ההיסטוריה של מונמארטר - קדושים מעונים, זונות ואומנים גדולים מהחיים

מתכננים טיול לפריז? הנה כמה קישורים סופר חשובים:

רוצים עוד? כנסו למדריך פריז המלא שלי.

זמן קריאה משוער: 14 דקות

למרות המרחק שלו ממרכז פריז, רובע מונמארטר (הרובע ה-18), נחשב לאחת האטרקציות התיירותיות החשובות של עיר האורות, כזאת שאם לא תבקרו בה בפעם הראשונה שלכם בבירת צרפת, כאילו שלא ביקרתם בפריז כלל.

כתוצאה מכך, הפך המונמארטר לקלישאה תיירותית, פס יצור הכולל בתוכו את הביקור ההכרחי במולן רוז’, לקנות קריקטורה של עצמכם במחיר מפוקפק בכיכר טרטר (Place du Tertre) וסלפי שלכם עם הרקע של פריז, הנשקפת מלמטה, בעודכם עומדים על המדרגות של הסקרה קר (Sacré-Cœur).

המונמארטר הוא הרבה יותר מזה. למען האמת, זהו אחד הרובעים עם ההיסטוריה הכי מעניינת בפריז. תמצאו שם אדם כרות ראש שמסתובב ונואם, אם מנזר שהופכת למאהבת של מלך, אנשים שהעבירו החלטה על ביטול מספר חודשים בשנה וכמובן כמה מהאמנים הגדולים ביותר של המאות ה-19 וה-20.

לכן, בין אם זו הפעם הראשונה שלכם בפריז ובין אם אתם חוזרים למונמארטר בפעם העשירית, אני מבטיח לכם שמה שתקראו כעת ישדרג את הביקור שלכם במונמארטר ויעזור לכם להכיר טוב יותר את הסיפור הצבעוני והמפולפל של הרובע המקסים הזה.

פתאום קם אדם ללא ראש ומתחיל ללכת

הגבעה של מונמארטר מתנשאת בגובה 129 מטר מעל פני הים והיא נחשבת למקום הגבוה ביותר בפריז. בימי קדם, כאשר פריז עוד נקראה לוטציה (Lutèce) האמינו הגאלים שלגבעה הזאת יש כוחות מיסטיים, ולכן הדרואידים הקימו שם מעין מבני אבן פרימיטיביים, שנקראים מגליתים (Megaliths).

לאחר כיבוש גאליה על ידי יוליוס קיסר, הוחלפו המבנים הללו במקדשים לאלים יופיטר, מרקורי ואל המלחמה מארס (Mars). יש הטוענים שהאחרון הוא זה שנתן לגבעה את שמה (Mont Mars, שהתגלגל למונמארטר), אך אחרים טוענים שהשם הגיע מהמילה מרטיר (Martyr), דהיינו הר הקדוש המעונה, או הר הקדושים המעונים (דרך אגב, מקור המילה Martyr הוא בית קברות בו נטמנו נוצרים שהומתו על ידי הרומאים על קידוש אמונתם) . אז מי היה אותו קדוש מעונה שהעניק להר את שמו?

מקדש האל מרס על פסגת הגבעה שתקרא מונמרטר. נוצר על ידי Mid Journey.
מקדש האל מרס על פסגת הגבעה שתקרא מונמרטר. נוצר על ידי Midjourney.

מדובר היה באדם בעל השם האירוני-מעט לטעמי, דיוניסוס (אל היין הרומאי), שקיבל על עצמו את הדת הנוצרית והחל להטיף בלוטציה במהלך המאה ה-3 לספירה. הרומאים לא כל כך אהבו את הניסיונות שלו לנצר את תושבי העיר ולאחר מספר אזהרות הוא הושלך אל הכלא ונידון למוות, יחד עם שני עוזריו רוסטיקוס (Rustique) ואלוטריוס (Éleuthère).

התוכנית המקורית הייתה לערוף את ראשו של דיוניסוס, ששמו “צורפת” מאוחר יותר ל-דני (Denis) ושל עוזריו ליד מקדש האל מארס, שעל פסגת הגבעה. אולם החיילים, שהיו אמורים לבצע את המלאכה, התעייפו במחצית הדרך והחליטו להוציא להורג את שלושת מפיצי הנצרות במקום שבו נעצרו (המקום הזה נמצא בפינת הרחובות des Martyres ו Yvonne Le Tac).

ואז, לאחר שראשו נכרת, התרחש פלא! דיוניסוס קם על רגליו, לקח את ראשו בידיו והחל ללכת. הוא עצר ליד מעיין, שנמצא כיום כ-2 דקות הליכה מהפסל של דלידה (ב-Impasse Girardon), שטף את הראש מהדםוהמשיך ללכת כמה קילומטרים צפונה תוך שלא הפסיק להטיף עד אשר התמוטט ומת. במקום שבו הוא התמוטט תוקם בעתיד בזיליקת סן דני ואילו במקום שבו ראשו נכרת הוקם מנזר אחר, שעליו ועל נזיריו (ובמיוחד נזירותיו), נספר מיד.

אם המנזר הופכת למאהבת של מלך צרפת

יש האומרים שהקאפלה הראשונה הוקמה במקום שבו הוצא סן דני להורג, מתישהו במהלך המאה ה-9, אולם אין לנו הרבה עדויות לגביה. מה שאנו יודעים בוודאות הוא שבשנת 1096 הוקמה במקום קאפלה ובשנת 1133 הוקם על פסגת הגבעה מנזר תחת חסותה של אדלאיד מסאבוי (Adélaïde de Savoie 1100-1154), אשתו של המלך לואי ה-6 (שלט בין השנים 1108-1137).

המבנה החשוב היחידי שנותר מהמנזר הזה היא כנסיית סן פייר דה מונמרטר (Église Saint-Pierre de Montmartre), אחת הכנסיות העתיקות בפריז (שנייה רק לסן ז’רמן דה פרה), שם קבורה אדלאיד מסאבוי. אולם למרות שכמעט ולא נותר ממנו זכר, לא ניתן להמעיט בחשיבותו של המנזר וכדאי לומר עליו כמה מילים.

ראשית, מאז הקמתו הפך המנזר למקום עלייה לרגל פופולרי, אליו הגיעו, בין השאר האפיפיור אלכסנדר השלישי (שלט בין השנים 1159-1181), תומאס בקט (Thomas Becket), הארכיבישוף מקנטרנברי, שנרצח על ידי הנרי ה-2 (שלט בין השנים 1154-1189), שגם הוא הגיע למנזר, ולבסוף המלך שארל ה-6 (שלט בין השנים 1380-1422), שהגיע לכאן בשלהי המאה ה-14, על מנת לנסות להתרפא מהשיגעון שלו.

שנית, היה זה המנזר הפמיניסטי הראשון בהיסטוריה (למיטב הבנתי), מכיוון שלמרות שהתגוררו בו גם נזירים וגם נזירות, הרי שאם המנזר הייתה זו שתמיד אמרה את המילה האחרונה, ואוי ואבוי היה למי שהמרה את פיה (עמוד התלייה של המנזר עמד היכן שנמצאת היום כיכר טרטר).

בשנת 1534, הגיע למנזר אינציוס מלויולה (Ignace de Loyola) , כחלק ממסע עליה לרגל. בקאפלה, שנוצרה במקום בו הוצא להורג סן דני הוא הקים, יחד עם חבריו את מסדר הישועים המפורסם, שהגיע לשיא הצלחתו במהלך המאה ה-17, והיה אחראי, עד ראשית המאה ה-20, על כמה מבתי הספר הטובים ביותר בצרפת, שם התחנכה האליטה.

אולם, אם אתם חושבים שהנזירות עסקו שם רק בתפילות, עבודה קשה וצדקה, הרי שאתם טועים. כבר בימי פרנסואה ה-1 (מלך בין השנים 1515-1547), היו שמועות עקשניות, שאם המנזר מספקת נזירות לסיפוק תאוותו המינית של המלך (תושבי פריז, בתקופה הזאת, אף קראו למנזר “הספק הראשי של זונות למלך”).

בשלהי המאה ה-16, אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610) ניסה לכבוש את פריז במהלך מלחמות הדת עם הקתולים, והחליט להציב את תותחיו על פסגת המונמארטר, על מנת להפגיז את פריז. שם הוא פגש את קלוד דה בובילייר (Claude de Beauvilliers 1573-1626) בת ה-17, שמוצאה המשפחתי הנעלה, אביה היה הרוזן דה סנט אניין (Saint Aignan), סידר לה את הג’וב של אם המנזר.

אנרי ה-4 ואם המנזר שלך מונמרטר. התמונה נוצרה על ידי Mid Journey.
אנרי ה-4 ואם המנזר שלך מונמרטר. התמונה נוצרה על ידי Midjourney.

המלך רודף השמלות לא הצליח לכבוש את פריז באותה שנה. הוא עשה זאת מבלי לירות ירייה אחת, מספר שנים אחר כך, כאשר המיר את דתו לקתוליות, אולם הוא כן הצליח לכבוש את ליבה של אם המנזר. הרומן הזה הגיע לסופו בגלל טעות אחת שלה, היא הכירה לו את גבריאל ד’סטרה (Gabrielle d’Estrées 1573-1599), בה התאהב המלך באופן מיידי והפך אותה למאהבת הראשית שלו (תוכלו לקרוא על כך בכתבה גבריאל דסטרה – המאהבת שכמעט הפכה למלכת צרפת).

המנזר של מונמארטר המשיך להתקיים עד המהפכה הצרפתית, והתפרנס היטב הן מעולי הרגל והן מתעשיית היין שקמה באיזור. כיום נשאר מהתעשייה הזאת יקב קטן ליד מוזיאון מונמרטר, שיודעי דבר אומרים שהוא מייצר יין נוראי, אולם בעבר המקום דווקא נודע בזכות היין שלו, ותעיד על כך שכונת la Goutte-d’Or (טיפת זהב), שנמצאת ליד מטרו ברבס-רוששוואר (Barbès – Rochechouart) ונקראת על שם יקב מצוין שעמד במקום (כיום זו שכונת עוני, שרק אנשים אמיצים או טפשים מתקרבים אליה).

סופו של המנזר היה רע ומר. הוא נסגר בשנת 1790 ובשנת 1794 נשפטו הנזירות ואם המנזר מארי-לואיז דה מונמורנסי לבאל (Marie-Louise de Laval-Montmorency 1723-1794) בעוון מזימות כנגד המולדת. לא עזרו הטענות שאם המנזר היא עיוורת, חירשת ומשותקת, השופטים קבעו שהיא “זממה בשקט ובעיוורון כנגד צרפת” והיא ושאר הנזירות הוצאו להורג, היכן שהיום נמצאת כיכר Nation.

בעקבות כל זאת נהרס המנזר של מונמארטר והאדמה עליה עמד נמכרה ליזמים. הזכר היחידי שנותר מהעובדה שפעם היה כאן מנזר הוא שם הרחוב Abbesses (נשות המנזר), כיום אחד מהרחובות הקולינריים החשובים ביותר במונמארטר, שנקרא על שם אותן נזירות אומללות שהוצאו להורג.

כעת, עם סיום הפרק הדתי, של מונמארטר, החל פרק חדש בתולדות המקום והוא יהיה לא פחות מעניין (ובטח לא יותר צנוע).

לחם, קומונה ושעשועים

מונמארטר ללא המנזר היה “סתם” כפר, שגידל גפנים והפך למרכז לטחינת קמח, בזכות גובהו, שהיה אידיאלי לטחנות רוח. אולם מיקומו האסטרטגי לא נשכח וכאשר הרוסים ובעלות בריתם כובשים את פריז בשנת 1814, הם מחליטים למקם שם את המפקדה שלהם.

לאחר תום הקרבות, פשטו הקצינים והחיילים על המסעדה הקרובה ביותר למפקדה, שנוהלה על ידי קתרין למוט (Catherine Lamotte), שכונתה האם קתרין (la Mère Catherine). מכיוון שהרוסים לא היו ידועים בנימוסיהם או בסבלנותם, הם החלו לצעוק “ביטסרה” (ברוסית: “מהר”) וכך נוצרה לנו שם מסעדת הביסטרו הראשונה, שקיימת עד היום (כתובתה היא: 6, place du Tertre), אם כי כיום מדובר במלכודת תיירים.

במהלך המאה ה-19 שינתה מונמארטר את פניה בעקבות המהפכה התעשייתית. הכפר השליו על שלל תחנות הרוח שלו, הלך ונעלם ובמקומו החלו להגיע מחסנים, בתי חרושת ופסי רכבת, שיצאו מהגאר דו נור (תחנת הרכבת הצפונית של פריז) והובילו אנשים אל צפון צרפת. בשנת 1860 סופח הכפר אל פריז וכתוצאה מכך השתנה גם ההרכב האנושי של המונמארטר ובמקום איכרים, שעיבדו את אדמתם במשך דורות, הגיעו לכאן פועלים עניים, שעבדו בבתי החרושת שבסביבה.

כל זה הפך את המונמארטר לחממה של רדיקליזם פוליטי והדבר התפוצץ במרץ 1871. על מנת להבין מה קרה שם יש ללכת מעט אחורה לשנת 1870, עת נפוליאון ה-3 הכריז מלחמה על פרוסיה, הוכה שוק על ירך בסדאן, נפל בשבי ובעקבותיו קורסת הקיסרות השנייה וקמה הרפובליקה השלישית.

תושבי מונמארטר מתגייסים למשמר הלאומי שמטרתו להגן על פריז מפני הפרוסים, שהחלו לצור עליה, ואף קונים מספר תותחים מכספם. תותחים אלו הוצבו על פסגת המונמארטר בגלל מיקומו האסטרטגי, אך ככל שידוע לי, לא ירו פגז אחד, מפני שהפרוסים לא ניסו לכבוש את פריז, אלא פשוט להרעיב אותה.

ואכן, בראשית שנת 1871, לאחר מספר ניסיונות כושלים להסיר את המצור מעל פריז, נכנעת ממשלת הרפובליקה. התוצאה איומה: צרפת מאבדת את מחוז אלזס וחלק ממחוז לוריין, מוטל עליה תשלום פיצויי מלחמה כבדים ובארמון ורסאי (אוי לבושה) מוקמת הקיסרות הגרמנית.

חוזה השלום עם גרמניה יצר תסיסה עצומה בקרב אנשי השמאל, שלא תמכו ברפובליקה הבורגנית, שחתמה על החוזה. על כך הוסיפה הרפובליקה חטא על פשע, מבחינתם, כאשר שלחה שני גנרלים להסיר את התותחים מפסגת המונמרטר ולהעבירם לאחד ממחנות הצבא הצרפתי.

כאשר שמעו תושבי מונמארטר על כך הם תפסו את שני הגנרלים ואחרי משפט שדה שניהם הוצאו להורג בירייה על ידי כיתת יורים ב-Rue Chevalier de la Barre (היכן שהיום יש ריכוז של חנויות של תיירים). כך החלה הקומונה, שנמשכה מספר חודשים מועט והסתיימה בטבח נוראי ושריפת כמה מהמבנים האיקוניים של פריז, בהם ההוטל דה ויל וארמון הטווילרי.

אני לא אכתוב כאן לעומק על הקומונה, מכיוון שנושא זה דורש כתבה נפרדת, אולם אין ספק שהיא הפכה לחלק מהמיתולוגיה של מונמארטר. כך לדוגמא, היה זה ראש העיר של מונמארטר ז’אן בטיסט קלמן (Jean-Baptiste Clément 1836-1903), ולא פיני גרשון, שכתב את השיר עונת הדובדבנים (Le Temps des cerises), שהפך למעין המנון של אלו שהשתתפו בקומונה.

את השיר הזה ניתן לשמוע, עד היום, במועדון השאנסונים Au Lapin Agile, שנמצא במרחק של כ-5 דקות הליכה מהכיכר על שמו של ז’אן בטיסט קלמן. הנה השיר, בביצועו של איב מונטאן, האחד והיחיד, לטובת אלו שלא אמורים להגיע לשם בקרוב (או סתם מתגעגעים):

וכך זה נשמע במהלך הופעה ב-Au Lapin Agile

הקומונה השאירה, שלא מרצונה, עוד “מזכרת”, ששינתה את קו הרקיע של פריז לתמיד. אני כמובן מדבר על כנסיית הסקרה קר (Basilique du Sacré Cœur de Montmartre), שנמצאת על פסגת המונמרטר.

כשנתיים לאחר שהסתיים “השבוע המדמם”, בו נכבשה פריז מחדש על ידי ממשלת הרפובליקה השלישית, החליטה הממשלה שהגיע הזמן לכפר על פשעי אנשי הקומונה, ולהקים כנסייה על פסגת המונמרטר, לא רחוק מהמקום בו החל המרד.

מי שזכה במכרז על תכנון הבזיליקה היה האדריכל פול אבדי (Paul Abadie 1812-1884) ואבן הפינה הונחה ב-1875. אולם הכנסייה הזאת לא הושלמה סופית עד שנת 1919 משלוש סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה נבעה מבעיות הנדסיות לא פשוטות, שדרשו חפירה של 83 בארות בתוך הגבעה, על מנת לחזק את היסודות של הכנסיה שתקום. הסיבה השנייה נבעה מכך שהאדריכל של הכנסייה מת בשנת 1884 ובמהלך השנים הבאות התחלפו 4 אדריכלים, שבאו בזה אחר זה, וכל אחד מהם החליט לשנות חלק מתוכניות קודמיו.

אולם הסיבה העיקרית לעיכוב בבניית הבזיליקה, נבאה ממאבק חברתי אדיר שניהלו תושבי הגבעה ואנשי השמאל, ברשות ז’ורז’ קלמנסו (Georges Clemenceau 1841-1929), שיהפוך בעתיד לראש הממשלה המיתולוגי של צרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה.

קלמנסו, שהיה ראש עיריית מונמארטר בזמן המצור על פריז, זכה בבחירות של שנת 1882 ויחד עם קואליציית שמאל באסיפה הלאומית עשה כל שביכולתו על מנת להקפיא את המימון לבניית הכנסייה. אולם, בסופו של דבר, התברר שאם הממשלה לא תאפשר לבנות את הכנסייה היא תצטרך לשלם סכום עצום של 12 מיליון פרנק, לאנשים שכבר השקיעו בפרויקט, על סמך הבטחות של הממשלה הקודמת, ולשמאל לא הייתה ברירה אלא לאפשר את המשך הבנייה.

כאמור, עבודות הבנייה הסתיימו כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ולמרות שתושבי מונמרטר המשיכו להחרים אותה ולהתפלל בכנסיית סן פייר הסמוכה, הרי שלמרות הכל היא הפכה לאחד הסמלים של פריז לצד מגדל אייפל וכנסיית הנוטרדאם.

האם מדובר במבנה מרשים עם נוף מהמם של פריז, או “עוגת קצפת” שלא קשורה לכלום? את זה כבר אשאיר לכם להחליט.

מונמארטר הופך למרכז הבידור החדש של פריז

כידוע, בשנת 1860 הפך המונמארטר מכפר קטן לרובע ה-18 של פריז. נהרסו חומות המכס שחצצו בין הכפר לעיר ובמקומם הוקמו בולבארים חדשים, שהמוכרים שבהם הם רוששואר (Rochechouart) וקלישי (Clichy). בדיוק כמו הבולבארים הגדולים, שנמצאים ברובע ה-9, גם כאן הפכו הבולבארים החדשים למעין מרכזי בידור, כאשר נפתחו לאורכם שורה של מועדונים, שיהפכו עם השנים למיתולגיים. אולם לפני שנתחיל לספר את סיפורים של מועדונים אלו, עלינו לשאול, מה היה סוד קסמם? במילה אחת: האנשים.

כפי שכתבתי קודם, המונמארטר משך אליו את שולי החברה הצרפתית והבוהמה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהם. המעמד הבינוני והבינוני גבוה של פריז, שעד כה הסתובב בבתי הקפה והתיאטראות המהוגנים שלאורך הבולבארים של הרובע ה-9, חיפש לעצמו משהו יותר “אקזוטי” והוא מצא בדיוק את זה במועדונים שלאורך הבולבארים של הרובע ה-18.

שם יכלו “להתערבב” בקברטים אפלים עם סרסורים או אנשי בוהמה ססגוניים אך מורעבים, בעוד שותים אלכוהול זול ושומעים שאנסונים, שחלקם בזים להם ולאורח חייהם, באופן הומוריסטי. אחד המועדונים הללו, שהפך למפורסם מאוד בזכות הפוסטר שלו, שעוצב על ידי סטיינלן ( Théophile Alexandre Steinlen 1859-1924), הוא מועדון “החתול השחור” (Le Chat Noir), ששכן בתחילה בכתובת 84 Boulevard de Rochechouart.

הפוסטר של מועדון "החתול השחור" של רודולף סאליס.
הפוסטר של מועדון “החתול השחור” של רודולף סאליס.

מועדון זה הוקם בשנת 1881 על ידי רודולף סאליס (Rodolphe Salis 1851-1897) ואמיל גודו (Émile Goudeau 1849-1906) שני אנשי בוהמה, שהגיעו מהרובע הלטיני והביאו את האווירה העליזה של הקברטים הסטודנטיילים שם, היישר אל מונמארטר.

את באי המועדון קידם אדם הלבוש כמו לוחם מחיל המשמר השוויצרי של האפיפיור, ובפנים בחלל חשוך למדי, הוגש להם משקה האבסינת’, שמאוחר יותר הוצא מחוץ לחוק בגלל שגרם לעיוורון וטירוף. באופן כללי, נושא האלכוהול היה חשוב מאוד במוסד הזה, מכיוון שאחד ממייסדיו, אמיל גודו, הקים מספר שנים קודם לכן את אגודת ההידרופטים (אנשים שלא מסוגלים לשתות מים), רמז לכך שלא הייתה להם ברירה אלא לשתות אלכוהול (והרבה ממנו).

המועדון הפך חיש מהר להצלחה עצומה ולסמל של כל הרובע, וניתן היה למצוא שם, בין השאר, גם את יורש העצר האנגלי (המלך אדווארד ה-7 לעתיד), אך גם לא מעט אמנים כגון המוזיקאי קלוד דבוסי (Claude Debussy). פלא שרודולף סאליס אמר “אלוהים ברא את העולם, נפוליאון את ליגיון הכבוד ואני בראתי את מונמארטר!”.

לצד רודולף סאליס ואמיל גודו, בדמות המפורסמת ביותר של קברט החתול השחור הוא השאנסונייר המפורסם אריסטיד ברואן (Aristide Bruant 1851-1925), שדמותו הפכה לאלמותית, בזכות הפוסטר המפורסם שצייר טולוז לוטרק (Henri de Toulouse Lautrec 1864-1901).

הפוסטר של אריסטיד ברואן שצוייר על ידי טולוז לוטרק.
הפוסטר של אריסטיד ברואן שצוייר על ידי טולוז לוטרק.

אריסטיד ברואן שר מספר שנים בקברט של סאליס, וכשהאחרון החליט להעביר את קברט “החתול השחור” לרובע ה-9 המהוגן יותר, הוא קנה ממנו את המקום בבולבאר רוששואר והקים את מועדון המירליטון (Le Mirliton).

לילה אחר לילה, הגיעו שמנה וסלתה של פריז למועדון האפלולי על מנת לשמוע את אריסטיד ברואן “קורע אותם לגזרים” באמצעות השאנסונים השנונים שלו. הנה אחד השירים המפורסמים ביותר שלו (שניתן גם אותו לשמוע במועדון Au Lapin Agile, לפעמים).

והנה עוד שיר של אריסטיד ברואן, שאני מאוד אוהב, ששמו “ההלוויה של החותנת”. את השיר הזה אני מביא לכם בביצוע מודרני יותר של להקת CHANSON PLUS BIFLUORÉE. מי שמכיר את השפה הצרפתית בוודאי יצחק מהשילוב של המילים הטרגיות, שמתארות כיצד אנשים בוכים וצועקים עד כמה הם מקוללים על כך שהחותנת הלכה לעולמה, לבין המוזיקה העליזה. מסתבר שלא רק ליהודים ישנם בדיחות חותנת…

מה עשו אלו שרצו דווקא לרקוד ואולי לאכול משהו? הם הלכו כמובן ל-Moulin de la Galette (בתרגום חופשי: טחנת הרוח של העוגה). מדובר היה בטחנת רוח שקיימת עוד מימי הביניים. במהלך המאה ה-19 היא נרכשה על ידי משפחת דברה (Debray), שהחלו למכור עוגות (אם תרצו לדעת איך העוגות הללו נראות, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה על לה גלט דה רואה), על מנת שאלו שחיכו לטחינת החיטה שלהם בתחנה, לא יגוועו ברעב. כך קיבל המקום את שמו.

בשלב מסוים החליטו הבעלים להפוך את השטח ליד התחנה למעין מסעדה משולבת באולם ריקודים, ושם היו נשפים, שזכו לחיי אלמוות, בזכות ציורו המפורסם של פייר אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir 1841-1910).

נשף ריקודים במולן דה לה גלט (1876) מאת אוגוסט רנואר
נשף ריקודים במולן דה לה גלט (1876) מאת אוגוסט רנואר

אם הייתם רעבים מעט יותר ופחות בעניין של לרקוד, היו לכם שתי אופציות נוספות. האופציה הראשונה היא המסעדה Le père Lathuille, ששכנה ב-Rue de Clichy 7, לא הרחק מהגבול של הרובע ה-17 ולא הרחק ממסעדה מפורסמת, שקיימת עד היום, הלא היא בראסרי וופלר (Brasserie Wepler).

גם המסעדה הזאת זכתה לחיי אלמוות בזכות צייר חשוב, הפעם היה זה אדואר מאנה, שצייר את המסעדה בשנת 1879.

Chez le père Lathuille מאת אדואר מאנה (1879)
Chez le père Lathuille מאת אדואר מאנה (1879)

אופציה נוספת, אם חשקה נפשכם בבף בורגיניון עממי, הייתה ללכת ל-Cabaret des Assasins, שהפך מאוחר יותר ל-Au Lapin Agile, שאותו הזכרנו קודם בכתבה. המקום נמצא עד היום בכתובת 22 Rue des Saules ובמהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אכלו בו לא מעט מאנשי הבוהמה הגדולים ביותר ובינהם פיקאסו, שגם הוא צייר את המקום. היום, לצערי, כבר לא מגישים שם אוכל (אבל כן מגישים ליקר דובדבנים מצוין), כך שאם תרצו ללכת לערב שנסונים שם, אני ממליץ בחום לאכול ארוחת ערב לפני כן (ניתן להזמין כרטיס למקום בקישור הזה).

וכמובן, לא נוכל לסיים את החלק הזה, שעוסק במועדונים של מונמארטר, מבלי להזכיר את המולן רוז’ (Moulin Rouge) שהוקם על ידי שארל זידלר (Charles-Joseph Zidler 1831-1897) וז’וזף הולר (Joseph Oller 1839-1922) בשנת 1889, בדיוק בזמן לתערוכה העולמית, שהביאה לנו את מגדל אייפל.

מכיוון שהכתבה הזאת גם כך הופכת להיות ארוכה למדי, לא אלאה בדיבור על המועדון המפורסם, אולם אם תרצו להכיר מעט את ההיסטוריה שלו ולהחליט אם אתם גם רוצים להצטרף להמוני התיירים שמבלים בו כל ערב, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה מולן רוז’ – מלכודת תיירים או מופע שאסור להחמיץ?

לה בוהם

אף כתבה על ההיסטוריה של מונמארטר לא יכולה להיות שלמה אם לא נדבר, ולו מעט, על אנשי הבוהמה שהתגוררו שם במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 (את חלקם כבר הזכרנו מעט קודם).

הבוהמיין הראשון שהתגורר במונמארטר, שלא בטובתו, היה המשורר ז’ראר דה נרבל (Gérard de Nerval 1808-1855). הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש בבניין שנקרא La Folie Sandrin, בכתובת Rue des Norvins 22 (פולי בצרפתית פירושו אומנם טירוף אך גם אחוזה כפרית, שבנו אצילים מחוץ לעיר וזה המקור לשם הבניין, ששימש אחוזה כפרית בעבר). לצערו, הטיפול לא עזר והוא תלה את עצמו בשנת 1855, בהשאירו פתק לדודתו, שבו הוא מבקש שלא תחכה לו כי הולך להיות לה לילה לבן.

אחרי המשורר החלו להגיע הציירים למונמארטר, בתחילה היה זה אדגר דגה (Edgar Degas 1834-1917), שאהב לטפס על הגבעה ולצייר את הנוף שנשקף ממנה. אליו הצטרף הצייר המפורסם וינסנט ואן גוך (או יותר נכון וון חוך), שהתגורר ברחוב Lepic.

אולם אין ספק, שהצייר של המאה ה-19 שמזוהה הכי הרבה עם מונומארטר, הוא אוגוסט רנואר, שאת ציורו המפורסם לה מולן דה לה גלט, כבר ראינו קודם. כפי שניתן לראות בציוריו, תושבי מונמארטר, אליבא דרנואר, שונים מאוד מחבורת האומללים שהטביעו את יגונם באבסינת’, שצייר טולוז לוטרק. במקום זאת אנו רואים אנשים כפריים ובריאים שרוקדים להם להנאתם.

צייר אחר מוכר פחות, שאני אישית מאוד אוהב, הוא פרנסיסק פולבו (Francisque Poulbot 1879-1946). מדובר בצייר שהתגורר רוב חייו במונמארטר וצייר בעיקר את ילדי המקום. מה שמיחד את ציוריו היא העובדה שלמרות שמדובר היה בילדים עניים ואומללים, הרי שבציוריו של פולבו, אין אומללות אלא בדיוק להפך, הוא מצליח להציג את שמחת החיים שלהם.

כיום ברחוב הקטן שנקרא על שמו (Rue Poulbot), תוכלו למצוא מסעדה חביבה (אם כי מעט תיירותית). וכפי שתראו בתמונה למטה, החזית שלה מכילה העתקים של ציורים שלו, כך שתוכלו להתרשם.

קפה פולבו. צילום: צבי חזנוב
קפה פולבו. צילום: צבי חזנוב

דרך אגב, פולבו לא רק צייר ילדים אלא השקיע חלק ניכר מכספו על מנת להקים מרפאה שתטפל באותם ילדי רחוב. מעבר לכך היה זה פולבו, בשיתוף דיירים מפורסמים אחרים של השכונה, שהקימו, במהלך שנות ה-20, את הרפובליקה של מונמארטר.

מדובר היה ברפובליקה דמוקרטית, ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, היו מפלגות (למשל מפלגת הקוביסטים, שאחד מחבריה היה קוף בשם Existence) והיו אף הצעות חוק (לדוגמא: לבטל את החודשים דצמבר, ינואר ופברואר). מה אומר ומה אגיד, פתאום הדמוקרטיה הישראלית לא נראית כל כך… (מוזמנים להשלים את המשפט).

כמובן שלא ניתן לדבר על מונמארטר מבלי להזכיר עוד לא מעט ציירים כגון סוזאן ולדון (Suzanne Valadon 1865-1938) ובנה המפורסם מוריס אוטרילו (1883-1955), שיכולתו לשתות ליטרים רבים של אלכוהול, יצרה לו את הכינוי “מוריס ליטרילו”.

בעתיד אני מבטיח כתבות עליהם ועל ציירים מפורסמים אחרים במונמארטר, אך עד אז אני ממליץ לכם בחום רב ללכת לבקר במוזיאון מונמארטר, שנמצא בבית שבו שניהם התגוררו. שם תוכלו לצפות בכמה מיצירותיהם, וחשוב יותר, ללמוד על כל אותם ציירים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, שחיו ופעלו במונמארטר בשלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 (ניתן לקנות מראש כרטיס למוזיאון באמצעות הקישור הזה).

הסטודיו של סוזן ולדון במוזיאון מונמארטר. צילום: צבי חזנוב
הסטודיו של סוזן ולדון במוזיאון מונמארטר. צילום: צבי חזנוב

לא ניתן לסיים פרק שעוסק באומנים של מונמארטר מבלי להזכיר את פיקאסו, שהתיישב שם בראשית המאה ה-20. פיקאסו חסר האמצעים התגורר בבניין שכונה בשם “ספינת המכבסה” (Bateau Lavoir), מכיוון שצורתו הזכירה ספינות ששטו על הסיין ושימשו כובסות שכיבסו את הבגדים במימיו.

מדובר היה בבניין מכוער, בלי חימום, אך עם שכירות זולה במיוחד, וכאן פיקאסו יחד עם לא מעט ציירים אחרים חיו ויצרו (כאן לדוגמא צייר פיקאסו את “העלמות מאביניון” בשנת 1907, ציור פורץ דרך שבישר את לידת הקוביזם או כפי שאני קורא לז’אנר “אסכולת הציור המכוער במיוחד”).

מכיוון שמדובר היה בבניין מיתולוגי, הוחלט להפוך אותו לבניין לשימור, אך אויה! שריפה שפרצה שם בתחילת שנות השבעים לא השאירה זכר מהבניין. כיום עומד שם מלון ובניין אחר עם ויטרינה בה ניתן לראות סדרה של תמונות מהווי הבאטו לבואר (את כל זה ניתן לראות ב Place Émile Goudeau, שנמצאת באמצע הדרך בין רחוב Abbesses לבין כיכר Tertre).

התנאים הלא פשוטים במונמארטר והעבודה שפיקאסו לא באמת הפך לחלק אינטגרלי מהמקום, גרמו לו ולרוב מוחלט של הציירים, שהתגוררו שם בתקופתו לעזוב למונפרנאס, ברגע שמצבם הכלכלי איפשר זאת. המעבר במהלך העשור השני של המאה ה-20, סימל את סוף תקופת הזוהר של מונמאמרטר והפיכתו למעין מלכודת תיירים, שבאים להתבשם מהמיתולוגייה של הבוהמה, שכבר מזמן לא שם, ולצפות על גגות פריז מרחבת הסקרה קר.

אז מה נשאר מכל המורשת הזאת היום להוציא מוזיאון מונמארטר וכיכר שבה כל מיני ציירים ישמחו לצייר קריקטורה שלכם במחיר של כמה עשרות יורו? אולי רק השיר הזה של אזנבור, שגם הוא כמו מונמארטר, הפך לקלישאה, אבל איזו קלישאה…

מונמארטר – מידע למטייל

האם הכתבה הזאת עשתה לכם חשק לטייל במונמארטר? מצוין! במיוחד בשבילכם יצרתי את דף מונמארטר למטייל , בו תמצאו מסלולי טיול, המלצות ועוד לא מעט מידע חשוב שיעזור לכם לתכנן את הטיול שלכם שם.

מוזמנים ליצור איתי קשר

ארגז הכלים של הפרנקופיל
כל אתרי ההזמנות הכי אמינים ומומלצים במקום אחד. ככה תוכלו להשוות מחירים בקלות, לחסוך כסף ולדעת שקניתם באתר איכותי וידידותי למשתמש.
הפרנקופיל יושב עם כוס יין ביד

בואו נשמור על קשר!

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל .

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את מדריך הפרנקופיל לפריז בחינם! תמצאו שם את כל המידע הדרוש לצורך תכנון הטיול לעיר האורות יחד עם טיפים שלי ואפילו הנחה מיוחדת להזמנת כרטיסים לאטרקציות.

אז למה אתם מחכים? לחצו על הכפתור למטה :-)