ב-13 ליולי 1815, כשלושה שבועות לאחר שהוא ניגף בקרב ווטרלו, בבית הזה, הנמצא באי Aix, שצורתו צורת בומרנג, באוקיאנוס האטלנטי מול החוף המערבי של צרפת, ממערב ל- Rochfort , מדרום מערב ל- La Rochelle, יושב נפוליאון ליד שולחן, לפניו גיליון נייר, הוא מחזיק עט בידו וכותב מכתב לג’ורג’ הרביעי, נסיך הכתר של אנגליה,שהוא המלך בפועל נוכח טירופו של אביו, ג’ורג’ השלישי:
הוד מלכותו המרומם
מכיוון שהנני נרדף ע”י הסיעות הקורעות את ארצי לגזרים
וכיוון שהנני נתון לשנאתן של המעצמות הגדולות ביותר של אירופה
הריני מסיים את הקריירה הפוליטת שלי,
והנני בא, כתמיסטוקלס בשעתו, לישב ליד האח בחיקו של העם הבריטי
הנני מעמיד עצמי תחת חסות חוקיו,
והנני מבקש מהוד מלכותו ליתן לי חסות זו,
בהיותו החזק ביותר, העקבי ביותר והנדיב ביותר
מבין כל אויבי.
זוהי שעה קשה ביותר עבור נפוליאון, אם לא הקשה מכולן.
הוא עומד להסגיר עצמו לאנגליה – האויבת הגדולה ביותר שלו.
ובשעה קשה זו הוא מזכיר שם: תמיסטוקלס. גיבור יווני, המנצח הגדול של קרב סלאמיס, 2300 שנה קודם לכן.
מיהו תמיסטוקלס? מדוע נפוליאון מזכיר אותו בשעה קשה זו? מה התחולל בראשו של נפוליאון ואשר גרם לו להזכיר את תמיסטוקלס.
נפוליאון הילד
כדי להיכנס לראשו של נפוליאון באותם רגעים קשים אנחנו צריכים לחזור שלושים וחמש שנים אחורנית, לנפוליאון הילד בן התשע. זה היה גילו כאשר עזב את קורסיקה, מלווה באביו ובאחיו הבכור, ג’וזף, בדרכו לצרפת, לפנימייה הצבאית בבריאן אליה נשלח ללמוד.
עוד לפני כן, בהיותו ילד בקורסיקה, נפוליאון נהג להתבודד שעות ארוכות במערה שבשיפולי ההר המשקיף על עיר הולדתו, אג’קסיו, ולקרוא ספרים שעות על גבי שעות. הוא חמק ממהלומותיה של אמו שדרשה ממנו בכל תוקף ללכת לכנסיה והעדיף לקרוא ספרים. בזיכרונותיו הוא יציין שהאדם החשוב ביותר בחייו היה הכומר Rocco מנהל בית ספרו ומורהו הראשון וכל זאת על שום שלימדו לקרוא.
נפוליאון מגיע ל- Brienne – נער מופנם ומתבודד. בתחילה הוא נתון ללעג של הנערים הצרפתים בשל מבטאו הקורסיקני הכבד ואופיו המסוגר.הם מכנים אותו Pai-au-nes “קש באף” על משקל “נפוליאונה”. הוא תלמיד טוב במתמטיקה, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, אך גרוע בלטינית ובגינוני נימוס. וכל אותן שנים הוא קורא וקורא.
כעבור חמש שנים, ב- 1785 נפוליאון נשלח לבית הספר הצבאי בפריז. הוא מסיים לימודיו בשנה במקום בשנתיים ובמעט הזמן הפנוי שמותירה לו תוכנית הלימודים העמוסה הוא קורא וקורא.
עם סיום לימודיו ב-1786 הוא נשלח, כסגן משנה, להתייצב ביחידת התותחנים La Fere בעיירה Valence.חיילי הגדוד מתאכסנים בבתי תושבי העיירה. נפוליאון מתגורר בבית משפחת קולומביה, קשר אפלטוני לחלוטין וקורא וקורא.
בתום שנה הוא יוצא לחופשת מולדת ראשונה בקורסיקה. הוא לוקח עמו שני ארגזים. אחד קטן והשני גדול. בקטן נמצאים בגדיו וחפציו האישיים, הגדול מלא ספרים.
ב-1787 מוצב נפוליאון בעיירה Auxonne בגדוד התותחנים Le Fe’re , כאן הוא מתגורר בקסרקטין ובין האימונים יושב בחדרו וקורא וקורא.
בזיכרונותיו הוא כותב:
ב-1788 עשיתי באוקסון,
כף רגלי לא דרכה בבתי הקפה, אף לא במקומות המפגש של החברה.
הייתי אוכל לחם יבש ומבריש בעצמי את בגדי,
למען יאריכו ימים כדי שלא להיות יוצא דופן לעומת ידידי
חי הייתי חיי דוב בחדרי הקטן,
עם ספריי – חבריי היחידים באותה תקופה.
כמה התאכזרתי לעצמי ע”י שחסכתי בצרכיי ההכרחיים,
ובלבד שאוכל לרכוש לי את עונג הקריאה.
וכאשר הצלחתי, ע”י התנזרותי זו לחסוך לי שני אקו.
הייתי צועד , מאושר כילד אל עבר חנות הספרים שע”י נחלת ההגמון.
לעתים קרובות הייתי ניצב לפני חלון הראווה של החנות.
ליבי עובר על הדיבר לא תחמוד,
והייתי חומד שעה אחת קודם את מה שכספי לא אפשר לי עדיין לקנות.
כאלה היו שמחותיי ומעשי הוללותי בימי בחרותי.
חייתי ממשכורתי בלבד, הייתי עולה על משכבי בעשר ומשכים קום בארבע.
הוא מתאר את עצמו באותה תקופה:
“תמיד לבדי בין האנשים,
אני מגיע לחדרי לחלום ולהתמסר כולי למלנכוליה שלי.
לאיזה כיוון היא תיטה היום?
האם לקראת המוות?
אם עליי למות,האם לא מוטב להרוג את עצמי?”
מלנכוליה, מחשבות על מוות ובולמוס קריאה שאינו יודע שובע – זהו נפוליאון המתבגר, בן ה-18-19, וכידוע אין הוא מאבד עצמו לדעת.
מה נפוליאון קורא?
הוא קורא הכול: רומנים, מחזות,ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות פוליטית, ספרי הגות וביוגרפיות.
הוא מאוד מתרשם מהרומן הטרי שלJacque Henry Bernadin de Saint Pierre – “Paul et Virginie”
הוא קורא את : “Les Liaisons Dangeureses” של Laclo
“Contemporaines” של Restif de la Bretonne
“Comte de Cominges של Francois Arnult
והספר שמשפיע עליו הכי הרבה באותה תקופה, כפי שהשפיע על צעירי כל אירופה: Die Leiden des jungen Werthers “ייסורי וורתר הצעיר” של Johan Wolfgang Goethe.
כגתה אף הוא מושפע מאוד משירת אוסיאן, שירה קלטית עתיקה, אשר חוברה למעשה אם לא לומר זוייפה ע”י סקוטי מוכשר בשם ג’ימס מקפרסון, אשר התחזה כמי שליקט אוסף קדום של שירים שעה שהוא עצמו כתבם בכישרון רב. שירה זו שהיו לה מעריצים רבים, ביניהם תומס ג’פרסון, לימים נשיא ארה”ב, היא מאבני היסוד של התנועה הרומנטית שסחפה את בני סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה, בעיקר בגרמניה. לפני שוורתר הצעיר, גיבור הספר, שולח יד בעצמו מאהבתו הנכזבת ללוטה, הוא קורא בלהט אחדים מהבלדות של אוסיאן, מהם אצטט קטע קצר המתאר את קינתו של ארמין הזקן על ילדיו: ארינדל ודאורה ועל אהובה של דאורה, ארמאר, הנספים , זה אחר זה, לנגד עיניו בידי הגורל האכזר ובידי כוחות הטבע, כאשר ארנדל מנסה לחלץ את אחותו דאורה מן הסלע בלב הים שעליו הושארה ע”י ארת הבוגד:
ארינדל הפליג בסירתו על הגלים, את דאורה להביא הלום
אז בא ארמאן בזעמו ירה החץ אפור הנוצה,
הוא שרק, ננעץ בליבך, הוי בני ארנדל,
במקום ארת הבוגד נפלת אתה.
הסירה הגיעה אל הצוק, שם כרע נפל ומת.
דם אחיך שתת לרגליך, מה רב שברך, הוי דאורה.
הגלים נפצו את הסירה.
ארמאר זינק הימה להציל את דאורה שלו או למות.
פרץ רוח אז שעט מן הגבעה אל הגלים.
הוא צלל ולא שב עוד.
על הסלע שטוף הים, .שמעתי קול קינת ביתי,
מה רבתה זעקתה, ומה עזה הייתה, ואין ביד אביה להושיע.
הרוח שאגה, והמטר הצליף כשוט בצלע ההר.
קולה רפה בטרם הפציע השחר,
היא גוועה כרוח ערב בינות עשבי הסלע,
שחה, מצער מתה, הניחה את ארמין לבדו.
מאוחר יותר, ב-.2.10.1808 יזמן נפוליאון את גתה מויימר לארפורט, אליה הוא מגיע לקראת מפגש נוסף עם הצאר אלכסנדר. הוא יציג אות את גתה בפני הפמליה שלו בעת ארוחת הבוקר באומרו: Oila c’est un homme (בלטינית Ecce Hommo, כפי שאמר פונטוס פילאטוס בהצביעו על ישו ככתוב בברית החדשה).
גם מחזות רתקו את נפוליאון הצעיר ובמיוחד אלו של פייר קורניי (1606-1684) ושל זאן ראסין (1639-1699), בני המאה השבע עשרה.
נפוליאון הוקסם במיוחד משני מחזות של קורניי: Cinna ו- Le Cid, אלו טרגדיות פסיכולוגיות שהיסוד העלילתי בהן הוא משני והדרמה העיקרית מתרחשת בנפשן של הדמויות. במחזות אלו יש התנגשות בין רגש האהבה ובין רגש הכבוד העצמי, כאשר הכבוד הוא הגובר. הכבוד אינו יודע פשרות.
הדרמה ב-Le Cid ( מערבית “אל-סיד”) מתרחשת בספרד. רודריגו נדרש לנקום את עלבון אביו אלא שהעולב הוא אביה של אהובתו Chiming והוא נקרע בין רגש החובה והכבוד ובין אהבתו. הוא בוחר ברגש הכבוד ובכל זאת אחרי התפתלויות הנפש המחזה מסתיים בטוב.
Cinna היא דרמה של חסד, המתרחשת בחצרו של אוגוסטוס קיסר. הקיסר מוציא להורג אחד מאנשי חצרו, ובתו של ההרוג שואפת נקם ומשדלת את קינה, המאוהב בה, להתנקש בקיסר. המזימה מתגלית עקב הלשנה וקינה לוקח את כל האחריות על עצמו. אוגוסטוס אחוז הזעם עוצר בעצמו ומוחל לקינה לאחר שמתברר לו כי הונע ע”י רגשות נאצלים. הצגת מחזה זה נאסרה ע”י הצנזורה בתקופת הדירקטוריון, איסור שהוסר ע”י נפוליאון.
לימים, בהיותו קיסר, יצפה נפוליאון במחזה זה 12 פעמים, יותר מכל מחזה אחר (יש לציין כי נפוליאון צפה במשך חייו ב-177 מחזות של טרגדיות). הדבר המעורר בו התרגשות רבה במיוחד הוא המחילה הניתנת מעמדה של כוח.
על קורניי אמר נפוליאון כי אילו היה בן תקופתו היה מעלה אותו לדרגת נסיך.
נפוליאון קורא את מחזותיו של זאן ראסין: Andromaque, (אהבת פירוס, בנו של אכילס לאלמנת הקטור), Iphagenie (בתו של אגממנון המוצאת להורג ע”מ לאפשר לצי היווני להפליג בים), Phedre ועוד.
נפוליאון קורא את Zaire של וולטייר. מחזה טרגי מתקופת הצלבנים. מחזה זה היה אהוב עליו והוא נהג לקרוא בו בערבים בהיותו בסנט הלנה בפני הפמליה לו, והיה מפסיק רק על מנת לומר: Madam Bertrand vous ete dormee? עד שמדם ברטראן וגורגו שנפשם קצה בערבי קריאה אלו העלימו את הספר.
הוא קורא את ספרו של Abbe Reynal מן האנציקלופדיסטים, אחד האנשים שהשפעתם עליו הייתה רבה, Histoire Philosophique et Politique de Etablissement et de Commerce dans les Deux Indes (1770) מסמך אנטי קולוניאלי ואנטי עבדות אשר נאסר לפרסום לפני המהפכה. נפוליאון מתכתב עם Abbe Reynal והלה אומר לו כי כל בחור צריך שיהא לו “מנטור” רוחני.
ואכן, נפוליאון בוחר לו “מנטור” רוחני בדמותו של זאן זאק רוסו. הוא קורא את ספרו “Du Contrat Social””האמנה החברתית “. ספרו של רוסו מלווה אותו לכל מקום.
נפוליאון מושפע מאוד מן “הוידויים” Confession של רוסו, אליו הוא מרגיש קרבה רבה במיוחד, אולי משום שגם רוסו נותק מעיר מולדתו ג’נבה וחי בצרפת. בואלנס נפוליאון אוכל דובדבנים, עם קרולין קולומביה, בביתה התגורר, וזאת כמו רוסו הצעיר האוכל דובדבנים עם מדאם דה-וארן אשר אימצה אותו כמאהב על אף היותה מבוגרת ממנו בשנים לא מעטות. אולי זו הסיבה שלנפוליאון יש נטייה לנשים מבוגרות ממנו בצעירותו.
הוא קורא גם את ה-“מכתבים פרסיים” ואת -“רוח החוקים” של שרל לואי דה סקונדה, הברון דה מונטסקיה.
הוא קורא ספר גיאוגרפיה של Abbe Lacrois וכמנהגו לרשום הערות בשולי הכתוב, הוא כותב ארבע מלים המדהימות את העולם עד היום, מלים שנכתבו ברוח נבואה מצמררת.: “סנט הלנה אי קטן …”, זאת ב-1788, 27 שנה לפני שהוגלה לשם.
אבל מכול הספרים הספרות ההיסטורית היא זו ששבתה את ליבו ותפסה מקום מרכזי בקריאתו. קריאת ההיסטוריה שהחלה בצעירותו הלכה והתרחבה, הלכה והעמיקה במשך כל שנותיו לעתיד לבוא, והיא זו שהטביע את החותם העמוק ביותר בנפשו.
ספרי ההיסטוריה שקרא נפוליאון
הומרוס (איליאדה – את האודיסאה אהב פחות), וירגיליוס, ליויוס, קיקרו, יוליוס קיסר (מלחמת גליה).
היסטוריה של אבירי מלטה – ספר חובה בבריאן, חיי פרידריך השני “הגדול”, ועוד רבים אחרים, אולם הספר שהשפיע עליו יותר מכל הוא: ” החיים החופפים” או “חיי אישים” של פלוטארכוס, הידוע אצלנו בתרגומו לעברית תחת השם: “אנשי יוון ורומי.
פלוטארך, שנולד במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה בכירנאה ביון ולימים נעשה אזרח רומאי, כתב בהקדמה לספרו:
“תכלית הספר לעורר בקורא רצון לגדולה אמיתית ולכל מידה אצילית.
התחלתי לעסוק בביוגרפיות לטובת אחרים, אבל לאחר זמן,
משכתי ועמדתי באהבה בעיסוק זה גם למען עצמי,
מפני שההיסטוריה משמשת לי כמין מראה שאני משפר לפניה את חיי
ומשווה אותם למידות של הגדולים ההם.
התעסקות זו דומה להתחברויות שמתחבר אדם בחיי היום יום,
לשותפות של חיים.
כאילו אירחנו את הגדולים האלה בביתנו בזה אחר זה.
היש לבני אדם עונג גדול מוזה?”
פלוטארך מעיד על עצמו בהקדמה לספרו כך:
“איני כותב היסטוריה אלא מתאר חיי אדם.
הרי הנהדרים שבפעלים לא תמיד יש בהם כדי לגלות
תכונה טובה או רעה, מהי.
אבל מעשה פחותף אמירה או הלצה,
פעמים שהם מראים את אופיו של אדם
בבהירות גדולה מקרבות רבי הרג,
ממערכות אדירות ומכיבוש ערים”
פלוטארך כעדותו עוסק הרבה באנקדוטות (מילה יוונית) שפירושה
“תאור מעשים של כול יום
קטני ערך כשלעצמם
אבל יש בהם להאיר באור בהיר
את הלכות האדם ואת אישיותו,
להראותם לשבט או לחסד,
כמות שהם, בלי כחל ושרק”
ספר זה המספר, בין היתר, את סיפוריהם של אותם הגדולים, ביניהם: פריקלס, אלכסנדר הגדול, סולה, מריוס, קיקרו, וכמובן, יוליוס קיסר. אך מכל גיבוריו של פלוטארך מצא נפוליאון הצעיר את בן דמותו , בתמיסטוקלס, עליו מספר פלוטארך:
“תמיסטוקלס יצא ממשפחה פחותה ביותר,
ומולדתו לא יכלה לסייע בידו להגיע למדרגה רמה,
המנחילה לאדם כבוד ותהילה.
עוד מילדותו שאף ברוח לוהטת, בבינה חריפה ובנטייה יתירה,
לעלילות גדולות ולעסקי המדינה.
את שעות הפנאי מלימודיו
הוא לא היה מבלה במשחקים ובבטלה,
כדרך נערים שכמותו, אלא היה עורך וסודר,
בינו ובין עצמו, נאומים, שהיה בהם משום קטגוריה או סנגוריה לאחד מפני גילו.
משום כך אמר לו מורהו לעתים קרובות.
סופך נערי שלא תהיה מקטני עולם, אלא מן הטובים ביותר,
או מן הרעים ביותר.
בכל אותם המקצועות הלימודיים, שיש בהם משום שיפר המידות,
או משום תענוג ועידון החיים,
הוא לא התעסק אלא מתוך מורת רוח יתירה.
כנגד זה התמכר בכישרון ובשקידה, שאינה מתאימה לנער בן גילו,
לאותם הלימודים המחדדים את השכל, ושיש בהם צורך לחיי היום יום.
לפיכך, יש אנשים שהיו סבורים שהם בקיאים ומשכילים ממנו באומנויות הנאות והמעודנות,
והיו לועגים על מיעוט ידיעותיו בעניינים אלה.
על כך השיב: אמת הדבר שאיני יודע לפרוט על פי הנבל או להקיש על מיתרי כינור,
אבל יודע אני היטב להפוך מדינה קטנה ופחותה למדינה גדולה ומפורסמת.
אין פלא כי נפוליאון מזדהה במיוחד עם תמיסטוקלס. גם נפוליאון יצא ממשפחה פחותה יחסית למשפחות האצולה שעם בניהן למד בבריאן ואח”כ בבית הספר הצבאי בפריז.
מיהו תמיסטוקלס?
תמיסטוקלס הוא הגיבור הבלתי מעורער של קרב סלאמיס (480 לפנה”ס). המלך הפרסי, כסרקסס, חוזר ליוון עשר שנים לנקום את המפלה שנחל אביו דריוש הראשון במארטון.הוא מגיע בראש צבא ענק, על מנת ללמד את היוונים לקח אחת ולתמיד. שלוש מאות ספרטנים, בראשות מלכם ליאונידס חוסמים את מעבר תרמופיליי, מעכבים את הצבא הפרסי הגדול ומתים בגבורה עילאית כיאה לספרטנים למעט אחד שיספר את סיפורם. תמיסטוקלס, המצביא האתונאי, המפקד על כוחות יוון, מורה על נטישת אתונה, שאינה יכולה לעמוד בפני הצבא הפרסי ומעמיס את הצבא היווני על אוניות הממתינות לפרסים בסלאמיס, מפרץ המאפשר ליוונים לבטל את היתרון הכמותי של הפרסים, ובקרב ימי מבריק הוא מביס את הצי הפרסי. כסרקסס נסוג מיוון הנושמת לרווחה. הוא לא ישוב עוד.
“על תמיסטוקלס מספר פלוטארך:
“אחרי המלחמה התבונן תמיסטוקלס במתים,
שפלטו גלי הים אל החוף,
וכשראה כי כמה מהם מקושטים בצמידים ובשרשרות זהב
אמר אל אחד מבני לווייתו:
את החפצים האלה קח לעצמך,
שהרי אינך תמיסטוקלס”
כאשר נפוליאון התמנה לקונסול ראשון אחרי הפיכת ה-18 בברימאר הוא נכנס לארמון הלוכסנבורג יחד עם שני הקונסולים האחרים: אבה סייז ורוג’ר דורוק. אחד מהשניים, שהיו קודם לכן חברים בדירקטוריון, מצביע על שידה המונחת בצד ואומר לחבריו כי מוסתרים בה שמונה מאות אלף פרנק, קופה קטנה שקיומה שמור בסוד, ומציע לשניים האחרים לחלק ביניהם את השלל, ונפוליאון משיב: “את הכסף הזה חלקו בין שניכם לבדכם”. אני בטוח כי בינו ובין עצמו הוא המשיך ומלמל: “שכן אינכם נפוליאון”.
קריאת ההיסטוריה שלהבה את דמיונו של נפוליאון הצעיר כפי שאמר לימים לשלישו קולנקור:
“קריאת ההיסטוריה נתנה לי עד מהירה להרגיש
שאני יכול להשיג את מה שהשיגו האנשים,
הניצבים בדרגות הגבוהות ביותר,
למרות שלא הייתה כל מטרה בפני,
ולמרות ששאיפותיי לא היו מעבר לקידום לדרגת גנרל”.
נפוליאון ראה בספרי היסטוריה לא רק היסטוריוגרפיה אלא פילוסופיה שלמה, כפי שכתב בסנט הלנה לקראת מותו:
“עצתי לבני שיקרא ושיהגה לעתים קרובות בספרי דברי הימים.
רק הם מהווים את הפילוסופיה היחידה והאמיתית,
עליו לקרוא ולהגות במלחמותיהם של המצביאים הגדולים.
זוהי הדרך היחידה ללמוד ולשנן את דרכי המלחמה.
דרך אחרת אינה קיימת”.
וכמו תמיסטוקלס הוא עובד על עצמו מגיל קטן על מנת להידמות לאותם הגדולים עליהם הוא קורא בספרים, בהיותו קיסר הוא אומר לאחד בשם Mole:
“אל תחשוב שאין לי לב רגיש כמו ליתר האנשים.
היה עלי לפתח הרגל של שליטה עצמית, על מנת שלא ליתן לרגשותיי להיחשף.
עוד מילדותי המוקדמת ביותר עבדתי לנתק את הקורד,
שעכשיו אינו משמיע לי כל צליל.
ללא עבודה זו על עצמי, האם אתה סבור שהייתי יכו לעשות מה שעשיתי?”
או במקום אחר אמר:
כדי למלוך על צרפת צריך אדם להיוולד בצל הגדולה,
לחיות עוד מילדותו בארמון המוקף משמרות,
או, להיות אדם שמבטן ומלידה נועד להצטיין,
ולעלות בכוחות עצמו על זולתו”
פלוטארך מחזק אצל נפוליאון את התחושה שההיסטוריה נקבעת ע”י המנהיג הבודד, ע”י האינדווידואל המוביל את האנשים. לא העם מוליך תהליכים היסטוריים (טולסטוי) אלא אנשים בודדים , יחידי סגולה. רק אלה מסוגלים לאחד עמים, ייסד ממלכות, להרחיב גבולות הארצות, להקים מוסדות שיכשירו פריחה של תרבות, וכך הוא אומר:
“נוכחותו של המצביא הכרחית במקום.
המצביא הוא הראש, המצביא הוא הסך הכול,
כול כולו של הצבא.
לא לגיונות רומא הכניעו את ארץ גליה, אלא יוליוס קיסר הוא שהדבירה.
לא צבאה של קרתגו הכניס חיל ורעד בלבות צבא הרפובליקה בשערי רומא-
אלא חניבעל עשה זאת.
לא גדודי מקדוניה הגיעו עד הודו- אלכסנדר הגדול הוא שהגיע.
לא צבא צרפת הוביל את סערת הקרב על לוואזיר – טוריין הוא שהוביל.
לא צבא הפרוסים הגן במשך שבע שנים ארוכות על המולדת
מפני שלוש המעצמות הגדולות של אירופה – אלא פרידריך הגדול”
הדימויים ההיסטוריים מלווים את נפוליאון כול חייו בכל אשר ילך. הוא רואה את העולם הסובב אותו בספקטרום רחב יותר, ספקטרום היסטורי. הוא קיסר רומאי ואנגליה היא קרתגו . כאשר הוא יוצא למצרים דמותו של סקיפיו אפריקנוס היוצא לצפון אפריקה על מנת ללחום בקרתגו,מלווה אותו ועימה הוא מתייעץ בשעה שתיים בבוקר לפני קרב. בפקודת היום לקראת ההלגה בראש הצבא למצרים, ב-12.4.1798 הוא כותב:
“חיילים, Soldats
הנכם כנף מכנפי המחנה שנועד להתקיף את אנגליה.
ידעתם מלחמת הרים, עמקים, צרתם על ערים.
עכשיו תנסו כוחכם במלחמת הים.
ליגיונותיה של רומא שיש ודמיתם להם בלא להגיע לדרגתם,
לחמו בקרתגו על ים זה עצמו, ובשפלת זאמה. הניצחון מעולם לא פנה להם עורף כיוון שבכול זמן ובכול עת היו אמיצים, סבלנים, עומדים בפגעי הליאות, ממושמעים ומלוכדים.
חיילים!
עיני אירופה עוקבות אחר כול מעשיכם,
מאורעות גדולים נכונו לכם,
מבצעים, קרבות, סכנות ועייפות שיהא עליכם להתגבר עליה.
מעשיכם לעתיד לבוא יעלו עשרות מונים על כול שפעלתם עד היום.
למען שגשוגה של המולדת, למען אושרו של האדם, למען תהילתו של כול אחד ואחד מכם!!!”
זהו נאום רומאי ברוחו המותאם לרוח התקופה המהפכנית. תהילה היונקת מן העבר המפואר ואושרו של האדם – מושג מודרני, שלא תמצאו אותו ברומא.
מדאם קלייר דה רמוזאט, מבנות הלוויה של ג’וזפין, מספרת על שיחתה עם נפוליאון בבולון ב-1803. נפוליאון חיבב אותה, יתכן משום שהייתה יפה במיוחד ואולי גם פקחית, והתוודה בפניה:
“כאשר נכנסתי לשירות הצבאי, השתעממתי בקסרקטין.
התחלתי קורא רומנים והוקסמתי ממה שקראתי
ניסיתי לכתוב בעצמי.
הדבר עורר את דמיוני והתחלתי לערבב אותו עם עובדות שלמדתי במהלך חיי.
שעשעתי עצמי ע”י כך שהשוויתי את חלומותיי עם המציאות..
יצרתי עולם אידיאלי בעיני רוחי,
ואז בדקתי במה שונה עולם אידיאלי זה מהעולם בו מצאתי את עצמי”
ואכן נפוליאון אינו רק קורא נלהב. עוד בטרם העלה בחלומותיו הפרועים ביותר כי יגיע לשלוט על חצי העולם ביקש להיות סופר של רומנים. כוח דמיון עשיר היה לו מבטן ומלידה ואולי זוהי אחת התכונות אשר עזרו לו לתכנן את הקרבות.
על כוחו של הדמיון רב העוצמה, ככוחו של הגורל, כותב נפוליאון בזיכרונותיו:
“מה רבה עצמתו של כוח הדמיון.
הנה אנשים שלא הכירוני הכרות של ממש.
אנשים שמימיהם לא ראוני, אבל הם שמעו את שמעי
והם מוכנים לעשות הכול למעני.
תופעה מוזרה זו מתחדשת וחוזרת בכול התקופות,
בכול הארצות, בכול הדורות.
דבקות, אדיקות וקנאות קוראים לה.
כן, הדמיון הוא שליט העולם.
השלילה אוכלת בכול פה במוסדותינו המודרניים,
משום שאין בהם זכר לניצוץ שידליק את כוח הדמיון בנשמת האדם.
רק כוח זה עשוי למשול באדם,
שכן בהיעדר הדמיון, מהו האדם אם לא בהמה גסה”.
חיבורו הראשון הידוע לנו הוא מ-3.5.1786 מתקופת שהותו בואלנס (והוא בן17): “על ההתאבדות”. למרות השם אין המדובר ברצון להתאבד אלא בחיבור פטריוטי על הנכונות להקריב הכול למען קורסיקה.
בעקבות חיבור זה כותב נפוליאון: “על השלטון הנצלני והאוזורפטורי בשתיים עשרה מדינות אירופאיות” (כנראה בהשפעת חיבורו של Reynal ובעקבות חיבוריו של זאן זאק רוסו).
ב-22.7.1787 הוא כותב : “פגישה בPalais Royal”” על פגישה עם זונה צעירה בארקאדת העמודים של פאלה רויאל.
ואז הוא כותב שני סיפורים די הזויים:
“Le Masque de Prophete” על שיח’ צעיר וכריזמתי בשם חאכם הסוחף אחריו המונים והמורד במהדי, אלא שבעטיה של מחלה פניו מושחתים והוא חובש מסיכה- דבר המגביר את ההערצה אליו. הסיפור מסתיים במוות המוני של חסידיו המורעלים על ידו ובהתאבדות מפוארת שלו. ספר זה נכתב לאחר שנפוליאון קרא את ספרו של Marigny: “ההיסטוריה של הערבים בתקופת החליפות”.
וסיפור: “הארל של Essex”, סיפור דמים המתרחש בתקופת צארלס השני באנגליה. הארל של אסקס הסגפן, בן דמותו של קאטו הזקן, קושר להפיל את המלך צארלס אולם הדוכס מיורק, אחי המלך, מקדימו וכורת את ראשו בטאוור של לונדון. אשת הארל החוזה בעיני רוחה את הרצח מוצאת את סיפוקה בהדחתו של הדוכס שלוש שנים לאחר מכן. סיפור זה נכתב בהשראת ספרו של John Barrow על ההיסטוריה של אנגליה מ- 1762.
ב-1791 ב- Auxonne כותב נפוליאון חיבור על אהבה, חיבור של אדם פגוע מאוד בנפשו.
“ב Auxonne חיברתי: דיאלוג על אהבה.
לפנים הייתי מאוהב כתבתי,
וזיכרונות אהבתי משחררים אותי מן הצורך
באותן הגדרות מטאפיסיות שתפקידן אינו אלא לסבך.
האהבה, אני עומד על שלי,
היא אינה קיימת.
לדעתי מחבלת האהבה בחברה ובאושרם האינדווידואלי של בני האדם.
בקיצור, האהבה, יותר משהיא מועילה לאדם, היא מזיקה לו.
ויהא זה חסד מן השמים לעקור אותה מן השורש ולשחרר את עולם מכבליה.”
זמן קצר לאחר מכן, באותה שנה, 1791, מתחיל נפוליאון, בן ה-22, לעבוד על מאמר, במסגרת תחרות חיבורים שיזמה האוניברסיטה של ליון, בנושא: “מהן האמיתות והרגשות החשובות ביותר שבני האדם זקוקים להן על מנת להיות מאושרים?
תחרות זו מזכירה את תחרות החיבורים שהתקיימה 41 שנים קודם לכן ביוזמת האוניברסיטה של דיזון, בנושא: “האם ביסוס המדעים והאומנויות תרם לזיכוך המידות?”, אדם צעיר עלום שם שניגש לתחרות זו וזכה בפרס הראשון קנה את עולמו בכך. היה זה זאן זאק רוסו. ארבע שנים מאוחר יותר פרסם את מאמרו המפורסם יותר: , “מהם המקורות לאי השוויון בין בני האדם”, מאמר שתולים בו את האחריות לשינוי פניה של אירופה ולפרוץ המהפכה הצרפתית.
נפוליאון יוצא לחופשה נוספת בקורסיקה על מנת לכתוב את המאמר. הוא משקיע בו מאמץ רב ומגיש את חיבורו שנפתח כך:
“אחרי השנים נטולי הדאגות של הילדות, מגיע הזמן בו מתעוררות השאיפות.
זרועותיו החסונות וצרכיו של האדם דורשים עבודה.
הוא מסתכל מסביב ורואה שהאדמה חולקה בין מתי מעט, ומשרתת אותם לצורך חיי פאר ושפע.
הוא מתחיל לשאול את עצמו: מהן הזכויות של אנשים אלו?
מדוע להולכי הבטל יש הכול ואילו לעובדי הכפיים כמעט שום דבר.
ולבסוף, מדוע לא נשאר לי דבר, אני, שיש לי אישה ואב זקן לדאוג להם.
הוא ממהר אל הכומר שהוא הסמכות הרוחנית שלו, ומעלה בפניו את ספקותיו.
האנשים, משיב הכומר, אינם צריכים לחשוב על הקיום החברתי,
אלוהים הוא המשגיח על הכול. האמן בהשגחתו!!
חיים אלה אינם אלא מסע אל העולם הבא.
הכול מוכרע על פי צדק, שאל לנו לנסות להביו.
האמן, ציית! לעולם אל תטיל ספק,ועבוד! זוהי חובתך!
נפש גאה,לב רגיש ואינטליגנציה טבעית אינם יכולים להשלים עם תשובה זאת.
הוא מבקש למצוא תשובה במקום אחר.
הוא פונה לאדם החכם ביותר במדינה – עורך-דין.
אדם חכם,פונה הוא אליו: פירות האדמה חולקו, ואני לא קיבלתי דבר?!
האדם החכם מחייך בנינוחות ולוקח אוו אל חדר העבודה שלו.
ושם הוא מציג בפניו: עסקה אחרי עסקה, חוזה אחרי חוזה, צוואה אחרי צוואה,
ומוכיח לו את חוקיותה של החלוקה עליה הוא מתלונן.
מה זאת?! האם אלו זכויותיהם של האנשים האלה? אומר הוא בכעס.
זכויותיי שלי קדושות יותר, בלתי ניתנות לערעור, אוניברסאליות יותר.
הן נולדו עם זעתי, הן זורמות בדמי, הן נכתבו ע”י ליבי וע”י שריריי,
הן הכרח של קיומי, ומעל לכול של אושרי!!
ובעודו מדבר, הוא חוטף את המסמכים ומשליך אותם אל האש”
השופטים דחו את החיבור, ודוברם תארו: “חיבור של עניין מועט, חסר סדר, משתרע על יותר מדי נושאים, מבולבל וכתוב גרוע מכדי שימשוך את תשומת לב הקורא.
לימים,בהיותו קיסר, מוצא טאליראן את החיבור ומביאו לנפוליאון בסברו כי הדבר ישמחו.
נפוליאון מביט בדפים, ובלי אומר ודברים משליך אותם אל האש.
ביולי 1793 לאחר גרושו מקורסיקה מסופח נפוליאון כבריגדיר גנרל לצבא הדרום בפיקודו של קארטו, ובזמן המצור על מרסיי המוחזקת ע”י המלוכנים הוא מחבר פאמפלט פוליטי: Le Souper au Beaucaire. שיחה בין ארבעה סוחרים ובין חייל מצבאו של קארטו בפונדק בעיירה Beaucaire ע”י אביניון. החייל מסביר לסוחרים את חוסר התוחלת בהתנגדות לצבא ול”אנשי ההר”- “Les Montagnards” פאמפלט זה יוצא לאור במימון האסיפה המחוקקת (הקונבנט), המתאר את המסמך כתמציתי, אלגנטי ויעיל.
ואז ב-1795 בסביבות ספט’ מגיע החיבור, שהוא פסגת יצירתו הספרותית: Clisson et Eugeuny
קליסון הצעיר, חייל מבריק מקדיש עצמו לחלוטין למלחמה למען המולדת.
קנאה ולשונות רעות גורמות לו לפרוש מהחיים הציבוריים אל הכפר.
בכפר שוקע במלנכוליה ובמחשבות על הטבע.
יום אחד, כאשר הוא מטייל באזור מרחצאות Champvert הוא פוגש שתי עלמות: אמילי ואג’ניץ
אמילי היא היפה מהשתיים והוא נכבש בקסמיה.
אג’ני ביישנית ומגלה חשדנות כלפיו.
אולם היוצרות משתנות. קליסון מתאהב באג’ני והם מתחתנים.
הם חיים חיי אושר ואהבה, עד שאג’ני חולמת חלום נורא, על גורל אכזר שיפגוש את משפחתה.
ואכן, המולדת בסכנה וקליסון נחלץ לעזרתה להגן עליה.
הוא נפצע בקרב ושולח את חברו Berville לשמור על אג’ני.
Berville הצעיר מתאהב באג’ני והיא בו.
אג’ני מפסיקה לכתוב לקליסון.
קליסון שבור מצער כותב מכתב פרידה לאג’ני
ומשליך עצמו למקום המסוכן ביותר במלחמה, ומת מות גיבורים.
הסיפור רווי אנלוגיות לנפוליאון עצמו, לדמויות מחייו ולגיבורים היסטוריים.
דמותו של קליסון, שהוא מודל של נפוליאון עצמו, שאולה מאחד מחבריו Sucy de Clisson שהוא צאצא של Clisson de Josselin שהיה מקורב לBertrand Guesclin מצביא ידוע במלחמת 100 השנים, וגיבור בספרה של ברברה טוכמן : Distant Mirror (ראי רחוק). אותו קליסון היה ידוע באומץ ליבו ובגאוותו. הוא מסמל פטריוטיות עבור נפוליאון. כאשר נפוליאון מתמנה ב-1798 למפקד צבא אנגליה הוא מבקש ממזכירו בוריאן 50 כרכים וביניהם שני כרכים אודות “חיי ברטראנד גאסקולין”.
גם השם Berville קשור ל-Guesclin. Guyard de Berville הוא שם ההסטוריון שחיבר את הספר “חיי ברטראנד גאסקולין” והיה זה ספר לימוד חובה בבתי הספר הצבאיים באותה תקופה. הספר כתוב בפשטות, מטיף לעבודה קשה ומחנך להיות “קצין וג’נטלמן”. יש להניח כי נפוליאון הכיר את הספר בבריאן. תוכלו למצוא עותק של הספר ב-Bibliothecque Nationale de France ועליו יש פתק בלטינית מ-1787 המציין כי הספר ניתן כפרס הצטיינות לאחד התלמידים– 3 שנים לאחר גמר לימודיו של נפוליאון.
שתי הבחורות אמילי ואג’ני הן שתי האחיות לבית קלרי. אמילי היא ז’ולי, אשתו של ג’וזף, ואג’ני היא דזירה-אג’ני, אהובתו של נפוליאון, ולימים אשתו של ברנדוט ומלכת שבדיה.
זהו חיבורו הפיקטיבי האחרון הידוע של נפוליאון, ואכן מעתה והלאה הוא יכתוב את סיפורו המדהים ביותר, סיפור שלא נכתב על נייר אלא על דפי ההיסטוריה. סיפור שאין שני לו.
ואז אנו מגיעים לנפוליאון היושב באי Aix ועומד להסגיר עצמו לאנגלים. כל חייו עוברים לנגד עיניו. הוא מבין כי זהו אכן סוף הקריירה הפוליטית שלו, אך רק תחילתה של אגדת נפוליאון. הוא זוכר את הנער השואף לגדולות בבריאן והוא חוזר שוב לתמיסטוקלס, אך לא לתמיסטוקלס הצעיר והמנצח אלא לתמיסטוקלס המובס ע”י בני עמו, היוונים. אותו תמיסטוקלס, המנצח הבלתי מעורער בסאלאמיס אך רדף בערוב ימיו ע”י בני עירו האתונאים שביקשו להרגו על אשר היה גדול מדיי עבורם. והוא נזכר כיצד מתייצב תמיסטוקלס בפני המלך הפרסי, גדול אויביה של יוון ואת תיאורו של פלוטארך על מפגש זה:
“כשהובא תמיסטוקלס אל המלך, ארתחשסתא ארתכסרקסס,
השתחווה לפניו אפיים ארצה וקם ועמד דומם.
המלך שאלהו, ע”י מתורגמן, מיהו, ותמיסטוקלס החזיר לו תשובה זו:
מלך גדול ומרומם. הנני האתונאי תמיסטוקלס.
והנני בא אליך כבורח הנרדף ע”י היוונים.
אמנם גרמתי לפרסים רעה רבה, אולם הטובה שעשתי עימם, גדולה ומרובה ממנה.
שהרי אני האיש אשר עיכב בידי היוונים מלרדוף אחריהם.
ושעשה עימם את הטובה הזאת, שעה שארץ יון ניצלה סכנה
והייתה בטוחה מפחד האויב.
השתעבדתי כולי לגורלי. והנני בא הנה במחשבה
למצוא חן וחסד מלפני מלך נדיב לב שיכפר לעווני.
יהיו משנאיי לך לעדים, כמה רבה הטובה שעשיתי עם הפרסים,
והשתמש במצבי בכדי לגלות באמצעותו לעיני הבריות
את נדיבות רוחך, ולא בכדי ליתן סיפוק לחמתך.
אם אתה מחייני הרי אתה מחייה נפש אדם המבקש מחסה ומקלט.ה ממית
ואם אתה ממיתני, דע לך כי הנך ממית את אויבם של היונים!
המלך לא השיב לו דבר, אלא השתאה לאומץ ליבו,
ולגדולת רוחו של האיש העומד לפניו.
ואז הוא לוקח את העט וכותב לג’ורג’ הרביעי, מלך אנגליה.
“מלך גדול ומרומם!
מכיוון שהנני נרדף ע”י הסיעות הקורעות את ארצי לגזרים,
ומכיוון שהנני נתון לשנאתן של המעצמות הגדולות ביותר של אירופה,
הריני מסיים את הקריירה הפוליטית שלי
ובא, כתמיסטוקלס בשעתו.
אלא ש- Perfidious Albion (אנגליה הבוגדנית) אינה נוהגת כמלך הפרסי אשר שיכן את תמיסטוקלס בארמון אלא שולחת את נפוליאון אל הסלע השחור שבלב האוקינוס האטלנטי אשר בו ימצא את מותו.
ואז בעומדו על הסלע מסתכל נפוליאון על חייו ואומר:
Quel Roman Pourtant Que Ma Vie איזה רומן בכל זאת היו חיי!
צדק פסקוואלה פאולי, המנהיג הקורסיקני, שנפוליאון העריצו ושזיהה את תאוות התהילה האצורה בצעיר הנמהר ואמר לנפוליאון ביום בו ביקרו בשדה הקרב של פונטה-נובו בקורסיקה:
” אתה, נפוליאון, אין בך שום דבר חדש, אתה כולך פלוטארך!!”.
