כשתבקרו בגינת ביתו של אונורה דה בלזק ברובע ה-16, ותציצו למטה, תראו ארמון מפואר ושמו אוטל דה למבל (Hôtel de Lamballe). כיום זוהי שגרירות טורקיה, שלא ממש מסמפטת אותנו, אולם לארמון ישנו סיפור ארוך שכולל בתוכו נשפים, בעלים שסיימה את חייה כשהיא נקרעת לגזרים על ידי המון אדם ואפילו בית חולים למתמודדי נפש, בו אושפזו לא מעט אנשים חשובים.
מכיוון שלצערי לא נוכל לבקר בארמון הזה (אפילו לא בימי המורשת), אלא רק לצפות בו מרחוק, הרשו לי לספר לכם את סיפורו, כך שנוכל לבקר בו לפחות באופן וירטואלי.
הארמון של חברתה הטובה ביותר של מארי אנטואנט
רוזנות פאסי (Passy) משכה אליה אריסטוקרטים מאות שנים לפני שפאסי הפכה לחלק מפריז. לכן, אין זה מפתיע שכבר במאה ה-15 הייתה כאן אחוזה אריסטוקרטית שנבנתה על בסיס מנזר, שעמד כאן במהלך ימי הביניים.
המיקום של האחוזה לא הרחק מהסיין, הפך אותה ל Prime Location, ובמהלך מאות השנים שבאו אחר כך, התגוררו כאן שורה ארוכה של אצילים, אשר כל אחד ואחד מהם הרחיב את האחוזה, בנה אגפים נוספים וכמובן דאג לפארק יפהפה ממש על גדות הנהר.
אחד מהאנשים המפורסמים ביותר שהתגוררו באחוזה בראשית המאה ה-18 היה הדוכס דה לוזון (Antonin Nompar de Caumont 1633-1723).
הדוכס הזה, שהתגורר בעבר באוטל דה לוזון באיל סן לואי, החליט בשנת 1701 לעבור להתגורר במקום, בתחילה בשכירות ומאוחר יותר רכש אותו.
הוא הגיע לשם בגיל 72 עם אישתו הצעירה, שהייתה בת 15 כאשר הם התחתנו (הוא היה בחור צעיר בן 63). מכיוון שהיה אדם לא נעים במיוחד (תקראו את הכתבה על אוטל דה לוזון ותבינו מדוע) קיוותה אישתו שאוטוטו בעלה ימות והיא תישאר אלמנה צעירה. לצערה היא נאלצה לחכות 31 שנה עד שבעלה בן ה-91 יואיל בטובו לעזוב את העולם הזה.
כאשר הדוכס מת, החליטה אלמנתו למכור את הארמון והוא עבר בין כמה ידיים, עד שבשנת 1783 נמכר תמורת 110,000 ליברות לנסיכה דה למבל (Marie-Thérèse-Louise de Savoie-Carignan 1749-1792), והיא זו שנתנה לארמון את שמו.
ילדה טובה סאבוי
לפני שנמשיך לספר את סיפורו של הארמון, זה הזמן לומר כמה מילים על הנסיכה דה למבל, וכיצד מאבק ירושה הוביל אותה לעבר סופה הנוראי.
הנסיכה נולדה בתור מארי תרז לואיז דה סאבוי קריניין, והייתה נצר לדוכסי סאבוי ומלכי סרדיניה, שבמאה ה-19 יאחדו את איטליה ויהפכו למלכיה. מארי תרז הייתה נערה חיננית עם אופי טוב, או בקיצור “ילדה טובה סאבוי”, שגדלה במנזר ועסקה בתפילות וצדקה.
וכאן עלינו לדלג במהירות מטורינו, שם מתגוררת מארי תרז, היישר אל צרפת, שם מתגורר הדוכס מפנטיוור (Louis de Bourbon duc de Penthièvre 1725-1793). לדוכס, נכדו הבלתי חוקי של לואי ה-14, ואחד האנשים העשירים ביותר באירופה, יש בעיה. בנו ויורשו הנסיך דה למבל, היה רודף שמלות קיצוני, שעוד לפני גיל 20 כבר הספיק לבקר במיטב בתי הבושת של פריז ולשכב עם מיטב שחקניות התיאטרון של הבירה.
הדוכס רצה להחזיר את בנו למוטב ולכן כששמע על אותה “ילדה טובה סאבוי” הוא החליט שהיא תהיה בת הזוג האידיאלית של בנו.
מכיוון שהיה, כאמור, נכדו של לואי ה-14 ואדם עשיר מאוד, הוא לא היה צריך לעמול רבות על מנת לשכנע את אביה של מארי-תרז לתת את יד ביתו לנסיך דה למבל, ובשנת 1767 הגיע הנסיכה לנאנז’י (Nangis) שם נערכה חתונה מפוארת.
אולם הנסיכה לא הצליחה להוות תחרות לשחקניות התיאטרון של פריז, וזמן קצר לאחר מכן היא ננטשה לטובת שחקנית אלמונית בה התאהב ואף מכר את יהלומיה של אישתו על מנת לכסות את חובותיה של המאהבת שלו. בתמורה נתנה לו אותה שחקנית מתנה משל עצמה – מחלת מין קטלנית – וכך בשנת 1768, כשנה לאחר הנישואין, מת הנסיך דה למבל ואישתו נשארה אלמנה בגיל 19.
אלמנתו ירשה לא רק את את רכושו של בעלה אלא גם את מחלת המין שלו בשעה שנדבקה ממנו במהלך אחד מהניסיונות הלא רבים שלהם להביא יורש. הדוכס דה פנטיוור, שריחם על אלמנת בנו, הזמין אותה לארמון ראמבוייה ואף הזמין את טובי הרופאים לנסות ולרפא את הנסיכה. מאמצי הרופאים הצליחו והמחלה נסוגה, אולם סימניה נשארו על גופה האומלל של הנסיכה.
בשנת 1769 מחליט לואי פיליפ הדוכס דה שארטר, ולעתיד דוכס אורליאן (Louis-Philippe d’Orléans 1747-1793), להתחתן עם מארי אדלאיד, אחותו של הנסיך דה למבל (Marie-Adélaïde de Bourbon 1753-1821) ואחת היורשות להונו העצום של הדוכס דה פנטיוור. מבלי לדעת זאת באותה עת, החתונה המדוברת היא שהביאה לסופה הטרגי של הנסיכה דה למבל כעבור 23 שנה…
החברות הכי טובות
באותה שנה בה התחתן הדוכס מאורליאן עם אחותו של הנסיך דה למבל המנוח, מגיעה אלמנתו אל חצר המלוכה. כמו בפעם הקודמת, גם כאן הייתה הנסיכה פיון קטן שנשלט על ידי כוחות גדולים ממנו, והפעם היו אלו בנותיו של לואי ה-15, שחיפשו כלה, ש”תרגיע” את אביהם רודף השמלות, והגיעו למסקנה שהנסיכה דה למבל היא האדם המושלם לכך (נשמע לכם מוכר מאיפשהו?).
למזלה של הנסיכה דה למבל, לואי ה-15, “מצא לו צעצוע חדש” בדמות הרוזנת דו בארי והחליט שהוא אינו מעוניין להתחתן. כך נחסך מהנסיכה גורל האישה הקטנה והנבגדת אך משום מעמדה היא נשארה בחצר המלך. שנה מאוחר יותר, מגיעה לחצר נסיכה חדשה שבינה לבין הנסיכה דה למבל ניתן היה למצוא מספר קווי דמיון. שתיהן היוו כלי בידיים של חצרנים ודיפלומטים, ושתיהן הגיעו מחו”ל והיו זרות בחצר המלך.
אני מתכוון, כמובן, למארי אנטואנט, נסיכה אוסטרית שנאלצה להתחתן בגיל 15 עם יורש העצר של צרפת (לעתיד לואי ה-16) על מנת לחזק את הברית האוסטרו-צרפתית. לאחר החתונה היא מוצאת את עצמה בקרב אצילים שרובם הגדול עויינים אותה מתוך קנאה או בגלל מוצאה. וכאן, ב”קן הנחשים” הזה, היא מוצאת את הנסיכה דה למבל, שכמוה הייתה נסיכה זרה ופיון קטן במשחק של גדולים, ושותפות הגורל הזאת הופכת את שתיהן מהר מאוד לחברות טובות.
עם החברות החלו להגיע גם הפרסים, ולאחר שמארי אנטואנט הפכה למלכת צרפת בשנת 1774, קיבלה הנסיכה דה למבל את התפקיד היוקרתי של אחראית משק הבית של המלכה. על מנת להיות קרובה יחסית לחצר המלך, מצד אחד, אך גם לעיר האורות מצד שני, החליטה הנסיכה דה למבל לקנות את הארמון בפאסי בשנת 1783, מכיוון שהוא נמצא ממש על הדרך בין פריז לוורסאי.
לארמון המפואר הזה, שכלל גן מרהיב, שהגיע עד לסיין, הגיעה הנסיכה בכל פעם שרצתה לנוח מהאינטריגות של החצר של ורסאי. ממש לידה התגורר חמיה, הדוכס דה פנטיוור, בארמון בולנבילייה (Château de Boulainvilliers), שנהרס מאוחר יותר ועל חורבותיו נבנה, בין השאר, גם גן ראנלאג. יחד הם עסקו בצדקה ומעשים טובים, אך במקביל נערכו בגני אוטל דה למבל נשפים מפוארים על גדות הסיין.
רצח באמצעות שליח
כל האידיליה הזאת התנפצה בשנת 1789, שש שנים לאחר שהנסיכה דה למבל רכשה את הארמון שלה. בפריז פורצת המהפכה הצרפתית ומארי אנטואנט מבינה מהר מאוד שמה שהיה לא יהיה יותר, ושצרפת הפכה למקום מסוכן.
הנסיכה דה למבל נשארה עם המלכה עד שנת 1791, עת מארי אנטואנט ניסתה לברוח עם משפחתה מזרחה ונעצרה בעיירה וארן (Varennes), הנסיכה דה למבל ברחה ללונדון והצליחה להגיע לשם בבטחה.
המלכה והנסיכה המשיכו להתכתב זו עם זו, ובחלק גדול מהמכתבים דרשה המלכה שהנסיכה תישאר באנגליה מכיוון שהמצב בצרפת רק הלך ונהיה יותר ויותר מסוכן. אולם יום אחד, בשנת 1792, הגיע מכתב ממארי אנטואנט בו מבקשת המלכה מהנסיכה דה למבל לחזור לצרפת באופן בהול.
מכיוון שהנסיכה דה למבל הייתה חברה נאמנה, היא לא היססה לרגע ועלתה על האוניה לצרפת. אולם כאשר הגיעה הנסיכה לפריז, היא נעצרה והובלה לבית הכלא לה פורס (La Force), ששכן בלב רובע המארה (לא הרחק מהרובע היהודי).
ב-3 בספטמבר נערך בית דין שדה בבית הכלא, והנסיכה דה למבל נדרשה להישבע לקבל את ערכי המהפכה. הנסיכה הסכימה לכך, אולם אז היא נדרשה לגנות ולקלל את מארי אנטואנט, ולזה היא כבר לא הסכימה. כתוצאה מכך השופטים פסקו שיש להוציא אותה להורג. בעת שהיא נלקחה לחצר, התנפל עליה האספסוף ורצח אותה בצורה מזוויעה (ישנן לא מעט עדויות שאף טוענות שהיא נאנסה וששדיה נכרתו).
ההמון לא הסתפק ברצח המזוויע אלא כרת את ראשה של הנסיכה, שם אותו על חנית והלך צפונה אל מצודת הטמפל (היום נמצא שם בניין העירייה של הרובע ה-3). הסיבה שהם הלכו דווקא לשם היא כי במצודה הזאת נכלאה משפחת המלוכה (לואי ה-16, מארי אנטואנט ושני ילדיהם). כאשר הגיעו לא רחוק מחלון חדרה של מארי אנטואנט, הם הגביהו את החנית עם ראשה של הנסיכה דה למבל והמלכה המזועזעת ראתה את ראשה הכרות של חברתה הטובה.
אולם סיפור מותה של הנסיכה דה למבל אינו פשוט כפי שהוא נראה, ולמען האמת מזכיר יותר רומן בלשי של אגתה כריסטי, בו הרוצח האמיתי הוא מישהו אחר לחלוטין. כמו הרקול פוארו, הרשו לי להסב את תשומת ליבכם לפרט קטן אך חשוב שהופיע בתחילת הסיפור שלנו: אחותו של הנסיך דה למבל התחתנה עם הדוכס מאורליאן והייתה אמורה לרשת חצי מההון העצום של הדוכס דה פנטיוור.
מדוע רק חצי? מכיוון שהנסיכה דה למבל, שהייתה ביחסים נהדרים עם הדוכס מפנטיוור, הייתה אמורה לרשת את החצי השני. דוכס אורליאן, שלא היה בן אדם עני כל כך בעצמו (הוא הרי הקים את הקניון הראשון בפאלה רויאל והרוויח מכך סכומי כסף משמעותיים), לא הסתפק רק במחצית הירושה.
הדוכס, שרצה גם לרשת את לואי ה-16 ולהפוך למלך צרפת בעצמו, מימן את כל מתנגדי המלוכה ופרש עליהם את חסותו. האנשים הללו הם אלו שהובילו את המהפכה הצרפתית, שבעקבותיה, כאמור, ברחה הנסיכה דה למבל לאנגליה.
אולם כל עוד הנסיכה ישבה לבטח באנגליה, הדוכס לא היה יכול לשים את ידו על כספה ועל הירושה העתידית, ולכן זייף את כתב ידה וחתימתה של מארי אנטואנט וכתב מכתב שדרש מהנסיכה להגיע לפריז. משם הכל עבד כמו שעון. הנסיכה הגיעה לצרפת, נכלאה ונרצחה על ידי אספסוף שהוסת במשך שנים רבות באמצעות עלונים, שהודפסו בהנחיית הדוכס מאורליאן, והכילו שקרים גסים על מארי אנטואנט והנסיכה דה למבל (באחדים מהם אף נכתב שבין המלכה לחברתה הטובה היו יחסים לסביים).
כעת, לאחר שהנסיכה דה למבל נרצחה, לא נותר לדוכס מאורליאן אלא לחכות למותו של הדוכס מפנטייוור, וזה הגיע במרץ 1793 (באופן מפתיע הוא מת מנסיבות טבעיות ולא על הגיליוטינה, כמו רבים מהאצולה). חודשיים לפני כן ה