כשתבקרו בגינת ביתו של אונורה דה בלזק ברובע ה-16, ותציצו למטה, תראו ארמון מפואר ושמו אוטל דה למבל (Hôtel de Lamballe). כיום זוהי שגרירות טורקיה, שלא ממש מסמפטת אותנו, אולם לארמון ישנו סיפור ארוך שכולל בתוכו נשפים, בעלים שסיימה את חייה כשהיא נקרעת לגזרים על ידי המון אדם ואפילו בית חולים למתמודדי נפש, בו אושפזו לא מעט אנשים חשובים.
מכיוון שלצערי לא נוכל לבקר בארמון הזה (אפילו לא בימי המורשת), אלא רק לצפות בו מרחוק, הרשו לי לספר לכם את סיפורו, כך שנוכל לבקר בו לפחות באופן וירטואלי.
הארמון של חברתה הטובה ביותר של מארי אנטואנט
רוזנות פאסי (Passy) משכה אליה אריסטוקרטים מאות שנים לפני שפאסי הפכה לחלק מפריז. לכן, אין זה מפתיע שכבר במאה ה-15 הייתה כאן אחוזה אריסטוקרטית שנבנתה על בסיס מנזר, שעמד כאן במהלך ימי הביניים.
המיקום של האחוזה לא הרחק מהסיין, הפך אותה ל Prime Location, ובמהלך מאות השנים שבאו אחר כך, התגוררו כאן שורה ארוכה של אצילים, אשר כל אחד ואחד מהם הרחיב את האחוזה, בנה אגפים נוספים וכמובן דאג לפארק יפהפה ממש על גדות הנהר.
אחד מהאנשים המפורסמים ביותר שהתגוררו באחוזה בראשית המאה ה-18 היה הדוכס דה לוזון (Antonin Nompar de Caumont 1633-1723).
הדוכס הזה, שהתגורר בעבר באוטל דה לוזון באיל סן לואי, החליט בשנת 1701 לעבור להתגורר במקום, בתחילה בשכירות ומאוחר יותר רכש אותו.
הוא הגיע לשם בגיל 72 עם אישתו הצעירה, שהייתה בת 15 כאשר הם התחתנו (הוא היה בחור צעיר בן 63). מכיוון שהיה אדם לא נעים במיוחד (תקראו את הכתבה על אוטל דה לוזון ותבינו מדוע) קיוותה אישתו שאוטוטו בעלה ימות והיא תישאר אלמנה צעירה. לצערה היא נאלצה לחכות 31 שנה עד שבעלה בן ה-91 יואיל בטובו לעזוב את העולם הזה.
כאשר הדוכס מת, החליטה אלמנתו למכור את הארמון והוא עבר בין כמה ידיים, עד שבשנת 1783 נמכר תמורת 110,000 ליברות לנסיכה דה למבל (Marie-Thérèse-Louise de Savoie-Carignan 1749-1792), והיא זו שנתנה לארמון את שמו.
ילדה טובה סאבוי
לפני שנמשיך לספר את סיפורו של הארמון, זה הזמן לומר כמה מילים על הנסיכה דה למבל, וכיצד מאבק ירושה הוביל אותה לעבר סופה הנוראי.
הנסיכה נולדה בתור מארי תרז לואיז דה סאבוי קריניין, והייתה נצר לדוכסי סאבוי ומלכי סרדיניה, שבמאה ה-19 יאחדו את איטליה ויהפכו למלכיה. מארי תרז הייתה נערה חיננית עם אופי טוב, או בקיצור “ילדה טובה סאבוי”, שגדלה במנזר ועסקה בתפילות וצדקה.
וכאן עלינו לדלג במהירות מטורינו, שם מתגוררת מארי תרז, היישר אל צרפת, שם מתגורר הדוכס מפנטיוור (Louis de Bourbon duc de Penthièvre 1725-1793). לדוכס, נכדו הבלתי חוקי של לואי ה-14, ואחד האנשים העשירים ביותר באירופה, יש בעיה. בנו ויורשו הנסיך דה למבל, היה רודף שמלות קיצוני, שעוד לפני גיל 20 כבר הספיק לבקר במיטב בתי הבושת של פריז ולשכב עם מיטב שחקניות התיאטרון של הבירה.
הדוכס רצה להחזיר את בנו למוטב ולכן כששמע על אותה “ילדה טובה סאבוי” הוא החליט שהיא תהיה בת הזוג האידיאלית של בנו.
מכיוון שהיה, כאמור, נכדו של לואי ה-14 ואדם עשיר מאוד, הוא לא היה צריך לעמול רבות על מנת לשכנע את אביה של מארי-תרז לתת את יד ביתו לנסיך דה למבל, ובשנת 1767 הגיע הנסיכה לנאנז’י (Nangis) שם נערכה חתונה מפוארת.
אולם הנסיכה לא הצליחה להוות תחרות לשחקניות התיאטרון של פריז, וזמן קצר לאחר מכן היא ננטשה לטובת שחקנית אלמונית בה התאהב ואף מכר את יהלומיה של אישתו על מנת לכסות את חובותיה של המאהבת שלו. בתמורה נתנה לו אותה שחקנית מתנה משל עצמה – מחלת מין קטלנית – וכך בשנת 1768, כשנה לאחר הנישואין, מת הנסיך דה למבל ואישתו נשארה אלמנה בגיל 19.
אלמנתו ירשה לא רק את את רכושו של בעלה אלא גם את מחלת המין שלו בשעה שנדבקה ממנו במהלך אחד מהניסיונות הלא רבים שלהם להביא יורש. הדוכס דה פנטיוור, שריחם על אלמנת בנו, הזמין אותה לארמון ראמבוייה ואף הזמין את טובי הרופאים לנסות ולרפא את הנסיכה. מאמצי הרופאים הצליחו והמחלה נסוגה, אולם סימניה נשארו על גופה האומלל של הנסיכה.
בשנת 1769 מחליט לואי פיליפ הדוכס דה שארטר, ולעתיד דוכס אורליאן (Louis-Philippe d’Orléans 1747-1793), להתחתן עם מארי אדלאיד, אחותו של הנסיך דה למבל (Marie-Adélaïde de Bourbon 1753-1821) ואחת היורשות להונו העצום של הדוכס דה פנטיוור. מבלי לדעת זאת באותה עת, החתונה המדוברת היא שהביאה לסופה הטרגי של הנסיכה דה למבל כעבור 23 שנה…
החברות הכי טובות
באותה שנה בה התחתן הדוכס מאורליאן עם אחותו של הנסיך דה למבל המנוח, מגיעה אלמנתו אל חצר המלוכה. כמו בפעם הקודמת, גם כאן הייתה הנסיכה פיון קטן שנשלט על ידי כוחות גדולים ממנו, והפעם היו אלו בנותיו של לואי ה-15, שחיפשו כלה, ש”תרגיע” את אביהם רודף השמלות, והגיעו למסקנה שהנסיכה דה למבל היא האדם המושלם לכך (נשמע לכם מוכר מאיפשהו?).
למזלה של הנסיכה דה למבל, לואי ה-15, “מצא לו צעצוע חדש” בדמות הרוזנת דו בארי והחליט שהוא אינו מעוניין להתחתן. כך נחסך מהנסיכה גורל האישה הקטנה והנבגדת אך משום מעמדה היא נשארה בחצר המלך. שנה מאוחר יותר, מגיעה לחצר נסיכה חדשה שבינה לבין הנסיכה דה למבל ניתן היה למצוא מספר קווי דמיון. שתיהן היוו כלי בידיים של חצרנים ודיפלומטים, ושתיהן הגיעו מחו”ל והיו זרות בחצר המלך.
אני מתכוון, כמובן, למארי אנטואנט, נסיכה אוסטרית שנאלצה להתחתן בגיל 15 עם יורש העצר של צרפת (לעתיד לואי ה-16) על מנת לחזק את הברית האוסטרו-צרפתית. לאחר החתונה היא מוצאת את עצמה בקרב אצילים שרובם הגדול עויינים אותה מתוך קנאה או בגלל מוצאה. וכאן, ב”קן הנחשים” הזה, היא מוצאת את הנסיכה דה למבל, שכמוה הייתה נסיכה זרה ופיון קטן במשחק של גדולים, ושותפות הגורל הזאת הופכת את שתיהן מהר מאוד לחברות טובות.
עם החברות החלו להגיע גם הפרסים, ולאחר שמארי אנטואנט הפכה למלכת צרפת בשנת 1774, קיבלה הנסיכה דה למבל את התפקיד היוקרתי של אחראית משק הבית של המלכה. על מנת להיות קרובה יחסית לחצר המלך, מצד אחד, אך גם לעיר האורות מצד שני, החליטה הנסיכה דה למבל לקנות את הארמון בפאסי בשנת 1783, מכיוון שהוא נמצא ממש על הדרך בין פריז לוורסאי.
לארמון המפואר הזה, שכלל גן מרהיב, שהגיע עד לסיין, הגיעה הנסיכה בכל פעם שרצתה לנוח מהאינטריגות של החצר של ורסאי. ממש לידה התגורר חמיה, הדוכס דה פנטיוור, בארמון בולנבילייה (Château de Boulainvilliers), שנהרס מאוחר יותר ועל חורבותיו נבנה, בין השאר, גם גן ראנלאג. יחד הם עסקו בצדקה ומעשים טובים, אך במקביל נערכו בגני אוטל דה למבל נשפים מפוארים על גדות הסיין.
רצח באמצעות שליח
כל האידיליה הזאת התנפצה בשנת 1789, שש שנים לאחר שהנסיכה דה למבל רכשה את הארמון שלה. בפריז פורצת המהפכה הצרפתית ומארי אנטואנט מבינה מהר מאוד שמה שהיה לא יהיה יותר, ושצרפת הפכה למקום מסוכן.
הנסיכה דה למבל נשארה עם המלכה עד שנת 1791, עת מארי אנטואנט ניסתה לברוח עם משפחתה מזרחה ונעצרה בעיירה וארן (Varennes), הנסיכה דה למבל ברחה ללונדון והצליחה להגיע לשם בבטחה.
המלכה והנסיכה המשיכו להתכתב זו עם זו, ובחלק גדול מהמכתבים דרשה המלכה שהנסיכה תישאר באנגליה מכיוון שהמצב בצרפת רק הלך ונהיה יותר ויותר מסוכן. אולם יום אחד, בשנת 1792, הגיע מכתב ממארי אנטואנט בו מבקשת המלכה מהנסיכה דה למבל לחזור לצרפת באופן בהול.
מכיוון שהנסיכה דה למבל הייתה חברה נאמנה, היא לא היססה לרגע ועלתה על האוניה לצרפת. אולם כאשר הגיעה הנסיכה לפריז, היא נעצרה והובלה לבית הכלא לה פורס (La Force), ששכן בלב רובע המארה (לא הרחק מהרובע היהודי).
ב-3 בספטמבר נערך בית דין שדה בבית הכלא, והנסיכה דה למבל נדרשה להישבע לקבל את ערכי המהפכה. הנסיכה הסכימה לכך, אולם אז היא נדרשה לגנות ולקלל את מארי אנטואנט, ולזה היא כבר לא הסכימה. כתוצאה מכך השופטים פסקו שיש להוציא אותה להורג. בעת שהיא נלקחה לחצר, התנפל עליה האספסוף ורצח אותה בצורה מזוויעה (ישנן לא מעט עדויות שאף טוענות שהיא נאנסה וששדיה נכרתו).
ההמון לא הסתפק ברצח המזוויע אלא כרת את ראשה של הנסיכה, שם אותו על חנית והלך צפונה אל מצודת הטמפל (היום נמצא שם בניין העירייה של הרובע ה-3). הסיבה שהם הלכו דווקא לשם היא כי במצודה הזאת נכלאה משפחת המלוכה (לואי ה-16, מארי אנטואנט ושני ילדיהם). כאשר הגיעו לא רחוק מחלון חדרה של מארי אנטואנט, הם הגביהו את החנית עם ראשה של הנסיכה דה למבל והמלכה המזועזעת ראתה את ראשה הכרות של חברתה הטובה.
אולם סיפור מותה של הנסיכה דה למבל אינו פשוט כפי שהוא נראה, ולמען האמת מזכיר יותר רומן בלשי של אגתה כריסטי, בו הרוצח האמיתי הוא מישהו אחר לחלוטין. כמו הרקול פוארו, הרשו לי להסב את תשומת ליבכם לפרט קטן אך חשוב שהופיע בתחילת הסיפור שלנו: אחותו של הנסיך דה למבל התחתנה עם הדוכס מאורליאן והייתה אמורה לרשת חצי מההון העצום של הדוכס דה פנטיוור.
מדוע רק חצי? מכיוון שהנסיכה דה למבל, שהייתה ביחסים נהדרים עם הדוכס מפנטיוור, הייתה אמורה לרשת את החצי השני. דוכס אורליאן, שלא היה בן אדם עני כל כך בעצמו (הוא הרי הקים את הקניון הראשון בפאלה רויאל והרוויח מכך סכומי כסף משמעותיים), לא הסתפק רק במחצית הירושה.
הדוכס, שרצה גם לרשת את לואי ה-16 ולהפוך למלך צרפת בעצמו, מימן את כל מתנגדי המלוכה ופרש עליהם את חסותו. האנשים הללו הם אלו שהובילו את המהפכה הצרפתית, שבעקבותיה, כאמור, ברחה הנסיכה דה למבל לאנגליה.
אולם כל עוד הנסיכה ישבה לבטח באנגליה, הדוכס לא היה יכול לשים את ידו על כספה ועל הירושה העתידית, ולכן זייף את כתב ידה וחתימתה של מארי אנטואנט וכתב מכתב שדרש מהנסיכה להגיע לפריז. משם הכל עבד כמו שעון. הנסיכה הגיעה לצרפת, נכלאה ונרצחה על ידי אספסוף שהוסת במשך שנים רבות באמצעות עלונים, שהודפסו בהנחיית הדוכס מאורליאן, והכילו שקרים גסים על מארי אנטואנט והנסיכה דה למבל (באחדים מהם אף נכתב שבין המלכה לחברתה הטובה היו יחסים לסביים).
כעת, לאחר שהנסיכה דה למבל נרצחה, לא נותר לדוכס מאורליאן אלא לחכות למותו של הדוכס מפנטייוור, וזה הגיע במרץ 1793 (באופן מפתיע הוא מת מנסיבות טבעיות ולא על הגיליוטינה, כמו רבים מהאצולה). חודשיים לפני כן הוצא להורג לואי ה-16 (לאחר שהדוכס הצביע בעד עונש המוות), והיה נראה שתוכניתו של הדוכס להפוך לשליט צרפת עומדת להתגשם.
אולם “המהפכה כמו סטורן בולעת את בניה”, ובעת תקופת הטרור השתנה מהר מאוד הסטטוס של הדוכס מאורליאן. מאחד ממנהיגי המהפכה הוא הפך לחשוד בבגידה לאחר שבנו, ששירת כקצין בצבא המהפכה הצרפתית, חבר לגנרל דומורייה (Dumouriez) בניסיון להגיע להסכם עם האוסטרים, אויביה של צרפת המהפכנית.
הדוכס מאורליאן נעצר באפריל 1793 במארסיי, ובנובמבר אותה שנה הועבר לקונסיירז’רי שם נשפט למוות והוצא להורג בכיכר הקונקורד (אז היא נקראה “כיכר המהפכה”). דרך אגב, הוא לא זכה ליהנות מכספי הירושה, מכיוון שהם הגיעו לאישתו, שמתה כ-30 שנה אחריו…
בית המשוגעים של החברה הגבוהה
לאחר הירצחה של הנסיכה דה למבל, עבר הארמון מיד ליד עד שבשנת 1846 הפך לקליניקה הפסיכיאטרית של ד”ר אספרי בלאנש (Esprit Blanche 1796-1852). ד”ר בלאנש למד רפואה בפריז והחליט להקדיש את חייו לטיפול בבעיות פסיכיאטריות.
את הקליניקה הראשונה שלו פתח ד”ר בלאנש בשנת 1826 על פסגת המונמארטר, בווילה עירונית, שכבר שימשה בתור בית משוגעים בשלהי המאה ה-18. אם תרצו לשמוע את סיפורו של המבנה הזה, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הקצר הזה.
כאמור, כ-20 שנה אחרי שהקים את הקליניקה שלו ברובע המונמאטרטר, שם זכה להצלחה לא מועטה בזכות השיטה ההומנית לטיפול במחלות נפש אותה פיתח, החליט ד”ר בלאנש לעבור למקום גדול יותר ובחר באוטל דה למבל, בין השאר בזכות הפארק היפה שלו. גם שם זכה ד”ר בלאנש להצלחה שהגיעה עד לאוזניו של מלך צרפת לואי-פיליפ, שהעריך את הרופא עד כדי כך, שכאשר נאלץ לברוח מפריז בעת המהפכה של 1848, טרח לבקש מנהג הכרכרה שלו לעצור ליד אוטל דה למבל על מנת לברך את ד”ר בלאנש.
בשנת 1852 מת ד”ר אספרי בלאנש, ואת מקומו תופס בנו ד”ר אמיל בלאנש (Émile Blanche 1820-1893). כמו אביו, גם ד”ר אמיל בלאנש האמין בטיפול כמה שיותר הומני בפציינטים שלו. יתרה מזאת, ד”ר בלאנש, שהתגורר באותו מקום בו התגוררו מטופליו, ניהל סלון ספרותי בביתו אליו הגיעה שמנה וסלתה של פריז והוא אף איפשר למטופליו (אלה שלא היו במצב פסיכוטי), להתארח בסלון, במטרה לחבר אותם כמה שיותר לחברה שבחוץ.
בין המטופלים המפורסמים ביותר שלו ניתן למצוא את:
המשורר ז’ראר דה נרוול (Gérard de Nerval 1808-1855)
ז’ראר דה נרוול היה מאושפז הן בבית החולים הקודם במונמארטר והן בפאסי. לצערנו הרב, הטיפול עזר לו רק באופן זמני ובסופו של דבר הוא תלה את עצמו על פנס רחוב בפריז.
המוזיקאי היהודי פרומנטל הלוי (Fromental Halévy 1799-1862)
אחד ממלחיני האופרה המפורסמים ביותר של צרפת (מוכר לקהל הרחב בזכות האופרה La Juive), נהג לנגן על פסנתר בסלון של ד”ר בלאנש, בעת שהיה מאושפז שם. באותה קליניקה הייתה מאושפזת גם אישתו הפסלת חנה-לאוני הלוי (1820-1884). בתם אסתר מתה בשנת 1866 באופן מסתורי, זמן קצר לאחר שהתארחה במשך כשבועיים בקליניקה אצל אמה.
לאחר ששמעה את הבשורה, האשימה האם את בתה השנייה ז’נבייב ברצח אחותה. אותה ז’נבייב תהפוך בעתיד לאישתו של המוזיקאי היהודי המפורסם ז’ורז’ ביזה (Georges Bizet 1838-1875), המלחין של האופרה כרמן.
מאוחר יותר, לאחר שהתאלמנה והתחתנה עם הבנקאי אמיל שטראוס, תהפוך ז’נבייב לאשת חברה מפורסמת ולאחד מהמודלים לדמות של הדוכסית דה גרמנט (La duchesse de Guermantes) בסדרת הספרים המפורסמת של פרוסט “בעקבות הזמן האבוד”.
הסופר גי דה מופסאן (Guy de Maupassant 1850-1893)
מופסאן נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה ה-19, ולאמן הסיפור הקצר. הוא נדבק בסיפיליס, או מאביו שהוריש לו את המחלה או מאחת המאהבות שלו, והמחלה החלה להשפיע על בריאותו הנפשית.
בשנת 1892 הלכה שפיותו והידרדרה, והוא ניסה לשים קץ לחייו. בעקבות זאת, הוחלט לאשפז אותו בקליניקה של ד”ר בלאנש, שם הלך מצבו והחמיר. מספרים שהטקסט האחרון שכתב הסופר היה “היום גי דה מופסאן הפך למפלצת”.
גי דה מופסאן מת ב-6 ביולי 1893 ונקבר בבית הקברות של מונפרנאס. ד”ר אמיל בלאנש, שטיפל בו, מת כחודשיים אחריו ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות של פאסי.
ממטה הגסטפו לשגרירות טורקיה
לאחר מותו של ד”ר בלאנש, נמכר חלק מהשטח של האחוזה ועליו הוקמה Avenue de Lamballe (כתוצאה מכך הגנים של הארמון כבר לא מגיעים אל הסיין). הארמון עצמו עבר כמה ידיים ומצבו הלך והידרדר. בשנת 1921 הוא נקנה על ידי טייס הקרב הרוזן דה לימור (André Marie Adrien de Limur 1890-1971), שהחליט שאין טעם לנסות לשפץ אותו, אלא להרוס ולבנות מחדש העתק מושלם של המבנה, כך שהיום רוב רובו של הארמון הוא מהמאה ה-20 (רק חלק קטן מהמאה ה-17 שרד).
בזמן מלחמת העולם השנייה, החרימו כוחות הכיבוש הגרמני את אוטל דה למבל ונתנו אותו לגסטפו. כאשר כתבתי את הכתבה, לא הצלחתי למצוא מידע לגבי מה התרחש באוטל דה למבל בתקופה הזאת, אך אפשר לומר בודאות שלא היה זה הבסיס המרכזי של הגסטפו, מכיוון שזה היה ב-Avenue Foch (גם הוא, כמו אוטל דה למבל נמצא ברובע ה-16).
באופן מפתיע, הגסטפו הותיר את אוטל דה למבל פחות או יותר כפי שקיבל אותו. ב-1944, אחייניתו של שגריר טורקיה בצרפת טיילה בשכונה ונתקלה באוטל דה למבל. היא התאהבה במבנה ובגן והציע לשגריר להפוך אותו לשגרירות טורקיה בצרפת. לאחר מו”מ, נקנה המבנה על ידי הטורקים בשנת 1945, ובתמורה קיבלו הצרפתים ארמון אחר באנקרה.
מאז אותה שנה, נמצאת במקום שגרירות טורקיה ולנו כישראלים, לצערי הרב, אין אפשרות לבקר שם (במצב הנוכחי לא הייתי ממליץ לבקר שם גם לא בזמן ימי המורשת, עת המקום פתוח לקהל הרחב).
ולי לא נותר אלא לקוות שיבוא יום וארדואן יזכה לגורלה של הנסיכה דה למבל או לסופו של גי דה מופסאן, וטורקיה תזכה לשליט אנטישמי פחות. כך אולי נוכל לחגוג את המאורע ולהרים כוס שמפניה בגני הארמון המקסימים שראו כל כך הרבה “אקשן” ב-400 השנים האחרונות.
בונוס: הדירה הראשונה של דלידה
ד”ר אורנה ליברמן הוסיפה לי מידע מעניין. קרוב מאוד לאוטל דה למבל נמצא רחוב Ankara שנקרא כך משום קרבתו לשגרירות טורקיה. הכניסה הראשית לשגרירות נמצאת במספר 16 של avenue de Lamballe:
ויש גם כניסה צדדית במספר 17 של rue d’Ankara:
במספר 7 של אותו רחוב אנקרה, בבניין מהודר משנות ה-40, קנתה הזמרת דלידה את הדירה הראשונה שלה, דירת גג בעלת שני מפלסים. את הבניין כולל המרפסת ניתן לראות מצד שמאל של הצילום “אוטל דה למבל”, מעל לאוטל עצמו.
בדירה זו התגוררה דלידה עם לוסיאן מוריס, האיש שהפך אותה לכוכבת. לאחר שנפרדו, השאירה לו דלידה את הדירה והוא חי בה עם אשתו השלישית וילדיו עד שבגיל 41 התאבד ביריית אקדח. אם תרצו לקרוא עוד על סיפור אהבתם של דלידה ולוסיאן כמו גם על כל חייה המרתקים של דלידה, מוזמנים להיכנס לכתבתה של ד”ר אורנה ליברמן דלידה לנצח.
בסרטון הזה (תודה, אורנה) תוכלו לראות את פנים הדירה שעוצבה על ידי הזמרת המחוננת וקושטה בחפצי חן שהביאה ממסעותיה בעולם:
