגם דיומא-האב דאג לתרום לו בכישרונו הנדיב, חילק אותם לשתי קבוצות מובחנות, תומכי המלך מול תומכי הדוכס.
אולם אנחנו הרי זוכרים היטב שז’ורז’ דה שומברג, הברון מסטרסבור, נמנה אף הוא על הפמלייה הצעירה והלוהטת של המלך האחרון משושלת ולואה, והדו-קרב הזה נעדר טעמים “פוליטיים”.
המאהבת שגרמה לטבח
הסיבה למפגש הייתה חילופי הדברים שהתרחשו יום קודם לכן: חביבו של המלך, ז’אק דה לוי, הרוזן מקיילוס (Jacques de Lévis, comte de Caylus), נתקל באחד ממקורבי הדוכס דה גיז, שארל דה בלזק הברון מאנטראג (Charles de Balsac d’Entragues, baron de Dunes et comte de Graville) ,שעה שהלה יצא מחדרה של המאהבת שלו (של דה לוי, הכוונה) והתלוצץ, בנוכחות עדים, ש”הגברת יפה הרבה יותר משהיא חסודה”.
ד’אנטראג לא העריך את ההלצה וקבע להיפגש למחרת. כך התחיל “דו-קרב המיניונים” המפורסם. לא, לא היצורים הצהובים החביבים, אלא ככינוי הגנאי שניתן לאנשי פמלייתו של אנרי השלישי. וכך הגיעו השניים, כל אחד מלווה בצמד עדים, אל כיכר השוק.
פרנסואה ד’אדי, הוויקונט מריבייראק (אחד מאנשי דה גיז), ניסה לבצע את תפקידו ולפשר בין הניצים, אולם אחד העדים מן הצד השני, המיניון הלוחמני לואי דה מוז’ירון, המרקיז ד’אמפואי, קטע אותו בגסות, והפרובוקציה הזאת הובילה לדו-קרב גם בין שני העדים הללו, בניגוד חמור לכללים המקובלים בעת ההיא.
ז’ורז’ דה שומברג, שכזכור היה “מיניון” אף הוא, למרות שבא לשם בתור עד של ד’אנטראג, ראה את המצב מסלים והגיב על כך בשאלת קיטבג: “ארבעה נלחמים, מה נעשה אנחנו?” על כך ענה לו גי ד’ארסה, הברון מליווארו: “אם כך, נילחם גם אנחנו!”, ושני העדים האחרונים מצטרפים למהומה.
הוויקונט החסוד מריבייראק התפלל שעה ארוכה לפני הקרב, עד שסבלנותו של דה מוז’ירון פקעה והוא התנפל על יריבו הכורע. התוצאה הייתה שהשניים שיפדו איש את רעהו בחרבותיהם. דה מוז’ירון מת על המקום, דה ריבייראק התענה עד ליום למחרת.
דה שומברג ערף ליריבו חלק ניכר מלחיו, אבל בתמורה חטף דקירה קטלנית בליבו. בנשימתו האחרונה, הוא הנחית את ידית חרבו על ראשו של של גי ד’ארסה.
הברון הפצוע מליווארו יזדקק להחלמה ארוכה, שלא תלמד אותו דבר – שלוש שנים מאוחר יותר הוא יזמין לדו-קרב את אנטואן דה מונייליי הצעיר, שזה עתה שב מלימודי סיף מתקדמים באיטליה. הצעיר יהרוג אותו, משרתו של ד’ארסה ידקור את המנצח למוות בגבו, וייתלה על כך.
ומה באשר לאשמים המרכזיים בדו-קרב? ובכן, בניגוד למקובל, ז’אק דה לוי שכח את פגיונו בבית (היה נהוג אז לאחוז נשק בכל אחת משתי הידיים), ויריבו, דה בלזק, לא התכוון לוותר על ייתרונו: הוא התנפל על הרוזן האווילי מקלוס עם חרב ופגיון, והלה נאלץ להתגונן בידו החשופה, כשהוא לא רק מפסיד את הקרב, אלא חוטף 19 דקירות במהלכו. ד’אנטראג סובל רק מחתך קל בודד בידו.
המלך נאלץ לסעוד את מקורבו הפצוע במו-ידיו, כשהוא מבלה לילות כימים לצד מיטתו באוטל דה מאיין (Hôtel de Mayenne) ומאכיל אותו קונסומה מכפית, אבל טמבל נשאר טמבל, ואחרי חודש החלמה, דה קלוס מחליט שהוא בריא מספיק לרכיבה, מה שפותח את פצעיו מחדש וקובר אותו סופית.
אנרי השלישי, הממוטט ממות שניים ממקורוביו, מקים להם אנדרטה יפהפייה (שההמון הפריזאי הליגיסטי יחריב אותה כמה שנים מאוחר יותר) וגורם ללשונות הרעים והחריפים בחצרו להגות ביטוי חדש: “לקצץ לכדי מצב שיש” (tailler en marbre).
דעת הקהל נחלקה לשניים: המבוגרים האחראיים, לרבות בראנטום ומונטיין, גינו מכל וכל את האלימות האיומה וחסרת התוחלת, בעוד שהצעירים, שדעתם המטופשת כרגיל קובעת, ראו בכך רומנטיקה צרופה – כמות הקרבות נסקה פלאים, והעדים, שעד כה נדרשו לפשר ולהשגיח, היו כעת מצופים למחצה ליטול חלק פעיל בקרב
עוד כתבות הקשורות לנושא
- אם נושא הדו קרב מעניין אותכם אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה דו קרב שנמשך 19 שנה.
- במידה ותרצו להכיר טוב יותר את רובע המארה אני ממליץ לכם על הכתבה לה מארה (Marais) – המדריך המלא למטייל.
- ולבסוף, אם אתם מתעניינים בתקופה בה עוסקת הכתבה הרי שהרשו לי להמליץ לכם על הכתבות קתרין דה מדיצ’י – המלכה חסרת המזל והמלכה מארגו ומאהביה חסרי המזל.
