ז’יברני: הבית והגן של קלוד מונה

ז’יברני – הבית והגן בהם חי ויצר הצייר האימפרסיוניסטי הגדול, קלוד מונה, במשך המחצית השנייה של שנותיו, מ-1883 עד מותו ב-1926. יעד תיירותי שני בנורמנדי, אחרי מון סן מישל. מונה יצר סביב הבית גן עדן ירוק מלא עצים, שיחים, צמחים ופרחים מרהיבים, מנוקד בבריכות מים, בהשראה יפנית. 

אתר מיתי שבו טועמים המבקרים בבית מאינטימיות חייו של מונה ומשפחתו ומרגישים בגן כמו נכנסו לתוך ציור שלו, מתרשמים מהצבעים וההשתקפויות של “גן הפרחים” ו”גן המים”.

קלוד מונה, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו באותה תקופה בחייו, השתקע ב-1883 עם משפחתו הגדולה והמורחבת בז’יברני (Giverny). בכפר זה, בלב הטבע, צייר את היפים בציוריו. בכפר זה חי את שנותיו האחרונות, בבדידות יחסית, כשהוא משלים את יצירת חייו הגדולה, כשהוא מתמודד עם האבל על מות אשתו אליס ובנו הבכור ז’אן ועם האבל על מות חברים ציירים. אחרון האימפרסיוניסטים שעדיין בחיים.

הציורים מקסימים את מעריציו של הצייר וגם הגן ששימש לרבים מהם כמודל. ז’אן-מרי אביזר (Jean-Marie Avisard), הגנן הראשי, שהגיע למקום לפני שלושים וחמש שנה כפרח גננות, מנצח כיום על חמישה עשר גננים. עובדים עונתיים נלהבים מגיעים מכל רחבי העולם לסייע לצוות הקבוע. הגן מונה מאה אלף זנים של פרחים וצמחים שהגננים אמונים על טיפוחם ברוחו של קלוד מונה.

“הרגע הטוב ביותר בשבילנו הוא הבוקר, כשאין עדיין מבקרים. הגן כולו שלנו, השמש עולה והציפורים מצייצות”, אומר ז’אן-מרי אביזר. אך הגננים אף פעם לא לבדם. רוחו של המאסטרו מרחפת, שורה, שוהה. “אנחנו לא מפסיקים לשאול את עצמנו”, ממשיך ומחדד אביזר, “אם יוצר הגן היה אוהב את מה שאנחנו עושים בו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליו”. 

“אנחנו עובדים בשביל קלוד מונה”, מחרה מחזיק אחריו הגנן האמריקאי ג’יימס פריסט (James Priest), “הוא ממשיך לתת לנו הוראות דרך הכתבים ודרך הגן שהשאיר. אנחנו מודים לו על הגן המופלא שהוריש לנו ומשתדלים להעביר את העונג והאהבה שאנו חשים בו אל המבקרים. כל מי שבאים לגן, מתאהבים בו”. איזו זכות לעבוד בגנו של מונה!

הציור והגן היו שתי תשוקותיו הגדולות של קלוד מונה. הגעתו לז’יברני ב-1883 מהווה מפנה בחייו ובמסלולו האומנותי. מונה היה אז בן 43 ולא ידע באותו רגע שיבלה עוד 43 שנה במקום הזה. קלוד מונה הגיע לז’יברני בדיוק באמצע חייו.

מדוע ואיך ז’יברני

ב-1883 הסתיים חוזה השכירות של מונה בפואסי (Poissy), עיר במרחק של כשלושים ק”מ ממערב לפריז. ממילא לא אהב את המקום ורצה למצוא בית מגורים אחר. תוך חיפושיו משך את תשומת לבו בית איכרים בכפר ז’יברני (Giverny) שבצמוד לו היה גן ירקות ומטע עצי תפוחים חמוצים שנקרא “הבוסתן הנורמנדי” (Le clos normand).

הכפר והבית על הגן והמטע התאימו לו מאוד, מכל הבחינות. הכפר שוכן בעמק לח, מיקרו אקלים, שבו נשפך נחל האפט לנהר הסן. לפנות בוקר מתאדות טיפות המים וזוהרות בהשתקפויות של כל צבעי הקשת. לא היה מיקום טוב מזה לצייר ולגנן שהיה קלוד מונה.

וגם למצבו המשפחתי המיוחד התאים. מונה רצה למצוא מגורים מחוץ לעיר הבירה כדי לא להיות חשוף ישירות לרכילויות על זוגיותו עם אישה נשואה. בד בבד, הכפר לא היה רחוק מדי, שבעים וחמישה ק”מ מפריז, מה שאיפשר לו לשמור בקלות על מגע עם הסצנה הפריזאית ולארח חברים קרובים. ז’ורז’ קלמנסו, למשל, היה מגיע בצהרים, סועד עם המשפחה וחוזר לבירה לאחר מכן.

בנוסף, היה הבית רחב ידיים. זוג עם שמונה ילדים יוכלו להשתכן בו בנוחיות. ופרט לא מבוטל, דמי השכירות היו נמוכים. איזו מציאה!

קשיים

ובכל זאת נערמו קשיים. בתקופה זו זרם האימפרסיוניזם, שקלוד מונה היה ממייסדיו, חשוביו ומוביליו, עדיין לא זכה להצלחה הסוחפת שתגיע מאוחר יותר. חיצי הלעג שהופנו נגדו יהפכו לליטופי תשבוחות אך בינתיים מצבו הפיננסי של קלוד מונה בכי רע. 

וכמו לא די בכך, מצבו המשפחתי, שעורר ביקורת בפריז, לא זכה לאהדה גם בקרב המקומיים. קלוד מונה איבד את אשתו קאמי דונסייה (Camille Doncieux) בשנת 1879, בעודה בת שלושים ושתיים בלבד. קאמי נפטרה בייסורים מסרטן ומונה, הלום מצער ליד מיטתה, תפס מכחול והנציח אותה על ערש מותה בציור קורע לב.

קאמי הותירה אחרי לכתה שני בנים, בניו של קלוד מונה ושלה. קלוד השאיר ציורים רבים של אשתו הראשונה מהימים הטובים. “האישה בשמלה הירוקה” הוא אחד מהם.

עוד בחייה של קאמי פתח מונה בקשר עם אליס אושדה (Alice Hoschedé), שהייתה נשואה לסוחר טקסטיל עשיר, פטרון ואספן אומנות, ארנסט אושדה (Ernest Hoschedé). בקיץ 1876 הזמין ארנסט את קלוד לגור זמן מה עם משפחתו בטירת רוטמבור (Château de Rottembourg), בעיר מונז’רון (Montgeron), כתשעה עשר ק”מ מדרום מערב לפריז, כדי שיצייר מנופי המקום ויקשט בתמונותיו את הסלון. 

על אף שלאליס וארנסט היו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, קסמה של אליס פעל על קלוד ויש אומרים שהבן השישי שנולד לה, ז’אן-פייר אושדה, בסמיכות זמנים לבן השני שנולד לקאמי, מישל מונה, הוא בנו של הצייר. כשנה הפרידה בין שני הבנים. תשוקתו של ארנסט לאומנות, במיוחד לזרם האימפרסיוניזם, בשילוב עם חוסר שליטתו בניהול עסקיו דירדרו אותו לפשיטת רגל. משפחת אושדה איבדה את הטירה.

שתי המשפחות, משפחת אושדה ומשפחת מונה, השתקעו יחד בבית קטן בכפר וותיי (Vétheuil), ליד פונטואז. ארנסט נעדר רוב הזמן מהבית. מצבה הבריאותי של קאמי התערער מאוד ואליס סעדה אותה על ערש דווי עד יום מותה (יש לשער שהרגישה אשמה כלפיה). מותו של ארנסט אושדה איפשר לאליס ולקלוד להתחתן כדת וכדין.

אך עדיין לא, בל נקדים את המאוחר. מונה מגיע לז’יברני עם בת זוגו אליס וששת ילדיה ועם שני ילדיו מקאמי המנוחה. קלוד מונה אלמן, אליס אושדה פרודה. בעלה ארנסט ימות ב-1891. אליס סעדה גם אותו על ערש מותו ודאגה להביא אותו לקבורה בז’יברני (יש לשער שגם כלפיו הרגישה אשמה). ארבעה חודשים לאחר מכן יישא אותה קלוד לאישה. 

המשפחה המורחבת, שני בני זוג עם שמונה ילדים, משתקעת בז’יברני, כפר קטן שמנה אז כשלוש מאות תושבים, בלי לדעת כלל איזה עתיד מצפה להם. יחס הכפריים לא היה עוין ממש אך מבטם על “השבט” היה דאוג מעט, סקרן מעט.

קלוד מונה מתאהב בנוף הנורמנדי ובאורו, מטייל בטבע, גורר את ציוד הציור שלו במריצה. מה בא לעשות פה האיש המוזר? תהו הכפריים שלא חסכו ממנו הצקות. כשקלוד מונה רצה לצייר את ערמות החציר, דרשו בעליהם ממנו תשלום. כשלא שילם, היו הערמות נעלמות בלילה כבמטה קסמים. קלוד שילם.

כשהחל בציור סדרת עצי הצפצפות, בא אליו בעליהם ואמר לו שהוא זקוק לכסף ולכן יגדע אותם כדי למוכרם. מונה שילם. היה כדאי. סוכנו פול דיראן-רואל (Paul Durand-Ruel) קנה ממנו שבעה ציורים מהסדרה והקדיש להם, רק להם, תערוכה.

הטרדות, איומים, סחיטות, אך קלוד מונה לא ויתר. הטבע היה תמיד מקור השראה עבורו. בגנו היה יוצר מוטיבים כאוות נפשו ומעתיק אותם בציוריו. וכך עושים הגננים כיום, אך בכיוון הפוך, מהציור אל הגן, מעתיקים את דרך הפעולה של קלוד מונה, שותלים בערוגה פרחים בצבעים מגוונים, ססגוניים או בגוונים שונים של צבע שליט אחד, כל הניואנסים של כחול, למשל, עם תוספות קטנות של קצת סגול וקצת לבן. המטיילים בגן מרגישים כמו היו בתוך ציור של קלוד מונה. 

מונה עקר את עצי מטע “הבוסתן הנורמנדי” ושתל במקומם עצי דובדבן, עצי אפרסק יפני ועצי נוי. ליופיה של פריחת העצים נוספה ססגוניות אלפי הפרחים ששתל בערוגות הגן: אירוסים, נרקיסים, ויסטריות, צבעונים, פרגים, אדמוניות…

מונה עיצב את גנו לפי האור, עקב אחרי השמש. הוא שתל פרחים בצבעים קרים, כחול, סגול, ורוד במזרח וככל שהתקדמה השמש, צבעי הפרחים הפכו חמים, צהוב, כתום עד אדום.

השדרה הראשית (La grande allée), שהובילה מהשער אל דלת הכניסה לבית, רופדה באבני חצץ וחופתה בקשתות מתכת עליהן השתרגו ורדים מטפסים. משני צידיה שתל מונה פרחי כובע נזיר, לוהטים בצהוב וכתום.

הגן הופך להיות תשוקתו השנייה של קלוד מונה אחרי הציור. הצייר לא מהסס ללוות כספים כדי לקנות זנים חדשים של פרחים. האיכרים סביבו חוששים שהצמחים האקזוטיים יזהמו את שדותיהם וירעילו את בהמותיהם אך מונה לא נרתע. מה איכפת. גן חלומותיו קורם בשר. 

שיגשוג

מונה התחיל להצליח סוף סוף ומצבו הפיננסי השתפר. כך עלה בידו לקנות ב-1890 את הבית שעד כה שכר. כך עלה בידו להגשים מיזמים גדולים. ב-1891 קנה גן נוסף, בהמשך “הבוסתן הנורמנדי”, כדי לעצב בו את “גן המים”. ב-1893 חפר את בריכת הנימפאות שהייתה כרוכה בהטיית יובל של האפט (L’Epte) – הנקרא לה רי (Le Ru), האפט שהוא עצמו יובל של הסן (La Seine). יצירה מלאכותית בטבע ששימשה מקור ליצירות על בד הציור. 

על הבריכה, על ציר “השדרה הגדולה”, הקים גשר ירוק מקושת, בסגנון יפני, שאיפשר משחקי אור וצל. עצי הצפצפות העניקו את הצל בעוד מתחת לגשר עבר האור. זאת הייתה נקודת תצפיתו המועדפת על הנימפאות, מקום של מדיטציה באווירה כמו מיסטית. הגשר עצמו הפך למודל ומופיע בציוריו של מונה.

קלוד מונה, הגשר היפני, 1895. הציור בנחלת הכלל

פיליפ פיגה (Philippe Piguet), אחד מניניו החורגים של מונה (מהצד של אליס אושדה, סבתו נקראה ז’רמן), מחדד ומסביר שבמיזם זה, מעבר לאימפרסיוניזם, הפך מונה לחלוץ ה”לנד ארט” (Land art), “אומנות האדמה” (זרם באומנות העכשווית שמאופיין בהתערבות רחבת היקף בתוך הטבע. נהוג לקבוע את הופעתו לקראת 1967 בארה”ב ולנכס לרוברט סמיתסון אבהות עליו). 

משלימים ומעמיקים את האווירה האקזוטית עצי גינקו, שיחי במבוק, שיחי ערבה בוכיה, שיחי אדר, שיחי אדמונית יפנית, חבצלות. אך מעל לכול מהפנטות את מונה דווקא הנימפאות אותן גילה בתערוכה האוניברסלית של 1889- זאת של מגדל אייפל. בוטניסט בשם ז’וזף בורי לאטור-מרליאק (Joseph Bory Latour-Marliac) הכליא נימפאת בר לבנה אירופאית עם נימפאות טרופיות שקנה מאספנים וכך יצר תשעים זנים צבעוניים, מצהוב עד אדום. 

מונה גילה אותם בבריכות טרוקדרו והוקסם. הוא היה, ככל הנראה, הראשון בצרפת ששתל נימפאות בגנו, מיזם חדש. לאטור-מרליאק, בוטניסט ובעל משתלה, לא ידע כלל עד כמה לקוחו החדש שונה מכל הלקוחות האחרים… לאטור-מרליאק המציא את הנימפאות הצבעוניות וקלוד מונה פירסם אותן בכל העולם כולו.

כל יום היה גנן מנקה את מי הבריכות כדי שיידמו לראי מלוטש ומרטיב את עלי הנימפאות אחרי שהסיר מהם את האבק כדי שישקפו היטב את האור. מהות האימפרסיוניזם היא ללכוד את האור החולף. 

זו הייתה גם מטרתו של מונה בסדרת קתדרלת רואן הקרובה, לצייר אותה כל פעם תחת אור אחר, בשעות שונות של היממה, בעונות השנה השונות, במזג אוויר שונה. וכך גם בסדרת ערמת החציר שכל פעם קיבלה צבע אחר ומראה אחר. זאת הייתה מהפכה. לא מושא הציור, לא המוטיב היה העיקר כי אם האור, האופן שבו הוא עובר בו, מלטף אותו או מכה בו. יהי אור ויהי אור.

חיי היומיום 

הסדרות העשירו את מונה והרחיבו את פירסומו. ציירים אמריקאים רבים עלו לרגל לז’יברני. מצד אחד, מחמיא אך מצד שני, מרגיז. נוכחות הציירים הצעירים הטרידה את מונה שלא סבל הפרעות. בבית היו, מלבד זאת, ארבע עלמות, בנותיה של אליס שקלוד אימץ. חיזורי הצעירים האמריקאים אחריהן לא היו לרוחו.

הציירים האמריקאים (ביניהם מרי קאסאט) וגם ציירים צרפתים (סזאן) התארחו, כששהו בז’יברני, במלון הסמוך, בודי (Hôtel Baudy). מאדאם בודי העמידה לרשותם סטודיו שניתן לבקר בו כמו גם בחדר האוכל שבו סעדו. הם נתנו לה במתנה מציוריהם. המקום הפסיק מלשמש כמלון אך פעיל כיום כמסעדה (Restaurant Baudy). מומלץ לסעוד בה וכמו כן מומלץ לבקר ב”מוזיאון האימפרסיוניזמים” (Le musée des impressionnismes) הסמוך כדי להשלים את התמונה.

מונה הפך דמות סמכותית כצייר, כאיש וכראש משפחה. חיי יושבי הבית סבבו סביב עבודתו של הפטריארך שהסטודיו שלו נמצא בקומת הקרקע של הבניין הראשי. הסטודיו הזה הפך סלון לאחר התקנתם של עוד שני חדרי עבודה גדולים יותר. ב-1886 עוצב הסטודיו השני, שנקרא “הסדרות”, באסם הסמוך. השלישי, שנקרא “הדקורציות הגדולות של הנימפאות”, הוקם כמבנה נפרד בזמן מלחמת העולם הראשונה.

את חיפוי טיח קירותיו החיצוניים של הבית השאיר מונה בצבעם המקורי הוורוד אך גידל גפן בתולה שטיפסה על חזיתו כדי שייטמע בגן. את התריסים צבע בירוק, את חדר האוכל בצהוב כרום, כולל הרהיטים, נועז בתקופתו. 231 תחריטים יפניים של מיטב האומנים עיטרו את הקירות – הז’פוניזם היה, כידוע, בשיא האופנה בסוף המאה ה-19 ומונה דבק בו בלהט ולמד אותו.

סביב השולחן יכלו לשבת עד שישה עשר סועדים, ציירים, אוהבי אומנות, סופרים. בונאר, סיסלי, קייבוט, פיסארו, רנואר, סזאן, רודן, סשה גיטרי, אוקטב מירבו, ז’ורז’ קלמנסו, גוסטב ז’פרואה (Gustave Geffroy), מבקר אומנות וחבר של קלמנסו, היו בין הקרואים. ההרמוניה האנושית, הנפשית התמזגה בהרמוניה האסתטית. מונה יצר לעצמו את התנאים האופטימליים ליצירה אופטימלית.

אחרי ארוחת הצהרים אהב מונה לשתות דיז’סטיף וקפה עם חבריו – הציירים, מבקרי האומנות, הסוחרים, האספנים – בסטודיו-סלון שהיה מעין מוזיאון אינטימי, מקדש, המקום היחידי בבית שבו היו תלויות יצירותיו שלו. ושלו בלבד. האוסף, שבו כל התקופות היו מיוצגות, איפשר לו לעשות הערכת מצב, לבחון את הטכניקות השונות בהן נקט, את התפתחותן.  

אוסף מעורר קנאה וחמדה. מונה לא שעה להפצרות סוחרי האומנות ובמיוחד סוכנו האישי פול דיראן-רואל שרצו לקנות את היצירות. אף אחת מהן לא נועדה למכירה. וכי איך ייפרד מייצוג מסלולו הפיקטורלי? עדות, זיכרון, אילן היוחסין של חייו כאומן אך גם של חייו כאדם. ציורים המראים את קאמי, אשתו הראשונה, שמעולם לא מכר. קאמי עם זר סיגליות, קאמי בגן הצמוד לבית בו גרו בעיר ארז’נטיי (Argenteuil), מצפון מערב לפריז, קאמי עם הבכור ז’אן באותו גן, קאמי עם ז’אן ועם קלוד, קאמי על ערש מותה. מותה של קאמי, אשת נעוריו שאותה הכיר כשהייתה בת שמונה עשרה, אם שני בניו, השפיע עליו עמוקות.

בביתו של מונה, בסלון, תראו, אתם, המבקרים, רק רפרודוקציות של ציוריו שהיו תלוים בו בימי חייו. המקוריים הועברו מז’יברני למוזיאון מרמוטן מונה הכולל יצירות רבות שלו. ממליצה מאוד לבקר בו.

חבריו היותר קרובים של מונה יכלו לראות על כותלי חדר השינה שלו בקומה הראשונה ועד לשירותים ולמסדרון המוביל לחדר המדרגות ציורים של אז’ן בודן (Eugène Boudin), סזאן, פיסארו, קייבוט, סיניאק, רנואר, דגה, מאנה, ברת מוריזו  – ציירים שמונה היה זקוק לקרבתם, ידידים ושותפים להרפתקה האימפרסיוניסטית. שום ציור של מונה עצמו לא נמצא בחלק הזה של הבית. חדר השינה, ששלושת חלונותיו היו פתוחים תדיר לעבר הגן, היה מקלט אליו עלה בלי לאבד איתו מגע. התצפית עליו הייתה ועודנה מושלמת.

ריטואל קבוע השליט סדר בימים. ארוחות בשעות קבועות ושולחן ערוך לתפארת. מונה היה קם בשעה חמש, פותח את החלון וסוקר את השמים. לאחר מכן היה אוכל ארוחת בוקר כבדה שכללה נקניקים, גבינות והייתה מלווה בשתיית כוס יין לבן. ילד, שניים או יותר היו מסייעים לו להעמיס על מריצה את כן הציור, הצבעים והמכחולים וכך היה יוצא אל הטבע כדי לצייר.

באחת עשרה וחצי היה חוזר לארוחת הצהרים והילדים היו עוזבים את הלימודים מוקדם יותר, אם היה צורך בכך, כדי להגיע בזמן. למרות שהיו כפופים למשטר מסוים, נהנו ממשחקים בגן ומהנוחיות בבית המרווח. חדריהם היו בקומה הראשונה, מותאמים לכל אחד. בסלון הקריאה הכחול בכניסה היו מבלים זמן איכות עם האם אליס ובגן היו מבלים במשחקים ובשיט על המים עם האב קלוד. פרצי חירות בתוך לוח זמנים קפדני. עם רכישת אוטומוביל, היו נוסעים לפיקניקים עליזים בחיק הטבע.

מונה אהב לאכול ולשתות היטב וכל המשפחה חלקה איתו את התענוג. על ממלכת המטבח השגיח רק מרחוק, היא לא הייתה תחומו הישיר אך עיצובה היה מוקפד, כמו שאר חלקי הבית. מונה דאג להרמוניית הצבעים והצורות ששלטה בה. מרצפות הקרמיקה מרואן בכחול-לבן והרהיטים המשוחים בלכה כחולה בהירה התמזגו בנחושת מערכת הסירים. סימפוניה מלבבת של גווני כחול רוגעים ומרגיעים.

אחרי הארוחה היה עובר מונה לסטודיו-סלון שבו היה שותה, לעתים קרובות עם חברים, שיכר שזיפים וקפה. ז’יברני הפך למרכז חייו. את איזונו האומנותי והנפשי היה חייב לבית, לגן ולרעייתו. אליס הנאמנה ניצחה על המערכת המוקפדת במסירות אין קץ. אליס ידעה שקלוד מונה יישאר בהיסטוריה.

ויותר מכך, מונה הפך מיתוס. כל שנה פוקדים את הבית והגן כשבע מאות אלף מבקרים מכל העולם כולו. ז’יברני הוא אחד מהיעדים התיירותיים המבוקשים ביותר בצרפת. האין זו הוכחה שאליס צדקה? הבית והגן לא איבדו מקסמם. 

השיפוץ המוקפד והמושקע במשך שלוש שנים של הבית והגן שהוזנחו לאחר מותה של בלאנש אושדה-מונה, בתה של אליס ואלמנתו של ז’אן מונה, נערך בהתאם למקור. קלוד מונה הוריש את הבית על תכולתו היקרה והגן הפורח לבנו מישל אך זה לא התעניין בהם והעביר את ניהולם לבלאנש, אלמנתו של אחיו הבכור ז’אן. זו, שגרה כבר בבית בז’יברני מאז שאיבדה את בעלה, שמרה במסירות ונאמנות על הגחלת וטיפחה אותה במשך עשרים שנה עד מותה. בלאנש, שהלכה בהערצה אחרי קלוד מונה, תחליף לאב, שציירה יחד איתו ציורים באותו סגנון. בלאנש, כפילה של קלוד מונה, הפיה הטובה שלו ואולי אף יותר מכך אחרי מותה של אליס.

לאחר מותה של בלאנש, ב-1947, השתלט הטבע הפראי על הגן והבית התערער ונהרס, הוצף מים. ב-1966 מצא מישל את מותו בתאונת דרכים. בצוואתו הוריש את הבית והגן לאקדמיה לאומנויות יפות (L’Académie des beaux-arts). הצוות המופקד על השיפוץ והשיחזור עשה פלאות הודות לתרומות נדיבים אמריקאים והודות למומחיותם ומסירותם. ארכיונים, תמונות, זיכרונות של אנשים שפקדו את המקום – שום מאמץ לא נחסך כדי להעתיק במדויק ככל האפשר את האתר כפי שעיצב אותו מונה.

ב-1980 הוקמה הפונדסיון קלוד מונה (La Fondation Claude Monet) והאתר הקסום נפתח לציבור הרחב.

בריכת הנימפאות, 1990. צילום ועיבוד: ז’יל

שנים אחרונות, גולת הכותרת – הנימפאות

פיליפ פיגה, נין של מונה, מקדיש זמן ניכר לחקר המורשת המשפחתית. את הבית והגן הוא מכיר מאז ילדותו. וכשהוא מביט בתמונותיו של הסבא רבא לאחר מותה של אליס ב-1911, הוא משתף אותנו, הזרים לא זרים, באבלו העמוק של האלמן שעולמו חרב עליו לאחר פטירת רעייתו.

קלוד מונה, שהתאלמן בפעם השנייה, גם אליס, כמו קאמי, נפטרה בייסורים מסרטן, שקע בדיכאון עמוק והפסיק לצייר במשך חודשים ארוכים. המדינאי ז’ורז’ קלמנסו, שחרד לחיי חברו הטוב, כתב לו בדרמטיות: “אם לא תאחז שוב במכחוליך, לא אבוא יותר לראותך”. זוהי מהותה של ידידות אמת. פקודה מאיימת שהיטיבה עם הצייר ועם תולדות האומנות. 

מונה אחז שוב במכחול, כלי הקסם ממנו שאב את הכוחות להמשיך. אך אבל כבד שני פקד אותו: ב-1914 איבד את בנו בכורו בן הארבעים ושש, ז’אן, ממחלה. אישה, בן, וידידיו הציירים שנעלמו אט אט. מותם של ברת מוריזו, סיסלי, פיסארו, רנואר העציבו אותו עמוקות.

ושוב אחז במכחול כדי להגשים את המיזם החדש, “הדקורציות הגדולות של הנימפאות”, על בסיס ניסיונות קודמים. תיאבונו של בן השבעים וחמש התעורר שוב. “אני חייב אולי לפרחים את היותי צייר”, אמר פעם. אפשר להוסיף “ולנימפאות את להט שנותיו האחרונות”.

כאן המקום לחדד ולהסביר שמחרוזת הנימפאות העסיקה את מונה במשך כשלושים שנה, מ-1890 עד מותו ב-1926. סדרת הענק מורכבת משלוש מאות תמונות שמהם יותר מארבעים בפורמט גדול. הקומפוזיציות התפתחו בהתאם לשינויים שחלו בגן. 

מתחילת המיזם מונה מגדיר שני סוגים של קומפוזיציות. הסוג הראשון כולל את גדות האגם וצמחייתן העבותה, ומאוחר יותר את הגשר היפני, כמו, למשל, בציור “בריכות נימפאות”:

הסוג השני מתמקד, להפך, בריק, בפני המים המנוקדים בפרחים והשתקפויות, כמו, למשל, בציור “הנימפאות”:

עם זאת, רק החל מ-1914 הקדיש את כל מאודו לביצוע. בסטודיו הגדול והמואר שבנה אז (כיום הבוטיק של המוזיאון) צייר את “הדקורציות הגדולות של הנימפאות”, לוחות בגובה של שני מטר וברוחב של שלושה עד חמישה מטר. זאת הייתה הפעם הראשונה שצייר בסטודיו ולא בטבע. מונה צייר את פני השטח של האגם בלי אופק, שום פרספקטיבה לציורים אלה שאין להם כל התחלה וכל סיום מלבד גבול המסגרת. 

זוהי פריצת דרך שנייה שפרץ מונה בתולדות האומנות. תמונה של מים ואש שהופכת על פיה מסורת של אלפי שנות ציור. אין האומנות מבקשת יותר להיות נאמנה לטבע. זה הטבע שמכפיף עצמו למבטו של הצייר עד רמת המופשט. 

חלק מציורי הנימפאות המונומנטליים מוצגים במוזיאון האורנז’רי. מונה העניק תשעה עשר לוחות כשי לאומה, “אני רוצה להשתתף בניצחון”, כתב לידידו ז’ורז’ קלמנסו לאחר חתימת שביתת הנשק ב-1918. כיצד עלה בידו של הצייר לבצעם, ההשקעה הפיזית והמנטלית שדרשו הייתה בלתי נתפסת.

מה גם שבעיית בריאות קשה העיקה עליו. ראייתו היטשטשה עקב קטרקט כפול והוא סרב לניתוח משום חשש לעיוורון. איבוד הראייה תרם לאופי המופשט של היצירות שהפתיע את מבקרי האומנות. הם לא אהבו את מה שראו, שהיה שונה מאוד מכל הציורים הקודמים. ראו כאן איך הפך ציור הגשר היפני לכמעט מופשט:

קלוד מונה, הגשר היפני, 1918-1924. הציור בנחלת הכלל

בסופו של דבר, נעתר מונה להפצרותיו של קלמנסו והסכים לניתוח בעין ימין שאותו עבר ב-1923. מונה לא היה מרוצה מתוצאות הניתוח אך עלה בידו לצייר עד יום מותו הודות להרכבת משקפי שמש אופטיים. 

מונה הפך משוגע לדבר אחד. “שתלתי את הנימפאות בלי כל כוונה לציירן”, אמר, “גידלתי אותן למען העונג בלבד. הנוף לא ממלא אותך ביום אחד. ואז, לפתע, פגע בי גילוי קסמו האגדתי של האגם. מאותו רגע לא ציירתי אלא את הנימפאות”.

הנימפאות הן גולת הכותרת של יצירתו, מורשתו האולטימטיבית. היה לו קשה להיפרד מהן. הוא לא רצה לראותן עוזבות את המקום ודחה את מסירתן, להוותו של קלמנסו. 

קלוד מונה נפטר בז’יברני ב-1926 בגיל 86. כשהגיע הרגע, בלאנש הזעיקה את קלמנסו. “אתה סובל?”, שאל אותו הידיד הטוב. “לא”, ענה מונה, “אבל זה הסוף”. מונה ביקש להיקבר כאחד האיכרים, ללא פרחים וללא אותות כבוד. “הייתי רק צייר שהעיד על יופיו של העולם בעזרת המכחול”, אמר לקלמנסו. זה הסיר, בכל זאת, את הבד השחור שכיסה את ארון המתים כדי לכסותו במפה פרחונית.

חצי שנה לאחר מכן נפתחה לציבור תערוכת הקבע של הציורים הפנורמיים באורנז’רי. נוף מים מנוקד בנימפאות, ענפי ערבות, השתקפויות עצים ועננים, נפרש על מאה מטרים לעיני הצופים, מעניק “אשלייה של מכלול ללא סוף, של גל ללא אופק וללא חוף”, לפי מילותיו של מונה עצמו.

ערב חניכת התערוכה ביקש קלמנסו להתייחד עם הציורים. הוא נשאר זמן ארוך ויצא מהמוזיאון בדמעות. לולא קלמנסו, מונה לא היה מסכים לניתוח העיניים, לולא קלמנסו, לא היו הנימפאות מוצאות מקום באורנז’רי. 

ההצלחה לא הייתה מיידית אך באה מאוחר יותר. תרמה לה שוב ההתעניינות האמריקאית במונה שכבר התגלתה החל מ-1873 בעזרת סוכנו פול דירן-רואל שפתח לו את שוק האומנות הרחב מעבר לים. בתערוכה שערך דירן-רואל בניו יורק ב-1886 נמכרו ציורים רבים של מונה ל”ינקים” כפי שנקראו אז. ואם האספנים האמריקאים הגדולים קונים את מונה, דגה ועוד ציירים, סימן שיש דברים בגו… השוק הצרפתי נפתח גם הוא, בעקבות השוק האמריקאי, וכל זאת הודות לדירן-רואל.

ציירים מסוף שנות הארבעים כמו פולוק, רותקו, ניומן, סטיל, חבים למאסטרו הקשיש את לידת מה שנקרא “ציור  All Over”, דהיינו, ציור ללא מרכז שבו שום חלק שלו לא חשוב יותר מחלק אחר. וגם הדורות המאוחרים יותר מושפעים, זרם המינימליזם, למשל, ש”אומנות האדמה” היא חלק שלו שמיישם את עקרונותיו ורעיונותיו על מרחבים בנוף ובטבע, בסביבה.

התעניינותם של האמריקאים במונה סחפה את היתר. שוחרי אומנות מכל קצוות תבל החלו להתפעל ולהתרגש מפלאי הטבע שהועמקו והורחבו באצבעותיו האוחזות מכחול של אדם מוכשר במיוחד. מה רבו מעשיך, כולם בחוכמה עשית.

קלוד מונה העניק לא רק לצרפת אלא גם לתולדות האומנות מתנה המשקפת את היופי האבסולוטי של העולם. 

רוצים לבקר בז’יברני?

אם הכתבה עוררה בכם חשק לבקר או לבקר שוב בפנינה זו שהעולם מציע, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה ז’יברני וביתו של מונה – מידע למטייל. תמצאו בה מידע על דרכי ההגעה לז’יברני, על רכישת הכרטיסים, על מקומות לינה, על מקומות נוספים בכפר אותם כדאי לראות ועוד. בקיצור, כל מה שדרוש לצורך ביקור מוצלח בז’יברני.

הערה

הכתבה מתבססת ברובה על שלושה סרטים תיעודיים, פרקים מתוך סדרות:

Secrets d’Histoire – Claude Monet: jardins secrets à Giverny, FRANCE TV 3, Août 2011

UNE MAISON, UN ARTISTE – Claude Monet à Giverny, FRANCE TV 5, Juin 2022

Des maisons d’artistes – la maison de Monet à Giverny, Arte.tv, Avril 2023