בוקר ה-18 באוגוסט 2024 הביא עמו את הידיעה על מותו של אלן דלון, והתהודה התקשורתית שבאה בעקבותיה נתנה תחושה כאילו תרבות שלמה איבדה אחד מהאורות המנחים שלה. דלון היה אייקון שאין שני לו בעולם הקולנוע האירופאי. עם פניו הבלתי נשכחות ונוכחותו המחשמלת, היה לא היה רק שחקן, אלא סמל תרבותי ואולי יותר מכל סמל צרפתי ספוג נוסטלגיה לתקופה אחרת, לצרפת ופריז אחרות שעל אף המורכבות, הסתירות והצדדים האפלים שלה, אי אפשר היה לעמוד בפניה כפי שאי אפשר היה לעמוד בפני דלון.
רבים כינו אותו “בריז’יט בארדו הגברי” בשל יופיו המסנוור ונוכחותו הכובשת, אך הוא היה הרבה יותר מזה. דלון היה כוכב קולנוע מהפנט, שנשא את דמות הגבריות האלגנטית והמסתורית לכל מקום שבו הופיע. דמותו האייקונית הייתה כל כך על-זמנית עד שבשנת 2009, כאשר דלון היה כבר בן 75, דיור השיקו בושם שהשתמש בתמונה שלו משנת 1968 שתיארה אותו ואת הבושם כחתולי, תשוקתי ובלתי אפשרי לעמוד בפניו. למרות שהתמונה צולמה יותר מ-40 שנה לפני כן, המראה של דלון המשיך לשדר את אותה כריזמה ורגש והוכיחו לעולם עד כמה דמותו הנערית נותרה רלוונטית בתרבות של ימינו.
השנים הראשונות
דלון נולד ב-8 בנובמבר 1935 בעיירה סוסי-אן-ברייה שבצרפת. ילדותו הייתה מורכבת וקשה, כאשר הוריו התגרשו כשהיה רק בן ארבע, והוא עבר בין משפחות אומנה שונות, מה שעיצב את אופיו המרדני והעצמאי.
הוא נשר מבית הספר כשהיה בן 14 בלבד והתעודה המקצועית היחידה שהייתה לו היא תעודה שמאפשרת לו לעבוד בקצביה.
בגיל 17 הוא התגייס לצבא ושירת בצי הצרפתי. שירותו כלל תקופה במלחמת הודו-סין הראשונה, שנקטעה לאחר שנעצר על גניבת ג’יפ. הוא הודח מהצי ונאסר לתקופה של 11 חודשים, במהלכן הוא חגג את יום הולדתו ה-20 בתא כלא. תקופה זו עשתה עליו רושם עמוק: הוא גילה את המשמעת הצבאית, תחושת הכבוד והערכים שמייצג דגל צרפת.
לאחר שירותו הוא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות ומוזרות בפריז. באחת הפעמים, כשעבד כמלצר, הוא פגש את הזמרת דלידה לפני שהייתה מפורסמת, איתה היה לו רומן מאוחר יותר.
אט אט הוא יצר קשרים בעולם התחתון של פיגאל ומונמארטר, פושעים, זונות, סרסורים ושוטרים. והוא אף התיידד עם זונה ממין זכר בשם קרלוס, שדאג להגן עליו.
דלון היה מוקסם מהמיקרוקוסמוס של רובע פיגאל ומונמארטר, במיוחד מהכבוד, הידידות וחוק השתיקה. גופו הרזה ופניו ה”מלכותיות” משכו נשים ואיפשרו לו לשהות אצל זונות שדאגו לו, דבר שללא ספק לא הפריע לו. הוא אמר שבאותה נקודת זמן בחייו נראה שעתידו מתקדם לעבר קריירה של סרסור.
במקביל, הוא בילה במועדונים התוססים של סן-ז’רמן-דה-פרה. באחד הערבים במועדון Club Saint-Germain הוא פגש את השחקנית בריז’יט אובר, שלקחה אותו תחת כנפה. הם גרו בדירה שלה ברובע השביעי, מה שהרחיק את דלון ממעגלי העולם התחתון של פיגאל ומונמרטר, ועתידו השתנה.
הפריצה
בשנת 1957, אובר הציעה לדלון להתלוות אליה לפסטיבל קאן, שם הוא פגש את השחקן (שנים לאחר מכן יהפוך גם לבמאי) ז’אן-קלוד בריאלי, שהפך לאיש הקשר העיקרי שלו בעולם הקולנוע.
לא הרבה זמן מאוחר יותר, מלהק אמריקאי בשם הנרי וילסון גילה אותו במקרה, זיהה במהרה את הפוטנציאל והפגיש אותו עם המפיק דייוויד או. סלזניק שהציע לו חוזה עבודה זמני באיטליה. זו הייתה תחילת הדרך של דלון בעולם הקולנוע, בלי ניסיון או הכשרה, ״כמעט במקרה״ כמו שנהג לומר.
אחרי תפקיד קטן, סלזניק הציע לדלון חוזה עבודה בהוליווד למשך שבע שנים, בתנאי שילמד אנגלית. דלון חזר לפריז, ובזמן לימודיו הפך להיות המאהב של מישל קורדו. היא שיכנעה את בעלה, הבמאי איב אלגרט, להעסיק אותו בצילומי סרטו הראשון, “כשהאישה מתערבת”, בתפקיד קטן. “לא ידעתי לעשות כלום. אלגרט הסתכל עליי כך ואמר: ‘הקשב לי, אלן. דבר כמו שאתה מדבר איתי. תסתכל כמו שאתה מסתכל עליי. תקשיב כמו שאתה מקשיב לי. אל תשחק, תחיה.’ זה שינה הכל. אם איב אלגרט לא היה אומר לי את זה, לא הייתי זוכה לקריירה הזו”.
ב-1958, אז כבר כוכב צעיר, נבחר אלן דלון על ידי השחקנית רומי שניידר, שהייתה כבר סלב עולמית, לשחק את בן זוגה בסרט “כריסטין. רומי לא דיברה צרפתית, אלן דלון לא דיבר גרמנית, והיא מצאה אותו לא מעניין ובעל טעם רע, בעוד שהוא מצא אותה לא מושכת. הצילומים החלו חודשיים לאחר מכן, והשניים לא הסתדרו כלל. למרות זאת, הם התאהבו זה בזה, התארסו והפכו לזוג המלכותי של תעשיית הבידור האירופית.
הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1960 עם הסרט “רוקו ואחיו”, בבימויו של לוקינו ויסקונטי, שבו חשף לראשונה את יכולתו לשלב בין רוך לפראיות. באותה שנה גילם דלון את דמותו של טום ריפלי בסרט “במלכודת השמש”, העיבוד הקולנועי הראשון לרומן של פטרישיה הייסמית’. הייתה סימטריה בין הסיפור של ריפלי לסיפור של דלון: שניהם הגיעו משום מקום וטעמו את כל הטוב שיש לעולם להציע, והם לא התכוונו לתת לשום דבר להחזיר אותם למעמד הפועלים ולעולם התחתון. ישנן סצנות שבהן יש תחושה שדלון לא משחק, הוא פשוט עצמו ונהנה מהכימיה המצוינת שלו עם רנה קלאמאן. הופעתו, ששילבה בין יופי חיצוני לאופל פנימי, נותרה אחת המוערכות ביותר בקריירה שלו, ושנים לאחר מכן הוכרה כהופעה שלא ניתן לשחזר.
שנות הזהב של דלון: מכוכב לאייקון
בשנות ה-60 דלון כיכב בסדרה של סרטים שהפכו מאז לקלאסיקות בקולנוע האירופי. שיתופי הפעולה שלו עם במאים כמו לוקינו ויסקונטי ב”הנמר” (1963), מיכלאנג’לו אנטוניוני ב”ליקוי חמה” (1962) ואחרים.
הוא כיכב בסרט “L’Insoumis” של אלן קאבלייה ב-1964. הסרט מתאר את סיפורו של חייל צרפתי במהלך מלחמת אלג’יריה, שמבצע מרד נגד הפקודות במהלך המלחמה – תחילה בשדה הקרב שבו הוא בורח, ולאחר מכן במהלך חטיפת עורכת דין שהוא מחליט לשחרר נגד רצונם של מעסיקיו, חברי ה- OAS (ה-Organisation de l’Armée Secrète, היה ארגון ימין קיצוני שהוקם בצרפת בשנת 1961 במטרה להתנגד לשחרור אלג’יריה מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי).
הסרט צונזר ב-30 דקות בעקבות תביעה שהוגשה על ידי עורכת דין מטעם ה- FLN (ה- Front de Libération Nationale היה הארגון המרכזי שנלחם נגד שלטון הקולוניאליזם הצרפתי באלג’יריה במהלך מלחמת השחרור האלג’יראית) שכן הוחזקה כשבויה על ידי ה- OAS.
22 שנה מאוחר יותר, להקת הסמית׳ס פנוי לדלון וביקשו את הסכמתו להשתמש בתמונה מתוך הסרט לעטיפת האלבום “The Queen is Dead”. מוריסי טען שדמותו של דלון באותה תקופה ובכלל משקפת את הרב שכבתיות האפלולית ומלאת הכאב שהאלבום מנסה להעביר. דלון הסכים לשימוש בתמונתו, אך ניסה לשכנע את הסמית׳ס לשנות את שם האלבום כדי לא להכעיס את הוריו, אך מנהיג הלהקה מוריסי לא הסכים. נכון להיום הסרט טרם הופץ בגרסתו המלאה.
באמצע שנות השישים, דלון ניסה לכבוש את הוליווד. הוא חתם עם MGM ו-Columbia, אבל לא הצליח לפרוץ לשוק האמריקאי. לאחר שצילם שישה סרטים בהוליווד, הוא חזר לצרפת.
ב-1967 שיחק את תפקידו האייקוני השני בסרט “הסמוראי” של ז’אן-פייר מלוויל, שם גילם רוצח שכיר המנהל חיים כפולים של ניכור ואלימות. דמותו של דלון בסרט, עם חליפת הטרנץ’ והכובע האופייני, הפכה לאחת הדמויות המזוהות ביותר בתולדות הקולנוע והקנתה לו את מעמדו כשחקן אופי בלתי נשכח. הדמות הזו, סמוראי מודרני המנהל את חייו על פי קוד כבוד אישי, התכתבה עם אופיו הפרטי של דלון, שהתאפיין בריחוק קריר אך גם באצילות פנימית.
לאחר מכן, כיכב דלון ב-Spirits of the Dead, בו השתתף עם בריז’יט בארדו, ובסרט The Girl on a Motorcycle, שזכה להצלחה בבריטניה. סרט זה היה הראשון שקיבל דירוג X בארצות הברית. דלון זכה להצלחה נוספת עם הסרט “Adieu l’ami”, שבו שיחק לצד שארל ברונסון.
שנה לאחר מכן, ב-1969, שיחק ב-“La Piscine” עם רומי שניידר, שממנה נפרד ב-1963. ההצלחה של הסרט מיוחסת גם לקשר האישי בין השניים. דלון ביקש מהבמאי ללהק את שניידר לתפקיד הזה. הוא רדף אחריה ללא הרף, גם לפני וגם אחרי צילומים, בניסיון נואש להתפייס. למרות סירובה של שניידר, ההיסטוריה המשותפת והקשר הרגשי שלהם ניכרו על המסך, מה שתרם לאותנטיות של הסרט.
פרשת מרקוביץ׳
במהלך צילומי הסרט נמצאה גופתו של סטפן מרקוביץ’, חברו ושומר ראשו של דלון, בפח אשפה ליד פריז. הפרשה קיבלה תהודה רבה בצרפת ובתקשורת הצרפתית תחת השם “פרשת מרקוביץ'”.
דלון הכיר את סטפן מרקוביץ’ בסוף שנות ה-50, כאשר צילם סרט בבלגרד. מרקוביץ׳ היה גנגסטר יוגוסלבי שהתחבב על דלון והפך לשומר ראשו. הוא עבר עם דלון לפריז ואף גר באחוזה שלו במשך מספר שנים. אך הקשר ביניהם התדרדר כאשר מרקוביץ’ הפך למטרד עבור דלון, דרש כסף נוסף וחשף אותו לסיכונים אישיים ופומביים, ולכן סולק מביתו.
מרקוביץ׳, שניצל את שנות חברותו עם דלון ליצור קשרים ענפים בעולם הפוליטיקה, התקשורת והבידור, התחיל לערוך מסיבות ליברטניות לחבריו, שהיו מהקרם דה לה קרם של פריז. אך בסתר הציב מצלמות בכל החדרים ולאחר מכן היה סוחט את המוזמנים על מנת להבטיח שהוא לא ידליף את התמונות. אחד מהזוגות שניסה לסחוט היו ז׳ורז׳ וקלוד פומפידו.
זמן לא רב לאחר מכן, גופתו של מרקוביץ׳ נמצאה בתוך פח בפרבר מחוץ לפריז עטופה במארז של מזרון. דלון נעצר לחקירה ובמקביל, אריזת המזרון שבו נמצאה הגופה הובילה אל גנגסטר בשם פרנסואה מרקנטוני. בצו פשיטה על ביתו נמצא מזרון שתואם את דגם האריזה שעטפה את הגופה, והוא הפך לחשוד העיקרי.
מרקנטוני הכחיש את הקשר לדלון וטען לחפותו, אך נותר במעצר עד 1976. החקירה הציפה את מעורבותו של פומפידו, שהזמין את הרצח על מנת למנוע את זליגת התמונות של אישתו לתקשורת, אבל הוא מצידו טען שזו אינה אישתו והוא הופלל על ידי השירות החשאי על מנת למנוע ממנו לרוץ לנשיאות.
מעורבות השמות הגדולים הללו הפכה את הפרשה לסנסציה לאומית בצרפת. למרות שהוסרה כל אשמה מדלון בדצמבר אותה שנה, היא המשיכה להעיק עליו משפטית ותדמיתית עד 1976, כאשר מרקנטוני שוחרר ונמצא זכאי.
שנים לאחר מכן, מרקנטוני אמר בראיון ״רק שלושה שיודעים את האמת: דלון, אני ואלוהים, אבל האחרון אף פעם לא מגלה״.
כוכב עולמי
עם זאת, בשנות ה-70, אלן דלון המשיך להצליח בקולנוע, עם פרויקטים שונים שהדגישו את כשרונו. בשנת 1970, הוא הפיק ושיחק ב-Borsalino, סרט שהצליח מאוד והיווה את שיתוף הפעולה הראשון שלו עם ז’אן-פול בלמונדו. במהלך השנים 1970 ו-1972, דלון שיחק שוב עם ז’אן-פייר מלוויל בסרטים Le Cercle rouge ו-Un flic, תוך שמירה על הדימוי שלו.
דלון גם ניסה את כוחו בקולנוע האמריקאי בסרטים כמו סקורפיו ו-Airport 80 Concorde. הוא המשיך להופיע במגוון סרטי פעולה ודרמות, בהם Soleil rouge ו-Mort d’un pourri. סרטיו אדון קליין והפרופסור זכו להצלחה ביקורתית, אם כי לא תמיד מסחרית.
בנוסף, דלון הראה כישרון בתחום המוזיקה עם הדואט המצליח Paroles… Paroles… עם דלידה. הוא הפיק סרטים נוספים לאורך התקופה ושמר על מעמדו ככוכב קולנוע עולמי, עם קריירה מגוונת ומוצלחת.
לקראת סוף שנות ה-70, דלון הוכיח שהוא לא רק פנים יפות בצורה יוצאת דופן, אלא גם שחקן עם טווח ועומק יוצאי דופן. להוליווד היו אייקונים כמו ג’יימס דין וסטיב מקווין, ולאירופה היה את דלון, שהפך לסמל של הקולנוע האירופי באותה תקופה.
תחילת הדעיכה האיטית
שנות השמונים סימנו את תחילתה של דעיכה איטית בכוכבו של דלון. לאחר למעלה משני עשורים בהן עבד בתור שחקן ומפיק, ב-1981 ביים דלון את סרטו הראשון, “בעבור עורו של שוטר” שסימן עליית מדרגה משמעותית בכישוריו האמנותיים והוא אף חזר לבימוי ב-1983 עם “הכוח”, אך קיבל ביקורות מעורבות.
למרות שהצליח לצאת מכמה וכמה פרשיות ללא רבב במהלך חייו, ב-1984, בראיון ל- ,Paris Match הוא הכתים את דמותו בעיני הציבור הצרפתי לנצח כאשר נשאל על יחסיו עם ז׳אן מארי לה פן. רובכם מכירים את מארין לה פן, מייסד מפלגת החזית הלאומית, מפלגת ימין קיצוני, ובעצמו דמות שנויה במחלוקת ומכחיש שואה.
בראיון אמר על לה פן “אני יכול להגיד לפחות שלושה דברים עליו : הוא נחמד. הוא אומר בקול רם דברים שאחרים מעזים לומר רק בקול נמוך והוא מדבר אחרת”. חודש לאחר מכן התקיימו בחירות לפרלמנט האירופי, והציבור הצרפתי גילה את מפלגת החזית הלאומית, שקיבלה כמעט 11% מהקולות ושלחה לראשונה 10 נציגים לפרלמנט האירופי בבריסל.
דלון המשיך להגן על עמדותיו בראיונות בשנת 2013 ו-2019, כשאמר שמנסים להדביק לו תווית של ימין קיצוני אך הוא מה שתמיד היה – ימין, נקודה. העובדה ששיחק ב-״מר קליין״ 8 שנים מוקדם יותר, שהוא סיפור שמזכיר את רשימת שינדלר בגרסה צרפתית עם טוויסטים משלה, הוסיפו לדמות המורכבת ומלאת הסתירות של דלון.
ב-1985, דלון זכה בפרס סזאר על תפקידו ב”סיפורנו” של ברטראן בליה. דלון והפמלייה שלו הרגישו את רוחות הצרכנות האמריקאים שנשבו מכיוון ארה”ב של אמצע שנות השמונים, והוא החליט להשיק קווי מוצרי אופנה אשר נשאו את שמו, כמו בגדים, משקפי שמש, בשמים וכו׳.
ב-1987, דלון הכיר את רוזאלי ואן ברמן במהלך צילומי קליפ. השניים הפכו לזוג, ונולדו להם שני ילדים: אנושקה ב-1990 ו-אלאן-פביאן ב-1994.
דלון פחות מצא את מקומו בקולנוע הצרפתי של שנות ה-90. דור חדש של במאים ושחקנים תפסו את אור הזרקורים וכוכב גדול כמוהו החל להיאבק במציאת פרויקטים שבהם יוכל לבטא את כשרונו. הדברים החריפו, עד שבסוף שנות ה-90 הכריז על רצונו לפרוש מקולנוע, שכן הוא הרגיש שנותר לבד ללא הבמאים המוערכים שעבד עימם בעבר. עם זאת, הוא הסכים ב-1999 להשתתף בסרט “המשתתפים” של ברטראן בליה, שמוקדש לגדולי הקולנוע הצרפתי. בשנות האלפיים פנה להפקות טלוויזיה ותיאטרון עם הצלחות אקראיות בסדרות כמו Fabio Montale.
ב-2002, דלון ורוזאלי ואן ברמן התגרשו לאחר 15 שנות חיים משותפות. בשנה זו, דלון התמודד עם דיכאון והביע חוסר רצון לחיות.
בפסטיבל קאן 2013, הוענק לדלון כבוד על הישגיו, ובמהלך האירוע הוצג הסרט “החמה” בגרסה משופרת. באוקטובר של אותה שנה, דלון הופיע שוב בהצגה “יום רגיל” במהלך סיבוב הופעות ברחבי צרפת עם בתו בשנים הבאות עד שמצבו הרפואי החמיר.
עולם משתנה, בריאות רופפת ומלחמות פנימיות בתוך שבט דלון
במהלך השנים, דלון המשיך להשמיע דעות שנויות במחלוקת על זכיות הקהילה הלהט”בית לאחר שאושרה בפרלמנט הזכות לנישואין גאים בצרפת ואי ההבנה שלו על המשך המאבק הפמיניסטי. במקביל, הוא המשיך להגן על דעותיו הפוליטיות ואט אט הכוכב המזדקן נראה כמו מישהו שלא מסוגל להבין ולקבל את התקופה בה הוא חי.
כולם שכחו, כנראה, דלון שאמר 60 שנה לפני כן “אם אני אוהב גבר כמו שאני אוהב אישה, מה זה משנה? אהבה היא אהבה”.
עולם שנשלט על ידי מובילי דעה במדיה חברתית כבר לא היה סלחני, ונוצר פולמוס סביב התבטאויותיו. כאשר פורסם שיוענק לו פרס דקל הכבוד לשחקן בקולנוע בפסטיבל קאן ב-2019, קמה תנועת התנגדות פמיניסטית שטענה שהוא הומופוב, מיזוגן, גזען שלא בקשר עם רוח התקופה (הפרס הוענק לו בסופו של דבר).
דלון ניהל במהלך חייו רומנים עם נשים רבות, כולל השחקניות רומי שניידר, השחקנית והזמרת הגרמניה ניקו, דלידה, נטלי דלון – היחידה מבין כל אהבותיו אליה היה נשוי במשך 4 שנים, מיידלי במי, מיריי דארק איתה היה לו את מערכת היחסים הכי ארוכה בין כל אהבותיו, השחקנית אן פריו ובשנות ה-80 וה-90, היה בקשר עם הדוגמנית רוזליה ואן ברמן. מערכת היחסים האחרונה שלו הייתה עם היירומי רולין. לפי טענתה, הם ניהלו מערכת יחסים אינטימית במשך למעלה משלושה עשורים.
בתחילת שנת 2023, שלושת ילדיו של דלון הגישו תביעה נגד רולין בטענה לניצול, התעללות, אלימות וחטיפה. היא תבעה אותם מנגד. בעיותיו האישיות של דלון לא הסתיימו שם.
לדלון יש בן שנולד מיחסים עם השחקנית ניקו. הילד, כריסטיאן ארון בולונג’ה, נולד ב-1962. הוא גודל על ידי אמו המאמצת ודלון תמיד הכחיש את היותו אביו הביולוגי. ב-2001, קריסטיאן טען בספרו שהוא בנו של דלון וב-2024, בתו של כריסטיאן ביקשה להוכיח את הקשר באמצעות בדיקת DNA. דלון סירב לשתף פעולה. אם הבדיקה הייתה מעלה בצורה חד משמעית שכריסטיאן היה בנו, ירושתו הייתה מתחלקת בין ארבעת ילדיו ולא בין שלושת ילדיו. “למזלם”, בקשתה נדחתה לבסוף ע”י בית המשפט.
בעשר האחרון לחייו, דלון התמודד עם שלל בעיות רפואיות, כולל אירועים מוחיים, אובדן תפקוד קוגניטיבי וסרטן הלימפה. הוא עבר ניתוחים וטיפולים רבים, ובסופו של דבר הוכרז כזקוק לשמירה משפטית מוגברת בעקבות מצבו הבריאותי הרעוע.
בתחילת שנת 2024 התנהל מאבק פומבי שנקרא Affair Delon. אלן תבע את בנו אנטואן אחרי שנתן ראיון לעיתון Paris Match וחשף את מצבו של אביו ללא אישורו.
בתגובה, אנטואן תבע את אחותו אנושקה, בטענה שהסתירה את מצבו הרופאי משאר המשפחה שנים לפני שמצבו של אביהם הפך לקשה. היא טענה שאנטואן לא מפסיק לקרוא לאביהם סנילי ולגרום לו להרגיש במצב נורא יותר מאשר מה שהוא באמת ולאחר מכן היא תבעה אותו על הדלפת הקלטת שיחה שלה ושל אביהם ללא רשות לאינסטגרם.
אין זו הפעם הראשונה ולא השנייה שמשפחה עשירה מתפרקת באופן כל כך פומבי בשנים האחרונות של ההורים.
חוויתי הכל, ראיתי הכל
זוהי רק תמצית מסיפור חייו של דלון. אי אפשר לספר בפוסט אחד על כל סרטיו, נדבכי חייו, הפרשויות והניגודים שהפכו את סיפור חייו למרתק. זוהי הצהרה שנכונה לכל סיפור חיים, אך במקרה של דלון, הדמות שתיזכר יותר מכל היא דמות נעוריו משנות השישים, כאשר היה חתיך הורס שרוצה לאכול את העולם.
למרות הכבוד הרב שרחשו לדלון בחלק המאוחר יותר של חייו, אלפי הכתבות שפורסמו מיום ראשון בבוקר הציגו אך ורק תמונות צעירות של דלון. ככה כולם רוצים לזכור אותו, כמו שאנחנו רוצים לזכור את עצמנו: צעירים, יפים, נועזים, כשהעולם פרוש בפנינו.
דלון היה לקולנוע ועולם התרבות הצרפתיים מה שליאונרדו דה וינצ׳י היה לעולם האמנות ומייקל ג׳ורדן היה לכדורסל. היו ויהיו טובים מהם, אבל ההיסטוריה מתחלקת ל-לפניהם ואחריהם.
היו יפים ממנו, היו מעניינים ממנו, אבל דלון היה בין הראשונים שחיו את חיי פוסט המלחמה ופוסט הצנע לתוך שנות השישים בצורה שהשתמשה בעיתונות בצורה חכמה שיצרה סביבו מיתוס. המיתוס הזה הגן עליו ברגעים אפלים יותר, ושמר אותו רלוונטי גם אחרי יותר מ-60 שנה מאז החל את דרכו.
סיפור חייו של דלון הוא נרטיב שנכתב ושוכתב בקפידה לאורך חייו. חלקו ידוע, חלקו אולי יפורסם בעתיד בגרסאות שונות. לא סתם הוא אמר שקריירת המשחק שלו קרתה בטעות. הוא ידע שזה לא נכון, הוא עבד קשה כדי לנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית שהחיים ייעדו לו.
בינואר 2018, בראיון ל “Paris Match”, דלון אמר: “החיים כבר לא מביאים לי הרבה. חוויתי הכל, ראיתי הכל. אבל בעיקר, אני שונא את התקופה הזו, אני מקיא אותה. […] אני יודע שאעזוב את העולם הזה ללא חרטות.
יש שיגידו, במבט ציני יותר, שמדובר באדם יפה תואר, עם ביטחון עצמי ולא מעט מזל שחי ברגע הנכון והצליח לו יותר ממה שחלם אי פעם.
הירושה האמיתית של אלן דלון, מעבר לתמונות עם הפנים היפות, היא אינספור סרטים, מחזות, ראיונות, אמנות ובעיקר סיפור חיים מרתק שיהיה כיף לצפות בו יום אחד בסרט רחב יריעה, שכמו המאמר הזה יכסה רק את הנקודות העיקריות וישאיר טעם של עוד.
צרפת נפרדה מאחד מאחרוני דור הענקים שלה. לא היה, וכנראה לא יהיה עוד אלן דלון.
