מאת: ארז לבנון
הרצאה זו מנסה להתחקות אחר מבנה הצגת אידיאולוגיות שונות במהלך ההיסטוריה ומציעה מודל צורני של משולש רעיוני ששורשיו נעוצים עוד בראשית הציוויליזציה וכל זאת תוך התמקדות במשולש הרעיוני הנפוליאוני. מומלץ לשם הבנת התיאוריה של מודל המשולש הרעיוני לצפות בוידאו הכולל מצגת ובה עשרות דוגמאות לצד ההסבר.
לפני כשלושים וחמש שנים הצטרפתי לצבאו של נפוליאון. הצעיר, חד המבט, שהבקיע ממקום נידח – מן האי קורסיקה – אל פסגת העולם. הצעיר, שעמד כפלדה מוצקה מול כל שליטי אירופה ויכול היה להם – הלהיט את דמיוני. תרועת החצוצרות, הלמות התופים, רעמי התותחים, המדים הססגוניים, הפרשים הפורצים קדימה ללא חת – כל אלו הסעירו את הילד שבי, שמאן להתבגר.
מאז, כמעט מדי יום, הרהרתי אודות מעשיו של נפוליאון, באותו היום – מאתים שנה קודם לכן.
בתחילה, בשנת 1782– ישבתי לצדו על ספסל הלימודים בפנימייה בבריאן – והוא בן שלוש עשרה.
עשר שנים לאחר מכן – ראיתי אותו נמלט בעור שיניו מקורסיקה לצרפת, כשהוא נרדף עד צוואר ע”י אנשי פאולי.
לא חלפו חודשים ספורים וראיתי את כוכבו זורח בשמי העיר טולון כאשר עשה “בית ספר” למפקדי הצבא המהפכני שצרו על העיר ויסו ללכדה ללא הצלחה. קפטיין בונפרט הצעיר לימד אותם שיעור בלוחמת ארטילריה גאונית וקודם לדרגת גנרל דה-בריגד, הזוטרה מבין שתי דרגות הגנרל.
ושוב תהפוכות הגורל. חלפו אך חודשים מספר וישבתי עמו בתא הכלא במצודת אנטיב, אליו הושלך כאשר נפל רובספייר ביולי 1974 – בחודש ששמו המהפכני “תרמידור”, וזאת משום שנחשד כי הוא נמנה על היעקובינים נאמניו של המנהיג ערוף הראש – חשד שבהחלט היה לו בסיס.
לא חלפה שנה וליוויתי אותו במסעו ממרסיי לפריז, אליה הגיע – תפרן עם מדים מהוהים, נעלים מרופטות, ומחשבות אובדניות.
ושוב ראיתי את כוכבו דורך חודשים ספורים אחר כך, כאשר קיבל על עצמו להגן על הדירקטואר מחמד ההמונים. הייתי מבועת כאשר ירה בתותחים אל תוך ההמון, המלוכני והאנרכיסטי, שהסתער על ארמון הטולרי, הרג בהם כמצה עשרות, ויש אומרים מאות, הציל את הדירקטוואר, מונה למושל הצבאי של פריז, וזכה באישה המבוגרת ממנו בשש שנים בשם ג’וזפין.
קראתי בהתרגשות את מכתבי האהבה שכתב לג’וזפין, ונעלבתי את עלבונו נוכח בגידותיה, אשר הוא היה האחרון לדעת אודותן.
הייתי שם, באוהל באיטליה, בשעות הקטנות של הלילה, כאשר רכן על המפות והכין את המבצעים המזהירים שהסתיימו בכיבוש כל צפון איטליה ובסילוק האוסטרים משם.
הפלגתי עמו למצרים, ולבי נחמץ מול חומות עכו.
התפעלתי ממפעליו האזרחיים הכבירים בהיותו קונסול ראשון.
ישבתי בקתדרלת נוטר-דאם לצידו של זאק לואי דוד בעת הכתרתו לקיסר.
צעדתי בשדות הקרב העקובים מדם של אוסטרליץ, בינה, באילאו, בפרידלנד.
עד שהגעתי לרפסודה שהוצבה בעיבורו של נהר הניימן, ע”י עיירה קטנה בשם טילזיט, ועמדתי מאחוריו כאשר כרת ברית אחים עם הצאר, אלכסנדר הראשון.
נמלאתי דאגה כאשר נכנס לספרד שנה לאחר מכן.
וליבי נבא לי רעות כאשר נפל מסוסו ב- 22 יוני 1812 – ערב הכניסה של הגראנד ארמה אל מרחבי מרחבי רוסיה האין סופיים והבולעניים.
הושפלתי בהשפלתו כאשר הוגלה לאלבה ונפשי התרוממה כאשר שב לצרפת וכבשה מבלי לשפוך טיפת דם אחת, רק על מנת להתרסק כעבור מאה ימים, והפעם באופן סופי.
בוססתי בבוץ של ווטרלו סהרורי ולא מאמין כמו ג’וליאן סוראל מן “האדום והשחור” של סטנדהל.
וכמעט הגעתי לבקרו במקום שביו בקצה העולם, באי סנט הלן, בו שוהה נפוליאון בימים אלה – לפני מאתים שנה – אלמלא הרוחות החזקות, המסכלות נחיתת מטוסים בשדה התעופה החדש, שבנייתו הושלמה לאחרונה, בעלות של למעלה משלוש מאות ליש”ט, והמונח שם – על האי הזעיר לפי שעה, כפיל לבן.
למדתי על בשרו של נפוליאון את אוזלת ידו של האדם – גדול ככל שיהא – מול הגורל המתעתע.
וכל אותן שנים שאלתי את עצמי: למה? מדוע? מה יש בו, באדם זה, שהשתלט על נשמתך?
וראה זה פלא, ככל שהתעמקתי בנפוליאון יותר, כן הלכה והתעצמה חידתו של האיש.
הדבר הזכיר לי את מה שאמר הסופר ג’והן ביילי הידוע בשם “סטנדהל”:
“ניתן להשקיע חיים שלמים בנפוליאון והוא יישאר חידה”
נזכרתי גם בדבריו של אחד מגדולי חוקרי נפוליאון, פרדריק מאסון, שהיה ספרן ב- Biblioteque National בפריז בראשית המאה הקודמת:
“זה בלתי יאומן כי אחרי שהקדשתי שלושים שנה ללמוד על אדם זה אני מבין אותו פחות”.
וכפי שאמר דימיטרי מרז’קובסקי מטובי הביוגרפים של נפוליאון, שספרו “נפוליאון” תורגם לעברית ב-1956 (ספר מצוין):
“הכרת נפשו של אחר פירושה הערכתה, שקילתה, שקילתה במאזני נפשך שלך, אך איזו נפש עשויה לשמש משקל או מידה למשא כה כבד כמשא נפשו של נפוליאון?”.
אכן, היחס לנפוליאון, במרוצת הדורות נע בין הערצה אלוהית ועד שנאה קודחת. בספקטרום בין שני קצוות אלו היו דרגות שונות של התייחסות לנפוליאון, אולם יחס אחד בולט בהיעדרו – יחס האדישות. אכן לא ניתן להיות אדיש נוכח תופעה היסטורית ושמה: נפוליאון.
המעריצים ראו בו שליח האלוהים, מעונה למען האנושות, פרומתיאוס החדש, המשיח החדש.
נפוליאון עצמו כתב לשר הימייה שלו, דניס דקרה: “אתה חייב להפסיק להשוות ביני ובין האלוהים.
אויביו כינו אותו: אוכל האדם מקורסיקה, אשמדאי מן הגיהינום, שודד שהוצא אל מחוץ לחוק, אנטיכריסט.
מעולם לא נאבקו רגשות כה עזים של אהבה ושנאה מסביבה של דמות אחת.
אחד המבקרים הקשים של נפוליאון היה הפסיכואנליטיקן הידוע, זיגמונד פרויד, אשר במכתב ששלח לידידו הסופר, ארנולד צוויג ב- 1933 (מכתב שהתפרסם השנה במוסף הספרות של עיתון “הארץ”):
“שמעתי שכתבת מחזה אודות הסמרטוט האדיר הזה – נפוליאון – שהיה מקובע בפנטזיות גיל ההתבגרות שלו. המזל שיחק לידיו באופן שערורייתי. הוא היה חסר כל עכבות זולת המחויבות למשפחה שלו. הוא נע ונד בעולם כסהרורי, רק על מנת להתרסק בסופו של דבר בשיגעון גדלות. בקושי ניתן לחשוב על גאון נוסף שהיה חף מכל סממן של מכובדות. האנטי ג’נטלמן המושלם. אבל, הייתה לו אישיות כבירה”.
(לגבי דידי, אני מעדיף את פנטזיות גיל ההתבגרות מול מכובדות וינאית של ערב מלחמת העולם השנייה).
מנגד כתב אחד ממעריציו של נפוליאון, מגדולי אנשי הרוח של המאה השמונה עשרה, יוהן וולפגאנג גיתה, אשר פגש עם נפוליאון פנים אל פנים ב-1808 בארפורט:
“נפוליאון היה מעין תמצית העולם. חייו היו כחיי אחד מחצאי האלים. עליו אפשר לומר כי הוא היה מצוי בתוך הארה עליונה תמידית. לפיכך היה גורלו מזהיר, במידה כזו שהעולם לא ראה כמותו עד אז, ואולי לא ישוב ויראה כמוהו לעולם”.
ההערצה לנפוליאון לבשה אופי פסאודו-דתית.
היו שראו בו את המשיח, ואת מלחמותיו כמלחמות גוג ומגוג המבשרות את הגאולה. אלה מצאו רמז לכך בדברי הנביא ישעיהו בפרק ס”ה:
“מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו. מדוע אדום מלבושך ובגדך כדורך בגת? פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש איתי. ואדרכם באפי, וארמסם בחמתי. ויז ניצתם על בגדיי, ואת מלבושי אגאלתי. כי שעת נקם בליבי, ושנת גאולה באה”.
ויקטור הוגו כותב בתארו את המשמר הוותיק בווטרלו:
Apprenant q’ils allais mourir dans cette fete’ ils saluerent leur Dieu dans la tempete”
“ביודעם, כי הם הולכים למות בחגיגה הזאת הם השתחוו בפני האל שלהם מתוך הסערה”.
גם המשורר היהודי-גרמני הגאון, היינריך היינה, ממעריציו של נפוליאון, אשר ראה אותו בילדותו רוכב על סוס ב-1811 בעירו, דיסלדרוף, מאמץ את עולם הדימויים הדתי – פגני, בתארו מעמד זה:
“קרני השמש רטטו ביראה סקרנית מבעד לעפאים הירוקים. על תכלת הרקיע ממעל שט כוכב זהב שנראה בבירור. הקיסר לבש מדים ירוקים פשוטים, ולראשו כובעו הקטן ההיסטורי. הוא היה רכוב על סוס קטן לבן, שצעד גאה, שלו ובטוח להפליא. גם לקלסתר פניו היה אותו גוון שאנו מוצאים בקלסתרי השיש של היוונים והרומאים. שרטוטי פניו אף הם היו נאה מדודדים כאותם של העתיקים, ועל פנים אלה היה כתוב: “לא יהיו לך אלוהים אחרים זולתי”. גם העים חייכה. הייתה זו עין בהירה כשמים. עין שידעה לקרוא ללבב אדם. עין שראתה חיש בבת אחת את כל הדברים בעולם בעוד שאנו, האחרים, יכולים לראותם רק בזה אחר זה”.
ובמקום אחר הוא יכתוב:
“אך יש יום, ובריטניה איננה עוד. קברות וסטמינסטר הרוסים. עפר מלכיהם נשכח מלב. וסנט הלן הוא הקבר הקדוש ואליו נוהרים עמי מזרח ומערב באניותיהם על כל צבעי דגליהן, ומאמצים בליבם את זיכרון מיפעלות הגואל החילוני, אשר התענה תחת ידו של הדסון לוא, ככתוב באוונגליונים של: לה קאס, אומרה ואנטון מארקי”.
אחד משיאי ההערצה לנפוליאון מצוי בסרטו המונומנטלי של הבמאי הצרפתי אבל גאנז, סרט אילם מ- 1927, “נפוליאון” – יצירת מופת אשר נעלמה אל תהום הנשייה בסמוך לאחר שיצאה לאקרנים, משום שבדיוק באותה שנה יצא הסרט המדבר הראשון והראינוע נדחק ע”י הקולנוע.
בקטע בו נצפה נראה את נפוליאון הצעיר בקורסיקה המקום: פונדק הומה אנשים המתווכחים ביניהם באיזו מדינה אפשר לבטוח? אנגליה, גנואה? ולפתע מתייצב נפוליאון. האנשים מנסים לתקוף אותו אולם לפתע הם נאלמים דום כשהם רואים את פניו. כאילו הם חוזים בהתגלות אלוהית. גאנס מתבל זאת ברמזים מן האבנגיליון.
איני מתיימר להבין את נפשו של נפוליאון. מבחינה זו אני מזדהה עם דברים שאמר הרקליטוס, פילוסוף יווני שחיי בתחילת המאה השישית לפני הספירה: “אתה יכול ללכת כל דרך אל מעמקי הנפש בלי להגיע לקרקעיתה – כה עמוקה היא”. אבל יצאתי למסע אחר חזונו של נפוליאון ועשיתי בו כברת דרך ואני רוצה לשתף אתכם במסעי זה.
מסענו מתחיל בציור, ציור אותו מצאתי בספרו של Andre’ Maurois , מטובי כותבי ההיסטוריה והביוגרפיות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שם הספר: “נפוליאון – ביוגרפיה בתמונות”. הציור במקורו היה סטנסיל, אחד מאלפים, ואולי עשרות אלפים שהופצו בתקופתו של נפוליאון ושימשו תחליף לצילום, לטלוויזיה ולאינטרנט של ימינו.
בתחתית הציור כתוב: “A Paris chez Basset Md d’Estampes et Fabriquant de Papiers peints – Rue st. Jaques au coin de celle des Mathurin No. 64; (פריז, אצל באססה, מוכר בולים וגלויות צבעוניות. רחוב סנט ז’אק, פינת מטורן מס’ 64).
באסה הוא שמו של Paul Andre’ Basset, בעל בית דפוס משגשג, שפעל במשך מספר דורות משלהי המאה השמונה עשרה ועד המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. עד היום תוכלו למצוא במוזיאונים ובאתרי מכירות פומביות ציורים ממכבש הדפוס של Basset.
בציור שני חלקים – עליון ותחתון. בחלק העליון נראה בונפרט הצעיר גלוי ראש, על רקע של שתי פירמידות, מעליו מרחפות שתי אלות מכונפות, כמלאכים. השמאלית תוקעת בחצוצרה, אותה היא מחזיקה בידה הימנית, ובידה השמאלית היא אוחזת, יחד עם המלאכית השנייה, בזר אותו הן עוטרות לראשו של בונפרט. מעליהן ישנה כתובת: “בונפרט מוכתר ע”י (?) וע”י “הניצחון”. המוטיב לקוח מהעולם היווני, מהדמות המכונפת המכתירה את האלה אתינה, שנמצאה במרכז הגמלון בחזית הפרתנון שבאקרופוליס באתונה.
מבטו של בונפרט פונה ימינה לעבר שתי דמויות בבגדים מזרחיים המשתחוות לפניו. אחד מהם מחזיק טס ועליו מפתח. מאחוריהם גמל עמוס כנראה מתנות לבונפרט. מצדו האחר כורעת דמות מזרחית נוספת בתנוחה של כניעה כשמאחוריה סמל, הנראה כסמל האימפריה העות’מאנית, או סמלו של הסולטאן העות’מאני – סמל הנקרא “טורה”.
בחלקה התחתון של התמונה נראה בונפרט, כובע על ראשו, ולפניו שמונה דמויות – המייצגות את מרבית הדתות. קיצוני משמאל ניצב רב יהודי ( Rabin Minisre Juif) הנשען על שני לוחות עשרת הדיברות. שני משמאל ניצב קוואקר, אשר בצרפתית מכונה Trembleur. שלישי משמאל הוא דרוויש, או איש דת תורכי. רביעי משמאל מכונה: “בונז”, שהוא כינוי לאיש דת בודהיסטי ביפן, או איש דת סיני. Idolatre de l’Indeustan. מצד ימין נראות שלוש דמויות. הקרובה לנפוליאון הוא בישוף (Eveque) קתולי-רומי. מאחוריו בישוף אורתודוכסי יווני, והדמות הקיצונית מימין היא איש דת פרוטסטנטי.
ידו הימנית של בונפרט אוחזת בקלף הנושא כתובת: “חופש הפולחן” (Liberte’ de cultes) וידו הימנית מצביעה על משולש זוהר, בדמותה של השמש.
הציור הוא כנראה מתחילת תקופת הקונסולט – סוף 1799 . ניתן להסיק, כי צויר זמן קצר לאחר שובו של נפוליאון ממצרים. זאת ניתן ללמוד מן הפיראמידות שברקע, מכך ששערו של נפוליאון היה עדין ארוך עד כתפיו באותה תקופה ומכך ששולי כובעו מעוטרים בסרט בצבע זהב, המאפיין כובע של גנרל. ידוע לנו, כי לאחר שמונה לקונסול ראשון קצץ נפוליאון את שערותיו הארוכות והחל לחבוש את כובעו המפורסם והייחודי, נטול הסרט, אותו חבש בצורה שונה, לרוחב ולא לאורך.
תוך כדי שיטוטיי מצאתי ציורים דומים, כנראה ע”י אותו הצייר. ישנם שינויים בהעמדת הדמויות, אולם המשותף לכולם הוא השמש המשולשת הזוהרת. באחד מהם אף רשום השם המפורש על המשולש הזוהר.
המסר אותו מבקש הציור להעביר הוא לכאורה פשוט. נפוליאון המנצח הגדול, כובש מצרים, מכניע העות’מאנים, מעניק חופש פולחן לכל.
אבל אותי סקרנה השמש המשולשת הזוהרת. מדוע משולש? מדוע לא עיגול כצורתה הטבעית של השמש?
התחלתי להתעמק בנושא ולתדהמתי גיליתי עולם חדש. גיליתי כי המשולש הוא פתח הכניסה לעולם המטפיזי של הרעיונות – רעיונות אשר הניעו ומניעים את גלגלי ההיסטוריה.
גיליתי כי המשולש שימש ומשמש ככלי קיבול לרעיונות, כפי שכד משמש כלי קיבול לנוזלים.
עולמם של המשולשים
כאן, ברשותכם, נצא לטיול קצר בעולם המטאפיזי של המשולשים בטרם נחזור למיודענו נפוליאון.
קווים ישרים קיימים בטבע בצורתן של קרני השמש, עיגול קיים בטבע בצורתה של השמש ושל גרמי השמיים, משולש אינו קיים בטבע אלא בצורה סמויה מן העין – למשל, במבנים מולוקולרים נפוצים ביותר, הנקראים טטרהדרונים, בתנועתם של חלקיקים אטומים הנקראים חלקיקי ניוטרון, באופן מופשט במבנה של האטום, והוא קיים בתודעתו של האדם.
בצבא נהוג להתבדח ולומר כי כל דבר אחד נחלק לשלושה חלקים. אולם אין זו בדיחה והדבר נכון גם מחוץ לצבא. בני האדם חווים את המרחב הפיזיקלי שבו אנחנו חיים כמרחב תלת ממדי. בני האדם חווים את הזמן כתלת ממדי – עבר, הווה ועתיד, בני האדם חווים את גוף האדם שבו נשמתם שוכנת כמתחלק לשלושה חלקים עיקריים (ראש, טורסו וגפיים), ויש דבר מה במבנה התודעה האנושית המושך לאידיאות המושתתות על שלושה עקרונות המחוברים ביניהם בקשר בל יינתק.
משחר הציוויליזציה השתמשו אידיאולוגיות גדולות, בעיקר דתיות, אך לא רק, במבנה המשולש על מנת להפיץ את המסר שלהן – מסר שהוא בעל מבנה של משולש רעיוני.
בתחילת האלף השלישי לפני הספירה נבנו במצרים מבנים משולשים עצומי מידות – פירמידות.
בכל המיתוסים הקדמונים ולא רק הקדמוניים נמצא משולש וירטואלי – שלושה אלילים הקשורים ביניהם בקשר בל ינתק.
אצל המצרים הקדמונים מופיעים: “אוסיריס (אל המוות), איזיס (אלת הרפואה) ובנם הורוס (אל הריפוי, ההגנה, בעל העין המסמלת ראיה אין סופית).
כאשר משליט המלך אחנתון את האמונה המונותאיסטית במצרים העתיקה – אמונה באל השמש, הוא אינו מבטל את המבנה המשולש אלא מחליפו במשולש אחר: אתון (אל השמש בדמותו של המלך אחנתון), נפרטיטי (אשתו של אחנתון), ובנם פרעה (הוא תות אנח אמון).
במזרח הרחוק נמצא את השילוש: ברהמה (יוצר היקום), שיווה (מחריב היקום) ווישנו (מגן היקום).
במיתולוגיה של השבטים הסקנדינבים ושל השבטים הגרמאניים מופיע האל אודין. סמלו של אודין הוא שלושה משולשים הקשורים זה לזה בקשר בורומאי, שהמאפיין אותו הוא כי אם ינותק אחד מהם, לא משנה איזה, ייפרד הקשר בין השניים האחרים.
העולם הנוצרי אימץ את השילוש הקדוש: “האב, הבן ורוח הקודש, כפי שנקבע בוועידת ניקאה במאה הרביעית לספירה. משולש שיש בו ריבוי ואחדות בעת ובעונה אחת.
עד כמה שהדבר מפתיע גם ביהדות קיים שילוש קדוש. השם המפורש “יהווה”, הוא שילוש של שלושה זמנים – היה, הווה ויהיה. גם המשפט: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” שנועד ל”שם ייחוד שם דקודשא” מכיל בחובו משולש שקדקודיו: “שמע ישראל” “אדוני אלוהינו” (אלוהים בלשון רבים) “אדוני אחד” (אלוה בלשון יחיד). ישראל הוא הגורם המלכד את האלוהים לאל אחד.
בשלהי עידן האורות נפוצה אמונה בדבר אגודת סתרים, שחבריה מושכים את החוטים בעולם. אגודה שנקראה האילומינטי, אשר הבסיס העובדתי שלה זהה לבסיס של הפרוטוקולים של זקני ציון. לאילומינטי מייחסים את סמל המשולש ובתוכו- עינו של הורוס – העין הרואה לאין סוף, או עין השגחה העליונה.
האילומינטי, שהם פרי הדמיון הקונספירטיבי, מפרנסים בעיקר את דמיונם הפורה של מחברי ספרי הרפתקאות היסטוריים מצמררים דוגמת “צופן דה וינצי”.
אולם סמל האילומינטי – המשולש – הוא גם סמלם של מסדרים, חלקם סודיים, פסאודו דתיים:
מסדר הבונים החופשיים
מסדר הרוזיקרוסיאן.
הכת או האמונה התיאוסופית
כת או דת הסיינטולוגיה.
נמצא את המשולש בעל העין הרואה לאין סוף על גבי הדולר האמריקני.
נמצא את המשולש בעיקרון הפרדת הרשויות במשטרים הדמוקרטים.
נמצא אותו בעולם הפילוסופיה. בדיאלקטיקה של הגל מבוססת על משולש שקדקודיו: תזה, אנטיתזה, וסינטזה.
נמצא המשולש על גבי דגלים של כמעט כל אומות אירופה, ולא רק אירופה.
נמצא אותו ב”תמות” שחרתו אומות על דגליהן, דוגמת התמה המפורסמת של צרפת: “חירות, שיוויון ואחווה”, שקיבלה תוקף חוקתי רק ב-1946, אולי כמשקל נגד לתמה הידועה לשמצה של משטר “וישי”:
“עבודה, משפחה, מולדת”.
נמצא את המשולש גם בהמנון הגרמני (הבית השלישי – שבא במקום הבית הראשון ששרת את גרמניה בתקופה החשוכה ביותר בתולדות הציוויליזציה):
“אחדות, צדק, חירות למולדת הגרמנית, אליהם נחתור כולנו באחווה, בלב ובמעש”
יכולתי להמשיך ולצייר משולשים עד אור הבוקר.
אבל מדוע משולש?
מהו סודו של המשולש?
מדוע אימצו אידיאולוגיות גדולות דתיות, ולא רק דתיות, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, את צורת המשולש?
סודו של המשולש גלוי על פניו, וניתן להגדירו במילה אחת – הרמוניה!
משולש שווה צלעות הוא מבנה סימטרי.
סימטריה היא המרכיב העיקרי של הרמוניה. מקור המילה “הרמוניה” ביוונית, ומשמעותה “צירוף”. היוונים כינו בשם זה את האלה, שנולדה מהזדווגותם של “ארס” אל המלחמה, המדון והפחד, עם אפרודיטה אלת האהבה, החן והשלווה.
המונח הרמוניה יורד עד תחילת המאה השישית לפני הספירה. אותו הרקליטוס, שכבר הזכרנו אותו, אמר, כי האחדות בעולם מורכבת מניגודים הקיימים בו זמנית זה לצד זה. אין לתפוס דבר אלא בקשר לניגודו. לדוגמא, טוב אינו יכול להתקיים בהיעדר רע, בריאות אינה מובנת לא מחלה, שובע אינו מובן ללא רעב.
רעיון זה בדבר מאבק קוסמי של ניגודים קיים גם בזורואסטריות (דתו של זרטוסטרה), מאבק בין אור ובין חושך, בין יום ובין לילה, וגם בישעיהו, פרק מ”ה, נאמר: “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה”.
הסדר העולה מן המתח שיוצרת הניגודיות נקרא בפי הרקליטוס: הרמוניה. לדבריו, הריבוי, החלקיות וחוסר ההתאמה יוצרים את האחדות. במלים שלו: “האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו”. ובתרגום ללטינית: Pluribus Unum E.
ושימו לב למה שמודפס על הדולר האמריקני! לצד הפירמידה שמשמאל מופיע החותם הגדול של ארה”ב, ועל כנפיו של הנשר מופיעה הכתובת שניתן לראותה רק עם זכוכית מגדלת:E Pluribus Unum .
מאתיים חמישים שנה אחרי הרקליטוס מופיע אריסטו על בימת ההיסטוריה ומשלים את התמונה. הוא מקבל את תורתו של הרקליטוס לפיה הניגוד קיים בעצם האחדות אולם הוא אומר כי ישנו גורם נוסף המתווך בין שתי הקצוות והנה בפניכם משולש הרמוני.
להבהרת הדברים אביא דוגמא של משולש הרמוני מעולם המוסר, דוגמא מפרקי אבות, המשופעים במשולשים הרמוניים:
“רבן שמעון בן גמליאל היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום”. כל אדם בר דעת יודע כי פעמים רבות קיים מתח בין הדין – המשפט ובין האמת – שניים אלה לבדם יובילו למאבק כאשר כל אחד מבקש את הבכורה, ולכן רק השכנת שלום בין שני אלו תיצור הרמוניה שתנטרל את המתח לבל יתפוצץ כאטום שאיבד את שיווי משקלו.
ודוגמא נוספת:
“עקביא בן מהללאל היה אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון. באת מטיפה סרוחה והנך הולך למקום עפר, רימה ותולעה ועומד ליתן דין וחשבון בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא” .
בני האדם נוטים לחפש הרמוניה הנותנת תחושה של יופי של אסתטיקה. בני אדם מחפשים הרמוניה לא רק בעולם הפיזי הגשמי, לא רק בעולם המוזיקה, שגם בו ההרמוניה מוגדרת כאקורד משולש, אלא גם בעולם האידיאות.
אידיאולוגיה המבוססת על משולש רעיוני הרמוני, היא אידיאולוגיה בעלת תוקף חזק, כמו שהאטום הכולל שני מטענים מנוגדים- פרוטון חיובי ואלקטרון שלילי – וניוטרון נייטרלי, הוא מבנה שקשה להפרידו.
ומהו המשולש עליו מצביע נפוליאון?
נפוליאון היה מתמטיקאי מחונן. הוא התעניין במיוחד בגיאומטריה. הוא היה חבר באקדמיה הצרפתית למדעים והיה מתרועע עם המתמטיקאים המפורסמים בני דורו: Fourier, Monge, Laplace, Lagrange, Berthollet. שלושה מהם אף התלוו אליו למסע למצרים.Monge גם עמד בראש המשלחת.
ובהיותם על סיפון אניית הדגל ה – L’Orient, שאת שרידיה תוכלו למצוא בקרקעית מפרץ אבו-קיר, נפוליאון מוכיח בפניהם כי בכל משולש, ולא משנה איזה, חבוי משולש שווה צלעות – משולש הרמוני. המתמטיקאים המופתעים אומרים: “גנרל, היינו מצפים ממך כל דבר זולת שיעור בגיאומטריה”. לימים תקרא ההוכחה על שמו של נפוליאון: “משפט נפוליאון” או Napoleon Theorem.
עפ”י משפט זה – בכל משולש שהוא, אם נחבר את המרכזים של המשולשים ישרי הצלעות הנבנים על כל אחת מצלעות המשולש נקבל תמיד – משולש שווה צלעות, זאת אומרת, בכל משולש חבויה הרמוניה. דרך אגב, אם ניישם המשפט על משולש שווה צלעות נקבל את המבנה ההרמוני הסימטרי המושלם הוא: מגן דוד.
אבל נפוליאון לא היה רק מתמטיקאי מחונן, לא רק גאון צבאי. הוא היה גם מדינאי הבקיא בהיסטוריה, שבחן את ההיסטוריה ואת הפוליטיקה, דרך הפריזמה של המתמטיקה. הוא אמר: “הקדמה והשלמות של המתמטיקה קשורים בקשר אינטימי לשגשוגה של המדינה”.
נפוליאון ראה בעינו החדה, עין עליה אמר היינריך היינה: “עין שרואה חיש בבת אחת את כל הדברים בעולם בעוד שאנו, האחרים, יכולים לראותם רק בזה אחר זה”. את המשולשים האידיאולוגים שצצו במאות השבע עשרה והשמונה עשרה.
הוא ראה את המשולש של האבסולוטיזם, שניסח הבישוף “ביניון בוסואה” שהיה מחנכו של לואי הארבעה עשר: “מלך אחד, דת אחת, חוק אחד”. באותה תקופה היו נשבעים: “בשם המלך, בשם האל, בשם הלאום” (דרך אגב, בביקורי בירדן נתקלתי בשלטים לצדי הכבישים: מלך – אלוהים –מולדת, ושלטים כאלה תמצאו גם במרוקו).
הוא ראה את משולש זכויות האדם שניסחו ב-1776 האבות המייסדים של ארצות הברית: “הזכות לחיים, הזכות לחירות וזכות הרדיפה אחרי האושר”.
הוא ראה את משולש העקרונות של המהפכה הצרפתית: חירות שוויון ואחווה. המהפכנים הצרפתים לא אימצו את המשולש האמריקני משום שארה”ב קמה על קרקע בתולה. חזונה של ארה”ב היה “סדר עולמי חדש” (Novus Ordo secularum), כפי שכתוב על אותו מסמך נפוץ – הדולר האמריקני. בעוד שהמהפכה הצרפתית קמה על רקע של חברה מעמדית ובלתי שוויונית באופן קיצוני. מכאן ניתן להבין מדוע שני קדקודים של המשולש, שיצרו הינם: “שוויון ואחווה”.
אבל המשולש הצרפתי לא נוצר בן יום ולא בן לילה. בתחילה לא שאפה המהפכה להחריב עולם ישן. כל שרצו המהפכנים היה לשנות את המשטר ממשטר מלוכני אבסולוטי למשטר מלוכני קונסטיטוציוני. מלך שסמכותו נובעת מן העם ולא מן האלוהים. באסיפה הלאומית עדין אמרו בתחילה: ” אנחנו כולנו אחים, המלך הוא אבינו, צרפת היא אמנו”.
בלילה שבין השלושה והארבעה באוגוסט 1789, כשלושה שבועות לאחר ההשתלטות על הבסטיליה, התקיימה ישיבה לילית מכוננת באסיפה הלאומית. המהפכנים השמרנים דיברו על משולש שיאחד את המשטר הישן עם הרעיונות החדשים של ההשכלה. משולש שבבסיסו: “ההיסטוריה, הניסיון” או “החוק והנוהג” ובראשו “התבונה”.
אולם ידם של הרדיקליסטים גברה. משולשי עקרונות חדשים צצו כפטריות אחרי הגשם. הנה בפניכם כמה מהם. עקרונות חדשים מופיעים כקדקודיהם: אחדות, עצמה, בטחון, רכוש, בטחון, צדקה. אחד המשולשים המפורסמים נוסח ע”י אבה סיאז, ממנהיגי המהפכה, מי שחיבר את המאמר הידוע: “מהו המעמד השלישי?”: משולש הנאורות: “Justice, Verite’, Raison” (צדק, אמת, תבונה) .
מונתה וועדה לניסוח הצהרת זכויות האדם, (Decleration de Drois de L’Homme et du Cityoen” בראשותו של לפאיט, ויש אומרים כי היא זו שיצרה את המשולש: “חירות, שוויון ואחווה” (Liberte’, Egalite’, Fraternite’).
אולם משולש שלושת העקרונות לא האריך ימים.
בריחתו של המלך שסוכלה, המלחמה שהכריזו המעצמות על צרפת וסכסוכי הדמים שבין המהפכנים, בינם לבין עצמם, הפכו את המשולש למרובע. כפי שנפוליאון יאמר לימים: ” האחווה היא הסינתזה של החירות ושל השוויון, אולם במקום האחווה נשמע קול הגליוטינה, שכן נאמר: חירות, שוויון, אחווה או מוות”.
רובספייר, שבסיס כוחו היה ההמון הפשוט, הבין בחושיו הפוליטיים, כי ההמון, אף שבזז את רכוש הכנסייה, זקוק לאמונה, זקוק לאלוהים, והוא יוצא עם– משולש חדש – דת הישות העליונה. משולש שקדקודיו: “אלוהים, העם, החוק”. הוא הציג משולש חדש זה בנאומו בפני הקונבנט בשבעה במרץ 1794, נאום שנמשך כדרכו שעה ארוכה. אביא בפניכם Highlights מאותו נאום מפורסם:
“העולם השתנה והוא עוד ישתנה. עמים תרבותיים באו במקומם של עמים פראיים הנודדים במדבר. עולם התגלה מעבר לגבולות העולם. כל הסדר הפיזיקלי השתנה. גם הסדר הפוליטי והמוסרי חייב להשתנות. היסוד היחיד של החברה האזרחית הוא המוסר כשם שה – Virtue ( מושג שמובנו אז היה המידה הטובה המתבטאת בנכונותו של היחיד להקריב את האינטרסים שלו למען הכלל) הוא הבסיס של הרפובליקה. האמת היא מה שמועיל ויעיל לעולם. הקריאה לפולחן הישות העליונה פירושה מכת מוות לקנאות. כל השקרים כל הפיקציות ייעלמו מול האמת, מול השלמות מול התבונה”.
רובספייר אינו תיאיסט. הוא גם אינו אתאיסט. הוא מאמין באלוהים אך לא האלוהים הנוצרי, לא האלוהים היהודי, לא המוסלמי, אלא אלוהים אחד אוניברסלי ללא תיווך ממסדי כנסייתי. רובספייר הוא ממשיך דרכם של וולטייר ושל רוסו, אשר דיברו על דת אזרחית.
בראשית יוני 1794 חוגגת פריז את חג הביכורים של דת הישות העליונה. ב- Champs de Mars מוקמת תלולית עפר גבוהה ועליה מוצבים סמלי המשולש החדש – טקס הזוי לחלוטין.
אולם לרובספייר יש מתנגדים, האתאיסטים, ממשיכי דרכם של דידרו ושל היבר, המדברים על “דת התבונה” דת ללא אלוהים – העימות גובה מחיר דמים והגיליוטינה עובדת שעות נוספות, עד שהוא עצמו, רובספייר, מוצא להורג ב-24 יולי 1794 ויחד עמו מתמוסס ונמוג משולש הישות העליונה.
צרפת נותרת ללא משולש שיכוון את דרכה. השחיתות מרימה ראש (מזכיר קצת את המצב אצלנו). פערים חברתיים גדלים. מסיבות פרועות, אורגיות בפריז מול רעב ועוני המתגברים. הבורגנות משתלטת על המהפכה.
כל זאת רואה נפוליאון.
נפוליאון יודע כי ללא חזון יפרע עם.
נפוליאון מודע גם לאנרגיה החברתית האדירה שהשתחררה עם המהפכה, והוא מבקש לרתום אנרגיה זו לצרכיו.
כפי שתיאר זאת הבמאי, אבל גאנס בלשונו הציורית:
“המהפכה היא סוסה משולהבת, ולפתע בא אדם, הוא מביט בפניה, מבין אותה, מזנק על גבה, אוחז במושכותיה, ואט אט מפייס אותה והופך אותה לכלי המופלא ביותר של התהילה”.
ונפוליאון אומר:
“הקוסמוס מתפרנס מן הכאוס. גם הקוסמוס הנהדר ביותר אינו אלא כאוס שהובאו בו סדרים. על אף מוראותיה הייתה המהפכה הסיבה היחידה להתחדשותנו המוסרית”.
ונפוליאון בונה משולש חדש.
נפוליאון אינו יוצר משולש יש מאין. הוא משתמש במשולשים שקדמו לו. לוקח מהם מה שרצוי בעיניו ומשליך את היתר.
נפוליאון מעריך את רובספייר. בהיותו קצין צעיר הוא החזיק בדעות יעקוביניות. הוא היה גם היה חברו של אוגוסטין אחיו של רובספייר, אשר שלח יד בנפשו לאחר עריפת ראשו של אחיו הבכור. אולם הוא אינו מקבל את העיקרון בדבר שלטון העם, שהוא אחד הקדקודים במשולש הישות העליונה. נפוליאון הוא אדם אמיץ – אין ספק בדבר – אבל בכל הנוגע לשלטון העם – יש לו פוביה. הענקת כוח שלטוני רב מדי לעם סופו שיוביל לדעתו לאנרכיה לטרור. שלטון העם מבחינתו הוא שלטון ההמון, ו”ההמון הוא המתועב בעריצים”, כביטוייו של היינריך היינה. “המלך עכברוש”
אולם הוא מאמץ, בשינויים כמובן, את שני הקדקודים האחרים. את הדת /אלוהים ואת החוק.
בקרב לודי שהתקיים ב-10 במאי 1796 חווה נפוליאון לראשונה מעין התגלות. כך כתב לאחיו ג’וזף: ” חשתי כי רגליי ניתקות מן הקרקע וראשי מרחף במרומים”, הוא הרגיש לראשונה כי הוא נועד לגדולות וכי יש בידו להוציא לפועל את הרעיונות הגדולים שעד אז נחשבו בעיניו כרעיונות פנטסטיים.
אבל רק לאחר הניצחון בקרב מרנגו, ב- 14.06.1800, בהיותו כבר קונסול ראשון נפתחה הדרך בפניו להגשים את תכניותיו. והוא עושה שני דברים: האחד – הוא שולח לפריז שליח עם צו לכנס מיד ועדה של ארבעת המשפטנים הטובים ביותר בצרפת ולהגיש לו תוך ארבעה חודשים טיוטה של “הקוד סיויל” (Code Civil -המשפט האזרחי), מה שיהפוך לימים החלק הראשון של “קוד נפוליאון”.
במקביל הוא שולח שליח לאפיפיור ברומא עם הוראה להתחיל מיד משא ומתן על החזרת הכנסייה הקתולית לצרפת, אך בתנאים שלו. הוא אומר לשליח: “עליך להתייחס לאפיפיור כמי שמאחוריו עומד צבא של 150,000 איש”.
מעשים אלה מלמדים על הלך מחשבתו של נפוליאון. על מנת לשלוט יש להעניק לעם שני דברים: חוק צודק ואלוהים.
ומהו הקדקוד השלישי – הקדקוד שישליט הרמוניה במשולש החדש – ישליט סדר במתח העולה מהניגודים שבין האמונות השונות ובין החוק האחיד לכולם?
נפוליאון מתבונן במשולש העקרונות של המהפכה. ממשולש זה נשר כבר קדקוד אחד: “האחווה” שהתפוגגה עד מהירה. בראש מכתבים רשמיים של הצבא מסוף שנות התשעים של המאה השמונה-עשרה נמצא רק את המלים: “חירות” ו”שוויון”. למשל במכתבים המוצגים בימים אלה בספריה הלאומית בירושלים – מסמכים נדירים של הצבא הרפובליקני במצרים.
נפוליאון בוחר ב”שוויון”, אך במשמעות חדשה, והוא אומר:
“מוטב לפגוע בחירות מאשר בשוויון, משום שהשוויון הוא יצרה של המאה הזו, ואני רוצה להיות בן המאה הזו. העיקרון הראשון שלי הוא חירות הכישרון מבלי להתחשב לא במוצא ולא ברכוש. בשל שיטה זו של שוויון אני שנוא על האוליגרכיה. החירות היא צורך של נבחרים. בלבד אותה ניתן לצמצם מבלי לחטוא אולם השוויון הוא הדבר שהרוב חפץ בו. החירות והשוויון הינם שני ביטויים הנובעים מאותו מקור, כמו האור והחום הנובעים מן השמש. שוויון מלא ואמתי אינו יכול להתקיים ללא חירות, אולם די בקמצוץ של חירות משום שבני האדם אינם יכולים לעכל מידה רבה מדי של חירות. חירות הכישרון היא ניצוץ של חירות אולם די בניצוץ זה על מנת להעניק שוויון מלא ואמתי”.
הקדקוד השלישי אינו השוויון כפשוטו אלא “חירות הכישרון” ובמינוח מודרני: “מריטוקרטיה”.
חירות הכישרון פירושה מתן שליטה למוכשרים ביותר, ומיהו המוכשר מכולם אם לא נפוליאון עצמו. המנהיג בדמותו של נפוליאון מסמל את חירות הכישרון, והוא הקדקוד השלישי – הקדקוד היוצר הרמוניה בין כל
דומה כי הגלגל חוזר אחורנית – אל משולש האבסולוטיזם – המשולש של הבישוף בוסואה -מימי המשטר האבסולוטי: “דת אחת, חוק אחד, מלך אחד”. אבל יש שוני מהותי בין המשולשים.
המשולש האבסולוטי בא להנציח את ערכי המשטר הישן: חוק פיאודלי השומר על הפרדה בין מעמדות, דת קתולית אחת, ומלך בחסד האל.
המשולש הנפוליאוני הוא פתח לעולם החדש: חוק שווה לכולם, חופש פולחן לבני כול הדתות, ומנהיג, שהגם שהוא דיקטטור, הרי הוא שואב את סמכותו מרצון העם.
ישנו גם הבדל סמנטי – במשולש הנפוליאוני לא מופיעה המילה “אחד” או “אחד”. משולשים הנוקטים בלשון “אחד” מעוררים בי חשד שכן הם מזכירים לי משולשים שעמדו בבסיס התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה. הם מזכירים לי משולש שקקקודיו היו: עם אחד, או לאום אחד, דם אחד, או גזע אחד ומנהיג אחד.
לאחרונה, ממש בחודשים האחרונים נולדו להם משולשים שיש בהם תמרורי אזהרה. מי שהקשיב לנאום ההכתרה של טראמפ וודאי שם לב למשולש עליו דיבר: “לב אחד, בית אחד וגורל משותף אחד”
“We share one heart, one home, and one glorious destiny”
או להבדיל משולש מקומי שצמח בגינתנו.
אבל משולש זה אינו החזון הגדול של נפוליאון. משולש זה הוא רק כלי – אמצעי, שיאפשר להוציא לפועל את החזון הגדול באמת .
ומהו חזון זה?
אל חזון זה הגעתי בעזרת אחד מטובי הפרשנים של נפוליאון. גאון בתחום הספרות של המאה התשע-עשרה. פיודור דוסטוייבסקי. רק גאון יכול לרדת לחקר ליבו של גאון אחר. וכך אמר דוסטוייבסקי:
“תאוות השלטון ייצר חזק הוא אבל לא החזק שבכל היצרים. מכל יצרי האדם, הלוהט ביותר, הקודח והמרתיח את הנשמה הוא יצר המחשבה, ומכל המחשבות הלוהטות הייתה אותה מחשבה שהשתלטה על נפוליאון, שאיפתו שלא ידעה שובע – רעיון האוניברסליות… רעיון האוניברסליות לא היה מושג מופשט עבור נפוליאון שכן הוא היה האדם האוניברסלי – אדם שהופיע טרם זמנו, הוא לא אלא יציר של יצירה אחרת, ישן מאוד וחדש מאוד, אדם מלפני המבול ואדם של אחרית הימים”…. הוא היה אדם ללא לשון, ללא עם, ללא מולדת – במקום צרפת היה לו העולם”.
ניתן למצוא לכך רמז בדבריו של נפוליאון ב-1807 כאשר המארשאל הפרוסי לודנדורף עומד לצדו כשהמשמר הקיסרי עובר לפניהם. לודנדורף אומר: “כמה נהדרים הם”. “כן” אומר נפוליאון “אבל הלוואי והייתי יכול להביא אותם לכך שישכחו את מולדתם”.
לפני נפוליאון הייתה מטרה החורגת מגבולותיה של צרפת.
וכך אומר נפוליאון:
“אין אני רודף כבוד. אם רדיפה זו ישנה בקרבי, הרי היא טבעית כל כך, קיימת בי מלידה, במידה כזו שהיא דומה לדם הזורם בעורקיי ולאוויר שאני נושם אל קרבי. תאוות הכבוד שלי? כן, אולי היא הגדולה והחזקה מכל שהיה לפני, ומטרתה לכונן מחדש את מלכות התבונה, את ההתגלמות השלמה, את הניצחון הגמור של כוחות האדם. וזו רק ההתחלה ובהמשך – התאחדות של כל הגופים הלאומיים לגוף אוניברסלי אחד- ברית העמים האירופיים. מה נפלא היה לבוא במסע ניצחון כזה של העמים אל הדורות הבאים. ורק אז, לאחר התפשרות זו, ניתן היה להתמסר חלום המופלא של הציוויליזציה – בכל מקום שוויון החוקים, שוויון העקרונות המוסריים, ספר חוקים אירופאי כללי, בתי דין אירופיים כלליים, מטבע אחד, מידה אחת, משקל אחד, חוקה אחת. בכל הנהרות שייט חופשי לכולם, בכל הימים. פירוק נשק כללי, הקץ למלחמות, שלום עולמי. כל אירופה משפחה אחת במידה כזו שכל בן אירופה שיעבור בה ויסיירה יראה עצמו בכל מקום בביתו”.
בקטע שציטטתי מבצבץ הקדקוד השני של חזונו של נפוליאון – “שלום עולמי”.
נפוליאון ושלום? הרי זה אוקסימורון – דבר והיפוכו. הרי כאשר אנשים שומעים כי אני מתעניין בנפוליאון, הם מרימים גבה ואומרים: “נפוליאון?”, “מה יש לך ולשופך דם זה, לרוצח המונים זה?”
אכן זוהי גישתם של מי שאינו בקיא בהיסטוריה הנפוליאונית. כל מי שיתעמק בעובדות ימצא, כי לא נפוליאון פתח במלחמה. מנהיגי המשטר הישן של אירופה, שרעדו מפחד מפני רעיונות המהפכה, הם שהכריזו מלחמה על צרפת. שבע קואליציות קמו על צרפת – שבע קואליציות, אשר אנגליה עמדה מאחוריהן – מתוכן שש, נגד נפוליאון אישית, שכן הוא גילם באישיותו הכבירה את הישגי המהפכה, והוא היה שומר הגחלת שלה.
ונפוליאון? הוא הגיב ובגאונותו הצבאית ידע לקחת היוזמה, לבחור המקום, הזמן והאופן וניצח ברוב רובם של הקרבות, בחמישים מתוך חמישים וחמישה קרבות.
ואם כבר נגזר עליו להילחם הרי הוא חתר לניצחון אולטימטיבי, לאם כל הניצחונות, אשר יוריד את אנגליה על ברכיה. ניצחון שבעקבותיו יושג שלום עולמי, או לפחות שלום בדומה ל – pax Romana.
נפוליאון עצמו תעב את המלחמה אולם הוא הבין שזוהי גזירת הגורל. הוא אמר: “היום המלחמה היא טבעו של האדם אולם יום יבוא והשלום ישלוט, והניצחונות יושגו לא ע”י תותחים וכידונים”.
לאחר אחד הקרבות בראותו את שדה הקרב הזרוע בגופות היה מצב רוחו קודר. עוזריו ניסו לעודד את רוחו באומרם: “הניצחון הוא שלנו, והגופות, הגופות הן ברובן של חיילי האוייב”. ונפוליאון השיב: ” אחרי המלחמה אין חיילים שלנו וחיילים של האויב. אחרי המלחמה כולם בני אדם”. וכן אמר:”מחזה איום ונורא זה חייב היה לעורר בלב השליטים את השנאה למלחמה ואת האהבה לשלום”.
אולם נפוליאון נוצח בסופו של דבר וחזון השלום האוניברסלי לא בא לידי מימוש. בסנט הלן אמר:
“מה שעשיתי היה מעל לכל מידה אבל מה שהיה עלי עוד לעשות עלה על כך בהרבה”.
מאה וחמישים שנה חלפו. מאה וחמישים שנה במהלכן התחוללו שתי מלחמות עולם נוראיות ועקובות מדם שגבו קרבנות רבים הרבה יותר מאשר גבו המלחמות הנפוליאוניות. מאה חמישים שנה חלפו עד שהוגשם בחלקו החזון הנפוליאוני והוקם האיחוד האירופי.
אבל האיחוד נבגד. נבגד ע”י Perfidius Albion, אנגליה הבוגדנית – האוייבת של נפוליאון בחייו והאוייבת של חזונו מאתים שנה לאחר מותו.
ואני, אני מעדיף את הפנטזיה – הפנטזיה של האיש שהיה אחד האנשים המעשיים בהיסטוריה, ובה בעת גם אחד הפנטזיונרים הגדולים. אדם שהיה כל חייו איש מלחמה ואשר האמין כי יום יבוא והשלום והתבונה יגברו. האמין כי יום יבוא ויתגשמו דברי הנביא: “וכיתתו חרבותם לאתים, וחנינותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.ומאחר ואינני רוצה לסיים במלה “מלחמה” אברך אתכם ב”ברכה המשולשת”.
“יברככם ה’ וישמרכם,
ישא ה’ פניו אליכם ויחונכם,
יאר ה’ פניו אליכם וישם לנו שלום”
שלום שלם ומושלם.
