עתה הוא בחופשתו הראשונה מבין חמש חופשות אותן יעשה בקורסיקה במהלך שבע השנים הבאות. שבע שנים שתהיינה הרות גורל בהיסטוריה של צרפת ושל העולם, שבע שנים שתהיינה הרות גורל בחייו של נאבוליו.
שבע שנים בהן יהפוך נאבוליו מפטריוט קורסיקני, אידיאליסט, לאויב העם בעיני חלק מן הקורסיקנים והוא יגורש מן האי, הוא וכל בני משפחתו עמו, לאחר שרכושם יוחרם, ביתם יועלה באש, והם ימצאו עצמם כפליטים חסרי כל בצרפת. שבע שנים החותמות את הפרק הראשון בחייו של נאבוליו, אשר מעתה אקרא לו בונפרטה, ואשר כותרתו “קורסיקה” ואשר בעקבותיו יחל הפרק שכותרתו “צרפת” ואשר בו במקום לשחרר את קורסיקה מעולה של צרפת יהפוך בונפרטה את צרפת לכלי שרת בידיו על מנת להשתלט על מרבית שטחה של אירופה והוא יהפוך לאדם החזק ביותר בדורו, ולאחת הדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה מאז ומתמיד.
לתפנית זו הובילו שתי סיבות עיקריות. האחת, המהפכה הצרפתית, שהתירה את כבלי המוצא מגאונותו של בונפרטה ואפשרה לה להתפרץ, והשנייה, האדם. האדם אשר שינה את מקומו של בונפרטה וכתוצאה מכך גרם לשינוי מזלו. האדם ששמו – פסקוואלה פאולי.
כיצד התגלגלו הדברים? את זאת אספר לכם מחופשה אחת לשנייה.
חופשתו הראשונה של נאבוליו בקורסיקה
חופשתו הראשונה של בואונפרטה, נמשכה כשנה, מספטמבר 1786 ועד ספטמבר 1787 ובמהלכה לא היו אירועים מיוחדים לבד מפטירתו של המושל מרבף חמישה ימים לאחר הגעתו של בונפרטה לאי. מצבה הכלכלי של אמו, לטיציה, היה חמור ביותר והוא הורע עוד יותר לאחר לכתו של מיטיבה, המושל.
הפטרון של המשפחה, Archdeacon Luciano בן ה-68 , אשר ישב תרתי-משמע על הקופה המשפחתית, היה קמצן מאין כמוהו מה גם שבאותם הימים הוא לא תפקד בהיותו מרותק למיטתו סובל מגאוט. ובונפרטה מעביר זמנו בשוטטות ברחבי אג’קסיו ובסביבותיה ובכתיבת מכתבים לפריז על מנת לממש הבטחה כספית שניתנה לאביו. ללא הצלחה.
באוקטובר 1787 חוזר בונפרטה לצרפת אולם במקום לחזור לבסיסו ב – Valence הוא יבקש להאריך חופשתו וממשיך לפריז ושם הוא ממשיך בניסיונותיו לגבות את החוב המגיע לאביו. ושם באחד מלילות החורף הקרים, ב- 27 בנובמבר 1787, הוא מאבד את בתוליו בחדר בקומה השלישית במלון Cherburg ב- Rue Four – Saint Honore (כיום Rue Vaurillers), וכל הרוצה לדעת פרטים על שהתחולל בחדר באותו הלילה מוזמן לקרוא את הכתבה מסלול טיול בגדה הימנית בעקבות נפוליאון בונפרטה.
חופשה שנייה בקורסיקה
ואז בשיא החוצפה הוא מבקש חופשה נוספת בקורסיקה על מנת להשתתף ב- Corsican Estates – אספת בעלי הקרקעות בקורסיקה וזאת על מנת לשמור על האינטרסים הכלכליים של משפחתו. מה גם שג’וזפה נסע ללמוד משפטים בפיזה שבאיטליה ובונפרטה ראה עצמו מחויב לסייע לאימו.
חופשה זו תימשך מ-1 בדצמבר 1787 ועד יוני 1788 ואז יחזור בונפרטה לצרפת אך לא ל- Valence כי אם ל- Auxonne לשם הועברה חטיבת הארטילריה La Fere. בתקופה זו מתחיל שינוי בהתנהגותו. בתחילה הוא ממשיך להתבודד בחדרו, קורא ספרים ללא הפוגה ושומר מרחק מהקצינים האחרים. כפי שהוא עצמו מעיד על כך בזיכרונותיו:
בשנת 1787 עשיתי באוקסון. כף רגלי לא דרכה בבתי הקפה, אף לא במקומות המפגש של החברה. הייתי אוכל לחם יבש ומבריש בעצמי את בגדיי כדי שלא להיות יוצא דופן לעומת ידידיי. חי הייתי חיי דוב בחדרי הקטן עם ספרי – חבריי היחידים באותה תקופה…
אבל אט אט ובמפתיע הוא נעשה חברותי, נעשה דברן, נעשה בדחן, משתתף במשחקים חברתיים, מתלוצץ על מפקדים בכירים. מרבה להתווכח בנושאים פוליטיים וקונה לו מוניטין בתחום זה בקרב אנשי העיר. בינו ובין מפקד החטיבה Baron Jean Pierre de Teil נקשר קשר אמיץ ובונפרטה מעביר זמנו בקריאה קפדנית של עקרונות הלוחמה החדשה של הארטילריה עפ”י הדוקטרינה של Jacque Antoine Hippolyte Comte de Guiber שהייתה סנסציה כאשר פורסמה.
בתקופה זו מתוודע בונפרטה לניצניה המוקדמים של המהפכה הגדולה הממשמשת לבוא. באפריל 1789 בעיירה בשם Seurre מהלך שלושים ק”מ מ- Auxonne מתלקחות מהומות בשל דרישתה של פריז להעביר אליה את מלאי החיטה שבעיירה על רקע הרעב הכבד הפוקד את הבירה בעקבות החורף הקשה של שנת 1788-1789.
כוח צבאי מחטיבת La Fere נשלח לדכא המהומות. בונפרטה הוא סגן מפקד הכוח, אבל עד אשר הכוח מגיע ל – Seurre שוככות המהומות. הכוח יישאר בעיירה כחיל מצב וכאשר שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר ההמון הפריזאי יסתער על הבסטיליה ב- 14 ביולי 1789 יישב לו בונפרטה במנזר ציורי בשם Citeaux בסמוך לSeurre- וישבח את היין הטעים שהוא לוגם לארוחת הערב.
ליבו של בונפרטה נתון לקורסיקה ובעיקר הוא מודאג בקשר למצבה של אימו המטופלת בארבעה ילדים קטנים – Luigi, לימים Louis מלך הולנד, בן העשר; Carlota-Maria ( Pauiline) בת השמונה; Maria-Annunziata (Caroline) בת השש ו- Girolamo (Jerome) בן השלוש.
באוגוסט 1789 הוא יבקש חופשה נוספת, השלישית במספר, והיא מאושרת לו בדרך נס כיוון שבינתיים התפשטה האנרכיה בכל רחבי צרפת, כוננות הוכרזה בכל יחידות הצבא והחופשות נאסרו. אבל מפקדו, הברון De Teil , מאשר לו החופשה משום שהוא עצמו חש על מנת להציל את ארמונו בחבל הדופינה אשר נבזז והועלה באש.
חופשה שלישית בקורסיקה
קורסיקה, אותה עזב ביוני 1788, אינה אותה קורסיקה אליה הוא מגיע בספטמבר 1789. כל העיניים נשואות לצרפת והאנשים צמאים לדעת את המתחולל בה. הנושא העיקרי הוא הפוליטיקה. ויכוחים ניטשים בכיכרות המרכזיות.
אחרי כיבוש הבסטיליה הרוח המהפכנית מנשבת בכל רחבי האי. בבאסטיה נבחרת מועצת עירייה מהפכנית והמושל נאלץ לענוד את שלושת הצבעים. בקורטה משתלט ההמון על הארכיב הממשלתי שבו שמורות הרשימות של חובות התושבים ומעלה אותו באש.
באג’קסיו בתהלוכה לרגל חג ה- Assumption מונף הדגל הקורסיקני – ראש של מורי שחור מעוטר בשלושת הצבעים, הבישוף נשלף מביתו ומאולץ לחבוש את הכומתה המהפכנית. מוקמת מועצה מהפכנית ( Comite Patriotique). אשר ג’וזפה נמנה על חבריה. אספות פוליטיות מתכנסות בכל רחבי האי. כמרים נזרקים ממשרותיהם. רגש האיבה לשלטון הזר הצרפתי מתערבב עם רגשי אהדה ואחווה לאזרחים הצרפתים.
המאבק ניטש בין שתי קבוצות עיקריות. האחת, תומכי הממלכה הצרפתית הכוללת אצילים ומכובדים אשר הפיקו תועלת מרובה, בעיקר תועלת חומרית מהקשר עם השלטון הצרפתי, והשנייה, הכוללת צעירים מוכשרים ושאפתנים, שהפיקו תועלת מועטה אם בכלל מהקשר עם השלטון הצרפתי.
האחים לבית בונפרטה נמנים על קבוצה זו יחד עם בני משפחות מכובדות אחרות כמו Pozzo di Borgo, Colonna Cesaris, Arenas, Salisetis. חברי קבוצה זו מכנים עצמם ה”פטריוטים” על מנת להבדיל בינם ובין חברי הקבוצה הראשונה.
הפטריוטים רוצים לשנות את מעמדה של קורסיקה מאזור כבוש המסופח בכוח ע”י לצרפת לאזור המסופח לצרפת בשל רצון תושביו והמהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
האחים, בונפרטה וג’וזף פועלים לקדם עצמם במנגנונים הפוליטיים החדשים. לבונפרטה יש יותר אמביציה מאשר ניסיון פוליטי. לג’וזפה יש נטייה לפוליטיקה. שני האחים פועלים לבצר מעמדם אל מול הקורסיקנים שגלו מן האי לאחר התבוסה ב- Ponte Nuvuo והעומדים לחזור אליה. בונפרטה מצטרף לקלוב היעקוביני המקומי אשר ג’וזפה משמש כמזכירו.
במרץ 1790 נבחר בן בריתו של בונפרטה, ידידו היהודי Jean Jerome Levie לראש עיריית אג’קסיו וג’וזפה למרות גילו הצעיר (בן 22) נבחר למועצת העירייה. בונפרטה עדין מחפש לעצמו מינוי פוליטי, אחרי הכול הוא קצין בצבא צרפת הנמצא בחופשה.
בפריז קורא Comte de Mirabeau בפני האספה הלאומית להעניק חנינה ללוחמי החופש הקורסיקנים ובראשם פאולי. שני הנציגים הקורסיקנים לאספה הלאומית מתנגדים. נציג האצולה: Matteo Buttafuoco ונציג הכמורה- Abbe Peretti De La Rocca בטענה כי שובו של פאולי יצית מחדש את אש המרד.
בונפרטה מתלהב. הוא רואה בפאולי, למרות גילו המתקדם (פאולי הוא בן 64) את המנהיג אשר ינהיג את קורסיקה לא כמושל מטעם צרפת אלא בשם העם ובהתאם לעקרונות המהפכה. באפריל 1790 עוזב פאולי את ביתו ברחוב Old Bond St. בלונדון, בו התגורר עשרים שנה מאז גלה מן האי, ומגיע לפריז, בה הוא מתקבל כגיבור מהפכני ומהולל בפיהם של המארקיז לפאייט ומקסימיליאן רובספייר.
הוא מופיע בפני האספה הלאומית ונשבע אמונים לצרפת. ב-14 יולי 1790, ב- Jour de la Bastille הראשון, נוחת פאולי בקורסיקה ומתכבד בכבוד אלים. דבר ראשון שהוא עושה – הוא מגרש את Matteo Buttafuoco ואת – Abbe Peretti de La Rocca מן האי. Boswell שכח לציין בספרו כי לצד מעלותיו הרבות פאולי הוא קורסיקני נוקם ונוטר.
שובם של פאולי ונאמניו דוחק את הצעירים הקורסיקנים המהפכנים, וביניהם האחים בונפרטה, שדימו לעצמם כי יגיעו לעמדות בעלות השפעה במנגנון השליטה החדש שיקים פאולי. להוותם הם מגלים כי פאולי מעדיף את ראשי המשפחות החזקות המסורתיות, שבלי שיתוף הפעולה שלהן לא ניתן להזיז דבר באי.
בונפרטה יבקש להאריך את חופשתו. הוא רוצה לפגוש את פאולי לקראת הקונגרס הכלל קורסיקני העומד להתכנס ב- Orezza שבצפון האי, ואשר בו תבחר האספה הלאומית הקורסיקנית. מסופר כי בונפרטה ליווה את פאולי בדרכו ל-Orezza ובדרכם, הם יעברו בכפרים ובעיירות בהם מתקבל פאולי בתשואות מכל עבר.
בין היתר הם עוברים על יד שדה המערכה ב- Ponte Nuovo אשר בו נחל פאולי תבוסה מוחצת עוד בטרם נולד בונפרטה. הם משוחחים על הקרב ואז מסביר בונפרטה בן העשרים ואחת לפאולי מה היו טעויותיו וכיצד היה עליו לנהל את הקרב. ניתן לנחש מה חשב פאולי על הצעיר החצוף.
באורזה פורש פאולי את חזונו – קורסיקה מאוחדת עם צרפת אך נהנית מאוטונומיה מלאה. מבחינת האחים בונפרטה הקונגרס היה אכזבה גדולה . פאולי מקדם את נאמניו ואינו שוכח לבניו של קרלו, את חטאו של אביהם על אשר שלא הגר מן האי יחד עמו ועל ששיתף פעולה עם הצרפתים.
ג’וזפה אינו נבחר לאספה הלאומית הקורסיקנית כפי שקיווה אבל כפיצוי נבחר למועצה האזורית של אג’קסיו. בונפרטה לומד שיעור ראשון חשוב בפוליטיקה של אותם הימים. הוא רואה כיצד פאולי ועוזריו משתמשים באלימות על מנת להיפטר ממתנגדיהם ובה בעת מתקבל פאולי ע”י ההמונים בתרועות ובחגיגיות בכל מקום, ובונפרטה הוא תלמיד טוב שאינו שוכח דבר.
בונפרטה ינסה לרקוד בשתי חתונות – מצד אחד הוא נאמן לעקרונות המהפכה, ומצד שני הוא מנסה לטהר את שיתוף הפעולה של אביו עם הצרפתים וזאת על מנת להתקרב לפאולי. פאולי מבחינתו אינו מתלהב מן האחים לבית בונפרטה. בעיניו הם אחוזי שאפתנות תזזיתית, מסורבלת ובלתי מלוטשת. הוא מכנה אותם: בניו של קרלו (I Figli di Carlo), ולא ממקום מכבד.
חופשתו של בונפרטה הסתיימה זה מכבר ועל מנת שלא ייחשב כעריק הוא מצטייד במכתבים מן המועדונים היעקובינים המקומיים המסבירים כי השתהותו בקורסיקה הייתה דרושה מטעמים מהפכניים.
בתחילת שנת 1791 הוא עוזב את קורסיקה ולוקח עמו את לואיג’י בן האחת-עשרה, ומעתה הוא ישמש לו מורה ומחנך קשוח וללא פשרות, ולואיג’י יתגלה כנער בעל תפיסה מהירה, חרוץ וממושמע וגם נאה מראה באופן שמשך תשומת ליבן של הגבירות. בונפרטה כותב לג’וזפה: “הוא (לואיג’י) לומד לכתוב צרפתית…כל הנשים כאן מאוהבות בו. הוא פיתח סגנון צרפתי, נקי וזריז”.
צרפת – בין חופשה שלישית ורביעית בקורסיקה
ראשו של בונפרטה נתון לקורסיקה ובעתידו הפוליטי שם. הוא מפרסם ברבים מכתב שכתב נגד Buttafuoco ושולח העתק לפאולי שאינו מתרשם מהסגנון הנמהר של הבחור הפזיז. הוא מבקש גם מפאולי שישלח לו חומרים על מנת לכתוב את ההיסטוריה של קורסיקה ופאולי משיב כי “היסטוריה אינה נכתבת בצעירותו של אדם”.
ואז מתרחש בצרפת אירוע דרמטי אשר יקרב את קיצו של המשטר הישן ויסתום עליו את הגולל. ביוני 1791 מסוכל ניסיונו של המלך לואי הששה-עשר לברוח מצרפת. עד אז ומראשית המהפכה שלט המלך מכוח הסמכות שניתנה לו ע”י העם וע”י החוקה. עתה הוא מוקע כבוגד וחשוד בשיתוף פעולה עם אויביה של צרפת. כל קציני הצבא, וביניהם בונפרטה, נדרשים להישבע אמונים מחדש – לא למלך, אלא לאומה ולחוקה.
חופשה רביעית בקורסיקה
ואז, באוגוסט 1791 מבקש בונפרטה חופשה נוספת והסיבה: האספה הלאומית הקורסיקנית עומדת להתכנס שוב ובונפרטה רואה עצמו מחויב לעזור לג’וזפה להיבחר הפעם לאספה. כמו כן נקרית בדרכו הזדמנות לשרת דרך קבע בקורסיקה כקצין סדיר בצבא צרפת.
שר המלחמה Lazard קורא להקמת גדודי מתנדבים של משמר לאומי בכל מחוזותיה של צרפת, עליהם יוכלו לפקד קצינים בצבא סדיר. מפקדו הישיר של בונפרטה, Campagnol, מסרב לאשר לו חופשה.
אולם בונפרטה עוקף אותו ופונה למפקדו לשעבר הברון Du Teil , שבינתיים קודם לדרגת אינספקטור ג’נרל של כל הארטילריה הצרפתית, והלה מאשר לו חופשה ממש ברגע האחרון ב-1 בספטמבר 1791 משום שכמה ימים לאחר מכן הוקפאו כל החופשות בשל המתיחות בגבולותיה של צרפת.
תקוותו של ג’וזפה נכזבה. הוא לא נבחר לאספה הלאומית. לעומת זאת נבחרו אליה נציגי שתי המשפחות הגדולות, המכובדות והמתחרות במשפחת בונפרטה באג’קסיו: Carlo Andrea Pozzo Di Borgo ו- Marius Peraldi.
לא זו בלבד, בפברואר 1792 מורה האספה הלאומית בפריז לכל הקצינים הסדירים לשוב ליחידתם הצבאית בצרפת ואוסרת עליהם להצטרף למשמר הלאומי למעט קצינים בדרגת לוטננט קולונל. ומה לעשות ובונפרטה הוא רק סגן. אבל ישנה אפשרות לקבל תקן של לוטננט-קולונל אם יבחר בבחירות כלליות שתערכנה באג’קסיו לאחד משתי משני תפקידי הפיקוד הבחירים בגדוד המשמר הלאומי המקומי.
בונפרטה מתמודד מול חמישה מועמדים בני משפחות מכובדות ואמידות יותר ממשפחת בונפרטה. שניים מהם הם המסוכנים ביותר – Mateo Pozzo di Borgo (אחיו הצעיר של קרלו אנדריאה) ו- Giovani Peraldi )אחיו הצעיר של מריוס פרלדי).
מתנהלות בחירות פרועות יותר אפילו מהבחירות אצלנו. השמצות, הטחת עלבונות. בונפרטה מזמין לדו-קרב את מריוס פרלדי והלה לא טורח אפילו להגיב. אך אין לזלזל במשפחת בונפרטה. באג’קסיו ובסביבותיה עדין יש לו השפעה רבה ובעיקר בכפרים Bestelica ו- Bocognano), מה גם שהפוליטרוק המהפכני Cristoforo Saliseti, שישחק תפקיד גורלי ביותר בפרק השני בחייו של בונפרטה, בפרק שכותרתו “צרפת” תומך בבונפרטה מזעיק לעיר כמה פלוגות של המשמר הלאומי על מנת להפגין נוכחות ותמיכה.
הכול תלוי בשלושת הקומיסרים הנשלחים מפריז על מנת לפקח על הבחירות. שניים מהם מתארחים בבית משפחת בונפרטה. השלישי, ששמו Morati , מתארח אצל משפחת Peraldi.
ואז בונפרטה ללא אומר ודברים פונה לקרוב משפחתו Angello Bonelli מBocognano – שהוא שודד, פשוטו כמשמעו, שודד, המכונה Zamperino, המסתתר במאקי מאז ראשית הכיבוש הצרפתי, והלה חוטף את מוראטי מבית פראלדי ומעבירו לבית בונפרטה.
ביום הבחירות נקם מתיאו פוצו די בורגו לנאום והוא מאשים את בונפרטה בחטיפה. הוא מורד בכוח מן הדוכן וכמעט מוצא את מותו אלמלא התערב בונפרטה. ערב. ובסופו של יום – למפקד הגדוד נבחר Giovani Battista Quenza , נאחד משלושת המועמדים האחרים, ולסגנו נבחר בונפרטה – משפחת בונפרטה מרוצה.
שבוע ימים לאחר מכן, מתחוללת מהומת אלוהים באג’קסיו, הידוה בשם: מאורעות חג ה- Easter. תגרה מתפתחת בין נערות המשחקות בכדור. מלחים מתערבים. חילופי עלבונות, פגיון נשלף. אדם נדקר. מתנדבים של המשמר הלאומי עוצרים אדם החמוש באקדח.
אנשים חשים לעזרתו. מתחיל ירי. אדם נפצע קשה. בונפרטה הנמצא בסמוך חש למקום ובדרכו אוסף כמה קציני של המשמר הלאומי ואז בדיוק נפתחות דלתות הכנסייה וההמון היוצא מתנפל עליהם. בונפרטה מנסה להיחלץ ע”י שכנוע אולם אז מתחיל ירי מחלונות וקצין של המשמר הלאומי נהרג.
בונפרטה וחבורתו נסוגים ומוצאים מחסה באחד הבניינים הסמוכים ונחלצים בחסות בת ערובה. בונפרטה וקנזה מחליטים שאין לעבור לסדר היום ולמחרת מזעיקים תגבורות מבחוץ ושמים את העיר במצור ובסגר.
הם יורים על אנשים היוצאים מכנסייה. משאים ומתנים מתנהלים ומתפוצצים. בונפרטה מנסה להסית את חיילי הכוח הסדיר הצרפתי המוצב באג’קסיו לערוק לשורותיו. הללו אינם נענים. מתחיל מחסור במזון בעיר. רק לאחר שפאולי שולח נציגיו נרגעות הרוחות.
בונפרטה כותב דו”ח בו הוא מאשים את תושבי העיר בגרם המהומות וממהר ל-Corte על מנת להצטדק בפני פאולי. איננו יודעים מה התחולל בשיחה ביניהם אך ידוע כי לאחריה מייעץ ג’וזפה לבונפרטה לחזור כמה שיותר מהר לצרפת. בונפרטה מבין זאת בעצמו הוא יודע כי יהא עליו לתת בפריז דין וחשבון על מאורעות חג האיסטר.
אנרכיה בפריז בין חופשה רביעית וחמישית בקורסיקה
בונפרטה מגיע לפריז בחמישה במאי 1792 בשיא המתיחות הפוליטית. צרפת נתונה במלחמה נגד אוסטריה. לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הלך לעולמו לא מכבר והוריש לבנו פרנץ השני מלחמה שתמשך 23 שנה עד קרב ווטרלו.
פריז כמרקחה. התגוששות בין הקיצוניים ובין המתונים. בין תומכי המלחמה הכוללת ובין שוחרי השלום. בסופו של דבר ידם של הקיצוניים תגבר בעזרת הסקציות של פריז- תושביהם הפראיים של רובעי העוני של העיר – הסנקילוטים. בונפרטה מפתח תעוב להמון הפרוע וגם לאספה המחוקקת הנגררת אחריו והוא לומד שיעור שני חשוב בפוליטיקה: על מנת לקיים מדינה מוצלחת יש צורך בראש ובראשונה בחוק וסדר.
חודש לאחר מכן, ב-20 יוני 1792 נפגש בונפרטה עם בוריאן, חברו ללימודים מימי הפנימיה הצבאית בבריאן. השניים נפגשים ב- Rue Saint Honore ע”י ה- Palais Royal.
בדרכם למסעדה הם נתקלים בהמון פרוע המונה כששת אלפים עד שמונת אלפים איש החמושים בקלשונים, בגרזינים, בחרבות, ברובי מוסקט, בשיפודים במקלות מחודדים שצורתם כחלאה אנושית הנעה לכיוון ארמון הטולרי שם בכוונתם לטעת את עץ החרות באמצע המתחם המלכותי.
השניים ממהרים לעלות לקומה השנייה של בית הקפה Bord de l’Eau משם הם רואים כיצד העניינים יוצאים משליטה. ההמון מסתער וחודר אל הארמון ובמשך שעתיים נתון המלך לואי השישה-עשר להשפלות ואיומים וההמון מכריח אותו לחבוש את המצנפת האדומה (Phrygian Bonet).
עתה נדרש בונפרטה לעמוד לחקירה על מאורעות חג ה- Easter. בינתיים הגיעו דו”חות מקורסיקה המאשימים את קנזה ואת בונפרטה באחריות למהומות ובניסיון להסית חיילים צרפתים לערוק.
לאחר שהוא מעיין בתיק כותב שר המלחמה Pierre August Lajard כי קנזה ובונפרטה אכן תרמו לחוסר השקט בעיר, וכי אם מעשיהם היו במסגרת צבאית היה דינם מוות, אבל, מכיוון שהאירוע היה מורכב מגורמים אזרחיים וצבאיים כאחד יש להעביר התיק לטיפול משרד המשפטים. במשרד המשפטים איש לא טרח לטפל בעניין.
לאמיתו של דבר הממשלה הייתה זקוקה נואשות לקצינים. לא זו בלבד אלא שבונפרטה בן העשרים ושתיים וחסר ניסיון קרבי מקודם לדרגת קפיטן. לקח לבונפרטה כשלושה שבועות להחליט אם לוותר על מינויו כלוטננט קולונל בגדוד המשמר הלאומי באג’קסיו. ב- 7 אוגוסט 1792 הוא כותב לג’וזף: ” …לא משנה מה יקרה, אני החלטתי לקשור את גורלי לצרפת”, אבל התנהגותו אמביוולנטית. הוא עדין מבקש להראות נאמן לפאולי ושומר על קשרים טובים עם קובעי הטון בקורסיקה.
שלושה ימים לאחר שהחליט לחזור ליחידתו הצבאית בונפרטה עד למחזה קשה, הרבה מהמחזה לו היה עד בחודש יוני.
על רקע המלחמה בין צרפת ושכנותיה, ובעקבות ההתנפלות של ההמון הפריזאי על ארמון הטולרי בחודש יוני מכריז המפקד של הכוח הצבאי המאוחד, האוסטרי-פרוסי, הדוכס מברונסוויק, כי אם תשנה ההתקפה על הארמון הוא יהרוס את פריז עד היסוד. איום זה משיג את ההיפך הגמור.
בעשרה באוגוסט 1792 רואה בונפרטה המונים נעים מכל קצוות פריז לכיוון ארמון הטולרי. הפעם מדובר בכעשרים אלף איש חמושים בסכינים, בגרזינים בכידונים, ברובים ובשאר כלי משחית. הוא רץ לכיוון ביתו של אחיו של בוריאן המשקיף על הארמון. בדרכו הוא נתקל בהמון הנושא מוט ועליו תקוע ראש כרות של אדם.
ההמון עוצר אותו וחושד בו בשל לבושו המסודר ועל מנת להיחלץ נדרש בונפרטה לזעוק במלוא כוח ריאותיו Vive La Nation (תחי האומה). מגיני הארמון, כתשע מאות חיילים שוויצרים וכמאה-מאתיים אנשי חצר וקצינים, מובסים ולפחות שש מאות מהם נטבחים בצורה איומה. המלך ובני משפחתו נמלטים מן הארמון ומוצאים מחסה בבית האספה המחוקקת הסמוך.
לאחר מן ישוטט בונפרטה בין הגופות המוטלות על המדרכה. לימים הוא יכתוב כי אף שדה קרב לא הותיר בו רושם כה עז כמו אותו מראה על המדרכה באותו היום. הוא מספר על אישה שכרתה אברים אינטימיים מגופו של חיי שוויצרי ונופפה בהם בגאווה. הוא נתקל בתושב מרסיי העומד לשחוט חייל שוויצרי פצוע. הוא פונה אליו ואומר במבטא דרומי: “היי, איש מרסיי עזוב את המסכן הזה”. אותו אדם מפנה אליו את מבטו ואומר: “אתה מהדרום ! אם כך נציל אותו”.
ביום זה, העשרה באוגוסט 1792 החליטה האספה החוקקת לבחור פרלמנט חדש שיקרא “הקונבנט” ואשר יתכנס לראשונה ב-20 ספטמבר 1792. ביום זה, העשרה באוגוסט 1792 הושלכה המלוכה סופית ונולדה הרפובליקה הצרפתית הראשונה.
חופשה חמישית ואחרונה בקורסיקה
ואז מבקש בונפרטה חופשה נוספת, וזו תהא חופשתו החמישית, האחרונה והגורלית בקורסיקה. והסיבה? כדרכו מבקש בונפרטה לסייע לג’וזפה להיבחר לקונבנט. מה גם שעליו להחזיר את אחותו, מריה – אנה (אלייזה) לקורסיקה, מכיוון שהמועצה המחוקקת החליטה לסגור את כל בתי הספר האליטיסטים, ובכלל זאת את בית הספר היוקרתי לבנות ב- Saint Cyr.
ג’וזפה אינו נבחר לקנוונט. לא זו בלבד אלא גם מאבד את מקומו במועצה האזורית של אג’קסיו. האח השלישי, לוציאנו מבקש להתמנות כמזכירו של פאולי אך נדחה. שני האחים מבינים, כי פאולי הסיר סופית את חסותו מן המשפחה והם מאמצים את הקשר עם הסיעה הנגדית, היעקובינית, הנאמנה לצרפת ולעקרונות המהפכה. בליבו של בונפרטה עדין מהבהב שביב תקווה כי גיבור נעוריו ישנה דרכו ויטה אליו חסד.
המשך הרפתקאותיו של נפוליאון יבוא בכתבה הבאה בקרוב…