ימי הביניים המוקדמים: 486-987
במהלך המאה החמישית קרסה האימפריה הרומית המערבית, ואת גאליה כבש שבט הפרנקים, שהעניק לצרפת את שמה. המלך הראשון של הממלכה הפרנקית, כלוביס (Clovis), ייסד את השושלת המרובינגית, ששלטה באזורים נרחבים של צרפת המודרנית עד שנת 752.
בתקופת שלטון המרובינגים, חולקה הממלכה פעמים רבות, ומלכיה נלחמו זה בזה ללא הרף. המלכים התגוררו בארמון המלך שבאיל דה לה סיטה, אך מהמבנה המקורי כמעט לא נותרו שרידים.
באופן כללי, מתקופה זו כמעט לא נותרו שרידים בפריז, למעט כנסיית סן ז’רמן דה פרה, שבה נקברו כמה ממלכי השושלת. מורשת נוספת של המרובינגים היא הגרסה הראשונה של בזיליקת סן דני. המלך דגובר הראשון (Dagobert I, 629-639) היה הראשון להיקבר בה, ובכך החל את מסורת קבורתם של מלכי צרפת בבזיליקה (מסורת שהסתיימה רשמית ב-1824, עם קבורתו של לואי ה-18).
החל מאמצע המאה השביעית, הלכה ופחתה השפעתם של המלכים המרובינגים המאוחרים, שכּונו “המלכים העצלים” (les rois fainéants). הם עסקו בעיקר בתענוגות ומתו לרוב בגיל צעיר. לצדם, צברו כוח רב מנהלי הארמון (maior domus), שהפכו לשליטים בפועל.
בשנת 752, החליט פפין הגוץ, מנהל הארמון, ליטול את הכתר באופן רשמי. בגיבוי האפיפיור, הוא הדיח את המלך המרובינגי האחרון, כילדריך השלישי, גזז את שערו הארוך (סמל למעמד המלוכה) ושלח אותו למנזר. השושלת שייסד פפין נקראת “השושלת הקרולינגית”, על שם בנו המפורסם, קרל הגדול (768-814), והיא שלטה בצרפת עד שנת 987.
בתקופה הקרולינגית, פריז ירדה ממעמדה, והבירה עברה לאאכן (Aix La Chapelle). במהלך המאה התשיעית, העיר הפכה יעד מועדף לפשיטות הוויקינגים, שנהגו להרוס ולבזוז את יישובי הסביבה, אל מולן עמדו המלכים הקרולינגים חסרי אונים.
בשנים 885-886 התרחש המצור הגדול של הוויקינגים על פריז. אודו (Eudes), רוזן פריז, הצליח להגן על העיר בגבורה, ובזכות כך הוכתר למלך צרפת (888-898). לאחר מותו, שבו הקרולינגים לשלוט לתקופה קצרה. בשנת 987 מת לואי החמישי, המלך הקרולינגי האחרון, וצאצאו של אודו, איג קאפה (Hugh Capet), נבחר למלך צרפת. השושלת הקפטינגית שייסד, על ענפיה השונים, שלטה בצרפת כמעט ברציפות עד 1848.
פרקים ב”היה היה” על ימי הביניים המוקדמים
פרק מצוין העוסק במרובינגים ובקרולינגים:
ופרק העוסק בפלישות הוויקינגים:
ימי הביניים המאוחרים: 987-1483
בשנת 987, עם עלייתו של איג קאפה לשלטון, הייתה פריז עיר קטנה יחסית. פשיטות הוויקינגים גרמו לנטישת הגדה השמאלית, והאוכלוסייה התרכזה באי המבוצר, איל דה לה סיטה. עם זאת, מכיוון שפריז הייתה כעת עיר הבירה של המלך, מעמדה הלך והתחזק, ותוך כמאה שנים היא הפכה לבירת הממלכה לא רק בשם, אלא גם בפועל.
המלכים הקפטינגיים הראשונים היו חלשים יחסית ושלטו ישירות רק על אזור פריז והסביבה (“איל-דה-פראנס”). הם היו מוקפים בברונים חזקים שהיוו איום מתמיד על שלטונם. המפנה החל בתקופת שלטונו של לואי השישי (“השמן”, 1108-1137), אז החל מעמדם של מלכי צרפת להתחזק.
פריז נבנית: המלכים הקפטינגיים הגדולים
בתקופת לואי השישי, החלה להתגבש החלוקה המוכרת של פריז: הגדה הימנית כמרכז מסחרי (עם התפתחות שוק ‘לה האל’, Les Halles, שפעל עד 1969), והגדה השמאלית כמרכז אינטלקטואלי, עם הקמת הקולג’ים הראשונים שיהפכו לימים לאוניברסיטת הסורבון.
בימי שלטונו של בנו, לואי השביעי (1137-1180), המשיך האי איל דה לה סיטה להתפתח והחלה בנייתה של קתדרלת נוטרדאם. בנו, פיליפ השני “אוגוסט” (1180-1223), בנה את חומת פריז הראשונה, שהקיפה את שתי הגדות. את שרידיה ניתן לראות עד היום ברובע המארה ומאחורי הפנתאון.
נכדו של פיליפ אוגוסט, לואי התשיעי (“הקדוש”, 1226-1270), אחראי לבניית סנט שאפל – קפלה מלכותית הידועה בוויטראז’ים עוצרי נשימה. הוא בנה אותה כדי לשכן בה את “כתר הקוצים” של ישו, שריד קודש שרכש במהלך מסע צלב.
פריז במלחמת מאה השנים
נכדו של לואי התשיעי היה פיליפ הרביעי (“היפה”, 1285-1314). בתקופתו, נבנה מחדש ארמון המלך באיל דה לה סיטה, ואיתו הקונסיירז’רי, שהפך מאוחר יותר לבית כלא ידוע לשמצה. פיליפ היה אחראי גם לחיסול מסדר הטמפלרים, שהיה מסדר אבירים עשיר ובעל עוצמה ומרכזו שכן ברובע המארה (ומכאן שמות הרחובות באזור, כמו rue du Temple).
פיליפ, שחשק בעושרם, אסר את מנהיגי המסדר ביום שישי ה-13 באוקטובר 1307. לאחר שהואשמו בשורה של פשעים מופרכים, הם הועלו על המוקד בשנת 1314. האגדה מספרת שבעודו עולה על המוקד, קילל ראש המסדר, ז’אק דה מולה, את המלך פיליפ ואת צאצאיו. ואכן, עוד באותה שנה מת המלך, ואחריו מתו בזה אחר זה שלושת בניו ללא יורש זכר: לואי העשירי (1314-1316), פיליפ החמישי (1316-1322), ושארל הרביעי (1322-1328).
מותם של הבנים יצר משבר ירושה. שני טוענים עיקריים היו לכתר: פיליפ דוכס ולואה, בן דודו של שארל הרביעי, ואדוארד השלישי, מלך אנגליה, שהיה אחיינו של המלך האחרון. מכיוון שלפי החוק הסאלי נשים לא יכלו לרשת את הכתר הצרפתי, נבחר דוכס ולואה למלך צרפת תחת השם פיליפ השישי (1328-1350).
אך מלך אנגליה סירב לקבל את הדין ופלש לצרפת בשנת 1337. כך החלה מלחמת מאה השנים, שנמשכה בפועל 116 שנים (1337-1453), ובמהלכה ידעה פריז מרידות, כיבוש וסבל רב.
באותה תקופה חוותה פריז את אחד המרידות החשובות בתולדותיה. בשנת 1357, ראש גילדת הסוחרים, אטיין מרסל (Étienne Marcel), פרץ לארמון המלך ושחט את יועציו לנגד עיניו של יורש העצר, שארל (לימים שארל החמישי), במטרה להשיג יותר זכויות לעיר. המרד דוכא כמה שנים מאוחר יותר, אך היו לו שתי השלכות חשובות.
הראשונה, המלך שארל החמישי, שנותר מצולק מהחוויה, עזב את ארמון הסיטה ועבר להתגורר בארמון סן-פול שבמארה. צעד זה הפך את המארה לרובע אריסטוקרטי אופנתי (הארמון עצמו אינו קיים עוד). השנייה, המרד פתח מסורת פריזאית ארוכה של התקוממויות עממיות, הנמשכת במידה מסוימת עד ימינו (כפי שהזכירו לנו הפגנות ה”אפודים הצהובים”).
שארל החמישי זכור לא רק כמלך נבון שניצח את האנגלים בקרבות רבים, אלא גם כאחד מגדולי הבנאים של פריז בימי הביניים. הוא אחראי לבניית טירת ונסן, הבסטיליה, להרחבת הלובר ולבניית חומה חדשה לפריז שעמדה על תילה עד ימי לואי ה-14.
לאחר שנות שלטונו המוצלחות של שארל החמישי, שוב נטתה הכף לרעתה של צרפת. יורשו, שארל השישי (1380-1422), סבל מהתקפי שיגעון ולא היה כשיר למלוך. בחלל הפוליטי שנוצר, פרץ מאבק כוחות מר בין אחיו, דוכס אורליאן, לבין דודו, דוכס בורגונדי.
בשנת 1407, רצח דוכס אורליאן ברחוב ברבט הצית מלחמת אזרחים עקובה מדם, שבה תמכה פריז בסיעה הבורגונדית (מארמונו של דוכס בורגונדי נותר כיום מגדל ז’אן חסר הפחד, ברחוב אטיין מרסל). האנגלים ניצלו את הכאוס הפנימי, ולאחר ניצחונם בקרב אז’נקור (1415) הצליחו להשתלט על פריז ולהכתיר בה את מלכם הצעיר, הנרי השישי.
באותה תקופה, נראה היה כי צרפת עומדת להפוך לממלכה אנגלית. בנו של שארל השישי, הדופן שארל (לימים שארל השביעי, 1422-1461), שלט רק על שטח מצומצם בעמק הלואר. אולם אז הופיעה ז’אן ד’ארק, נערת איכרים צעירה, שהובילה את הצבא הצרפתי לניצחון במצור על אורליאן. היא ניסתה לכבוש גם את פריז אך נכשלה, נפלה בשבי האנגלי, ולבסוף הועלתה על המוקד.
למרות סופה הטרגי, התערבותה של ז’אן ד’ארק שינתה את מהלך המלחמה. במהלך השנים הבאות, הצליח שארל השביעי לגרש את האנגלים כמעט מכל אדמת צרפת (למעט העיר קאלה). בנו, לואי ה-11 (1461-1483), המשיך במלאכת איחוד הממלכה וחיזוק מעמדה של פריז.
פריז של ימי לואי ה-11, תקופת התרחשות עלילת “הגיבן מנוטרדאם”, הייתה בעיניו של ויקטור הוגו היפה ביותר בתולדותיה. לצערנו, רק מבנים מעטים שרדו מתקופתו, ובראשם אוטל דה קלוני (כיום מוזיאון ימי הביניים) ואוטל דה סנס.
מדיה מומלצת על ימי הביניים המאוחרים
פרקים של “היה היה”
פרק העוסק בבניית הקתדרלות הגותיות, ובראשן נוטרדאם:
ופרק העוסק במלחמת מאה השנים:
סרטים וסדרות נוספים
אני ממליץ בחום על מיני-סדרה בשם “המלכים המקוללים” (Les Rois Maudits), העוסקת בפיליפ הרביעי ובבניו. צפייה בסדרה תלמד אתכם לא רק היסטוריה, אלא גם תגלה לכם את ההשראה ההיסטורית לסדרת “משחקי הכס”. הנה הפרק הראשון (השאר זמינים ביוטיוב):
הסרט “ז’אן ד’ארק” (בבימויו של לוק בסון ובכיכובה של מילה יובוביץ’), מספר את סיפורה של הנערה ששינתה את ההיסטוריה של צרפת:
ולסיום, “הגיבן מנוטרדאם” מאפשר הצצה לפריז של המאה ה-15. ישנן גרסאות רבות לסרט, אך אני ממליץ על הגרסה המצוירת של דיסני, שתתאים גם לילדים המטיילים אתכם בפריז.
כתבות מומלצות נוספות באתר
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא בסדרת ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בתולדותיה של עיר האורות.
