סופה של מארי-אנטואנט (כאשר שנאה תהומית פוגשת מיזוגניה) מאת יגאל ליברנט

היום (16 באוקטובר 2017) , לפני 224 שנים, בשעה 12:15 בצהרים, הותז ראשה של מארי-אנטואנט בכיכר המהפכה (לימים – כיכר הקונקורד) בפריז.

יש מחלוקת רבה לגבי אישיותה של המלכה ותפקידה בנפילת המלוכה הצרפתית, אולם רק מעטים חולקים על כך שחודשיה האחרונים עברו עליה בייסורים, פיזיים ונפשיים כאחד, אותם קידמה בעוז ובאצילות רוח; כמעט שאין מחלוקת על כך שהאנשים שייסרו אותה היו חלאות המין האנושי; וממש אין מחלוקת על כך שאת מותה היא פגשה כראוי למלכה.

וככל שאני לא מתלהב מן הנטייה לבחון את ההיסטוריה דרך הפריזמה המגדרית, קשה מאוד לא להבחין בהבדלים הקוטביים בין היחס שלו זכה לפני מותו בעלה, לואי השישה-עשר, לבין היחס שהוענק לה: נראה שנשיותה ממש עוררה בשוביה איזו רמה נוספת של נקמנות.

משפטה של מארי-אנטואנט

קודם-כול, זה מובחן בסיבה להוצאה להורג – במקרה של לואי דובר בהאשמה רשמית של בגידה, והוצאתו להורג הייתה אקט חקיקתי של הקונוונט. במקרה שלה, למהפכנים הקיצוניים פשוט נדרש קורבן כדי לכרות ברית דמים בינם לבין האספסוף הפריזאי – הסנקלוטים, לנוכח צבא הקואליציה המתקרב לעיר הבירה הצרפתית.

מועמדים אחרים לתפקיד הקורבן, הז’ירונדיסטים, כבר חוסלו בשלב הזה. הראשון לדרוש את ראשה של מארי-אנטואנט היה ז’אק אֶבֶּר, הקיצוני שבקיצוניים, שאמר זאת לצירים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: “הבטחתי את ראשה של אנטואנט. אלך ואכרות אותו במו-ידיי, אם תתעכבו במסירתו. הבטחתי אותו בשמכם לסנקלוטים שדורשים אותו, ושבלעדיהם – אתם תחדלו מלהתקיים.”

שנית, ללואי השישה-עשר ולצוות פרקליטיו ניתן זמן להכנת קו ההגנה. למרי-אנטואנט ולפרקליטיה ניתן יום. שלישית, אין שום השוואה בין טבע ההאשמות שהוטחו בו, לבין מה שנטען לגביה בבית המשפט. מטבע הדברים, אבר התעלה על כולם. הוא היה מקורב לאנטואן סימון, הסוהר הראשי של כלא טאמפל, שבו הוחזקה מארי-אנטואנט עם בתה, בנה וגיסתה.

אחרי שלואי-שארל בן השמונה נקרע, פיזית, מידי אמו, ונמסר לטיפולו של הסוהר, סימון, סנדלר לשעבר, “כדי לחנכו ברוח המהפכה”. לואי-שארל, שאחרי מות אביו הפך כעת ללואי השבעה-עשר, היה רחוק מאוד מלהיות מלך אפילו בפוטנציה – כל חייו התבוניים עברו עליו במעבר בין בית-סוהר אחד לשני, והילד פיתח תשוקה אמיתית ללרצות את סוהריו.

כעת, כשנפל לידיו של סימון הבהמה, שהכניס לחייו את החידוש המרגש של מכות-רצח על עבירות משמעת, הילד הפך לשבר כלי. וכאשר סימון סיפר לאבר שהוא תפס את הילד מאונן, שני המהפכנים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב – לא לקח להם זמן ומאמץ רב להוציא מן הילד את ההודאה שמי שלימד אותו לעשות את זה – הן האמא והדודה, “שנהגו להשכיב אותו במיטה ביניהן ו…”.

במהלך משפט הבזק שלה, שנמשך יום וחצי, מארי-אנטואנט התנהלה באיפוק קריר ומנוכר – משיבה לשאלות בלקוניות. כאשר אבר השמיע את האשמותיו, היא לא זיכתה אותו בתשובה. כאשר אחד המושבעים שאל, מדוע אינה מגיבה לאישומיו של אבר, והשופט דרש ממנה לענות, היא נטשה את קרירותה והשיבה בזעם: “אם לא עניתי, זה בגלל שהטבע עצמו מסרב לענות לאישום כזה, כאשר הוא מוטח באם. אני פונה לכל האמהות היושבות כאן.”

שאון מאיים מאוד עבר בין נשות הקהל, והרוכלות מן השווקים הפריזאי, אולי השונאות הקולניות ביותר של המלכה, לא יכלו שלא לקחת את צדה – הן פנו לצרוח שיש לעצור את המשפט הזה כאן ועכשיו. האישום הנפלא שרקחו אבר וסימון כמעט שהתהפך עליהם. רק בקושי רב הצליח השופט להרגיע את הקהל ולהמשיך בהליכים.

סופה של מלכה

רביעית, לואי היה מוקף במקורבים, הכומר הפרטי שלו ליווה אותו עד לגרדום, ואפילו ניתנה לו ההדמנות להיפרד מאשתו ומילדיו. מארי-אנטואנט בודדה לחלוטין בסוף – היא הועברה מטאמפל לכלא קונסירייז’רי, שם חיה בתנאים ירודים מאוד, תחת עינם הפקוחה של השומרים, שלא עזבו את חדרה.

כשרצתה להחליף בגדים או ללכת לשירותים – הייתה מעמידה מחיצת בד בינה לבינם. ביום ההוצאה להורג – מנעו ממנה אפילו זאת, היא נאלצה להחליף בגדים ותחבושות היגייניות מולם, והם לא הסירו ממנה עין גם שנדרה ללכת לשירותים. הכומר שהובא לה היה מן הכמרים הרפובליקניים – הלא-כשרים בעינייה, והיא סירבה לדבר אתו ולהתוודות לפניו לפני מותה.

חמישית, בעוד שלואי הוסע אל הגרדום שלו בכרכרה סגורה, אותה הסיעו על עגלה פתוחה, כשידייה כבולות מאחורי גבה, המופנה לכיוון הנסיעה, והיא כמעט נופלת בפניות. היא הוסעה – חשופה לעלבונות ויריקות האספסוף (אמנם שום דבר לא פגע בה, אבל היא ראתה הכול). וחרף כל זאת, היא עלתה על הגרדום בגאון, דרכה בטעות על רגלו של התליין, אנרי סנסון, ומילותיה האחרונות היו מילות של רוך וכפרה: “אני מצטערת, לא עשיתי זאת בכוונה.”

ז’אק אבר, לעומת זאת, כאשר כעבור פחות מחצי שנה הסתכסך עם רובספייר והובל בעצמו אל הגרדום, ציווח כמו חזיר ששוחטים אותו, השתין על עצמו והתעלף כמה פעמים בדרך מן העגלה אל הגיליוטינה. תלייניו, בשונה מסנסון, לא נהגו בו בכבוד, וחיבלו במנגנון ככה, שהלהב עצר שלוש פעמים במרחק זעיר מצווארו של אבר, גורם לו לפרוץ ביבבות אימה נוספות. אשתו הוצאה להורג עשרים יום אחריו.

כמה מילים על יגאל ליברנט

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.

רוצים לקרוא עוד על מארי אנטואנט?

• אריאלה גויכמן גרבר, בלוגרית אופנה, כתבה על ההשפעה שלה על עולם האופנה של ימינו.
• אורלי אורן, מרצה לתולדות האומנות, כתבה על הציירת האוהבה עליה אליזבת’ ויז’ה לברן.
• וכמובן אתם מוזמנים לטייל בוורסאי בעקבותיה.