במקום בו עומדים פרנקופילים, צרפתים גמורים אינם עומדים.
את המשפט הגאוני הזה אמר לי חברי הטוב, שמעדיף לשמור על אלמוניותו (ולכן נקרא לו הפרנקופיל האנונימי), בזמן שעמדנו בתור לכניסה לקברט או לפן אז’יל – ואני מיהרתי לאמץ את המשפט הגאוני הזה. אין ספק שפרנקופילים אמיתיים אוהבים את צרפת ותרבותה, לעתים אף יותר מהצרפתים עצמם, ואין מקום שבו ניתן לברור את “הפרנקופילים הכבדים” מבין תיירים רגילים או סתם “חובבי פריז”, מאשר הקברט הזה.
רק פרנקופילים אמיתיים מסוגלים לשבת על ספסל קשיח מעץ במשך יותר מ-4 שעות, לשמוע מרתון של שאנסונים, שחלקם באים אלינו היישר מהמאה ה-19, ולהתענג על כל רגע. ביקרתי במקום מספר רב של פעמים וכמעט כל ביקור שלי בפריז אני מחפש תירוץ על מנת לחזור לשם עם חברים.
הסיבה לכך היא שמדובר בחוויה טוטאלית המורכבת ממורשת היסטורית, שירה ברמה מצוינת (כל אחד מהזמרים הוא מקצוען בתחומו) וליקר דובדבנים נהדר, שמחמם את הנפש ועוזר להיכנס לאווירה. בסרטון הבא תראו דוגמא קטנה של מה שמצפה לכם שם (מי שמופיע שם הוא איב מתיה, מנהל הקברט בכבודו ובעצמו):
בכתבה הזאת נחזור למונמארטר של הבל אפוק ונלמד את סיפורו של הקברט, הגלגולים שהוא עבר והאנשים החשובים שהתארחו שם. אולם לפני שנתחיל, הרשו לי לספק לכם מעט מידע פרקטי על המקום, לטובת אלו שהגיעו לכתבה על לבקר שם.
או לפן אז’יל – מידע למבקרים
איך מגיעים ל-Le Lapin Agile?
כתובת הקברט היא 22 Rue des Saules והוא נמצא ברובע מונמארטר. הדרך הטובה ביותר להגיע אליו היא לקחת את קו 12 של המטרו ולרדת בתחנת Lamarck–Caulaincourt ומשם ללכת ברגל. אולם, שימו לב, מדובר בעלייה של לא מעט מדרגות ושיפוע, ולכן זה לא יתאים לכולם.
אם אתם מתקשים בהליכה, אתם יכולים להגיע לשם במונית או אובר. אופציה אחרת היא להגיע לשם עם קו אוטובוס מספר 40, שעוצר לא רחוק.
אופציה אחרונה היא להגיע במטרו קו מספר 2 לתחנת Anvers, ללכת משם ל Place Louise Michel, לעלות באמצעות הרכבל לכנסיית הסקרה קר, ומשם ללכת עד לקברט. זו הדרך הארוכה ביותר, אולם היא כוללת בעיקר הליכה בירידה, ולכן היא מתאימה לאנשים שמתקשים בהליכה מאומצת.
שעות הפעילות של הקברט
או לפן אז’יל פועל בימים שלישי, חמישי, שישי ושבת בין השעות 21:00 ו-01:00. אם הגעתם מאוחר יותר מ-21:00 או שאתם מעוניינים לעזוב לפני הזמן, אין שום בעיה, מכיוון שכל חצי שעה, פלוס מינוס, יש “נקודות יציאה”, שבהם ניתן לצאת והמארח מכניס אורחים חדשים (אל דאגה, אף אחד לא ייעלב אם תצאו לפני הזמן, כי כולם מודעים לכך שרק מעטים מאוד מסוגלים להישאר ממש עד הסוף).
כמה עולה כרטיס והיכן ניתן להזמין אותו?
מחיר הכרטיס (נכון לפברואר 2024) הוא 35 יורו והוא כולל גם כוס ליקר דובדבנים (שאני אישית מאוד אוהב). ניתן להזמין כרטיסים במקום או באתר הרשמי שלהם. אם אתם מגיעים בעונה תיירותית, מומלץ בחום להזמין מראש, כי אחרת אתם עלולים לגלות שאין מקום (מדובר באולם קטן ואינטימי). לעומת זאת, אם תבואו באמצע השבוע ולא בתקופה תיירותית תוכלו לרוב לקנות כרטיסים במקום ללא שום בעיה.
האם במקום מוגש אוכל?
לצערי עברו הימים בהם יכולתם לאכול כאן Coq au vin או בף בורגיניון, וכעת מגישים כאן אך ורק שתייה. לכן, מוזמן מאוד לאכול ארוחת ערב לפני שאתם באים לשם. אם אתם מחפשים המלצות על מסעדות טובות, תוכלו למצוא אותן בדף המסעדות של פריז.
מקברט הרוצחים ועד הארנב הזריז – סיפורו של או לפן אז’יל
הסיפור של הקברט הזה מתחיל בשנה שבה מונמארטר הופך לחלק מפריז, הלא היא שנת 1860. בצריף קטן, שנבנה בשלהי המאה ה-18 והממוקם קרוב לפסגה נפתח לו קברט עם שם מיוחד: קברט הרוצחים (Le Cabaret des Assasins).
לא, לא היה זה מקום מפגש של רוצחים שבאו לשתות ליקר דובדבנים ולשיר שאנסונים (או סתם לדקור את הפסנתרן). את השם נתנו למקום התמונות של רוצחים מפורסמים מתולדות צרפת ופוסטרים של הפושעים המבוקשים, שעיטרו את קירותיו.
בשנת 1880, ביקש בעל המקום מהצייר והקריקטוריסט אנדרה ז’יל (André Gill), לצייר לו שלט פרסומת, שיתנוסס בחזית הבניין, ומכיוון שהמקום הגיש צלי ארנב, החליט הקריקטוריסט לצייר ארנב שמזנק ממחבת בעודו אוחז בקבוק יין.
השלט כל כך הצליח שתושבי האיזור החלו לקרוא לקברט “הארנב של ז’יל” (Lapin à Gill), שבהמשך התגלגל ל”ארנב הזריז” (Le Lapin Agile) וזה הפך לשמו הרשמי.
בעוד שהשלט נמצא איתנו עד עצם היום הזה, גורלו של אנדרה ז’יל שפר עליו פחות. אותה שנה היא חלה במחלת נפש קשה ואושפז בבית החולים לחולי נפש בשרנטון (Charenton), שם אושפזו בעבר גם המרקיז דה סאד והמלחין הצרפתי הנהדר פרנסואה דביאן (François Devienne 1759-1803). הוא מת שם גלמוד כעבור כחמש שנים ונקבר בבית הקברות פר לשז.
פרדה, לולו ופיקאסו
במהלך השנים עבר המקום בין מספר בעלים, ובשנת 1903 קונה את המקום הבעלים המיתולוגי של לה לפן אז’יל, הלא הוא פרדריק ז’ראר (Frédéric Gérard 1860-1932), שבעברו עבד בתור סוחר דגים דווקא. לפרדריק היה חמור בשם לולו (Lolo), שאיתו הוא היה מביא את הדגים, והוא יהפוך, שלא מרצונו, לחלק מאחד הסיפורים המצחיקים ביותר בעולם האמנות.
לפני שנספר לכם את הסיפור הזה, חשוב לציין שבתקופה הזאת הופך הקברט לביתם של לא מעט אמנים ובראשם פאבלו פיקאסו, שנמשך למקום בזכות האוכל המצוין (והזול) של רעייתו של אדון ז’ראר ובזכות חברת האומנים שנהגה לשבת שם.
בשנת 1905 הסכים פיקאסו לצייר עבור המקום בתמורה לאוכל ושתייה חינם, וכך נוצרה אחת התמונות המפורסמות ביותר שלו – Au Lapin Agile. לצערי לא אוכל להציג אותה כאן בגלל בעיות של זכויות יוצרים, אולם אתם מוזמנים לצפות בה באמצעות הקישור הזה.
בתמונה תראו 3 דמויות. הראשונה היא דמותו של פיקאסו לבושה בתלבושת של הארלקין (דמות מהקומדיה דל ארטה). לידו אישה בשם ז’רמן פישו (Germaine Pichot 1880-1948), מושא אהבתו של חברו של פיקסאו קרלוס קסגמס (Carlos Casagemas 1880-1901). לצערו של קסגמס ז’רמן לא החזירה לו אהבה וכתוצאה מכך הוא ירה בה והתאבד. ז’רמן שרדה את ניסיון הרצח ואף הפכה למאהבת של פיקאסו.
הדמות האחרונה בתמונה, זאת שאוחזת גיטרה, היא דמותו של פרודו, שאהב לנגן ולשיר בפני האורחים, בדיוק כמו הבעלים הנוכחיים של המקום.
כמה שנים לאחר שפיקאסו צייר את ציורו המפורסם, הוא צייר ציור מפורסם עוד יותר, הלא הוא “העלמות מאביניון”, שיצר זרם אמנותי חדש – הקוביזם. הכיוון היותר ויותר אבסטרקטי אליו הלכה האומנות בשנים הללו, לא מצא חן בעיני בעיני שניים מיושבי המקום – הסופר אנדרה וורנו (André Warnod 1885-1960) והעיתונאי רולאן דורז’לס (Roland Dorgelès 1885-1973).
השניים, שראו את האבסורד באומנות האבסטרקטית, החליטו בשנת 1911 “למתוח” את מנהלי סלון האומנות של פריז. הם לקחו את לולו, החמור, של פרדה, קשרו מכחול לזנב שלו, ונתנו לו להסתובב, כך שהמכחול הטבול בצבע ייגרר על הבד.
את מה שנוצר הציגו וורנו ודורג’לס בסלון בתור יצירה של צייר איטלקי, בשם יואכים רפאל בורונלי, שלא היה ולא נברא. שם היצירה היה “השמש שוקעת מתחת לים האדריאטי” ולהפתעת כולם היא נמכרה לאספן אמנות בעבור כ-400 פרנק (סכום בהחלט משמעותי בימים אלה). את הכסף הזה השקיעו מחדש שני הבדחנים, בארוחה מצוינת בלפן אז’יל מלווה באלכוהול שנשפך אותו ערב כמים…
לא נפסיק לשיר
בשנת 1913, בשיא הצלחתו, קונה את המקום אריסטיד ברואן (Aristide Bruant 1851-1925), המוכר לנו מהפוסט המפורסם של טולוז לוטרק ומהקברט “החתול השחור” (Le Chat Noir). אולם שנה מאוחר יותר פורצת מלחמת העולם הראשונה וחלק גדול מבאי המקום מגוייסים לצבא. חלקם לא יחזרו עוד…
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה עוברת הבוהמה אל מונפרנאס, ולה לפן אז’יל מפסיק להיות המקום בו נפגשים הציירים והסופרים. אריסטיד ברואן מחליט למכור בשנת 1922 את המקום לפאולו, בנו של פרדריק ג’ראר, הבעלים המיתולוגי של המקום.
פאולו מחזיק במקום במשך כ-50 שנה ובמהלכן הופך לה לפן אז’יל לקברט מפורסם, בו החלו את הקריירה שלהם כמה מהשאנסוניירים הגדולים ביותר של פריז, ובהם ז’ורז’ ברסאנס. אחד האמנים המפורסמים ביותר של המקום, לאחר מלחמת העולם השנייה, היה קלוד נוגרו (Claude Nougaro 1929-2004) משורר וזמר, ששר במקום לא מעט שירים, כמו השיר הזה.
בשנת 1971, נמכר המקום לאיב מתייה (Yves Mathieu), שהתחתן עם בתו של פאולו והוא מנהל את המקום עד עצם היום הזה. זהו עסק משפחתי, בו איב אחראי לא רק על הניהול אלא גם שר שירי יין (כמו הגרסא המקורית לשיר “כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון”). בנו שר גם הוא, ובעבר תפקד גם בתור מלצר ובעבר שרה במקום גם אשתו של איב מתייה עד שנפטרה מסרטן, לפני כמה שנים.
למקום ישנו מאגר של זמרים, שבכל ערב כמה מהם שרים לצידם של איב מתיה ובנו. בתחילת הערב כולם שרים יחד, ואתם מוזמנים להצטרף למעין שירה בציבור, שמתרחשת שם. אולם לאחר כשעה מתחיל החלק של שירת הסולו, בו כל אמן נותן הופעה של כחצי שעה, בה הוא שר שירים בהם הוא מתמחה.
מכיוון שלא כל האמנים מופיעים כל ערב, הרי שגם אם יצא לכם להגיע ללפן אז’יל, תמיד אפשר לחזור לשם, מכיוון שרוב הסיכויים שיצא לכם לשמוע זמרים אחרים בכל פעם. רפרטואר השירים מאוד מגוון ומתחיל משירים בראשיתם עוד במאה ה-19 ומסתיים עם כמה קלאסיקות, דוגמת “שאנז אליזה” של ג’ו דסאן, שכנראה הוסיפו עבור התיירים.
ועוד לא הזכרתי את הפסנתרן, שגם הוא מתחלף מפעם לפעם. מדובר בווירטואוז לא קטן, שלא רק מלווה את הזמרים, אלא גם נותן קטעי סולו ולעיתים מנגן על עוד כלי נגינה או שניים. אין ספק שעבור הפרנקופילים אוהבי השאנסונים מדובר בגן עדן של ממש, אולם גם אם אתם לא משוגעים על שאנסונים, אני ממליץ לכם לבוא לשם לחוויה חד פעמית, כדי לקבל ישירות לוריד חוויה אותנטית והיסטורית, שלא השתנתה קרוב למאה שנה.
מחפשים מידע נוסף על המונמארטר?
אם כבר הגעתם לאו לפן אז’יל, לא כדאי לטייל גם מסביב ולגלות עוד מקומות מעניינים במונמארטר? בדיוק בשביל לעזור לכם במשימה הזאת יצרתי את דף רובע מונמארטר ובו תוכלו למצוא שורה של כתבות על מקומות מעיינים, על ההיסטוריה של מונמארטר, המלצות ועוד ועוד.