דו קרב המיניונים בלב המארה

ד’אנטראג לא העריך את ההלצה וקבע להיפגש למחרת. כך התחיל “דו-קרב המיניונים” המפורסם. לא, לא היצורים הצהובים החביבים, אלא ככינוי הגנאי שניתן לאנשי פמלייתו של אנרי השלישי. וכך הגיעו השניים, כל אחד מלווה בצמד עדים, אל כיכר השוק.

פרנסואה ד’אדי, הוויקונט מריבייראק (אחד מאנשי דה גיז), ניסה לבצע את תפקידו ולפשר בין הניצים, אולם אחד העדים מן הצד השני, המיניון הלוחמני לואי דה מוז’ירון, המרקיז ד’אמפואי, קטע אותו בגסות, והפרובוקציה הזאת הובילה לדו-קרב גם בין שני העדים הללו, בניגוד חמור לכללים המקובלים בעת ההיא.

ז’ורז’ דה שומברג, שכזכור היה “מיניון” אף הוא, למרות שבא לשם בתור עד של ד’אנטראג, ראה את המצב מסלים והגיב על כך בשאלת קיטבג: “ארבעה נלחמים, מה נעשה אנחנו?” על כך ענה לו גי ד’ארסה, הברון מליווארו: “אם כך, נילחם גם אנחנו!”, ושני העדים האחרונים מצטרפים למהומה.

דה שומברג ערף ליריבו חלק ניכר מלחיו, אבל בתמורה חטף דקירה קטלנית בליבו. בנשימתו האחרונה, הוא הנחית את ידית חרבו על ראשו של של גי ד’ארסה.

הברון הפצוע מליווארו יזדקק להחלמה ארוכה, שלא תלמד אותו דבר – שלוש שנים מאוחר יותר הוא יזמין לדו-קרב את אנטואן דה מונייליי הצעיר, שזה עתה שב מלימודי סיף מתקדמים באיטליה. הצעיר יהרוג אותו, משרתו של ד’ארסה ידקור את המנצח למוות בגבו, וייתלה על כך.

ומה באשר לאשמים המרכזיים בדו-קרב? ובכן, בניגוד למקובל, ז’אק דה לוי שכח את פגיונו בבית (היה נהוג אז לאחוז נשק בכל אחת משתי הידיים), ויריבו, דה בלזק, לא התכוון לוותר על ייתרונו: הוא התנפל על הרוזן האווילי מקלוס עם חרב ופגיון, והלה נאלץ להתגונן בידו החשופה, כשהוא לא רק מפסיד את הקרב, אלא חוטף 19 דקירות במהלכו. ד’אנטראג סובל רק מחתך קל בודד בידו.

אנרי השלישי, הממוטט ממות שניים ממקורוביו, מקים להם אנדרטה יפהפייה (שההמון הפריזאי הליגיסטי יחריב אותה כמה שנים מאוחר יותר) וגורם ללשונות הרעים והחריפים בחצרו להגות ביטוי חדש: “לקצץ לכדי מצב שיש” (tailler en marbre).

דעת הקהל נחלקה לשניים: המבוגרים האחראיים, לרבות בראנטום ומונטיין, גינו מכל וכל את האלימות האיומה וחסרת התוחלת, בעוד שהצעירים, שדעתם המטופשת כרגיל קובעת, ראו בכך רומנטיקה צרופה – כמות הקרבות נסקה פלאים, והעדים, שעד כה נדרשו לפשר ולהשגיח, היו כעת מצופים למחצה ליטול חלק פעיל בקרב