ב 27 בפברואר 2025 נערכה בסמינר הקיבוצים, במסגרת המרכז למורשת נפוליאון, הרצאתו של מר אלון קליבנוב על חייו, של אחד מהדמויות הכי מרתקות בתולדות צרפת, הלא הוא שארל מוריס דה טלראן פריגור.
כאן למטה תוכלו למצוא את סרטון ההרצאה ומתחת לזה תמצאו את תקציר חייו של טלראן.
שארל-מוריס דה טלראן-פריגור: סיפור חיים
ילדותו ותחילת חייו
שארל-מוריס דה טלראן-פריגור נולד ב-2 בפברואר 1754 בפריז, למשפחה אריסטוקרטית נודעת אך לא עשירה במיוחד. אביו, הרוזן דניאל דה טלראן-פריגור, שירת כקצין צבאי בחצרו של לואי ה-15, ואמו, אלכסנדרין דה דמא ד’אנטיני, הייתה אשת חצר. שארל היה הבן הבכור, אך מילדותו סבל מפגם פיזי – רגל צולעת – שנגרם ככל הנראה מפציעה או ממחלה מולדת. פגם זה שינה את מסלול חייו: במקום קריירה צבאית, שהייתה נתיב טבעי לבן משפחה אצילה, הוחלט כי יפנה לכנסייה, תחום שבו יוכל לנצל את מעמדו המשפחתי.
בגיל צעיר נשלח ללמוד בסמינר סן-סולפיס ובאוניברסיטת פריז, שם התמקד בתיאולוגיה ובמשפטים. הוא הוסמך לכומר ב-1779, וב-1780 מונה לתפקיד סוכן כללי של הכמורה הצרפתית, תפקיד שהעניק לו השפעה על ענייני הכנסייה מול הכתר. כבר בשלב זה ניכר כישרונו הארגוני והפוליטי, אך גם חוסר העניין האמיתי שלו בדת – דבר שיתבטא מאוחר יותר בחייו.
ב-1789, ערב המהפכה הצרפתית, מונה לבישוף של אוטן, תפקיד מכובד שהעניק לו מושב באספת המעמדות. עם זאת, טלראן לא ראה בעצמו איש דת אדוק; הוא נמשך יותר לעולם הפוליטי ולחיי החברה הגבוהים של פריז מאשר לחיי הכמורה.
המהפכה הצרפתית: התחלה חדשה
עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789, טלראן זיהה את ההזדמנות לשנות את מסלול חייו. הוא תמך ברפורמות מוקדמות, כולל בחוקת הכנסייה האזרחית שהפכה את הכמרים לשכירי המדינה והחרימה את רכוש הכנסייה. הצעה זו, שהגיש בעצמו, סימנה את נטישתו את הכנסייה ואת המעבר המלא שלו לעולם הפוליטי. ב-1791 הוא התפטר מתפקידו כבישוף ונאסר עליו לפעול ככומר על ידי האפיפיור פיוס השישי, מה שלמעשה שחרר אותו מכבלי הדת.
טלראן הפך לדמות מפתח באספה הלאומית, שם הציג את כישוריו הדיפלומטיים והאסטרטגיים. הוא נשלח ב-1792 כשליח דיפלומטי לבריטניה כדי למנוע ממנה להצטרף למלחמה נגד צרפת, משימה שבה הצליח חלקית. אך ככל שהמהפכה הפכה קיצונית יותר, מצא עצמו בסכנה: הוא הוכרז כבוגד על ידי היעקובינים ונאלץ לברוח לאנגליה ב-1792. משם עבר ב-1794 לארצות הברית, שם חי חיים צנועים יחסית והשקיע בנדל”ן תוך המתנה לשוך הסערה בצרפת.
עלייתו של נפוליאון: שר החוץ
חזרתו של טלראן לצרפת ב-1796 התאפשרה לאחר נפילת היעקובינים והקמת הדירקטוריון. בזכות קשריו עם פול בראס, מנהיג המשטר, מונה ב-1797 לשר החוץ – תפקיד שבו יבלוט כדיפלומט מבריק. הוא זיהה את הפוטנציאל בנפוליאון בונפרטה, קצין צעיר ומבטיח, ותמך בעלייתו לשלטון ב-1799 בקופ ד’אטה של 18 בברימר.
תחת נפוליאון, טלראן שימש כשר החוץ עד 1807 והיה שותף מרכזי לעיצוב מדיניות החוץ של צרפת. הוא תמך בהסכמי טילזיט (1807) שחתמו על שלום זמני עם רוסיה ופרוסיה, וסייע בניהול המשא ומתן שהביא להסכם קמפו-פורמיו (1797) עם אוסטריה. עם זאת, יחסיו עם נפוליאון לא היו חפים ממתחים: טלראן התנגד להרפתקאות הצבאיות המוגזמות של הקיסר, במיוחד לפלישה לרוסיה, והאמין כי שלום יציב עדיף על מלחמות מתמשכות.
ב-1807 התפטר מתפקיד שר החוץ אך המשיך להשפיע מאחורי הקלעים כסגן הקנצלר הגדול של האימפריה. הוא החל לטוות קשרים עם אויבי נפוליאון, כולל הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון, מתוך הבנה שהאימפריה הצרפתית לא תשרוד לאורך זמן.
נפילת נפוליאון והשיקום
לאחר תבוסת נפוליאון ב-1814, טלראן מילא תפקיד מכריע בשיקום המלוכה הצרפתית תחת לואי ה-18. הוא ניהל את המשא ומתן בקונגרס וינה (1814–1815), שבו הצליח להבטיח לצרפת מעמד של מעצמה שוות זכויות למרות תבוסתה. כישוריו הדיפלומטיים אפשרו לו לנצל את המחלוקות בין המעצמות המנצחות – בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה – ולהשיג תנאים נוחים לצרפת, כולל שמירה על גבולותיה מלפני המהפכה.
טלראן מונה לשר החוץ ולראש ממשלת צרפת תחת לואי ה-18, אך שלטונו של המלך החדש היה רעוע. לאחר מאה הימים של נפוליאון ב-1815, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כראש ממשלה בשל חוסר תמיכה פוליטית. עם זאת, הוא שמר על השפעתו בחוגי השלטון והמשיך להיות דמות מרכזית בחיים הפוליטיים.
שנותיו האחרונות: דיפלומטיה תחת לואי-פיליפ
ב-1830, לאחר מהפכת יולי שהפילה את שארל ה-10 והעלתה את לואי-פיליפ לשלטון, טלראן חזר לזירה הציבורית כשגריר צרפת בבריטניה (1830–1834). בגיל 76 הוא הוכיח שוב את כישוריו הדיפלומטיים כאשר סייע בחתימת הסכם בין צרפת לבריטניה שהבטיח את עצמאות בלגיה והרגיע את המתיחות באירופה. תפקיד זה סימן את שיא קריירתו המאוחרת והדגיש את יכולתו להתאים את עצמו למשטרים חדשים.
טלראן פרש מהחיים הציבוריים ב-1834 וחי את שנותיו האחרונות בטירתו בוואלנסי, שם עסק בכתיבת זיכרונותיו ובאירוח אישים בולטים. הוא מת ב-17 במאי 1838 בפריז, בגיל 84, והותיר אחריו מורשת של דיפלומט גאון שבזכותו צרפת שרדה תקופות של כאוס ומלחמה.
אישיותו ומורשתו
טלראן היה אדם מורכב: שנון, ציני, ובעל יכולת הסתגלות יוצאת דופן. הוא הואשם לעיתים בבגידה ובתועלתנות, שכן שירת נאמנה משטרים מנוגדים – מהמלוכה הישנה, דרך המהפכה ונפוליאון, ועד למלוכה המשוחזרת. עם זאת, רבים רואים בו דמות שפעלה מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, תוך ניסיון לשמור על יציבותה של צרפת בע
