תרגום: ארז לבנון
מילדותו נמשך קליסון למלחמה. בעת שבני גילו היו עדיין מקשיבים בשקיקה לסיפורי מעשיות, הוא היה קודח בחלומותיו על קרבות. ברגע שבגר מספיק על מנת לשאת נשק, הוא השתתף במסעות מלחמה והתבלט באומץ ליבו. עוד בהיותו נער הניעוהו יכולתו הטבעית ואהבת המעש להשיג דרגה גבוהה ביותר במשמר הלאומי המהפכני. עד מהרה הוא התעלה אף מעל לציפיותיהם של האנשים ממנו. ניצחון היה בן לווייתו הקבוע.
אולם עוינות וקנאה המתעוררים כל אימת שאדם זוכה להצלחה, ואשר הרסו כבר כל כך הרבה אנשים מוכשרים והחניקו גאונים, הביאו להאשמות שווא נגדו. קור רוחו והמתינות בה הגיב בפני ניסיונות אלו לפגוע בשמו הרבו רק את אויביו. הם טענו כי נדיבות ליבו לא הייתה אלא גאווה, כי תקיפותו הייתה עזות פנים. אפילו בניצחונותיו נעשה שימוש נגדו והם הפכו לאמתלות לפגוע בו. הוא החל לחוש ברתיעה מלשרת אנשים שלא העריכו אותו. הוא חש צורך להתכנס בתוך עצמו. בפעם הראשונה הוא החל להתבונן על חייו, על נטיותיו ועל מצבו. כמו כל האנשים, הוא ביקש אושר אבל מצא רק תהילה.
מהפך זה שעבר עליו, התבוננות פנימית זו, גרמה לקליסון להיווכח שאין הוא מעוניין רק במלחמה וכי יש לו נטיות אחרות מלבד לגרום לחורבן. היה זה חשוב לא פחות לטפח ולפתח את מנת חלקם של בני האדם ולעשותם מאושרים מאשר להרוס אותם. הוא החליט לקחת לעצמו פסק זמן להרהורים על מנת לעשות סדר ברעיונות, אשר מזה ימים רבים העסיקו את נפשו. הוא עזב את מחנה הצבא ופנה מיד לחברו המתגורר ב-Champvert שעל יד ליון. אחוזתו של חברו שכנה באתר מרהיב ביותר בסמוך לאותה עיר. אתר, אשר שילב את כל היופי שהאמנות והטבע יכולים להעניק.
קליסון שהה אצל חברו, כשהוא חוכך בדעתו כיצד יוכל, עתה לאחר שנטש את אשליותיו על התהילה, להשיג אושר. הוא לא הסתגר בתוך הבית. חברו נהג לארח לעיתים תכופות אנשים רמי מעלה, וקליסון מצא טקסים אלה מעיקים. אדם עם דמיון כה משולהב כשלו, עם לב בוער, אינטלקט בלתי מתפשר ועם קור רוח, היה בהכרח מתרגז משיחות מתחנחנות, ממשחקי פיתוי, מחידודי לשון ומעלבונות מפולפלים. הוא לא מצא שום טעם בתחבולות ולא העריך משחקי מילים. חייו היו חיי פרישות והוא היה אחוז לחלוטין במחשבה אחת, אשר עדיין לא הצליח לסדר או להבין אותה, למרות שהיא השתלטה על כל מהותו.
מאחר שהיה מורגל לעבודה קשה, נזקק קליסון לפעילות פיזית ולעשייה. לא הייתה פעולה שהעניקה לו עונג רב יותר מאשר להתהלך ביער. שם מצא מנוחה לעצמו, כשהוא מגנה את החולשה האנושית ובז לטיפשות ולאכזריות. קליסון הופתע למצוא עצמו מוקסם מהמראות שראה. לידתו ודעיכתו של היום, מהלכו של כוכב המטיל את אורו הכסוף על השיחים ועל השדה, חילופי העונות, המראות המשתנים, מקהלות הציפורים, פכפוך המים. כל דבר הימם אותו כאילו ראה אותו לראשונה. כל אלו היו מראות שראה בעבר אלפי פעמים, אולם אז לא השפיעו עליו כפי שפעלו עליו עתה.
כמה מסכן היה קליסון בחייו הקודמים. הוא לא רק היה עד לחורבנם של אחיו, בני האדם, אלא שנענש משום שנפשו, שהייתה קורבן לאשליה ולהתלהבות, הייתה עיוורת ליופי וחסרת רגישות למנעמיו של הטבע.
הואיל וקליסון היה ספקן מטבעו, הוא נעשה מלנכולי. החלום תפס את מקום ההיגיון בליבו. שוב לא הייתה לו כל משימה לבצע, שוב לא היה לו ממה לפחד או לקוות למשהו. מצב זה של רגיעה היה כה זר לו, ויכול היה להביאו לקהות חושים, מבלי שאפילו יהא מודע לכך. מעלות השחר ועד רדת החשיכה, כאשר הלך בשדות, קליסון לא נותר אדיש לסבל של אנשים חסרי המזל שניכרו בדרכו והוא הושיט להם את ידו לעזרה.
*
המרחצאות ב-“אליי” נמצאים במרחק של שלושה מיילים מ-Champvert. רבים מגיעים לשם כדי ליהנות ממזג האוויר הצונן. כבר מן ההתחלה התבונן קליסון במקום זה כמי שמתבונן בתמונת נוף של רגשות. זו הייתה ממלכת קסם והוא לא החמיץ אף יום. הוא שוטט, בלתי מוכר, בינות המוני הלבבות. הוא התבונן בעניין רב ביופיין של הנשים ובבגדיהן, העשויים בעיקר מפשתן. אנשים חשים בנוח כאשר הם נמצאים במרחצאות והדבר אפשר לקליסון לקיים שיחות רבות (חסרות תכלית לכשעצמן אך בכל זאת יוצרות קשר) אשר הקלו עליו את עצבותו ובדידותו.
יום אחד, אחרי הגשם, היו אך מעט אנשים במרחצאות. הוא הבחין בשתי נשים צעירות, שטיילו להנאתן. הליכתן הייתה קלילה והייתה בה העוצמה של בנות העשרה. לאמילי היו עיניים יפות בעלות מבט נועץ, גוף רזה וצורה אלגנטית, גוון בהיר, פנים סגלגלות וצוואר לבן בעל גוון אבן הבהט (אלבסטר). היא הייתה בת שבע-עשרה. אג’ני הייתה צעירה ממנה בשנה ולא הייתה בעלת מראה מושך כמותה. כאשר התבוננה בך אמילי היה זה כאילו אמרה: “אני נראית יפה בעיניך! ואתה תוכל למשוך את תשומת ליבי רק בכך שתחניף לי! אני אוהבת מחמאות, ואני אוהבת להתיר להשמיען באוזניי”.
אג’ני, לעומתה, מעולם לא הישירה מבט בגבר. כאשר היא חייכה את חיוכה המתוק היא גילתה שיני פנינה לבנות מסודרות לתפארה. אם מישהו עמד ליטול את ידה, היא הושיטה אותה אליו בביישנות אולם חיש מהר לקחה אותה בחזרה. היה זה כאילו חששה מלהראות את ידה הנאה, אשר צבעם הכחול של הורידים שבה היה מנוגד ללובן העור.
אמילי הייתה כמו צלילי מוזיקה צרפתית שכולם מקשיבים לה בעונג בשל ההערכה לצלילים התואמים המצטרפים יחדיו בהרמוניה. אג’ני, להבדיל, הייתה כמו יצירה מאת Paesiell הפוגעת ומרוממת רק אותן נשמות שנולדו להעריכה, שעה שהאנשים הרגילים נותרו ללא התרשמות מיוחדת.
אמילי נדמתה כמי שפקדה על גברים צעירים לאהוב אותה, בעוד שאג’ני נגעה באנשים בעלי רגש עז, שאהבתם לא באה לשם הנאת הרגע או כתחרות אלא נבעה מתשוקה עמוקה ובעלת מחויבות.
אצל הראשונה, אהבה באה דרך היופי. אצל השנייה, היא יכלה לנבוע רק מרגש אמיתי. לאג’ני היו הרבה חברים אולם היא הייתה נכונה לחלק את רגשותיה האינטימיים ביותר רק עם אחד מהם.
קליסון נמשך לאמילי בשל פניה הרעננים ועיניה היפות. הוא חיבל תחבולות על מנת שתהא לו הזדמנות לשוחח עם שתי הנערות וללוותן לבית הכפר שלהן, מקום בו ביקש את רשותן לבוא לבקרן לעיתים מזומנות. הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על שתי הנערות הנאות שנקרו בפניו. הוא לא עייף מלשוב ולהעלות בעיני רוחו את פניה של אמילי ולחזור ולהרהר בדבריה. הוא הרשה לעצמו לאבד את ראשו. אולם המראה של אג’ני השקטה והצנועה עמד בדרכו. הייתה לה השפעה מוזרה על ליבו, אשר הפרה את הזיכרון הנעים של אמילי היפה.
ואילו באשר לשתי הנשים הצעירות- כל אחת מהן הושפעה באורח שונה מקליסון. אג’ני לא הסתירה את אי הנחת ששיחתו של הזר עוררה בה. אמילי מצאה אותו קודר אולם בעל הופעה יוצאת דופן וגלוי לב באופן מרענן. אג’ני סברה, כי אמילי הייתה גלויה מדי עימו. ליבה היה מוטרד והיא האמינה כי אי הנוחות נובעת מהסלידה שהתעוררה בה כלפי הזר. עם זאת, היא לא הצליחה למצוא הסבר או הצדקה לסלידה זו.
למחרת היום, אמילי ניסתה לשווא להביא את אג’ני למרחצאות, חרף התעקשותה אג’ני לא הסכימה, ומיד כאשר אמילי יצאה לדרכה היא קמה על מנת לכתוב לאחותה ולהלך בסביבות האחוזה. קליסון היה שם כבר כאשר אמילי הגיעה והם הסתודדו כמו חברים זה מכבר. אווירת החופשיות שבמרחצאות ואווירת החג המשוחררת ביטלה את כל הפורמאליות ואת כללי ההתנהגות. הם שהו מספר שעות יחדיו, כשהם מתבוננים בביקורתיות בנשים המאוהבות, ואז אמילי הלבבית, היפה והמקסימה, שבה לביתה לאחר שגיבשה דעה מצוינת על קליסון. אמנם נכון הוא, כי היא לא מצאה אותו מפתה במיוחד, אבל הוא היה נעים. היא דיברה רק על קליסון במשך כל היום ושכנעה את אג’ני לבוא למרחצאות למחרת היום. אג’ני הרהרה בינתיים רבות על הדברים שהזר אמר. היא לא ידעה אם לשנוא אותו או אם להיות מוקסמת ממנו.
יום קודם לכן, קליסון ואמילי החליטו בלי אומר ודברים להיפגש. קליסון הקפיד שלא להחמיץ את המשימה, אולם כאשר הוא הבחין מרחוק באמילי המתקרבת, הוא הוטרד לראותה עם ידידתה. אג’ני, מבחינתה היא, הקשיבה אולם לא הגיבה והשיבה באדישות. היא נעצה עיניה בזר, ולא עייפה מלהסתכל עליו. “מה הבעיה איתו? כמה הוא קודר ומהורהר? למבטו יש את הבגרות של הזקנים אבל קלסתר פניו מגלה חולשה של נעורים”. אג’ני החלה לכעוס כאשר ראתה אותו שקוע כל כך באמילי. היא העמידה פנים כי היא עייפה ושכנעה את החבורה לשוב לבית הכפר שלהן. כאן הם פגשו את הרופא שלה אשר ביקר אצלן לעיתים מזומנות. הרופא היה המום כאשר ראה את אמילי עם קליסון. אותו הוא לא טרח אפילו לברך, למרות שאמילי הציגה אותו בפניו באומרה: “מסיה קליסון”.
“סלח לי” התפרצה אג’ני באמצע הצגתו של קליסון, “שמענו כל כך הרבה אודותיך. הייתי מאוד מעוניינת להכירך טוב יותר”. קולה והופעתה דיברו אל ליבו של קליסון והוא התבונן בה בקשב רב. עיניהם נפגשו, לבבותיהם נמסו, ולא חלפו ימים רבים עד שהכירו בכך, שהם נועד לאהוב אחד את השני. אהבתו של קליסון הייתה הלוהטת והצנועה אשר ידע לב אדם אי פעם. אג’ני, אשר עד כה הקדישה את ליבה לידידות, בסוברה כי אין הוא רגיש לאהבה, חשה את הלהט החזק שלה. קליסון לא ריחם על עצמו ולא הטריד עצמו עוד בנוגע לאנשים אחרים, לאויב ולמלחמה. מעתה והלאה הוא חי רק למען אג’ני.
הם נפגשו לעיתים תכופות. לעיתים קרובות חשו כי נפשותיהם היו אחת. הם התגברו על המכשולים והתאחדו לתמיד. כל אשר היה המכובד ביותר באהבה, הרגשות העדינים ביותר, התענוגות המעודנים ביותר, הציפו את האוהבים המוקסמים. הם התמסרו במלואם לפיתוי ההתוודות על אהבתם, לגילוי רגשותיהם מלאי הרוך, להתמזגות לבבותיהם, מחשבותיהם ונפשותיהם. דמעות מעודנות קשרו את נפשותיהם והבטיחו את אושרם.
קליסון שכח את המלחמה ומאס בחייו הקודמים בטרם הכיר את אג’ני, בטרם נשם עבורה. הוא התמסר לאהבה וזנח כל מחשבה על תהילה. חודשים ושנים חלפו כשעות ספורות. הם הביאו לעולם ילדים, ונשארו אוהבים אהבה עמוקה. אג’ני אהבה בהתמדה כפי שהייתה נאהבת. לא היה צער, תענוג או דאגה שהם לא חלקו יחדיו. ניתן היה לומר כי הטבע חנן אותם באותו לב, באותה נפש, באותם רגשות.
מדי לילה נרדמה אג’ני כשראשה מונח על כתפו של אהובה או בחיקו. הם בילו יחדיו כל יום ביומו, כשהם מגדלים יחדיו את ילדיהם, מטפחים את גנם ומנהלים את ביתם. בחייו החדשים עם אג’ני נקם קליסון לבטח את אי הצדק של בני האדם. לאמתו של דבר, הוא בקושי חשב על כך יותר, וזה נדמה היה לו כחלום. העולם, האנשים שמסביבם, השכנים, כולם שכחו לגמרי מה היה קליסון בעבר. אג’ני וקליסון חיו חיים מבודדים ושקטים, נהנים באהבתם, בטבע שמסביבם ומפשטות חיי הכפר. היו שחשבו אותם למשוגעים, אחרים למיזנתרופים. רק העניים העריכו אותם וברכו אותם- דבר שניחם אותם אל מול הבוז של הטיפשים.
למרות שמלאו לה כבר עשרים ושתיים שנה אג’ני הרגישה כאילו היא בשנת נישואיה הראשונה. לעולם לא היו שתי נפשות קשורות כל כך זו לזו בשאיפותיהן. לעולם לא איחדה האהבה, על כל גחמותיה, שתי נפשות כה שונות.
החיים עם אדם כה מוכשר כמו קליסון השפיעו על אג’ני. דעתה טופחה, עדינותה הרבה ורגשותיה העדינים התחזקו על מנת שיהא בכוחה להיות אם לילדיו. קליסון עצמו כבר לא היה עגמומי או עצוב. הוא סיגל עדינות ורוך כלפי אהוביו. כיבודים צבאיים, להם הורגל בהיותו מפקד גבוה, עשו אותו לפעמים נוקשה. אהבתה של אג’ני עשתה אותו עתה נעים וגמיש יותר. הם פגשו מעט אנשים והם לא היו מוכרים היטב אפילו לא לשכניהם. הקשרים היחידים שהיו להם עם העולם החיצוני היו כאשר הם עזרו לעניים. היה זה בתחילת השנה השביעית לנישואיהם, כאשר המשפחה הייתה עדיין צעירה, כאשר קשרי האהבה שלהם התחזקו עוד יותר נוכח אושרם של ילדיהם.
*
החום העיק. סערה נוראה כיסתה את השמיים. גשם והבזקי ברקים הכו והאירו חליפות את השמיים. אג’ני פרצה בבכי כשהיא אחוזה בכאב נורא. היא אימצה את אהוביה אל חזה. סופי החלה לבכות נוכח כאבה של אמה, מתחבאת מתחת לשמלתה ומחבקת את ברכיה עם ירכיה הקטנות.
“אהובתי, אשתי, האם המאושרת של ילדי, מדוע, אג’ני, עיניך היפות מלאות דמעות? האם חסר לך משהו? הלב שלך חסום וריק! לעיתים את בוכה בלאט. את בוכה גם כאשר את עם הילדים. זה כאילו ליבך ננעל בפינת נשמתך. דברי חכמה והגיון אינם יכולים להרגיעך”
“העולם מכוסה בעננים כבדים, הם מבזיקים ברקים, רעמים וגשם זלעפות…נפשי, כמו הטבע, אינה שקטה”. אג’ני מוקפת על ידי בני משפחה, הייתה בהתקף חרדה והיא חשה שלא בטוב. ליבה היה כבד מכאב. קליסון יצא לצוד והוא חזר רטוב עד לשד עצמותו. הוא היה בחוץ במשך שש שעות. הוא ניסה לתפוס את מבטה של אשתו ואימץ את ילדיו לחזהו.
הם היו כולם עצובים. אג’ני הרגישה מדוכאת וחנוקה מכאב. הוא חש בזאת וליבו יצא אליה. הוא אימץ אותה בזרועותיו ואמר לה בתקיפות: “את עצובה. ישנם דברים שאת שומרת בסוד מפני”. “אהובי” היא אמרה לו, “אינני רוצה להעמיס עליך את כאבי. נפשי היא קרבן לתחושות לב נוראיות. אני רואה ענן בלתי חדיר למולי והוא מוצץ את כוחי. אהה, קליסון! ישנו רק גורל נוראי אחד היכול להסביר את כאבי, והוא, שאתה תפסיק לאהוב אותי. אם דבר זה יקרה אי פעם- קח את חיי בשתי ידיך!”.
קליסון, אשר הערכתו, אהבתו ומזגו קשרו אותו בקשר בל ינתק עם אג’ני, עשה כל שבידו להחזיר לאג’ני הגיון ושמחה. הוא לקח את סופי בזרועותיו. “אג’ני היקרה מכל, אני נשבע לך בחייה של בתנו סופי, שאני אוהב אותך לעולם. אבל, באשר לך, אל תעני אותי. האם את חייבת למצוא סיבות לחרדה כאשר ליבי כה שקט?” הם המשיכו בשיחתם אל תוך הלילה והחשיכה, והגיעו למיטתם מאוחר מאוד. אבל, בדיוק כאשר נרדמו, קליסון התעורר לשמע קול כרכרה וסוסים. הוא קם וראה אחד מהרצים שלו עם מכתב מהממשלה. הייתה זו פקודה להגיע לפריז תוך עשרים וארבע שעות, שם היה אמור לקבל משימה חשובה שנועדה לאיש עם כישורים כמותו. “אג’ני המסכנה! את ממשיכה לישון כאשר הם לוקחים את אהובך”.
“אם כך, זהו ההסבר למסתורין הנוראים!” צעקה אג’ני. “הגורל הנורא עומד להתחולל על ראשי. אוי, קליסון, אתה נוטש אותי, ואתה תעמוד פעם נוספת אל מול טיפשות האנשים ושבריריות הגורל”. “היי שלום, אושרי, היו שלום ימי היפים, כל כך מעטים ועם זאת אכזרים ללא שיעור, ועכשיו כל כך חסרי ערך”. היא הייתה חיוורת וחלשה, וקולה נמוג. קליסון עצמו לא היה שקט כלל, אולם היה עליו ללכת.
הוא הנהיג עד מהרה צבא שלם. אולם הוא לא עשה צעד כלשהו מבלי שיזכור את אג’ני, ומבלי שיעלה שוב ושוב בראשו את כל הדרכים שהפגינה באהבתה אליו. שמו הפך אות לניצחון וכישרונותיו ומזלו רוממו אותו מעלה מעלה. הוא היה סמל להצלחה בכל אשר פנה. הוא עלה על כל הציפיות של האנשים ושל הצבא. אכן, הוא לבדו היה הסיבה להצלחות הצבאיות.
קליסון, עדיין כה צעיר וכה חשוב למשפחתו ולמולדתו. האם נועד הוא למות טרם זמנו? זה כבר כמה שנים שהופרד מאהבתו, אולם לא חלף יום מבלי שקיבל מאג’ני את המכתב הרגיש ביותר מבין המכתבים, שנתן לו כוח להזין את אהבתו.
ערב אחד, אג’ני כתבה אליו: “אני מודאגת ולא מאושרת. יש לי תחושה מאוד לא טובה. בוא אליי, ללא דיחוי. רק המראה שלך ירפא אותי. בלילה האחרון חלמתי כי אתה שוכב על ערש דווי. החיים נעלמו מעיניך היפות. פיך היה חסר חיים, כל הצבע נעלם ממך. השלכתי עצמי על גופתך שהייתה קרה כקרח. רציתי להחיותך עם נשימתי, להחזיר לך את חום החיים, אבל לא יכולת לשמוע אותי עוד. אתה לא הכרת אותי עוד”.
במועד אחר, קליסון כתב אליה: “את חולה. הם סיפרו לי מהו מצבך, אם כי כבר הבנתי זאת ממכתבך ומתחושות ליבי. בלילה האחרון ראיתי אותך ישנה, מיוסרת על ידי משהו שאיני יודע מהו. לילה קודם לכן חלמתי שאני בחדר השינה שלך. שמרתי עליך. את נשמת את נשימותיך האחרונות, כואבת כאבי מוות. נטלתי את ידך ורחצתי אותה בדמעותיי. את התעוררת והפנית את ראשך אליי. את זיהית אותי, טלטלת אותי ונתת צעקה חדה. את דחפת אותי ממך בנועם, ואז הפנית אלי את גבך על מנת שלא להסתכל בי עוד. וכאשר התעוררתי הייתי אחוז כאב נורא, כמעט מת”.
באחת ההסתערויות קליסון נקלע לעמדה חשופה ונפצע קשה. המוניטין שלו רק הגבירו את צערו. הוא שיגר את ברוויל, אחד מקציניו, להודיע לאשתו על פציעתו ולשמש לה לחברה עד אשר יחלים. ברוויל היה בעלומי חייו הרגשיים. ליבו עדיין לא ידע אהבה. הוא היה כמו נוסע, אשר בהיותו מותש ואבוד בתום יום נסיעה מפרך, מביט מסביב על מנת למצוא מקום להניח את ראשו, כך הוא חיפש מקום להניח את ליבו. הוא הניח את עיניו על אג’ני, הוא ערבב את דמעותיו עם דמעותיה, הוא חשק בתשומת ליבה ובמשך כל היום הם שוחחו על קליסון ועל מר גורלו. הוא חשב כי ליבו הצעיר- שהיה עדיין טירון בענייני הרגש- פועם מרגשי הידידות. אולם התשוקה, שגאתה בשל היותה עצורה, ואשר הוא עצמו לא היה מודע לה, השתלטה עליו. הוא העריץ את אג’ני, והיא לא הייתה עצורה ביחס לחברו של בעלה.
מכתביה לקליסון נעשו קצרים יותר ותכופים פחות. ספקות נוראיים הטרידו אותו. הוא החלים עתה מפציעתו המפוארת, אולם הוא היה מוטרד ולא היה יכול להסתיר את אי השקט בנשימתו. ברוויל צריך היה כבר לחזור אולם הוא נשאר ב-Champvert. שום דבר לא קרה. אג’ני לא באה. מכתביה היו בלתי מוכרים וחסרי חיים. נשמתה לא דיברה אליו יותר. אג’ני לא כתבה אליו יותר, אג’ני לא אהבה אותו יותר.
ברוויל כתב לו מכתבים על מנת לצאת ידי חובה, וגם אז רק כאשר היה מוכרח לעשות כן. יומם וליל קליסון לא ידע אושר ומחשבתו הראשונה הייתה למהר ל- Champvert על מנת לחלץ את אג’ני מהבושה והחרפה. אולם איך יכול הוא לנטוש את הצבא ואת חובתו? המולדת זקוקה לו יותר.
“אהובתי, דברים מתרחשים באופן שאיני יכול להסבירו. אני אומר זאת כשאני רועד מפחד ומיגון. אג’ני, אהבתך השתנתה. ליבך נגזל ממני. יותר גרוע… הרגשה זו היא חזקה מדי. רימו אותך. את עדיין בעלת מידות טובות, למרות היעדרותי ושמחת הרוע של האנשים. אינני מעז לקוות עוד…מחשבות כולן מבולבלות. נראה כי הכבוד שלי אבוד”.
היה זה שתיים לפנות בוקר. הכול היה מוכן לקץ. הפקודות ניתנו והגדוד עשה את ההכנות האחרונות. “בוא בוקר, מקום זה יהא ספוג בדם! אבל באשר לך, אג’ני, מה תאמרי? מה תעשי? מה יהיה עמך? תשמחי במותי? תקללי את זכרי? ותחיי באושר?”
קול התרועה הושמע עם הזריחה. מדורות המחנה כובו. הטורים נעו קדימה. קול התופים בישר על ההתקפה של האגף והמוות חדר אל בינות לשורות. “רק העלובים מפחדים לאבד את חייהם ומתאמצים לשמור עליהם! באשר לי, אני כשלעצמי רוצה לסיים את חיי, משום שהייתה זו אג’ני שנתנה לי אותם”.
נאמר לו, כי האגף השמאלי במנוסה, התקפת נגד עמדה להתחיל. המרכז היה עסוק ומרותק בקרב. זמן קצר לאחר מכן נאמר לו, כי המרכז מנצח אולם כוחות רעננים מגיעים ללחום באגף השמאלי. “היו שלום, אתם אשר בחרתי לחלק עמכם את גורלי, היו שלום חברי מאותם הימים היפים ביותר. לצידכם טעמתי מהאושר העילאי. גמעתי איתכם את החיים במלואם. מה נותר לי בעתיד, אם לא עייפות עד שתהא לי לזרא? בגיל עשרים ושש התנסיתי עד תום במנעמים החולפים של התהילה, אולם עם אהבתך הרגשתי את הרגשות המסחררים של חיי הנפש. הזיכרון של זה קורע את ליבי לגזרים. מי ייתן ותחיי באושר ואל תחשבי עוד על קליסון חסר המזל! נשקי את ילדיי בשמי, הלוואי ולא תהיה להם נפש התאוותנות של אביהם, שאם לא כן, כמוהו הם יפלו קרבן לאנשים, לתהילה ולאהבה”.
הוא קיפל את המכתב, ציווה על אחד מקציני המטה לקחתו מיד לאג’ני, וכמי שכפאו שד העמיד עצמו בראש קבוצת לוחמים והטיל עצמו אל עין הסערה של המלחמה, למקום בו יוכרע הקרב, והוציא את נשמתו מנוקב באלף דקירות חרב.
The End
