הזהב והטיט: סיפור חייה של קאמי קלודל ומסלול טיול בפריז בעקבותיה

קאמי קלודל (1864-1943) הייתה פסלת וציירת ברוכת כשרונות שמתה עזובה במוסד סגור לחולי נפש אך התגלתה מחדש לקהל הרחב בשנות השמונים. אומנות פיסולה, ריאליסטית ואקספרסיוניסטית כאחת, קרובה, בשימושה המתוחכם בקווים עיגוליים, פיתוליים ואלכסוניים אל הזרם הנקרא אר (ארט) נובו. כמו הרבה מעמיתיה הושפעה הפסלת מאומנות יפנית וידעה להטמיע את מאפייניה ביצירה אישית ומקורית משלה.

קאמי קלודל הייתה אחותו של הסופר, המחזאי, המשורר, חבר האקדמיה והדיפלומט, פול קלודל. כמו כן הייתה במשך כתריסר שנים תלמידתו, עוזרתו ואהובתו של אחד מגדולי פסלי העולם, אוגוסט רודן. המוניטין של שני ענקים אלה, האח פול קלודל והמורה והמאהב אוגוסט רודן, האפיל במידה מסוימת על זה של קאמי קלודל במשך תקופת ימי חייה וגם לאחר מכן. יצירותיה של קאמי קלודל הוצגו תמיד בסלונים ובתערוכות, גם במשך אשפוזה וגם לאחר מותה – העיסוק בהן לא פסק למעשה מעולם, אך שמעה לא הגיע לקהל הרחב. כארבעים שנה לאחר מותה, חל מהפך, וזאת הודות לספר וסרט. הספר הוא ספרה של אן דלבה, אישה, קאמי קלודל:

Anne Delbée, Une Femme, Camille Claudel, Fayard, 1982, שתורגם לעברית: אן אלבה, קאמי קלודל, מצרפתית: ישראל מרשן, אור עם, 1989

הסרט, בכיכובם של איזבל אדז’ני וז’ראר דפרדיה, עובד מביוגרפיה של קאמי קלודל מאת רֶן-מארי פריס, בת אחייניתה:

הודות לרב מכר ולסרט המצליח משנות השמונים, שמה של קאמי קלודל נישא, מאז ועד היום, בפי כול. ספרים וסרטים נוספים עוסקים בה, מחזות ומופעי ריקוד מוקדשים לה, מכתביה יצאו לאור, מקומות ומוסדות נקראו על שמה. הסופרת וחברת האקדמיה, דומיניק בונה, הקדישה מחקר מפורט ומתועד ליחסי האחות והאח, קאמי ופול קלודל:

Dominique Bona, Camille et Paul – la passion Claudel, Grasset, 2006, שתורגם לעברית: דומיניק בונה, אחים לתשוקה, קאמי ופול קלודל, מצרפתית: רמה איילון, מעריב, 2009

ולא זו בלבד. מוזיאון, הנושא את שמה ומוקדש לה, הוקם ב-2017, בנוז’ן-סור-סן (Nogent-sur-Seine), עיר שבה בילתה קאמי שלוש שנים בילדותה. המוזיאון מהווה קומפלקס אדריכלי וכולל בכניסה את הבית שבו גרה משפחת קלודל מ-1876 עד 1879.

רֶן-מארי פריס, נכדה של פול קלודל ובת של רֶן קלודל, שהקדישה שנים רבות לקידום המוניטין של אחות הסבא שלה, מכרה למוזיאון, תמורת כ-13 מיליון אירו, את רוב פסליה של קאמי שרכשה ברוב מאמצים (ניגוד צועק לתנאים העלובים שבהם הוחזקה קאמי בשלושים שנות חייה האחרונות שבסופן נפטרה מתת תזונה).

הפסלת הגאונית, קאמי קלודל, זכתה סוף סוף להכרה בינלאומית גורפת בזכות עצמה.

ילדותה ונעוריה של קאמי קלודל

קאמי קלודל נולדה ב-8 בדצמבר 1864, בכפר פֵר-אַן-טַרְדֶנוּאָה (Fère-en-Tardenois), ליד סואסון (Soissons), לאב גובה מסים ולאם עקרת בית מסורתית. שנה קודם נולד לזוג תינוק, שארל-אנרי, שנפטר לאחר 16 יום. אימה של קאמי לא אהבה את הילדה שנולדה לה לאחר מותו של הבן. האִם תלתה בתינוקת, באופן תת מודע, את האשמה לטרגדיה?

כך או כך, אימה של קאמי נטרה לה טינה ופעלה נגדה במשך כל ימי חייה. הפסיכיאטרית והפסיכואנליטיקאית בריז’יט פאבר-פלרן (Brigitte Fabre-Pellerin), שהשתתפה בסרטון וידאו שהוקדש לקאמי קלודל, כותבת, בהקשר זה, בספרה קאמי קלודל, יסורי החסר (Camille Claudel: Le tourment de l’absence) את הדברים הבאים:

את הקווים הגבריים, המאפיינים את סגנונם של רבים מפסליה העתידיים של קאמי, ניתן לייחס, בין היתר, לרצונה של הבת הזנוחה למלא את מקום הבן שנפטר כדי לזכות באהבת האם הקרה. (בתרגום חופשי שלי, א.ל.).

שמו של ספרה של בריז’יט פאבר-פלרן לקוח מדבריה של קאמי קלודל עצמה שכתבה באחד ממכתביה לאוגוסט רודן: “יש תמיד משהו חסר שמייסר אותי” (“Il y a toujours quelque chose d’absent qui me tourmente”). הפסיכיאטרית כתבה ספר נוסף על קאמי קלודל, מרתק גם הוא. ממליצה לקוראי צרפתית להביט בסקירה על שני הספרים באתר המצוין “בבליו” (Babelio). לספר אחד כאן, לספר שני כאן.

שנתיים לאחר הולדת קאמי, שנעשתה, לאחר מות אחיה התינוק, הבת הבכורה, נולדה לואיז, זו שתנהל חיים קונבנציונליים, לרוחה של האם, ותזכה, היא, באהדתה. שנתיים לאחר הולדת לואיז, נולד פול, זה שיהיה לסופר ודיפלומט מפורסם. ב-1876 עברה המשפחה, לרגל מינויו של האב למשרה חדשה, לנוז’ן-סור-סן והתיישבה בבית בורגני מהמאה ה-18. בית זה נמצא בקדמת מוזיאון קאמי קלודל.

קאמי, רק בת 12, מעצבת פסלונים מחימר. כישרונה של הילדה, שהתבטא כה מוקדם, משך את תשומת לבו של הפסל אלפרד בּוּשֶׁה (Alfred Boucher), בן המקום שעבר לעיר הבירה והצליח בה. אביה של קאמי תמך בבתו והגן עליה מפני איבתה של האם, שגילתה התנגדות עזה לכיוון האומנותי שבו בחרה קאמי. העימות בין האב, שהסכים לרצונה של קאמי ללמוד ולפסל בפריז, לפי עצתו של בּוּשֶׁה, לבין האם, שהתנגדה למעבר, הסתיים בניצחונו של האב.

ב-1882 עקרו, אם כן, האם ושלושת הילדים (האב נשאר, לצורך עבודתו, מאחור) לעיר הבירה והשתקעו בבולבאר מונפרנאס. קאמי המשיכה ליהנות מעצותיו של אלפרד בּוּשֶׁה שבא לראותה בקביעות ועבדה בסדנה שאותה חלקה עם פסלות נוספות, ביניהן שתי צרפתיות, פינלנדית אחת ושלוש אנגליות.

בצילום, 1887, רואים משמאל את קאמי קלודל עובדת על היצירה “סַקוּנְטַלָה”, מעצבת אותה מטרה קוטה, בגודל טבעי, ומימין את ג’סי ליפסקום (Jessie Lipscom), אחת האנגליות, בסדנה ברחוב נוטר דאם דה שאן. את הצילום צילם בעלה של ג’סי, ויליאם אלבורן (William Elborne). ג’סי נעשתה חברת נפש של קאמי, נסעה איתה יחד לטיול באנגליה והייתה אחת הבודדות שביקרו אותה לאחר אשפוזה. ג’סי וקאמי פיסלו זו את דיוקנה של זו.

קאמי קלודל וג’סי ליפסקום בסדנה ברחוב נוטר דאם דה שאן. מקור צילום: ויקימדיה

תפנית חדה חלה בחייה של קאמי קלודל כשאלפרד בּוּשֶׁה זכה בפרס ונסע לממש אותו בפירנצה. בושה המליץ עליה לידידו אוגוסט רודן (Auguste Rodin) וכך אפשר את הפגישה הרת הגורל של האומן הבשל והאומנית המתחילה.

קאמי קלודל פוגשת את אוגוסט רודן

ב-1884 נכנסה קאמי קלודל, עוד לא בת ה-20, לסדנתו של הפסל הנודע, אוגוסט רודן, בן ה-42, ברובע השביעי, 182, rue de l’Université. רודן היה כבר מפורסם כפסל, בשיא בשלותו כאומן. היו לו מעריצים, היו לו אויבים. שמעו של רודן יצא לפניו גם כמפתה נשים סדרתי. כל הנשים, ששימשו לו כמודל, היו גם אהובותיו. רודן העריץ נשים ואלה כרעו לפניו ברך. הן התייצבו לפניו עירומות, והוא לש, כייר ועיצב, עקר את ליבן, פיסל את גופן, הנציח את יפיין בגבס ובאבן. התנ”ך של רודן היה הטבע, אלוהיו – ארוס.

כך פיסלה קאמי קלודל את אוגוסט רודן ב-1897:

קאמי קלודל, דיוקן של אוגוסט רודן, מוזיאון רודן, פריז. מקור צילום: ויקימדיה

בצד אהבהביו המרובים של המאסטרו, שכנה במקום קבע בת זוגו הנאמנה, רוז בֶּרֵה (Rose Beuret). אוגוסט רודן פגש את רוז בֶּרֵה, תופרת פרחים ונוצות לכובעים, בת 20, ב-1864, בשנה שבה נולדה קאמי ושנתיים לאחר מותה של אחותו האהובה, מריה. מריה תמכה באחיה בתחילת דרכו, שכנעה את אביהם להתיר לו לעסוק בפיסול, ניחמה ועודדה אותו כשלא התקבל וזאת שלוש פעמים לאקדמיה לאומנויות יפות.

רוז הנאמנה המשיכה למלא את תפקידה של מריה, האחות שנפטרה באופן טרגי והשאירה את רודן כואב ומיוסר. לולא מריה, שרוממה את רוחו בעת שהושפל עד עפר, לא היה אוגוסט מגיע לאן שהגיע. האם ניתן להגיד זאת גם לגבי רוז? רוז דבקה בו ולא הרפתה. מרגע פגישתם לא נפרדו לעולם. רוז הייתה אשת חייו של רודן, בת זוג, מטפלת, אם ואחות, עזר כנגדו, קשורה אליו בעבותות, בעוני ובמצוקה בתחילת הדרך ובעושר שהביאה הצלחתו לאחר מכן.

וגם כשמאהבות ערמומיות עמדו לגזול ממנו את הונו בסוף חייו, עמדה רוז לצדו והביטה בו במבטה האוהב. עקרת בית מסורתית, רוז בישלה לו מטעמים, הצטיינה בצלי בקר בורגיניון, וילדה לו בן, אוגוסט אז’ן בֶּרֵה (Auguste Eugène Beuret), ב-1866, כשקאמי קלודל הייתה בת שנתיים. רודן לא הכיר מעולם בבנו המשותף עם רוז. אוגוסט-אז’ן בֶּרֵה נאלץ להסתפק בפירור שמו הפרטי אוגוסט ולא נשא מעולם את שם המשפחה רודן.

כך פיסל אוגוסט רודן את רוז ברה ב-1870:

אוגוסט רודן, דיוקן של רוז ברה, מוזיאון האומנויות היפות באנז’ה. מקור צילום: ויקימדיה

את אשת חיקו רוז נשא אוגוסט רודן לאישה כשכבר הייתה חולה וגוססת, ב-1917, שבועיים לפני שנפטרה מדלקת ריאות, בגיל 73. האם הסכים רודן לטקס הנישואים כדי להודות, בחטף, ברגע האחרון, לאישה שליוותה אותו לכל אורך הדרך, ללא תנאים וללא סייגים? “חיי משפחה גרוטסקיים”, כפי שכינתה בלעג מר קאמי קלודל את יחסי אוגוסט-רוז או קשר עמוק ששימש לאומן הגדול כעוגן מבורך?

לכל אחד משקפיו שלו. תשעה חודשים לאחר מכן, בסוף אותה שנה, בנובמבר, נפטר גם רודן, בגיל 77. אוגוסט רודן ורוז בֶּרֵה נחים לנצח, זה ליד זו, בצל “האדם החושב”, בפארק ביתם במֵדוֹן, שבו התגוררו בעשרים שנות חייהם האחרונות. הבית, סדנת הפיסול והפארק מהווים כיום מוזיאון.

לאתר המוזיאון אוגוסט רודן במֵדוֹן (כחצי שעה מפריז)

תריסר שנים במחיצת אוגוסט רודן

ב-1884, כשקאמי קלודל נכנסה לסדנתו של אוגוסט רודן, היה זה כבר פסל בשל שמאחוריו כיהנה במקום כבוד יצירתו הנקראת “האיש בעל האף השבור” (L’Homme au nez cassé), 1864-1865.

אוגוסט רודן, האיש בעל האף השבור, מוזיאון דורסה. מקור צילום: ויקימדיה

קאמי קלודל הייתה אז נערה יפהפיה ושנונה, רעננה ומרעננת, בעלת עיניים כחולות כהות שהסגירו את נחישותה. קאמי חדת הלשון, העריצה והלעגנית הכירה בערך עצמה עד יהירות. החיים לפניה והיא תכבוש את העולם. כלום לא התחילה לכייר כבר בגיל 7? כלום לא זכתה להערכה על יצירותיה “פול בן 13″ ו”אֶלֵן הזקנה”? שתי יצירותיה אלה שהראתה לרודן הרשימוהו, אכן, עמוקות.

בימים ההם נשים פסלות היו במיעוט, עוד יותר מאשר היום. פיסול נחשב כעיסוק גברי, לא רק משום הכוח הנדרש כדי לעצב את החומר אלא גם משום שלא ראוי היה שאישה אומנית תעמוד ותעבוד מול מודל עירום. קאמי לא התחשבה הרבה במוסכמות והמאסטרו הכיר בכישרונה של המתלמדת. “הראיתי לה היכן למצוא את הזהב אך הזהב שמצאה היה שלה”, אמר.

אוגוסט רודן וקאמי קלודל היו בעלי רגישות דומה עוד לפני שנפגשו. “אֶלֵן הזקנה” (La vieille Hélène), למשל, 1881-1882, יצירה של קאמי שבוצעה, כאמור, לפני פגישתה עם המאסטרו, מגלה את רגישותם הדומה של שני האומנים. קאמי עיצבה את דיוקן האישה הזקנה בסגנון קרוב לזה של רודן.

כמודל לדיוקן שימשה לקאמי משרתת של הוריה. תמוה ומסקרן שכבר בגילה הצעיר התעניינה קאמי בשלב הזקנה שנהייה לאחד מהמוטיבים העיקריים שלה. בריאליזם עצים ובאקספרסיביות עזה, המזכירים את אלה של רודן, חרשה קאמי את פניה של המשרתת בקמטים והעניקה לה את מבטה העירני והמשועשע ושפתיה הצרות, הצמודות בחיוך.

רודן, שהיה משופע בהזמנות, ממלכתיות ופרטיות, ולא יכול היה לבצע הכול בעצמו, שכר עוזרים רבים עליהם הטיל עבודות שונות. כך נהגו כל האומנים המבוקשים החל מתקופת הרנסאנס, אחרת לא היו מסוגלים להתמודד עם כמות העבודה האדירה. קאמי נעשה לסייעתו המועדפת. המאסטרו פיסל את גוף היצירות וקאמי השלימה את כפות הידיים והרגליים. חותמה של קאמי ניכר ביצירות רבות של רודן, כמו, למשל, “שער הגיהנום”, “שועי העיר קאלה”, “מצבה לבלזק” (“הבלזק של רודן”) ועוד.

רודן קידם את תלמידתו ולא קינא בה. הוא הכיר יפה בערך עצמו ולא חשש משום יריבות ומשום התחרות. במקביל לעבודתה עם רודן, קאמי פיסלה יצירות אישיות ועצמאיות משלה והמאסטרו התיר לה לחתום על יצירותיה והציג אותן בתערוכות, לצד אלה שלו. כך, למשל, חתומה קאמי על פסל החימר שלה “הנערה עם האלומה” (La jeune fille à la gerbe), 1886, שהוכתר ב-2003 כ”אוצר לאומי” ונקנה שנה לאחר מכן על ידי המדינה ב-000 270 אירו, הודות לנדיבותו של נטיקסיס-בנק פופולר.

מעניין לציין שב-1899 הציג רודן פסל דומה, אך משיש, בשם “גלתיאה” (Galatée). יש לשער שהייתה זו מחוות חיבה וכבוד מצד המאסטרו לתלמידתו-אהובתו.

אוגוסט רודן, גלתיאה, מוזיאון רודן, פריז. מקור צילום: אתר המוזיאון

זו, מצידה, התירה לו להשתמש בעבודתה כנקודת מוצא לפסל בחתימתו, עדות ללהט אהבתה אליו. שנה מאוחר יותר, אותה נערה, מפסלה של קאמי “הנערה עם האלומה”, בהוספת ילד קטן, מופיעה בפסל הברונזה של רודן “אח ואחות” (Frère et sœur).

אוגוסט רודן, אח ואחות, מוזיאון רודן, פריז. מקור צילום: אתר המוזיאון

האח אוגוסט מבטא בו את יחסי הרוך והאהבה ששררו בינו לבין אחותו המנוחה, מריה: האחות מאמצת אל חיקה את אחיה הקטן העוטף אותה בזרועותיו. בקרבתן של שתי הדמויות אפשר לראות גם, בהיפוך, סמל לאהבתם של זוג הפסלים, קאמי ואוגוסט. קאמי ידעה מהו קשר קרוב עם אח. יחסיה של קאמי הבכורה עם אחיה קלודל היו אומנם שונים מיחסיו של רודן עם אחותו הבכורה מריה אך בכל זאת ניתן לראות ביניהם הקבלה מסוימת.

רודן פיסל את דיוקנה של קאמי, קאמי פיסלה את דיוקנו של רודן. אם קאמי למדה רבות מהמורה הוותיק, רודן קיבל גם הוא השראה מרעננותה ומקוריותה של הפסלת בראשית הדרך. מבטה של קאמי על יצירותיו פתח לו דרך אל מחוזות אחרים. הודות לקאמי לא התקבע בהישגיו והתחדש בתנופת נעורים. היו אלה שתי נשמות תאומות מאוחדות באומנותן. ממודל, תלמידה ומוזה הפכה קאמי לכמעט שוות ערך, לשוות ערך.

כמו רוב הנשים ששהו במחיצתו של רודן, גם קאמי הפכה לאהובתו, אלא שהפעם היה המצב שונה. עד כה כבש אוגוסט את מעריצותיו, טרף קל, ללא כל קושי. במקרה של קאמי, רודן התאהב קודם בפסלת הכישרונית ואחר כך באישה. בעיניה של קאמי לא קרא הפסל המצליח הערצה עיוורת כמו בעיניהן של שאר הנשים אלא קריאת תגר:

כישרוני שווה לכישרונך. אעשה כמוך, אעשה שונה ממך, ההפך ממך, טוב ממך.

המפתה הפך למחזר, הצייד לניצוד. והתחושה החדשה הזאת הסעירה את אוגוסט. קאמי כבשה אותו ביהירותה ובמזגה הסוער. מעתה והלאה לא יכול היה רודן להיפרד מאהובתו.

שלושה קיצים קסומים בטירת לילֵט

החל מ-1891 וזאת במשך שלוש שנים (יש אומרים ארבע), זוג הפסלים, אוגוסט וקאמי, נהג להיפגש בטירת לילֵט (Le château de l’Islette) היפהפיה, בחבל טורן, מקום השראה קסום, פארק רחב ידיים שתענוג לטייל בו, נהר האָנְדְר שאפשר לטבול בו ללא חשש, סעודות טעימות בחדר האוכל המשקיף משני צדיו על גן מטופח. רודן הגיע לאיזור הולדתו של בלזק לאחר שקיבל הזמנה מאמיל זולא, ראש איגוד הסופרים דאז, לפסל את פסלו של הסופר (את “מצבה לבלזק” או “הבלזק של רודן” ניתן לראות כיום בגן מוזיאון רודן בפריז ובמספר 136, בולבאר רַסְפָּיי,

במהלך סיוריו באזור כדי לחקור את דמותו של בלזק, איתר רודן את טירת לילֵט והזמין את אהובתו הצעירה להצטרף אליו. קאמי התאהבה במקום. כשהגיעה פעם לטירה לפני רודן, הפצירה בו לבוא מוקדם ככל האפשר כדי שיטעמו יחד מ”גן העדן”. רודן עבד שם, כאמור, על פסל הענק שלו, “מצבה לבלזק” (או “הבלזק של רודן”), שזעזע את אנשי האומנות של התקופה ועורר שערוריות, וקאמי טרחה על פסלה האישי החשוב “בעלת הטירה הקטנה”.

כמודל שימשה לקאמי נכדתן של בעלי הטירה דאז אך מבטה ההזוי של הילדה מביע את מועקתה של קאמי עצמה. דיוקן הילדה, שקאמי הכניסה בו את מצוקותיה כבוגרת, מעיד על גדולתה של הפסלת, מה גם שניתן לראות בו יצוג אוניברסלי של גיל הילדות, לצד דיוקנים כמו “אֶלֵן הזקנה” ו”קלוטו”, המייצגים את הגיל המבוגר. שלבי החיים השונים בצירוף משקלו של הגורל מהווים מוטיבים חשובים ביצירתה של הפסלת.

לאתר טירת לילֵט, קן אהבתם של אוגוסט רודן וקאמי קלודל

פרידה דרמטית מרודן

רוז הזילה דמעות בחגי המולד בהם בילה האיש שלה עם אהובתו הצעירה. רודן אף הבטיח לקאמי נישואים וחתם על חוזה שבו הוא מסכים לדרישותיה להיות בן זוגה הבלעדי ולא לקבל מתלמדות אחרות. אך צוחק מי שצוחק אחרון. רודן, שנבהל מקיצוניותה של קאמי והבין שלא יוכל לחיות איתה חיים נוחים, חזר בו מהבטחתו די מהר וסרב לעזוב את רוז השלווה והכנועה, הסלחנית והמבינה.

שנאתה של קאמי אל רוז הפכה לבוז. אהבתה אל רודן הפכה לשנאה. התפרצויות הקנאה של קאמי הרחיקו ממנה יותר ויותר את רודן, שמאז ומתמיד התבצר בנוחיות יחסיו עם רוז. אך הייתה זו קאמי המרדנית והסוערת שניתקה את יחסיה עם המאסטרו לאחר כתריסר שנים של קשר תשוקה לוהט.

יש אומרים גם שרודן כפה על קאמי הפסקת היריון. יש אומרים שנולדו להם כמה ילדים, שניים או ארבעה, שנמסרו לאימוץ. כך או כך, קאמי הבלעדית החליטה לנתק סופית את הקשר. מהרגע שאוגוסט רודן חזר בו מהבטחתו להיפרד מרוז, להפסיק את הרפתקאותיו עם נשים אחרות ולשאתה לאישה, עולמה של קאמי התמוטט עליה.

משפחתה הפנתה לה עורף, רודן הפנה לה עורף, נשאר הקהל. אולי יאהב הוא את אומנותה ויעריך אותה כייאות? אך הקהל בן זמנה של קאמי הפנה לה עורף גם הוא, בסופו של דבר, לאחר פרידתה מרודן. קאמי לא הפסיקה מלתקוף ולהשמיץ את האומן המוערך והחמיצה עקב כך את ההזדמנות להיבנות בזכות עצמה.

חמש עשרה שנות יצירה ובדידות

ב-1893 כתבה קאמי לאחיה פול:

יש לי המון רעיונות חדשים שיימצאו חן בעיניך מאוד. (…). אני נהנית כל כך לעבוד. (…). אתה רואה, זה ממש לא בסגנון של רודן.

נחושה להשתחרר מהקשר האישי והמקצועי עם רודן, נראה שהקריירה העצמאית של קאמי עלתה על פסים גבוהים. קאמי פורשת כנפיים, ממריאה, קושרת קשרים, מציגה יצירות חשובות בסלונים שונים: “הוולס”, “קלוטו”, “האל הממריא”, “גיל מבוגר”, “המשוחחות”, “פרסאוס והגורגונה”, ועוד ועוד.

משפחת רוטשילד קנתה ממנה פסלים רבים והציגה אותם במוזיאונים בערי שדה, הרוזנת ארתור דה מֶגְרֵה (la comtesse Arthur de Maigret), שהתגוררה ברחוב דה טהרן (rue de Téhéran) ליד פארק מונסו, תמכה בה, אפשרה לה עצמאות כלכלית והזמינה אצלה יצירות, ביניהן “פרסאוס והגורגונה”, אך ב-1905 נותקו יחסיהן בעקבות מריבה שנגרמה על ידי אופייה הקשה של קאמי. קאמי הרחיקה מעליה רבים ממקורביה בהתנהגות אלימה וזועמת.

באותה שנה הציג סוחר האומנות החשוב אֶזֵ’ן בְּלוֹ, אומן חובב, את פסליה בגלריה המפורסמת שלו, במספר 5, בולבאר דה לה מדלן. בְּלוֹ המשיך לקדמה בשתי תערוכות נוספות (שבהן, כמו בקודמת, הציגו גם אחרים), בשכפול פסליה בברונזה בבית היציקה שירש מאביו ובפרסום מאמרים עליה בעיתונות. בְּלוֹ אף רכש ממנה פסלים שלא נמכרו. אין ספק,ֹ חבר נאמן שעשה ככל יכולתו כדי לסייע לאומנית אותה העריץ, לקדמה ולשקמה אחרי הפרידה מרודן. אי אפשר לדבר על קאמי קלודל בלי לאזכר ולפרט את תפקידו בחייה.

לאיש היקר, סוחר האומנות הנמרץ בעל העין החדה והלב הרחב, יש, למרבית ההפתעה, נין בישראל, יואל תמנליס, צלם מראות פריז פורה ומוכשר, שגר במודיעין. בספרו של יואל תמנליס סה לה וי שיצא לאחרונה לאור ובספרו העתידי, שיוקדש כל כולו לסבא הרבא המפורסם, ניתן יהיה לקרוא בפירוט על הקשרים בין קאמי לאז’ן ועוד ועוד.

צרות באות בצרורות. קאמי איבדה בעת ובעונה אחת את שני האנשים שהיו קרובים לה ביותר, מלבד אביה: אחיה האהוב פול ועמיתה הנערץ אוגוסט. הקריירה של פול קלודל כדיפלומט, מינויים בניו יורק, בוסטון, שנגחאי, יפן, ברזיל, הרחיקו אותו מאחותו, התרחקות שחלה באותה תקופה שבה נפרדה קאמי מרודן. אחרי 1906, שנה שבה עזב פול קלודל לסין, קאמי הפסיקה ליצור והחלה להשמיד את פסליה בהתקפי אלימות. זרם ההזמנות פסק וקאמי נותרה ללא מקורות פרנסה.

רודן תמך בה כספית, המליץ עליה בפני מקורביו והשתדל להעביר לה הזמנות אך קאמי האשימה אותו בביטולן. אירועי חייה של קאמי הביאו להתפרצותה של מחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית. קאמי האמינה שרודן וחבורתו מרגלים אחריה, מתנכלים לה ורודפים אותה: רודן גזל את זמנה, גנב את רעיונותיה כשעבדו יחדיו, וגם עתה, הוא מתעתד לגזול את יצירותיה. הוא ושליחיו נכנסים בהיחבא לביתה ושודדים ממנה את פסליה. ולא רק שגזל ממנה את נעוריה, הוא אף ירצח אותה. כל אלה לא היו כמובן אלא הזיות. רודן ניסה לסייע לה ואף שילם בסתר תקופה מסוימת את שכר הדירה באי סן לואי אך קאמי הייתה בטוחה שהוא מנסה לחסלה.

החל מ-1911 מצבה של הפסלת הורע. קאמי זנחה כללי הגיינה יסודיים, ניזונה באופן גרוע, נתנה עינה בכוס, שמנה וכבדה, הסתגרה בביתה בחברת חתולים, תלשה את חיפויי הקירות, שברה ריהוט, הגיפה תריסים בשלשלאות, דיברה אל עצמה בלי סוף בקול מונוטוני. רק עם רדת הלילה הייתה יוצאת, השד יודע לאן. השכנים התלוננו.

מכה קשה גורלית נוספת: ב-1913 נפטר אביה של קאמי, שעמד תמיד לצידה. לקאמי לא נמסר על מותו והבת לא השתתפה בהלווייתו של אביה האהוב.

שלושים שנה במוסד סגור לחולי נפש

כל עוד היה האב בחיים, לא העזה האם לפגוע בקאמי. שבוע ימים לאחר מות האב, העבירה אותה אימה, בחתימת רופא, ד”ר מישׁוֹ, ובהסכמת האח פול, למוסד סגור לחולי נפש, בית החולים דה ויל-אֶבְרָאר (L’hôpital de Ville-Évrard), כ-10 ק”מ מצפון-מזרח לפריז, שבו שהתה כשנה. ב-1914, עקב פרוץ המלחמה שגייסה למאמציה את בתי החולים, הועברה קאמי למוסד סגור לחולי נפש אחר, בדרום צרפת, ליד העיר אביניון, שנקרא אז בית המחסה דה מוֹנְדְּוֵורְג (l’asile de Montdevergues) ונקרא כיום המרכז הרפואי אביניון מוֹנְפָבֵה (Le Centre Hospitalier Avignon Montfavet). קאמי לא יצאה ממנו עד יום מותה.

האם חש רודן רגשי אשמה, דומים לאלה שחש כשאחותו האהובה מריה הסתגרה במנזר בגלל אהבה נכזבת, חלתה וגוועה? רודן בן ה-22 הביא לביתו חבר צייר, ארתור בַּרנוּבָן (Arthur Barnouvin), שהתיידד עם מריה וצייר את דיוקנה. בַּרנוּבָן הגיע תכופות אל בית המשפחה ודיבר נכבדות באחותו של חברו אוגוסט. מריה הייתה מאוהבת בו נואשות ולאחר שארתור חזר בו מהבטחתו והודיע שיישא לאישה בחורה אחרת, נכנסה מריה למנזר אך עוד לפני שנדרה את נדר הנזירות, חלתה בזיהום (דלקת הצפק), הוחזרה לבית המשפחה ומתה בעודה בת 24 בלבד.

האח האבל, אוגוסט רודן הצעיר, לא ידע נפשו ועמד על סף טירוף, הסתגר במנזר אף הוא ופיסל בגנו את דיוקן אב הבית. ראש המנזר הפציר בו לצאת אל העולם ולמלא את יעודו כפסל. לאחר כמה חודשים, שבהם נרפא רודן מאבלו, יצא ועשה כעצת הכומר הנבון. האם חש רודן בן ה-73, כשקאמי כמו מריה, כ-40 שנה לאחר מכן, איבדה את חייה בגלל אהבה נכזבת, אותם רגשי אשמה?

ב-1913 רודן היה כבר מבוגר וחולה ולא יכול היה להתערב בפרשה האומללה, מה שגם שפול קלודל ראה בו כבר מההתחלה יריב מסוכן שגזל ממנו את קאמי. עם זאת, האומן הדגול לא שכח את אהובתו לשעבר, העביר לה כספים דרך ידיד משותף וציווה על הקמת מתחם מיוחד שיוקדש לקאמי במוזיאון רודן העתידי בפריז.

קאמי לא פסקה מלשלוח מכתבים קורעי לב למשפחה, לרופא שאשפז אותה, למקורבים שונים, שבהם ביקשה והתחננה שיוציאו אותה מהמוסד. צעקותיהם של החוסים האחרים, האוכל הגרוע, התנאים הקשים, כל אלה מובעים במכתביה באופן נוקב.

היה כדאי באמת להיוולד עם כישרון ולעבוד כל כך קשה כדי לקבל שכר כזה. אפילו לא פרוטה, עינויים מכל הסוגים, שום תענוג מתענוגות החיים ועוד לסיים אותם כך.

כתבה קאמי לבן דודה.

לא אספר לך את הסיפור האפי של חיי כדי לא לגרום לך עצב. אני מצויה בתהום. חלום חיי הפך לסיוט.

כתבה קאמי לאֶזֵ’ן בְּלוֹ.

אימה של קאמי אטמה אוזניים ולב. האם סרבה לכל מגע עם בתה ולא איפשרה שום דיאלוג. מעולם לא באה לבקרה וכך גם לא אחותה לואיז שהתרכזה בחייה עם בעלה ובנה. במכתב למנהל המוסד אומרת האם שמעולם לא תסכים להוציא את קאמי. היא מוכנה לשלם תוספת לדמי אשפוזה של בתה אך לשחררה – לעולם לא.

החל מ-1919 מצבה של קאמי השתפר. נכדתו של פול קלודל, רֶן-מארי פריס, מספרת שמנהל המוסד הציע לאימה של קאמי לשחרר את בתה וזאת אפילו פעמיים. האם סירבה בכל תוקף אך לדעתה של רֶן-מארי פריס, לו הייתה המשפחה מעמידה לרשות קאמי דירת מגורים קטנה בקרבת סדנת פיסול, קרוב לוודאי שקאמי הייתה מתחילה שוב לעבוד ומוצאת גאולה.

אך הניסיון לא נעשה וגורלה של קאמי נחתם לשבט בידי אם קרה ומנוכרת ואח שהעדיף לא לסכן את שמו הטוב והקריירה המבטיחה ואכן המצליחה שלו בהתערבות למען אחותו השערורייתית. פול בא לבקר את קאמי כתריסר פעמים במשך שלושים שנה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תנאי החוסים הוחמרו וקאמי נפחה את נפשה, כנראה מתת תזונה, ב-19 באוקטובר 1943, בגיל 78. בהלווייתה השתתף רק צוות המוסד. גופתה של קאמי הוטמנה בקבר זמני ולאחר מכן הועברה לקבר המוני ומשם למקום עלום. איש אינו יודע כיום היכן קבורה הפסלת הגאונית.

יצירות אוטוביוגרפיות-אוניברסליות

גם כשכבר התגלתה הפסלת מחדש הודות לספר וסרט שהוזכרו לעיל, הטיל העיסוק בחייה הדרמטיים של קאמי קלודל צל על העיסוק באומנותה. מבקרי האמנות מסכימים כולם שראוי לתקן את העוול. קאמי הייתה פסלת גדולה, בעלת עולם אומנותי משלה, אף שהפסיקה ליצור בגיל 48.

סקונטלה

היצירה שכונתה בתחילה “סַקוּנְטַלָה” ידעה שמות נוספים ועוצבה מחומרים שונים. ניתן להבחין בהבדלים דקים בין גרסותיה וכל זה מראה את רצונה של הפסלת להקיף את הנושא וללמוד-לחקור אותו מנקודות מבט שונות.

בתערוכה האוניברסלית של שנת 1899, בחברת קלוד דה בוסי, ביקרה קאמי בביתן היפני העשיר והתרשמה עמוקות. קאמי, כרבים מעמיתיה, גילתה משיכה עזה לאומנות המזרח הרחוק. כבר ב-1886 החלה לעבוד על “סַקוּנְטַלָה” (Sakountala), יצירת ענק בהשראת אגדה הודית שהקסימה את כל אירופה דאז: מלך רב כוח בשם דוּשְׁיֵינְט פוגש במקרה בשעת מסע צייד בצעירה, סַקוּנְטַלָה, בתו של חכם, המתגוררת במנזר מבודד. דוּשְׁיֵינְט וסַקוּנְטַלָה התאהבו ממבט ראשון, התחתנו בסתר והגשימו את אהבתם. בן ייוולד מליל אהבה זה.

המלך חזר לארמונו כדי להכין את חגיגות הנישואים והשאיר לסַקוּנְטַלָה טבעת נישואים, עירבון להתחייבותו כלפיה. סַקוּנְטַלָה שקועה כל כך בהגיגיה על המלך עד שאינה מבחינה בנזיר נודד ואינה מקבלת אותו כיאות לאורח. הנזיר בכעסו מטיל כישוף על המלך שלא יזכור עוד את סַקוּנְטַלָה. זו מגיעה לחצר המלך כדי להתאחד עם אהובה אך זה אינו מסוגל להכיר אותה בגלל קללתו של הנזיר הכועס. רק הטבעת תוכל להחזיר לו את הזיכרון. סַקוּנְטַלָה איבדה את הטבעת אך לסיפור סוף טוב. הטבעת נמצאה על ידי דייג בבטנו של קרפיון והמלך וסַקוּנְטַלָה מתאחדים וזוכים בברכת הנזירים. בנם, באראטה, יהיה לקיסר גדול ולאבי האומה ההודית.

החל מ-1886 קאמי פיסלה מטרה קוטה, בגודל טבעי, את סַקוּנְטַלָה והמלך ברגע הזיהוי. בצילום המובא בתחילת הכתבה רואים את קאמי משלימה את דמותה של סַקוּנְטַלָה בסדנה ברחוב נוטר דאם דה שאן לצידה של ג’סי.

לאגדה יש סוף טוב. המלך מכיר את אהובתו סוף סוף ומכיר באהבתם. ברגע של רגש עמוק ועז, של תשוקה טהורה, של רכות מאין כמוה, הוא כורע על ברכיו ומחבק את גזרתה. זו נושאת אליו גם היא את פניה ומניחה ראשה על ראשו. נוגעים, לא נוגעים.

ב-1888, שנתיים לאחר גרסת הטרה קוטה, הציגה קאמי את “סַקוּנְטַלָה” בגרסת גבס ב”סלון האומנים הצרפתים” (Le Salon des artistes français). הקהל אהב מאוד את היצירה וקאמי אף זכתה במדליית כסף מטעם הסלון.

למרות ההצלחה קאמי לא קיבלה את ההזמנה שציפתה לה מטעם הרשויות כדי לבצע גרסת שיש של היצירה ונאלצה לחכות עד ל-1905, שנה שבה אפשרה לה מיטיבתה, הרוזנת ארתור דה מגרה (la comtesse Arthur de Maigret), להגשים את מבוקשה. את גרסת השיש, קטנה יותר מהגרסות הקודמות אך מרשימה יותר, הציגה קאמי באותה שנה ב”סלון האומנים הצרפתי” תחת שם אחר, “ורטומנוס ופומונה” (Vertumne et Pomone). גרסה זו נחשבת ליצירת המופת הראשונה החשובה של הפסלת וניתן לראותה במוזיאון רודן בפריז.

שם היצירה החדש מרפרר אל גיבורים מהמיתולוגיה הרומית ומספר סיפור שונה מהאגדה ההודית אך דומה בעיקרו. גם סופו טוב, גם בו האהבה מנצחת את המכשולים. פומונה הייתה נימפה יפהפיה שדחתה בשיטיות את מחזריה כי כל מעייניה היו נתונים לטיפוח עצי הפרי בגנה. אל העונות, המחזוריות והצמיחה, ורטומנוס, התאהב בה עד טירוף וגמר אומר לשאתה לאישה. לשם כך בא אליה כל פעם בתחפושת אחרת, קוצר, בוצר, רועה צאן, דייג, חייל וכל אנשי המקצוע האלה שיבחו בפניה את האל ורטומנוס.

בניסיון אחרון בא אליה בתחפושת של אישה קשישה שהתריעה בפניה על הסכנות שבדחיית האהבה ושיבחה את ערך הנישואים. גם תחבולה זו לא עזרה ואז פשט ורטומנוס את בגדיו, מה שהמיס את לבה של פומונה שהתאהבה בו מייד. פומונה הבינה, כנראה, את כנות אהבתו של ורטומנוס ברגע שוויתר על עורמת התחפושות והראה לה מי הוא באמת. מערום נעשה עירום, חף (יחף), חף מבגידה (בגדים) וחף ממעל (מעיל).

ורטומנוס ופומונה התחתנו וחיו באושר, מה גם ששניהם עסקו בטיפוח עצי פרי. סיפור מנוגד לזה של שני הפסלים, רודן וקאמי, שלמרות עולמם הפנימי המשותף, עמדו מכשולים בדרכם.

באותה שנה, 1905, פיסלה קאמי עוד שתי גרסות של היצירה, מברונזה הפעם, שיצק אז’ן בלו, בשני גדלים שונים. קאמי הציגה אותם ב”סלון הסתיו” (Le Salon d’automne) תחת השם “התמסרות” (L’Abandon). היצירות מוצגות במוזיאון קאמי קלודל.

המעבר מהמיתולוגיה ההודית למיתולוגיה הרומית ומשם למילה, “התמסרות”, המתארת מצב נפשי שמוצא ביטוי בתנוחה פיזית מתאימה, מלמד על כוונתה של הפסלת להדגיש את האוניברסליות של יצירתה. מיתולוגיות מחבלי ארץ שונים ומרוחקים מכוונות לאותו רגש אנושי שאין נשגב ממנו. יש להוסיף ולציין שקאמי עמדה בגבורה בפני ביקורות צורבות שגינו את נועזותה בהצגת גיבוריה, תנוחות ועירום, מה שלא היה מקובל מצד נשים בתקופה ההיא.

למרות השפעתו של רודן, ניכרת היטב ביצירה זו עצמאותה של הפסלת. יצירת המופת הקלאסית, החוגגת את נצחון האהבה ומביעה רוך וחושניות כאחת, עוררה התפעלות והערכה.

קאמי קלודל, ורטומנוס ופומונה, מוזיאון רודן, פריז. מקור צילום: אתר המוזיאון

בעלת הטירה הקטנה

רבות מיצירותיה של קאמי מכילות ממד אוטוביוגרפי, כמו “בעלת הטירה הקטנה” (La Petite Châtelaine), שהוא גם דיוקן עצמי, כאמור לעיל. הדיוקן בוצע על ידי הפסלת בכמה גרסות. הגרסה שנקנתה על ידי מוזיאון לה פיסין (Musée La Piscine) בעיר רוּבֵּה (Roubaix), 1895-1896, חלולה לגמרי מבפנים, מה שמעיד על עבודה קשה, סבלנית וארוכה ויכולת ביצוע עזה. קאמי גם החליקה את שערה של הילדה כדי שילכוד את האור. הטכניקה של קאמי מושקעת להפליא.

הוואלס

כמה מיצירות המופת של קאמי היותר חזקות מביעות את קשיי פרידתה מרודן. הפסל שלו כמה וכמה גרסות, “הוואלס” (La Valse), 1889-1905, מנציח זוג רקדנים טרופי תשוקה על סף תהום. פיתולי שמלתה של רוקדת הוואלס, בסגנון אר (ארט) נובו, כמו אי האיזון המתוחכם של תנועת הזוג, מסמלים את הסחרור בו הוא מצוי. המודרניות הנועזת של היצירה הביאה לפסלת הצלחה מסחרית והכרה רשמית.

גיל מבוגר

יצירת מופת נוספת שבוצעה בעקבות הפרידה מרודן, 1899, נקראת “גיל מבוגר” (L’Âge mûr) וגם היא מקפיאה רגע דרמטי של דמויות בתנועה. היצירה מהווה אלגוריה כפולה, סיום זמן התשוקה האישי וסיום זמן הנעורים האוניברסלי. ידו של האיש המבוגר ניתקת מידה של הנערה המתחננת כדי להיעתר לחיבוקה של האישה המבוגרת: רודן העדיף את רוז על פני קאמי.

בעת ובעונה אחת, מסמלת היצירה את הליכתו של איש מזדקן אל עבר המוות שאותו מגלמת דמות האישה המבוגרת, המפלצתית משהו. הנעורים והאהבה, בדמותה של קאמי, שהייתה רק בת 28 כשניתקה מרודן, מתחננים על נפשם אך איש אינו ניצל ממירוצו של הזמן ומחיבוקו של המוות. יכולתה של הפסלת להביע בו זמנית את הפרטי והאוניברסלי מעוררת התפעלות.

הבדלי הגובה בין הכן עליו כורעת הצעירה לבין הכן עליו עומד הזוג המבוגר מדגישים את הפער בין הצעירה לזוג המבוגר ואת חוסר האפשרות להימלט מהגיל. הרווח בין ידה של הצעירה לידו של הגבר כמו גם הרווח בינה לבין הזוג מחזק את תחושת הפירוד הבלתי נמנע. הריק משלים את המלא ומחזק את הפן הדרמטי של היצירה.

המשוחחות

בשנים שלאחר פרידתה של קאמי קלודל מאוגוסט רודן, בין 1893 ל-1905, ניכר רצונה להשתחרר יותר ויותר מהשפעתו של המאסטרו וללכת בכיוונים אחרים לגמרי. רודן עסוק בהגדלת יצירותיו ובכן, היא, קאמי, תפסל פסלים קטנים, תעצב סצנות אינטימיות מחיי השגרה שעד עתה היו נחלתו של תחום הציור בלבד.

מחלונה באי סן לואי ומשיטוטיה ונסיעותיה צפתה האומנית בנעשה ברחוב ובמרחב הציבורי כדי להנציח רגעים בני חלוף. קבוצת הנשים העירומות, בשם “המשוחחות” (Les Causeuses), 1897, ממתיקות סוד בצילה של מחיצה, המשווה פן תיאטרלי לסצנה.

הפסל נקרא גם “הפטפטניות” (Les Bavardes) ו”וידוי” (La Confidence). אישה שפניה אל הצופה מספרת סוד לשלוש חברות, המצטופפות ומתכופפות לעברה כדי לא להחמיץ, חלילה, אף מילה. מספרת הסוד מגינה על פיה בידה כמו לכוון את מילותיה אל החברות כדי שיגיעו במיטבן לכתובת הנכונה ושלא יתעו לעבר אוזניים זרות. מאנקדוטה שגרתית, שלכדה קאמי בקרון רכבת, עיצבה הפסלת, הודות לעירומן של הדמויות ולפשטות התפאורה, סצנה אוניברסלית על זמנית.

מצד אחד, היצירה מתארת סצנה נפוצה, בנאלית, חברות כורות אוזן לחברה המספרת סוד. השם “הפטפטניות” מתאים לפירוש הזה וגם, אם כי ברמה קצת יותר גבוהה, השם “המשוחחות”. מצד שני, עיצובה של היצירה משווה לה אופי ייחודי ותורמות לכך ההשפעה היפנית, העירום, פני הנשים בעלות הלסת הבולטת. השם “וידוי” מתאים לפירוש הזה, נשגב, מיתי, הרה גורל, שמתרומם מעל הבנליות של פטפוט או אפילו שיחה. נטורליזם, ז’פוניזם וסימבוליזם מאפיינים את יצירתה פורצת הדרך של קאמי.

כנראה שיצירות פיסוליות דומות נוספות, דהיינו יצירות בממדים קטנים שנושאיהן לקוחים מחיי היומיום, הושמדו על ידי קאמי, כפי שתיארה במכתביה. “המשוחחות” נחשבת לאחת מיצירות המופת של קאמי שבה באות לידי ביטוי מקוריותה ועצמאותה. מי יודע איזה עוד יצירות מופת נשרפו באח של קאמי.

למזלנו היצירה הזאת קיימת ובעותקים רבים. קודם כול פיסלה קאמי את היצירה מגבס והציגה אותה בסלון פריז (Le Salon de Paris), ב-1895. היצירה זכתה בסלון לתשומת לב מרובה וכמה וכמה מבקרים היללו ושיבחו אותה.

בעקבות ההצלחה הוסיפה קאמי עוד גרסות, משוהם (אוניקס), מברונזה, משיש. יש כל מיני הבדלים בעיצוב בין הגרסות, כדרכה של קאמי. בגרסת גבס המוצגת במוזיאון לה פיסין בעיר רובה אין, למשל, מחיצה.

את הגרסה משוהם, 1897, המפורסמת ביותר, אפשר לראות במוזיאון רודן בפריז.

הגל

לתקופה עצמאית זו שייכת גם יצירת המופת “הגל” (La Vague), 1897-1903, גל תשוקה? גל טירוף? יד הגורל?, בהשראה יפנית, שבה נחשול אוניקס ענק מאיים להטביע שלוש נערות קטנות מברונזה. שימוש נועז בחומרים ובצבעים שונים מעיד על מקוריותה של הפסלת.

פרסאוס והגורגונה

למרות התקדמות המחלה שייבשה את מעיינות השראתה של קאמי, המשיכה האומנית להציג עד 1905. ביצירה “פרסאוס והגורגונה” (Persée et la Gorgone), 1897-1902, מביע המיתולוגי את האישי. המיתוס היווני מספר על הגיבור פרסאוס שכרת את ראשה של מדוזה. אתנה הפכה את שלוש האחיות המקסימות, הגורגונות, למפלצות. את תלתלי הזהב שלהן המירה בנחשים ארסיים וכמו לא די בכך, הצמיחה להן כנפיים. עיניהן הפכו לאבן את כל המסתכלים בהן (אולי ראתה בכך קאמי מטפורה לכישרון הפיסול שלה, עוד סיבה להזדהות עם מדוזה).

מדוזה, האחות הצעירה, הייתה בת תמותה, שלא כמו שתי אחיותיה. על פרסאוס הוטל להורגה. כדי שלא יהפוך לאבן, צויד במגן ששיקף את דמותה. סצנת הניצחון של פרסאוס שבה הוא מניף בידו האחת את ראשה הכרות של מדוזה קיבלה כבר ייצוגים רבים באומנות הפיסול. קאמי לא חרגה הפעם באופן סנסציונלי מהמסורת.

יצירת הענק משיש, היחידה בממדים אלה שיצאה תחת ידיה של קאמי, נרכשה ב-2009 על ידי מוזיאון קאמי קלודל. בידו האחת אוחז פרסאוס המנצח בראשה של הגורגונה כשנחשי שיערה נכרכים על זרועו ובידו השנייה חסר השריון המלוטש שבו ראה את השתקפות פני המפלצת כדי להימלט ממבטה.

מקוריותה של קאמי מוצאת ביטוי בגופה המתפתל, חסר הראש, של מדוזה, לרגליו של פרסאוס. הידיים המשוכלות כמו משמרות את מאמציה להגן על ראשה. מבטו של הצופה נמשך אל כנפי הזהב שלה, הנראות כמו שני גדמים ובכך מתכתבות עם העורף הקטום הנמצא ביניהן. גם כאן, כמו ביצירה “גיל מבוגר”, ממלא הרווח, העיגול הריק שיוצרות הידיים המשוכלות שבו חסר הראש, תפקיד בדרמטיות של היצירה.

ביצירתה של קאמי פרסאוס הוא אוגוסט רודן ובראשה הכרות של מדוזה מעצבת הפסלת את פניה שלה. הסבל שגרם לה רודן כמוהו כהוצאה להורג. זהו פירוש אפשרי שנתמך על ידי דבריו של אחיה של קאמי, פול קלודל, שרמז בהקדמתו לקטלוג הרטרוספקטיבה של יצירות קאמי שנערכה ב-1951 במוזיאון רודן על הדמיון שזיהה בין תווי פניה של הגורגונה לאלה של קאמי.

היצירה נותנת מקום לפירושים רבים, נוספים ואחרים אך ב”לה נסיונל” (“הלאומית”, קיצור של “סלון החברה הלאומית לאומניות היפות” Le Salon de la Société Nationale des Beaux Arts), שבה הוצגה ב-1902, איש לא הקדיש לה תשומת לב מיוחדת, כנראה משום סגנון הקלאסיציזם הפורמלי שבו עוצבה.

מסלול קאמי קלודל בפריז

135, boulevard du Montparnasse

כאן גרה קאמי קלודל עם אימה, אחותה ואחיה, כאשר עברו לפריז ב-1881.

Académie Colarossi, 10, rue de la Grande-Chaumière

כאן, באקדמיה לאומנות במונפרנאס שהוקמה על ידי פסל איטלקי, פיליפו קולרוסי, למדה קאמי פיסול כשהגיעה לפריז. אקדמיה זו, תחליף לאקדמיה לאומנויות יפות השמרנית, הייתה מהראשונות שפתחו שעריהן לנשים והתירו להן לעבוד מול מודלים עירומים.

111, rue Notre-Dame-des-Champs

לכאן עברה המשפחה ב-1882.

177, rue Notre-Dame-des-Champs

כאן שכרה קאמי סדנת פיסול עם עוד פסלות, רובן אנגליות. ג’סי ליפסקום, ששכרה חדר בדירת המשפחה במספר 111 של הרחוב, עבדה איתה בסדנה. הצילום שצילם בעלה של ג’סי מנציח את הידידות של שתי הפסלות.

182, rue de l’Université

זוהי כתובת סדנת הפיסול שהועמדה לרשותו של רודן כאשר קיבל את הזמנת “שער הגיהנום”. רודן עבד במקום זה עד סוף חייו. מ-1884 עד 1893 קאמי שיתפה אתו פעולה במקום כמודל, מתמחה, סייעת, מוזה ואהובה.

31, boulevard de Port-Royal

לכאן עברה משפחתה של קאמי ב-1885.

68, boulevard d’Italie

ב-1888 שכר רודן טירה יפה וחרבה למחצה, שנבנתה במאה ה-18, למגורי אחד מיועצי המלך, בסגנון וילה רומאית, “לָה פוֹלי-נֶבּוּר” (La Folie-Neubourg). נֶבּוּר היה שמו של היועץ, פולי (“טירוף” בצרפתית) הוא כינוי לבית נופש “מטורף” שבנו לעצמם עשירי המאה ה-19.

את הווילה בשולי העיר שכר רודן כדי שתשמש לו ולקאמי, לשניהם בלבד, כסדנת פיסול. הווילה הציורית צולמה וצוירה על ידי אומנים שונים לפני שנחרבה. הינה צילום שלה שצולם על ידי אז’ן דרואה (Eugène Druet), צלם ובעל גלריה ידועה בפריז דאז, ידיד של רודן:

לָה פוֹלי-נֶבּוּר, הווילה ששכר רודן כסדנה לו ולקאמי. מקור צילום: מוזיאון קאמי קלודל

הווילה נחרבה לחלוטין ב-1909 ובמקומה ניצבת כיום חנות שעונים.

113, boulevard d’Italie (actuellement boulevard Auguste-Blanqui)

לכאן, מול סדנת הפיסול, עברה לגור קאמי. חוזה השכירות נחתם על ידי רודן. בזמנו נקרא הרחוב בולבאר דיטלי , כיום זהו בולבאר אוגוסט-בלאנקי.

11, avenue de La Bourdonnais

כאן שכרה קאמי דירה ב-1892.

63, rue de Turenne

כאן שכרה קאמי, כדי להתרחק סופית מרודן, סדנת פיסול ב-1898.

Grand hôtel de Jassaud, 19, quai Bourbon

כאן, באי סן לואי, בקומת הקרקע של האחוזה העירונית דה ז’סו, שכרה קאמי דירת מגורים וסדנת פיסול ב-1899. ב-1913 תוצא מהדירה ותאושפז.

על השלט המוקדש לה כתוב:

לזיכרון המקומות. קאמי קלודל, 1864-1943, פסלת, חייתה ועבדה בבניין זה, בקומת הקרקע הפונה לחצר, מ-1899 עד 1913. בתאריך זה הסתיימה קריירת האומן הקצרה שלה והתחיל ליל האשפוז הארוך.

“יש תמיד משהו חסר שמייסר אותי.” (מכתב לרודן, 1886).

Galerie Eugène Blot, 5, boulevard de la Madeleine

אֶזֵ’ן בְּלוֹ, בעל גלריה חשובה, ידיד האימפרסיוניסטים, הציג שלוש תערוכות יחיד שלה ב-1905, 1907 ו-1908.

לאתר מוזיאון קאמי קלודל (כשעה מפריז)

למאמר של יואל תמנליס על מוזיאון קאמי קלודל

למאמר של יואל תמנליס על מוזיאון רודן בפריז

למאמר של ד”ר אורנה ליברמן על גילוי עותק “גיל מבוגר” בדירה מיותמת בפריז