סופה של מארי-אנטואנט (כאשר שנאה תהומית פוגשת מיזוגניה) מאת יגאל ליברנט

הוצאתה להורג של מארי-אנטואנט בכיכר המהפה (לעתיד כיכר הקונקורד). מקור תמונה: ויקיפדיה
הוצאתה להורג של מארי-אנטואנט בכיכר המהפה (לעתיד כיכר הקונקורד). מקור תמונה: ויקיפדיה
זמן קריאה מוערך: 4 דקות

היום (16 באוקטובר 2017) , לפני 224 שנים, בשעה 12:15 בצהרים, הותז ראשה של מארי-אנטואנט בכיכר המהפכה (לימים – כיכר הקונקורד) בפריז.

יש מחלוקת רבה לגבי אישיותה של המלכה ותפקידה בנפילת המלוכה הצרפתית, אולם רק מעטים חולקים על כך שחודשיה האחרונים עברו עליה בייסורים, פיזיים ונפשיים כאחד, אותם קידמה בעוז ובאצילות רוח; כמעט שאין מחלוקת על כך שהאנשים שייסרו אותה היו חלאות המין האנושי; וממש אין מחלוקת על כך שאת מותה היא פגשה כראוי למלכה.

וככל שאני לא מתלהב מן הנטייה לבחון את ההיסטוריה דרך הפריזמה המגדרית, קשה מאוד לא להבחין בהבדלים הקוטביים בין היחס שלו זכה לפני מותו בעלה, לואי השישה-עשר, לבין היחס שהוענק לה: נראה שנשיותה ממש עוררה בשוביה איזו רמה נוספת של נקמנות.

משפטה של מארי-אנטואנט

קודם-כול, זה מובחן בסיבה להוצאה להורג – במקרה של לואי דובר בהאשמה רשמית של בגידה, והוצאתו להורג הייתה אקט חקיקתי של הקונוונט. במקרה שלה, למהפכנים הקיצוניים פשוט נדרש קורבן כדי לכרות ברית דמים בינם לבין האספסוף הפריזאי – הסנקלוטים, לנוכח צבא הקואליציה המתקרב לעיר הבירה הצרפתית.

מועמדים אחרים לתפקיד הקורבן, הז'ירונדיסטים, כבר חוסלו בשלב הזה. הראשון לדרוש את ראשה של מארי-אנטואנט היה ז'אק אֶבֶּר, הקיצוני שבקיצוניים, שאמר זאת לצירים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "הבטחתי את ראשה של אנטואנט. אלך ואכרות אותו במו-ידיי, אם תתעכבו במסירתו. הבטחתי אותו בשמכם לסנקלוטים שדורשים אותו, ושבלעדיהם – אתם תחדלו מלהתקיים."

משפטה של מארי-אנטואנט מאת אלפונס פרנסואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
משפטה של מארי-אנטואנט מאת אלפונס פרנסואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.

שנית, ללואי השישה-עשר ולצוות פרקליטיו ניתן זמן להכנת קו ההגנה. למרי-אנטואנט ולפרקליטיה ניתן יום. שלישית, אין שום השוואה בין טבע ההאשמות שהוטחו בו, לבין מה שנטען לגביה בבית המשפט. מטבע הדברים, אבר התעלה על כולם. הוא היה מקורב לאנטואן סימון, הסוהר הראשי של כלא טאמפל, שבו הוחזקה מארי-אנטואנט עם בתה, בנה וגיסתה.

אחרי שלואי-שארל בן השמונה נקרע, פיזית, מידי אמו, ונמסר לטיפולו של הסוהר, סימון, סנדלר לשעבר, "כדי לחנכו ברוח המהפכה". לואי-שארל, שאחרי מות אביו הפך כעת ללואי השבעה-עשר, היה רחוק מאוד מלהיות מלך אפילו בפוטנציה – כל חייו התבוניים עברו עליו במעבר בין בית-סוהר אחד לשני, והילד פיתח תשוקה אמיתית ללרצות את סוהריו.

כעת, כשנפל לידיו של סימון הבהמה, שהכניס לחייו את החידוש המרגש של מכות-רצח על עבירות משמעת, הילד הפך לשבר כלי. וכאשר סימון סיפר לאבר שהוא תפס את הילד מאונן, שני המהפכנים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב – לא לקח להם זמן ומאמץ רב להוציא מן הילד את ההודאה שמי שלימד אותו לעשות את זה – הן האמא והדודה, "שנהגו להשכיב אותו במיטה ביניהן ו…".

במהלך משפט הבזק שלה, שנמשך יום וחצי, מארי-אנטואנט התנהלה באיפוק קריר ומנוכר – משיבה לשאלות בלקוניות. כאשר אבר השמיע את האשמותיו, היא לא זיכתה אותו בתשובה. כאשר אחד המושבעים שאל, מדוע אינה מגיבה לאישומיו של אבר, והשופט דרש ממנה לענות, היא נטשה את קרירותה והשיבה בזעם: "אם לא עניתי, זה בגלל שהטבע עצמו מסרב לענות לאישום כזה, כאשר הוא מוטח באם. אני פונה לכל האמהות היושבות כאן."

שאון מאיים מאוד עבר בין נשות הקהל, והרוכלות מן השווקים הפריזאי, אולי השונאות הקולניות ביותר של המלכה, לא יכלו שלא לקחת את צדה – הן פנו לצרוח שיש לעצור את המשפט הזה כאן ועכשיו. האישום הנפלא שרקחו אבר וסימון כמעט שהתהפך עליהם. רק בקושי רב הצליח השופט להרגיע את הקהל ולהמשיך בהליכים.

סופה של מלכה

רביעית, לואי היה מוקף במקורבים, הכומר הפרטי שלו ליווה אותו עד לגרדום, ואפילו ניתנה לו ההדמנות להיפרד מאשתו ומילדיו. מארי-אנטואנט בודדה לחלוטין בסוף – היא הועברה מטאמפל לכלא קונסירייז'רי, שם חיה בתנאים ירודים מאוד, תחת עינם הפקוחה של השומרים, שלא עזבו את חדרה.

כשרצתה להחליף בגדים או ללכת לשירותים – הייתה מעמידה מחיצת בד בינה לבינם. ביום ההוצאה להורג – מנעו ממנה אפילו זאת, היא נאלצה להחליף בגדים ותחבושות היגייניות מולם, והם לא הסירו ממנה עין גם שנדרה ללכת לשירותים. הכומר שהובא לה היה מן הכמרים הרפובליקניים – הלא-כשרים בעינייה, והיא סירבה לדבר אתו ולהתוודות לפניו לפני מותה.

מארי אנטואנט בדרך לגליוטינה. רישום אנטואן לואי דוד. מקור תמונה: ויקיפדיה
מארי אנטואנט בדרך לגליוטינה. רישום אנטואן לואי דוד. מקור תמונה: ויקיפדיה

חמישית, בעוד שלואי הוסע אל הגרדום שלו בכרכרה סגורה, אותה הסיעו על עגלה פתוחה, כשידייה כבולות מאחורי גבה, המופנה לכיוון הנסיעה, והיא כמעט נופלת בפניות. היא הוסעה – חשופה לעלבונות ויריקות האספסוף (אמנם שום דבר לא פגע בה, אבל היא ראתה הכול). וחרף כל זאת, היא עלתה על הגרדום בגאון, דרכה בטעות על רגלו של התליין, אנרי סנסון, ומילותיה האחרונות היו מילות של רוך וכפרה: "אני מצטערת, לא עשיתי זאת בכוונה."

ז'אק אבר, לעומת זאת, כאשר כעבור פחות מחצי שנה הסתכסך עם רובספייר והובל בעצמו אל הגרדום, ציווח כמו חזיר ששוחטים אותו, השתין על עצמו והתעלף כמה פעמים בדרך מן העגלה אל הגיליוטינה. תלייניו, בשונה מסנסון, לא נהגו בו בכבוד, וחיבלו במנגנון ככה, שהלהב עצר שלוש פעמים במרחק זעיר מצווארו של אבר, גורם לו לפרוץ ביבבות אימה נוספות. אשתו הוצאה להורג עשרים יום אחריו.

כמה מילים על יגאל ליברנט

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.

רוצים לקרוא עוד על מארי אנטואנט?

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 4 / 5. דירוג הכתבה: 1

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם

הודעה חשובה לסיום...

פרנקופילים יקרים שלי, אם במקרה אתם באמצע תכנון טיול לצרפת ובא לכם לפרגן, כל מה שצריך לעשות זה להזמין את מקומות הלינה שלכם והכרטיסים לאטרקציות השונות והמופעים דרך הקישורים באתר.

מבטיח לכם שההזמנות הללו לא יעלו לכם יורו אחד נוסף אך כל הזמנה כזאת תספק עמלה קטנה שתעזור להחזיק את האתר באוויר.

הקישורים למלונות ולכרטיסים פזורים בכל האתר (בהתאם לרלוונטיות שלהם), אולם על מנת להקל עליכם ריכזתי את כולם בשני הדפים הללו:

המון תודה מראש והמשך קריאה מהנה באתר!

צבי חזנוב

כבר ביקרתם בקבוצות הפייסבוק שלי?

תמצאו שם לא רק אותי אלא גם פרנקופילים כמוכם שישמחו לענות לכל שאלה שלכם

כתבות הכי פופולריות באתר כרגע

עוד כתבות שיכולות לעניין אותכם

5 תגובות

  1. מאוד מעניין וקורע לב. ידעתי שהאשימו אותה (אשמת שווא כמובן) בגילוי עריות עם בנה אבל הרבה פרטים שכתבת במאמר היו חדשים לי. תודה רבה. מסתבר שהייתה גם חולה בסרטן כאשר הוצאה להורג. פרשה אומללה מאוד בתולדות צרפת.

      1. האם ילד בן שמונה שהוחזק מבודד בלא משפט בלא חבר בלא אוכל ראוי בלא טיפול רפואי,
        שנותק מאמו באבחת חרב, כשסוטים ורוצחים מתעללים בו נפשית וגופנית[email protected]
        מעניין, היום היית צורחת עליהם שהם 'פושעי מלחמה' ומואשמים בפדופיליה ורצח ועוד
        אבל כשצועקים במערכת החינוך השכם והערב 'חופש ושיוויון ואחווה' שבשמה רצחו עשרות אלפי משפחות
        סתם כי הם היו בתווך, או שנואים ע"י שכניהם שניצלו את המהומה והטירוף של המהפכה
        אז הכל נראה בסדר.
        לפי כל אמת מידה מערבית/משפטית/מזרחית /תורנית – כל מנהיגי המהפכה היו סדיסטיים מנוולים
        אגואיסטים אופורטוניסטים שהגהנום קריר מדי עבורם. עם קריאות לאחווה לא רוצחים בשמה. א' ב' של מוסר.

  2. אין ספק שסופה של מארי אנטואנט היה אכזרי, ושבנה סבל אלימות קשה והתעללות. הטרגדיה של שניהם היתה שגידולם וחינוכם לא איפשר להם כלל להבין את המחיר של חיי התפנוקים שלהם ואת המבנה השלטוני והכלכלי הפיאודלי, שהם היו חלק ממנו. כדאי להבין מה היו מקורות האכזריות הרצחנית והנקמנית הזאת- מאות שנים של רמיסה, ניצול והטלת אימה של בעלי האדמות- האצולה והמלך- על המוני איכרים ועירוניים עניים, מזי רעב, מושפלים ומפוחדים. כדאי לקרוא את הפרק "המרקיז האכזר" בספרות של דיקנס "בין שתי ערים", כדי להבין עד כמה התאכזו בני המעמד הגבוה לרוב הצרפתים. זה הרקע וזו הסיבה לרצון הנקמה, ומארי אנטואנט היתה אחד מעשרות אלפי קורבנות שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.