הבשורה על פי נפוליאון

מאת: ארז לבנון

הרצאה זו מנסה להתחקות אחר מבנה הצגת אידיאולוגיות שונות במהלך ההיסטוריה ומציעה מודל צורני של משולש רעיוני ששורשיו נעוצים עוד בראשית הציוויליזציה וכל זאת תוך התמקדות במשולש הרעיוני הנפוליאוני. מומלץ לשם הבנת התיאוריה של מודל המשולש הרעיוני לצפות בוידאו הכולל מצגת ובה עשרות דוגמאות לצד ההסבר.

לפני כשלושים וחמש שנים הצטרפתי לצבאו של נפוליאון. הצעיר, חד המבט, שהבקיע ממקום נידח – מן האי קורסיקה – אל פסגת העולם. הצעיר, שעמד כפלדה מוצקה מול כל שליטי אירופה ויכול היה להם  – הלהיט את דמיוני. תרועת החצוצרות, הלמות התופים, רעמי התותחים, המדים הססגוניים, הפרשים הפורצים קדימה ללא חת – כל אלו  הסעירו את הילד שבי, שמאן להתבגר.

מאז, כמעט מדי יום, הרהרתי  אודות מעשיו של נפוליאון, באותו היום  – מאתים שנה קודם לכן.

בתחילה, בשנת 1782– ישבתי לצדו על ספסל הלימודים בפנימייה בבריאן – והוא בן שלוש עשרה.

עשר שנים לאחר מכן – ראיתי אותו נמלט בעור שיניו מקורסיקה לצרפת, כשהוא נרדף עד צוואר ע”י אנשי פאולי.

 לא חלפו חודשים ספורים וראיתי את כוכבו זורח בשמי העיר טולון כאשר עשה “בית ספר” למפקדי הצבא המהפכני שצרו על העיר ויסו ללכדה ללא הצלחה. קפטיין בונפרט הצעיר לימד אותם שיעור בלוחמת ארטילריה גאונית וקודם לדרגת גנרל דה-בריגד, הזוטרה מבין שתי דרגות הגנרל.

 ושוב תהפוכות הגורל. חלפו אך חודשים מספר וישבתי עמו בתא הכלא במצודת אנטיב, אליו הושלך כאשר נפל רובספייר ביולי 1794 – בחודש ששמו המהפכני “תרמידור”, וזאת משום שנחשד כי הוא נמנה על היעקובינים נאמניו של המנהיג ערוף הראש – חשד שבהחלט היה לו בסיס.

לא חלפה שנה וליוויתי אותו במסעו ממרסיי לפריז,  אליה הגיע – תפרן עם מדים מהוהים, נעלים מרופטות, ומחשבות אובדניות.

ושוב ראיתי את כוכבו דורך חודשים ספורים אחר כך, כאשר קיבל על עצמו להגן על הדירקטואר מחמד ההמונים. הייתי מבועת כאשר ירה בתותחים אל תוך ההמון, המלוכני והאנרכיסטי, שהסתער על ארמון הטולרי, הרג בהם כמצה עשרות, ויש אומרים מאות, הציל את הדירקטוואר, מונה  למושל הצבאי של פריז, וזכה באישה המבוגרת ממנו בשש שנים בשם ג’וזפין.

קראתי בהתרגשות את מכתבי האהבה שכתב לג’וזפין, ונעלבתי את עלבונו נוכח בגידותיה, אשר הוא היה האחרון לדעת אודותן. 

הייתי שם, באוהל באיטליה, בשעות הקטנות של הלילה, כאשר רכן על המפות והכין את המבצעים המזהירים שהסתיימו בכיבוש כל צפון איטליה ובסילוק האוסטרים משם.

הפלגתי עמו למצרים, ולבי נחמץ מול חומות עכו. 

התפעלתי ממפעליו האזרחיים הכבירים בהיותו קונסול ראשון. 

ישבתי בקתדרלת נוטר-דאם לצידו של זאק לואי דוד בעת הכתרתו לקיסר.

צעדתי בשדות הקרב  העקובים מדם של אוסטרליץ, בינה, באילאו, בפרידלנד. 

עד שהגעתי לרפסודה שהוצבה בעיבורו של נהר הניימן, ע”י עיירה קטנה בשם טילזיט, ועמדתי מאחוריו כאשר כרת ברית אחים עם הצאר, אלכסנדר הראשון.

נמלאתי דאגה כאשר נכנס לספרד שנה לאחר מכן. 

וליבי נבא לי רעות  כאשר נפל מסוסו ב- 22 יוני 1812 – ערב הכניסה של  הגראנד ארמה אל מרחבי מרחבי רוסיה האין סופיים והבולעניים.

הושפלתי בהשפלתו כאשר הוגלה לאלבה ונפשי התרוממה כאשר שב לצרפת וכבשה מבלי לשפוך טיפת דם אחת, רק על מנת להתרסק כעבור מאה ימים, והפעם באופן סופי.

בוססתי בבוץ של ווטרלו סהרורי ולא מאמין כמו ג’וליאן סוראל מן “האדום והשחור” של סטנדהל.

וכמעט הגעתי לבקרו במקום שביו בקצה העולם, באי סנט הלן, בו שוהה נפוליאון בימים אלה – לפני מאתים שנה – אלמלא הרוחות החזקות, המסכלות נחיתת מטוסים בשדה התעופה החדש,  שבנייתו הושלמה לאחרונה, בעלות של למעלה משלוש מאות ליש”ט, והמונח שם – על האי הזעיר לפי שעה, כפיל לבן.

למדתי על בשרו של נפוליאון את אוזלת ידו של האדם – גדול ככל שיהא – מול הגורל המתעתע. 

וכל אותן שנים שאלתי את עצמי: למה? מדוע? מה יש בו, באדם זה, שהשתלט על  נשמתך? 

וראה זה פלא, ככל שהתעמקתי בנפוליאון יותר, כן הלכה והתעצמה חידתו של האיש. 

הדבר הזכיר לי את מה  שאמר הסופר ג’והן ביילי הידוע בשם “סטנדהל”:

“ניתן להשקיע חיים שלמים בנפוליאון והוא יישאר חידה”

נזכרתי גם בדבריו של אחד מגדולי חוקרי נפוליאון, פרדריק מאסון, שהיה ספרן ב- Biblioteque National בפריז בראשית המאה הקודמת:

“זה בלתי יאומן כי אחרי שהקדשתי שלושים שנה ללמוד על אדם זה אני מבין אותו פחות”.

וכפי שאמר דימיטרי מרז’קובסקי מטובי הביוגרפים של נפוליאון, שספרו “נפוליאון” תורגם לעברית ב-1956 (ספר מצוין):

 “הכרת נפשו של אחר פירושה הערכתה, שקילתה, שקילתה במאזני נפשך שלך, אך איזו נפש עשויה לשמש משקל או מידה למשא כה כבד כמשא נפשו של נפוליאון?”.

אכן, היחס לנפוליאון, במרוצת הדורות נע בין הערצה אלוהית ועד שנאה קודחת. בספקטרום בין שני קצוות אלו היו דרגות שונות של התייחסות לנפוליאון, אולם יחס אחד בולט בהיעדרו – יחס האדישות. אכן לא ניתן להיות אדיש נוכח תופעה היסטורית ושמה: נפוליאון.

המעריצים ראו בו שליח האלוהים, מעונה למען האנושות, פרומתיאוס החדש, המשיח החדש. 

נפוליאון עצמו כתב לשר הימייה שלו, דניס דקרה: “אתה חייב להפסיק להשוות ביני ובין האלוהים. 

אויביו כינו אותו: אוכל האדם מקורסיקה, אשמדאי מן הגיהינום, שודד שהוצא אל מחוץ לחוק, אנטיכריסט. 

מעולם לא נאבקו רגשות כה עזים של אהבה ושנאה מסביבה של דמות אחת.

אחד המבקרים הקשים של נפוליאון היה הפסיכואנליטיקן הידוע, זיגמונד פרויד, אשר במכתב ששלח לידידו הסופר, ארנולד צוויג ב- 1933 (מכתב שהתפרסם השנה במוסף הספרות של עיתון “הארץ”): 

“שמעתי שכתבת מחזה אודות הסמרטוט האדיר הזה – נפוליאון – שהיה מקובע בפנטזיות גיל ההתבגרות שלו. המזל שיחק לידיו באופן שערורייתי. הוא היה חסר כל עכבות זולת המחויבות למשפחה שלו. הוא נע ונד בעולם כסהרורי, רק על מנת להתרסק בסופו של דבר בשיגעון גדלות. בקושי ניתן לחשוב על גאון נוסף שהיה חף מכל סממן של מכובדות. האנטי ג’נטלמן המושלם. אבל, הייתה לו אישיות כבירה”.

(לגבי דידי, אני מעדיף את פנטזיות גיל ההתבגרות מול מכובדות וינאית של ערב מלחמת העולם השנייה).

מנגד כתב אחד ממעריציו של נפוליאון, מגדולי אנשי הרוח של המאה השמונה עשרה, יוהן וולפגאנג גיתה, אשר פגש עם נפוליאון פנים אל פנים ב-1808 בארפורט:

“נפוליאון היה מעין תמצית העולם. חייו היו כחיי אחד מחצאי האלים. עליו אפשר לומר כי הוא היה מצוי בתוך הארה עליונה תמידית. לפיכך היה גורלו מזהיר, במידה כזו שהעולם לא ראה כמותו עד אז, ואולי לא ישוב ויראה כמוהו לעולם”.

ההערצה לנפוליאון לבשה אופי פסאודו-דתית.

היו שראו בו את המשיח, ואת מלחמותיו כמלחמות גוג ומגוג המבשרות את הגאולה. אלה מצאו  רמז לכך בדברי הנביא ישעיהו בפרק ס”ה:

“מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו. מדוע אדום מלבושך ובגדך כדורך בגת? פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש איתי. ואדרכם באפי, וארמסם בחמתי. ויז ניצתם על בגדיי, ואת מלבושי אגאלתי. כי שעת נקם בליבי, ושנת גאולה באה”.

ויקטור הוגו כותב בתארו את המשמר הוותיק בווטרלו:

Apprenant q’ils allais mourir dans cette fete’ ils saluerent leur Dieu dans la tempete”

“ביודעם, כי הם הולכים למות בחגיגה הזאת הם השתחוו בפני האל שלהם מתוך הסערה”.

גם המשורר היהודי-גרמני הגאון, היינריך היינה, ממעריציו של נפוליאון, אשר ראה אותו בילדותו רוכב על סוס ב-1811 בעירו, דיסלדרוף, מאמץ את עולם הדימויים הדתי – פגני, בתארו מעמד זה:

“קרני השמש רטטו ביראה סקרנית מבעד לעפאים הירוקים. על תכלת הרקיע ממעל שט כוכב זהב שנראה בבירור. הקיסר לבש מדים ירוקים פשוטים, ולראשו כובעו הקטן ההיסטורי. הוא היה רכוב על סוס קטן לבן, שצעד גאה, שלו ובטוח להפליא. גם לקלסתר פניו היה אותו גוון שאנו מוצאים בקלסתרי השיש של היוונים והרומאים. שרטוטי פניו אף הם היו נאה מדודדים כאותם של העתיקים, ועל פנים אלה היה כתוב: “לא יהיו לך אלוהים אחרים זולתי”. גם העים חייכה. הייתה זו עין בהירה כשמים. עין שידעה לקרוא ללבב אדם. עין שראתה חיש בבת אחת את כל הדברים בעולם בעוד שאנו, האחרים, יכולים לראותם רק בזה אחר זה”.

ובמקום אחר הוא יכתוב:

“אך יש יום, ובריטניה איננה עוד. קברות וסטמינסטר הרוסים. עפר מלכיהם נשכח מלב. וסנט הלן הוא הקבר הקדוש ואליו נוהרים עמי מזרח ומערב באניותיהם על כל צבעי דגליהן, ומאמצים בליבם את זיכרון מיפעלות הגואל החילוני, אשר התענה תחת ידו של הדסון לוא, ככתוב באוונגליונים של: לה קאס, אומרה ואנטון מארקי”.

אחד משיאי ההערצה לנפוליאון מצוי בסרטו המונומנטלי של הבמאי הצרפתי אבל גאנז, סרט אילם מ- 1927, “נפוליאון” – יצירת מופת אשר נעלמה אל תהום הנשייה בסמוך לאחר שיצאה לאקרנים, משום שבדיוק באותה שנה יצא הסרט המדבר הראשון והראינוע נדחק ע”י הקולנוע. 

בקטע בו נצפה נראה את נפוליאון הצעיר בקורסיקה המקום: פונדק הומה אנשים המתווכחים ביניהם באיזו מדינה אפשר לבטוח? אנגליה, גנואה? ולפתע מתייצב נפוליאון. האנשים מנסים לתקוף אותו אולם לפתע הם נאלמים דום כשהם רואים את פניו. כאילו הם חוזים בהתגלות אלוהית. גאנס מתבל זאת ברמזים מן האבנגיליון.

איני מתיימר להבין את נפשו של נפוליאון. מבחינה זו אני מזדהה עם דברים שאמר הרקליטוס, פילוסוף יווני שחיי בתחילת המאה השישית לפני הספירה: “אתה יכול ללכת כל דרך אל מעמקי הנפש בלי להגיע לקרקעיתה –  כה עמוקה היא”. אבל יצאתי למסע אחר חזונו של נפוליאון ועשיתי בו כברת דרך ואני רוצה לשתף אתכם במסעי זה.

מסענו מתחיל בציור, ציור אותו מצאתי בספרו של Andre’ Maurois , מטובי כותבי ההיסטוריה והביוגרפיות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שם הספר: “נפוליאון – ביוגרפיה בתמונות”. הציור במקורו היה סטנסיל, אחד מאלפים, ואולי עשרות אלפים שהופצו בתקופתו של נפוליאון ושימשו תחליף לצילום, לטלוויזיה ולאינטרנט של ימינו. 

בתחתית הציור כתוב: “A Paris chez Basset Md d’Estampes et Fabriquant de Papiers peints – Rue st. Jaques au coin de celle des Mathurin No. 64; (פריז, אצל באססה, מוכר בולים וגלויות צבעוניות. רחוב סנט ז’אק, פינת מטורן מס’ 64). 

באסה הוא שמו של Paul Andre’ Basset, בעל בית דפוס משגשג, שפעל במשך מספר דורות משלהי המאה השמונה עשרה ועד המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. עד היום תוכלו למצוא במוזיאונים ובאתרי מכירות פומביות ציורים ממכבש הדפוס של Basset.

בציור שני חלקים – עליון ותחתון. בחלק העליון נראה בונפרט הצעיר גלוי ראש, על רקע של שתי פירמידות, מעליו מרחפות שתי אלות מכונפות, כמלאכים. השמאלית תוקעת בחצוצרה, אותה היא מחזיקה בידה הימנית, ובידה השמאלית היא אוחזת, יחד עם המלאכית השנייה, בזר אותו הן עוטרות לראשו של בונפרט. מעליהן ישנה כתובת: “בונפרט מוכתר ע”י (?) וע”י “הניצחון”. המוטיב לקוח מהעולם היווני, מהדמות המכונפת המכתירה את האלה אתינה, שנמצאה במרכז הגמלון בחזית הפרתנון שבאקרופוליס באתונה. 

מבטו של בונפרט פונה ימינה לעבר שתי דמויות בבגדים מזרחיים המשתחוות לפניו. אחד מהם מחזיק טס ועליו מפתח. מאחוריהם גמל עמוס כנראה מתנות לבונפרט. מצדו האחר כורעת דמות מזרחית נוספת בתנוחה של כניעה כשמאחוריה סמל, הנראה כסמל האימפריה העות’מאנית, או סמלו של הסולטאן העות’מאני – סמל הנקרא “טורה”.

בחלקה התחתון של התמונה נראה בונפרט, כובע על ראשו, ולפניו שמונה דמויות – המייצגות את מרבית הדתות. קיצוני משמאל  ניצב רב יהודי ( Rabin Minisre Juif) הנשען על שני לוחות  עשרת הדיברות. שני משמאל ניצב קוואקר, אשר בצרפתית מכונה Trembleur. שלישי משמאל הוא דרוויש, או איש דת  תורכי. רביעי משמאל מכונה: “בונז”, שהוא כינוי לאיש דת בודהיסטי ביפן, או איש דת סיני. Idolatre de l’Indeustan. מצד ימין נראות שלוש דמויות. הקרובה לנפוליאון הוא בישוף (Eveque) קתולי-רומי. מאחוריו בישוף אורתודוכסי יווני, והדמות הקיצונית מימין היא איש דת פרוטסטנטי. 

ידו הימנית של בונפרט  אוחזת בקלף הנושא כתובת: “חופש הפולחן” (Liberte’ de cultes) וידו הימנית מצביעה על משולש זוהר, בדמותה של השמש.

הציור הוא כנראה מתחילת תקופת הקונסולט – סוף 1799  . ניתן להסיק, כי צויר זמן קצר  לאחר שובו של  נפוליאון ממצרים. זאת ניתן ללמוד מן הפיראמידות שברקע, מכך ששערו של נפוליאון היה עדין ארוך עד כתפיו באותה תקופה ומכך ששולי כובעו מעוטרים בסרט בצבע זהב, המאפיין כובע של גנרל. ידוע לנו, כי לאחר שמונה לקונסול ראשון קצץ נפוליאון את שערותיו הארוכות והחל לחבוש את כובעו המפורסם והייחודי, נטול הסרט, אותו חבש בצורה שונה, לרוחב ולא לאורך. 

תוך כדי שיטוטיי מצאתי ציורים דומים, כנראה ע”י אותו הצייר. ישנם שינויים בהעמדת הדמויות, אולם המשותף לכולם הוא השמש המשולשת הזוהרת. באחד מהם אף רשום השם המפורש על המשולש הזוהר.

המסר אותו מבקש הציור להעביר הוא לכאורה פשוט. נפוליאון המנצח הגדול, כובש מצרים, מכניע העות’מאנים, מעניק חופש פולחן לכל.

אבל אותי סקרנה השמש המשולשת הזוהרת. מדוע משולש? מדוע לא עיגול כצורתה הטבעית של השמש?

התחלתי להתעמק בנושא ולתדהמתי גיליתי עולם חדש. גיליתי כי המשולש הוא פתח הכניסה לעולם המטפיזי של הרעיונות – רעיונות אשר הניעו ומניעים את גלגלי ההיסטוריה.

גיליתי כי המשולש שימש ומשמש ככלי קיבול לרעיונות, כפי שכד משמש כלי קיבול לנוזלים.

עולמם של המשולשים

כאן, ברשותכם, נצא לטיול קצר בעולם המטאפיזי של המשולשים בטרם נחזור למיודענו נפוליאון.

קווים ישרים קיימים בטבע בצורתן של קרני השמש, עיגול קיים בטבע בצורתה של השמש ושל גרמי השמיים, משולש אינו קיים בטבע אלא בצורה סמויה מן העין – למשל, במבנים מולוקולרים נפוצים ביותר, הנקראים טטרהדרונים, בתנועתם של חלקיקים אטומים הנקראים חלקיקי ניוטרון, באופן מופשט במבנה של האטום, והוא קיים בתודעתו של האדם. 

בצבא נהוג להתבדח ולומר כי כל דבר אחד נחלק לשלושה חלקים. אולם אין זו בדיחה והדבר נכון גם מחוץ לצבא. בני האדם חווים את המרחב הפיזיקלי שבו אנחנו חיים כמרחב תלת ממדי. בני האדם חווים את הזמן כתלת ממדי – עבר, הווה ועתיד, בני האדם חווים את גוף האדם שבו נשמתם שוכנת  כמתחלק לשלושה  חלקים עיקריים (ראש, טורסו וגפיים), ויש דבר מה במבנה התודעה האנושית המושך לאידיאות המושתתות על שלושה עקרונות המחוברים ביניהם בקשר בל יינתק. 

משחר הציוויליזציה השתמשו אידיאולוגיות גדולות, בעיקר דתיות, אך לא רק, במבנה המשולש על מנת להפיץ את המסר שלהן – מסר שהוא בעל מבנה של משולש רעיוני.

בתחילת האלף השלישי לפני הספירה נבנו במצרים מבנים משולשים עצומי מידות – פירמידות. 

בכל המיתוסים הקדמונים ולא רק הקדמוניים נמצא משולש וירטואלי – שלושה אלילים הקשורים ביניהם בקשר בל ינתק. 

אצל המצרים הקדמונים מופיעים: “אוסיריס (אל המוות), איזיס (אלת הרפואה) ובנם הורוס (אל הריפוי, ההגנה, בעל העין המסמלת ראיה אין סופית). 

 כאשר משליט המלך אחנתון את האמונה המונותאיסטית במצרים העתיקה – אמונה  באל השמש, הוא אינו מבטל את המבנה המשולש אלא מחליפו במשולש אחר: אתון (אל השמש בדמותו של המלך אחנתון),  נפרטיטי (אשתו של אחנתון), ובנם  פרעה (הוא תות אנח אמון).

במזרח הרחוק נמצא את השילוש: ברהמה (יוצר היקום), שיווה (מחריב היקום) ווישנו (מגן היקום).

במיתולוגיה של השבטים הסקנדינבים  ושל השבטים הגרמאניים מופיע האל אודין. סמלו של אודין הוא שלושה משולשים הקשורים זה לזה בקשר בורומאי, שהמאפיין אותו הוא כי אם ינותק אחד מהם, לא משנה איזה,  ייפרד הקשר בין השניים האחרים.

העולם הנוצרי אימץ את השילוש הקדוש: “האב, הבן ורוח הקודש, כפי שנקבע בוועידת ניקאה במאה הרביעית לספירה. משולש שיש בו ריבוי ואחדות בעת ובעונה אחת.

עד כמה שהדבר מפתיע גם ביהדות קיים שילוש קדוש. השם המפורש “יהווה”, הוא שילוש של שלושה זמנים – היה, הווה ויהיה. גם המשפט: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” שנועד ל”שם ייחוד שם דקודשא” מכיל בחובו משולש שקדקודיו: “שמע ישראל” “אדוני אלוהינו” (אלוהים בלשון רבים) “אדוני אחד” (אלוה בלשון יחיד). ישראל הוא הגורם המלכד את האלוהים לאל אחד.

בשלהי עידן האורות נפוצה אמונה בדבר  אגודת סתרים, שחבריה מושכים את החוטים בעולם. אגודה שנקראה האילומינטי, אשר הבסיס העובדתי שלה זהה לבסיס של הפרוטוקולים של זקני ציון. לאילומינטי מייחסים את סמל המשולש ובתוכו- עינו של הורוס – העין הרואה לאין סוף, או עין השגחה העליונה.

האילומינטי, שהם פרי הדמיון הקונספירטיבי, מפרנסים בעיקר את דמיונם הפורה של מחברי ספרי הרפתקאות היסטוריים מצמררים דוגמת “צופן דה וינצי”.  

אולם סמל האילומינטי – המשולש – הוא גם סמלם של מסדרים, חלקם  סודיים, פסאודו דתיים:

מסדר הבונים החופשיים 

מסדר הרוזיקרוסיאן.

הכת או האמונה התיאוסופית

כת או דת הסיינטולוגיה.

נמצא את המשולש בעל העין הרואה לאין סוף על גבי הדולר האמריקני.

נמצא את המשולש בעיקרון הפרדת הרשויות במשטרים הדמוקרטים.

נמצא אותו בעולם הפילוסופיה. בדיאלקטיקה של הגל מבוססת על משולש שקדקודיו: תזה, אנטיתזה, וסינטזה.

נמצא המשולש על גבי דגלים של כמעט כל אומות אירופה, ולא רק אירופה. 

נמצא אותו ב”תמות” שחרתו אומות על דגליהן, דוגמת התמה המפורסמת של צרפת: “חירות, שיוויון ואחווה”, שקיבלה תוקף חוקתי רק ב-1946, אולי כמשקל נגד לתמה הידועה לשמצה של משטר “וישי”:

“עבודה, משפחה, מולדת”.

נמצא את המשולש גם בהמנון הגרמני (הבית השלישי – שבא במקום הבית הראשון ששרת את גרמניה בתקופה החשוכה ביותר בתולדות הציוויליזציה):

“אחדות, צדק, חירות למולדת הגרמנית, אליהם נחתור כולנו באחווה, בלב ובמעש”

יכולתי להמשיך ולצייר משולשים עד אור הבוקר. 

אבל מדוע משולש?

מהו סודו של המשולש?

מדוע אימצו אידיאולוגיות גדולות דתיות, ולא רק דתיות, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, את צורת המשולש?

סודו של המשולש גלוי על פניו, וניתן להגדירו במילה אחת – הרמוניה!

משולש שווה צלעות הוא מבנה סימטרי. 

סימטריה היא המרכיב העיקרי של הרמוניה. מקור המילה “הרמוניה” ביוונית, ומשמעותה “צירוף”. היוונים כינו בשם זה את האלה, שנולדה מהזדווגותם של ̶