מוזיאון מונמארטר: מסע צבעוני בין הבוהמה של הגבעה

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

מוזיאון מונמארטר: היסטוריה, אמנים ויצירות בולטות. צילום: יואל תמנליס
זמן קריאה משוער: 12 דקות

תמונת השער של הכתבה צולמה על ידי יואל תמנליס.

המונה ליזה אינה מוצגת בו ולא נכסי צאן הברזל של התרבות המערבית הם שהקנו לו את מעמדו, אך ביקור במוזיאון מונמארטר הוא חוויה בלתי נשכחת – שאל לכם לפסוח עליה. לעיתים השלם אינו מאום בלא סך חלקיו; אך המוזיאון אשר ממוקם בשכונה הנחשבת, הוא הרבה יותר ממקבץ יצירות אומנות גרידא. הוא מסמך תעודה מרתק להווי חיים תוסס – שכמו חדל מלהתקיים, שחזור מהימן של אופי החיים הבוהמייניים במאות ה-19 וה-20 ושיר הלל סוער לרוח האנושית ולהישגים פורצי דרך בתחומי האומנות, הספרות וההגות.

למן ימי הבל אפוק (בצרפתית: Belle Époque – העידן היפה) ועד לימינו אנו, נחשב הרובע, ששוכן על גבעה פסטורלית ומשקיף על מעוזי התיירות בבירה, למייצג מובהק של ‘החוויה הצרפתית’. ואם הגבעה מייצגת מהימנה של הרוח הלאומית, הרי שהמוזיאון הוא התשקיף הנאמן ביותר עבור הרוצים להבין אל נכון את אופי תושבי הגבעה. הכירו את המוזיאון הפסטורלי, השורשי והמקומי ביותר בעיר רוויית מוסדות התרבות. אך ראשית, לפני ההיסטוריה המפוארת, הבה נדון באי אלו פרטים חיוניים לתייר ולמבקר.

הנתונים הטכניים אשר יוצגו בפניכם נכונים לעת כתיבת הכתבה; ייתכן שחלו מספר שינויים ממועד הפרסום, ועל המבקרים לוודא שהפרטים אכן תואמים את מצב העניינים השורר בעת ביקורם.

מוזיאון מונמארטר בכמה מילים

מוזיאון מונמארטר שוכן בשכונה שאת שמה הוא נושא ומוקדש להנצחת התרבות והמורשת המקומית. המוצגים ממוקמים במספר חללים, בבניין שנחשב לבית המגורים העתיק ביותר בגבעה. אמנים רבים התגוררו בבית מונמארטר ופועלם מונצח בין מיצגיו. בנוסף לתערוכות – הקבועות והמזדמנות, תוכלו לבקר בדירת הסטודיו המשוחזרת של הציירת החשובה סוזן ואלאדון ולהביט בפיסות נוסטלגיה בעלות נופך של אותנטיות.

הסטודיו של סוזן ולדון במוזיאון מונמארטר. צילום: רותי שמעוני
הסטודיו של סוזן ולדון במוזיאון מונמארטר. צילום: רותי שמעוני

את הבית מקיפים גני רנואר – שעוצבו ברוח ציוריו מלאי החיים של פייר-אוגוסט רנואר ומשקיפים אל עבר נופים עוצרי נשימה של כרמים מקומיים. ואם אין די בכל הטוב הזה, יכולים המבקרים לסעוד את ליבם בבית הקפה ששוכן במתחם, ומציע מפלט פסטורלי אידיאלי למי שחפץ להתנתק מהמולת העיר. גג הזכוכית, תפריט עונתי וגן טובל ירק תורמים לתחושת השלווה. העיצוב דמוי חדר התה מזכיר לנוכחים ולסועדים מה רבה הייתה חשיבות מוסד בתי הקפה הפריזאיים – עבור אמנים שפעלו, נפגשו והתדיינו בתוכם בימים עברו.

מוזיאון מונמארטר – מיקום ודרכי הגעה

המוזיאון ממוקם ברחוב קורטו (בצרפתית: rue Cortot) שבאזור מונמארטר, ברובע ה-18 של העיר פריז. אם תחפצו להשתמש ביישומוני ניווט, הכתובת אותה עליכם לחפש היא: MUSÉE DE MONTMARTRE – 12, RUE CORTOT 75018 Paris.

למתניידים בתחבורה הציבורית: ניתן להגיע למקום במטרו – בקו 12 (תחנת Abbesses) או בקו 2 (תחנת Anvers ולאחר מכן שימוש ברכבל של מונמארטר). בנוסף, קו האוטובוס שמספרו 40 מגיע אף הוא לאזור (תחנת Saules-Cortot או תחנת Montcenis-Cortot).

שעות פתיחה של המוזיאון

המוזיאון פתוח בכל יום מימות השבוע, בין השעות 10:00 בבוקר ל-18:00 בערב. מבקרים יורשו להיכנס עד לשעה 17:15, שלושת רבעי שעה קודם לעת הסגירה. למרות שהמוזיאון אינו רחב ידיים, אנו ממליצים למבקרים להקדיש מספר שעות – לחוויה איכותית ומעמיקה.

בית הקפה רנואר פעיל בין השעות 11:00 בבוקר ל-17:30 אחר הצהריים. התפריט מגוון, עונתי ומשתנה. משך השהות המרבי הוא כשעה וחצי, זמן אופייני לבתי קפה במעוזי תיירים.

לרכישת כרטיסים למוזיאון מונמארטר, הקליקו כאן

חוויות משלימות

מוזיאון מונמארטר לא מציג יצירות פריזאיות, כי אם את פריז כיצירה. היות שכך נקל להבין שמתכנני המקום שאפו ליצור חוויה הוליסטית ככל הניתן. כזו שתלווה את המבקר למן שלב הכניסה בשערי המקום (ועוד קודם לכן – בחצר המתחם) ועד לארוחת ערב מקומית בסגנון פריזאי.

אז מה ניתן לעשות במוזיאון – מלבד סיור בין מוצגים אומנותיים ועונג אסתטי ופיוטי? ובכן, לא מעט. תוכלו לסייר בגנים המרהיבים ולחוש את תמונותיו של רנואר מתעוררות לחיים (יתרה מזו: ניתן לרכוש כרטיס בעלות מופחתת ולבקר בגנים בלבד, בלא כניסה למוזיאון). תוכלו לסעוד תחת גג הזכוכית של המסעדה המקומית – לקרני שמש פריזאית חמימה – ולראות בעיני רוחכם את חברי העילית האינטלקטואלית של המאות הקודמות מקיימים דיונים אנליטים ערים (התעלמו נא מהעובדה שלצידכם סועדים, ככל הנראה, תיירים כמותכם, שאף טיפת דם צרפתית לא זורמת בעורקיהם). ולבסוף: תוכלו להתענג על כוס יין מקומי מהכרמים המשוחזרים, אשר שורשיהם נטועים אי שם בימי הביניים.

מלבד המיצגים הקבועים, מתקיימות תערוכות מזדמנות – במגוון ענפי האומנות המודרנית. התערוכות המתחלפות מתיימרות גם הן לשקף את אופי האזור, אך מטבען מביעות פרספקטיבות שונות, קוסמופוליטיות יותר. בטרם ביקורכם, מוטב שתשאבו את מרב המידע מאתר האינטרנט של המוזיאון, כדי שתוכלו להבטיח היכרות ראשונית עם המיצגים המשתנים.

בנוסף, קיימת אפשרות לסיור מודרך בינות לעצי הגפן ובתוככי הכרמים הקסומים – בכל יום שבת (בשעה 14:30). לאחר הסיור השלו יוכלו המשתתפים לטעום יינות מתוצרת המקום. כאמצעי להשלמת החוויה תחולקנה כוסות יין עם עיטור ייחודי של המוזיאון.

וכעת, לאחר השלמת החלק המעשי, הבה ניגש לחלק העיוני: מוזיאון מונמארטר – על שום מה? מדוע נדרש מוסד תיירותי נוסף בסצנת בילויי התרבות, שכל כך מפותחת ב’עיר האורות’? כיצד הוקם האתר, אילו יצירות מונצחות בו, מי הם האומנים שפעלו ב’זירה’ המקומית ומה ניתן ללמוד ממנו על הקשר בין אומנות לבין שורשיות אזורית? על כך ועוד – בהמשך הכתבה.

הטוב שבזמנים

המאה ה-19 סימנה תמורות ושינויי מגמות תרבותיות בקנה מידה רחב היקף. בשדה המדע היו אלה לואי פסטר, תומאס אלווה אדיסון וצ’ארלס דרווין שפרסמו מחקרים פורצי דרך והצעידו את העולם אלי קדמה. אישים דוגמת נפוליאון בונפרטה, אברהם לינקולן והמלכה ויקטוריה ניצחו על מקהלת התרחשויות גלובלית בזירה הבין־לאומית; ומהפכנים דוגמת קרל מרקס ופרידריך אנגלס זרעו את ניצני ההגות האידאולוגית שהסעירה את העולם בעשורים הבאים. ‘היה זה הטוב שבזמנים’, אם להשתמש בפרפרזה על דבריו של סופר מפורסם, שפעל אף הוא במאה עתירת המאורעות.

בעוד המאה ה-21 עומדת בסימן לונדון ובמאה ה-20 נחשבה ניו יורק למעוז התרבות, הייתה זו פריז אהובתנו שהיוותה ‘בית ועד’ לגדולי הרוח אשר חיו ופעלו במאה ה-19. יתרה מכול דיסציפלינה אחרת שפרחה בבירה, יצא לתהילה שמה של העיר הודות לתנועות אומנותיות – שחוללו שינויים מתודולוגיים מרחיקי לכת והשפיעו רבות על תפיסת האסתטיקה המסכמית.

לאמץ את השינוי

ההכרח הוא אבי היצירתיות, והאמנים שהגדירו את תקופתם פעלו בדיאלוג מתמיד עם חידושי זמנם. האתגר המרכזי שנשקף לאמנות הפיגורטיבית, פרי פיתוח אמצעי צילום פורצי דרך, התברר ככוח ההתנגדות עליו דאתה הרוח האומנותית בת התקופה. הצייר המודרני נדרש, כפי שנכתב במאמר מנומק אשר פורסם בעיתון ‘לה פיגארו’, לשלב ביצירותיו מוטיבים ברי חלוף, לצד הנצחת היציבות הבלתי מעורערת של הרוח האומנותית.

לצד הנאו קלסיציזם והרומנטיציזם שגשגו הריאליזם, הסימבוליזם, האימפרסיוניזם, הפוסט אימפרסיוניזם, הפוינטליזם ועוד כהנה וכהנה תתי־ענפים – שהניחו את המסד לתנועות נוספות, חלקן מלוות אותנו עד ימים אלה. חלוף המאה העלה מעצמות תרבותיות אחרות לגדולה, אך צרפת המשיכה לשמור על מעמדה החלוצי ועל תדמית החדשנות המהורהרת שליוותה אותה.

מפריד ומאחד

זרמים דוגמת הפוביזם עמדו כמענה נגדי לאקספרסיוניזם הגרמני; תנועת האר נובו ערערה את הדיכוטומיה הקדומה בין האומנויות היפות לדקורטיביות; והסינטתזים הטרים את האקלקטיות הרבגונית, שכה מוכרת לאומן בן ימינו. בין רשימת האומנים שפעלו בימי מפנה המאות (Fin de siècle; הגם שלא על פי ההגדרה ההיסטורית המצומצמת של ההגדרה) תוכלו למצוא את שמותיהם של קאמי פיסארו, פייר-אוגוסט רנואר, וינסנט ואן גוך, אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו ואמדאו מודיליאני.

פייר אוגוסט רנואר בשנת 1910. צולם על ידי Dornac
פייר אוגוסט רנואר בשנת 1910. צולם על ידי Dornac. צילום בנחלת הכלל

הללו השתייכו לזרמים מגוונים, לעיתים חלוקים בתכלית. על אף שכולם נחשבים לחברי היכל התהילה של ציירי המאות ה-19 וה-20, לא בנקל ניתן למצוא את החוט השוזר בין שמותיהם. ובכל זאת, קיים דבר מה משותף: כלל האמנים ששמותיהם נזכרו לעיל, לצד רבים אחרים, התגוררו, פעלו, הגו ויצרו בגבעה אחת – בגדה הימנית של הסן. לא לעיתים תכופות קשורות תולדות האומנות וסיפורה של גבעה צפון־פריזאית בקשר כה אמיץ. כאשר הנס מתרחש, הרי שהדבר מצדיק מוזיאון. כך לפחות חשבו מייסדי המונמארטר, שאת סיפורו תקראו מיד.

אולם לפני שנתחיל לספר את סיפורו של המוזיאון, הרשו לי להמליץ לכם לקרוא את הכתבה על ההיסטוריה של מונמארטר שבאתר. הכתבה תתן לכם רקע היסטורי, שיעזור לכם להכיר טוב יותר את התקופה ואת האנשים עליהם אני עומד לדבר.

לאחר שעשיתם זאת, בואו נצא לדרך ונבקר במוזיאון.

ביקור במוזיאון מונמארטר

בשלב זה במסענו הגענו ליעד לשמו נתכנסנו: המוזיאון שמנציח את התקופה הסוערת. בניגוד למוסדות בילוי גדולים וותיקים – אשר מציגים לראווה את ההדר הצרפתי הנודע, המונמארטר חוגג את הביתיות הרומנטית ואת הפסטורליות האינטימית. המוזיאון אינו מתיימר להוות יותר מאשר ייצוג ראוי לאומנים שחיו ופעלו בשכונה. למרבה המזל, כשבשכונה כזו עסקינן, דומה שדי בכך כדי להוות מקום קסום לתיירים ולחובבי אומנות.

מוזיאון מונמארטר הוקם בשנת 1960 וזכה למעמד רשמי של ‘מוזיאון צרפתי’ (Musée de France) בשנת 2003 בלבד. ובכל זאת, כאשר לצד ההיסטוריה של אתר תיירותי מתקיימת מורשת עתיקת יומין – שכוללת ייחודיות ואוניברסליות בכפיפה אחת, הסיפור המלא הופך למרתק הרבה יותר.

קיימים אתרים שמשמשים לאירוח מיצגי תרבות; קיימים אתרים שנחשבים בעצמם למיצג התיירותי; ולבסוף: קיימים אתרים שמשכנים בין כתליהם יצירות ומיצגים רבי ערך, בתוך מבנה היסטורי ובעל משמעות תיירותית רבה. כזה הוא המונמארטר.

היצירות שוכנות במספר חללים, שמתוארכים למאה ה-17. מבני האתר הם מהעתיקים והמסורתיים ביותר בגבעה, מנכיחים בסגנונם האדריכלי ובסביבת הגנים המטופחת שחובקת אותם – את כל עקרונות הווי החיים הפריפריאלי של פריז. כזה שיונק משורשי המקומיות התוססת, אך שומר על מפלט של שלווה, בריחוק מה משאון העיר הגדולה.

כשמגמת התיעוש אכלה כל חלקה טובה, טחנות הקמח הפסיקו לאיטן את פעולתן ופעילות הכרמים צומצמה, נותרה הגבעה אי של פסטורליה בלב הבירה. הציירים שפעלו בימים הללו מצאו בה מבוע לא אכזב של שאר רוח, דבר אותו מנסה הנהלת המוזיאון לשמר בכל כוחה.

מבנים במוזיאון

המבנה המרכזי מכונה ‘בית בל אייר’ (בצרפתית: La Maison du Bel Air; על פי מקורות אחדים – בית המגורים העתיק ביותר באזור). זה הוא בניין לבנים קסום, אותו סובב גן פסטורלי ומרחיב דעת. הגן משקיף אל הכרמים – שמזוהים כל כך עם המקום – ומאפשר התחקות אחר חוויותיהם של האמנים שפעלו בתוכו, בעודם מתבשמים מהאווירה המשכרת.

האתר מחולק לשלושה חללים מרכזיים: מלון דמארן (בצרפתית: Hôtel Demarne), סדנת העבודה של סוזאן ואלאדון ושל בנה מוריס אוטריו ובית הקפה רנואר. הגנים עוצבו בהשראת ציוריו של רנואר, שמצא בסביבתו זירה מתמדת של השראה ומקור לפרץ יצירתיות שופע.

הגנים משקיפים, כאמור, אל כרם קדום – שראשית קיומו מתוארכת לימי הביניים. בשנת 1933 חודשה פעילות הכרם ונשתלו בו שיחי גפן חדשים. אם חפצתם לטעום ממנעמי היבול החקלאי, ודאי תשושו לנוכח העובדה שהיין הוכתר, על ידי ה’ניו יורק טיימס’, כ’יין היקר הגרוע ביותר בצרפת’. ובכן, מה אמריקנים מבינים בנוסטלגיה?

חדרו של מוריס אוטרילו במוזיאון מונמארטר. צילום: רותי שמעוני
חדרו של מוריס אוטרילו במוזיאון מונמארטר. צילום: רותי שמעוני

בשנת 1670 נרכש המתחם על ידי המחזאי והשחקן המפורסם קלוד דה לה רוז (בצרפתית: Claude de La Rose),שנודע יותר בכינויו ‘רוזימון’ (בצרפתית: Rosimond). בכך, אם תרצו, ניתן לראות טקס חניכה ראשוני ובלתי מודע לשושלת מפוארת של אומנים ואנשי תרבות, שבחרו להתגורר בין כתליו של המבנה.

החולה-הלא-מדומה

רוזימון, שחי בין השנים 1640-1686 היה איש מרתק במיוחד. מבין סיפורים רבים שנלווים לדמותו הססגונית, ידועה במיוחד המעשייה על מותו הטרגי: הבמאי היה ידוע בחיבתו למחזותיו של מולייר, גדול המחזאים הצרפתים בכל הזמנים. בפרט מוכר רוסימונד כמי שאחראי להחייאת הקומדיה ‘החולה המדומה’, פרי עטו של מולייר.

ביום מן הימים, לאחר שירד מהבמה, חש מכרנו ברע ומת לאחר מספר שעות. הגורם הטרגי-קומי? גם גיבורו מת שעה קלה לאחר שירד מהבמה, בהצגת המחזה ‘החולה המדומה’. אם לא היה די בצירוף המקרים, כשחפצו בני משפחתו של השחקן להביאו לקבורה, נתקלו בקשיים אותם הערימה הכנסייה הנוצרית – בשל תפקידו ‘השטני’ (לצד מדענים, פילוסופים ואנשים נוספים שסירבו לאמץ את הפרדיגמה הנוצרית, ‘מקום של כבוד’ נודע לשחקנים, בפרט בתחום הקומדיה). אדם נוסף שמכשולים דומים נתגלעו בדרך לקבורתו? אתן לכם לנחש לבד.

בית ועד לחכמים

בחלוף השנים נזנח הבית וירד ממעמדו, אך כמו אותו עוף חול מיתולוגי – שב מהמתים ודרש בשנית את כתרו. אמנים רבים וחשובים פעלו בו ומצאו בסביבתו מוקד של השראה ושל פוריות יצירתית. המוזות המיתולוגיות, מוסרת לנו הספרות היוונית, חיבבו עיינות מים, הרים ויערות. דומה שהמוזות הצרפתיות בחרו לשכון בגבעת מונמארטר, בסמיכות לבית המוזיאון.

מאחר שהמקום מתחקה – בעקביות ראויה לציון – אחר האמנים שפעלו, עיצבו ואגב אורחא התעצבו על ידי האטמוספרה הרוחנית והחברתית ששררה באזור, מוטב יהיה לסקור בקצרה את קורותיהם ואת מורשתם של הציירים אשר גרו בבית המוזיאון. בכך נקל יהיה להבין את ייחודיותו של האחרון; זה שחוגג את הפרטיקולריות ואת האינדיווידואליות של אופי החיים המקומי, ששימש כעין ‘מגדלור תרבותי’ לאומנות הצרפתית והאירופית בכללותה.

פייר-אוגוסט רנואר

אופטימיסט בלתי נלאה; בעל טווח כישורים שמשתרע על פני נכבדים מענפי האומנות; צייר ופסל שעיצב והגדיר את התנועה האימפרסיוניסטית; והאיש שהצליח, יותר מכול מי שקדם לו, להנציח תנועה חיה על משטח ציור.

בספטמבר 1873, בצעד שהיה אופייני ליוצרי תקופתו, עזב רנואר את המרכז העירוני והשתקע בעליית גג ברובע מונמארטר. תקופת שהותו ברובע הייתה פורייה ביותר ומוגדרת, לעיתים, כפסגת העידן האימפרסיוניסטי שלו. ציוריו הידועים ביותר מתקופה זו, ‘ארוחת בוקר על הדשא’ ו’הנשף במולן דה לה גלט’, הם חלק מהיבול המקצועי אותו קצר בשנות שבתו ברובע. הציור האחרון, אגב, פותח צוהר לחיים השוקקים במונמארטר ומתאר נשף בורגני בסמוך לטחנת רוח מוכרת, בצבע אדום…

ציורו של רנואר "הנשף במולן דה לה גלט"
ציורו של רנואר “הנשף במולן דה לה גלט”. תמונה בנחלת הכלל

גני מונמארטר, כאמור לעיל, עוצבו בהשראת עבודותיו של רנואר – שתיארם באחדות מיצירותיו, בין היתר בציורו ‘הנדנדה’. בית הקפה של המוזיאון – שנושא את שמו של הצייר, מעיד אף הוא על חשיבותו הרבה. מלבד השפעתו על האימפרסיוניזם הצרפתי, היה רנואר ללא ספק מהאישים הגדולים והמזוהים ביותר עם הרובע ההיסטורי. בשנת 1876 קבע את מושבו בבית רוזימון והחל שושלת חדשה של אמנים שהתגוררו במקום.

השילוש הארור

אחת מהאטרקציות משובבות הנפש של המוזיאון, כזו שמושכת אליה תיירים רבים, היא דירת הסטודיו המשוחזרת של האמנים סוזאן ואלאדון, מוריס אוטריו ואנדרה אוטר. הללו, שלושה אמנים דגולים ובעלי קשר משפחתי מפוקפק (מוריס היה בנה של סוזאן מאב לא ידוע; אנדרה היה לבעלה השני ולאביו החורג של מוריס), נודעו הודות למריבות מתמשכות, לפיוסים מפוארים ולבריחה מתמדת לאלכוהוליזם. ובכן: משפחה לא בוחרים.

בין ריב לפיוס חגיגי היו השלושה ציירים לא רעים כלל. דירת הסטודיו בה פעלו נחשבת לחלק אינטגרלי מהמוזיאון. למגינת הלב, העקבות הרבים אותם הותירו לא שרדו את צוק העיתים. אך עמד להם המזל והודות לשחזור מהימן ולעבודות שיפוץ מתמשכות, הצליח צוות המוזיאון להנציח את האווירה ששררה בבית הקטן ולהטיל אלומת אור ייחודית על הרוח הבוהמיינית התוססת של השלושה.

סוזאן ואלאדון

סוזאן ואלאדון הייתה אמנית פורצת דרך בתחומים רבים. בעולם בו ההבחנות הקטגוריאליות היו נוקשות וברורות למדי, סימנה ואלאדון ברוחה החופשית את מגמת האקלקטיות העכשווית וסירבה להזדהות – מפורשות או מכללא – עם זרם או מסורת אמנותיים.

סוזן ולדון ומיקל אוטרילו. ציור מאת סנטיאגו רויסניול משנת 1891
סוזן ולדון ומיקל אוטרילו. ציור מאת סנטיאגו רויסניול משנת 1891. תמונה בנחלת הכלל

האישה הראשונה שהציגה את מיצגיה בסלון Société Nationale des Beaux-Arts ברובע מונמארטר; כזו ששימשה תחילה מודל לציירים אחרים, מתוך רצון להתחקות אחר מלאכתם; תאורטיקנית בלתי מודעת שהביעה התנגדות לפרספקטיבה אקדמית ולאידיאליזציה אומנותית; סוזאן ואלאדון הייתה לאייקון פמיניסטי (אף שמעולם לא הגדירה עצמה כפמיניסטית) ולציירת פורצת דרך.

מוריס אוטריו

בנה של סוזאן, צייר נוף עירוני ויליד הרובע. סיפור הצלחתו עשוי להוות כר פורה לחובבי סוגת המימוש העצמי, בני המאה ה-21. החל מלידה לאב בלתי ידוע ומנטישה הורית (מוריס גדל אצל סבתו), עבור דרך נשירה ממסגרות לימודים וכלה בבריחה לטיפה המרה, עתידו של העלם הצעיר לא היה נראה מבטיח בראשיתו.

דיוקן של מוריס אוטרילו מאת סוזן ולדון
דיוקן של מוריס אוטרילו מאת סוזן ולדון. תמונה בנחלת הכלל

למרבה המזל החליטה אימו ללמדו ציור, כדי לגמול אותו מתאוות הסביאה. בעודו מסתובב אחוז תסכול ברחובות פריז, נהג להציע את מרכולתו האומנותית לתיירים מקומיים, שחיבבו את ציוריו נעדרי המנייריזם והמורכבות הדיאלקטית. ברם, רק לאחר מלחמת העולם הראשונה זכה לגושפנקא ממסדית.

יצירותיו הוצגו בתערוכות נחשבות וגישתו האסתטית הפכה לנערצת. אות לגיון הכבוד היווה חותם סופי לגדולתו; נישואיו עלו יפה ומסלול חייו עלה על דרך המלך.

יצירתו ידועה בפשטות נטולת עיוותי צורה שאינם פיגורטיביים, מחד גיסא, אך בפיוטיות סובייקטיבית ובאינדיווידואליזם, מאידך גיסא. ניסיונות לשייכו לזרם אסתטי מובהק עלו בתוהו, הודות לנפש האומן ששכנה בקרבו, בלא דקדוקים אקדמיים דווקניים. בין אם מדובר בתקופתו האפלולית רוויית התוגה, ב’תקופה הלבנה’ והמופתית או בנאיביות העליזה שאפיינה את תקופתו הצבעונית, ניתן היה לראות ביצירותיו חלון כן ואמיץ לרגשותיו הסועים. מבע אישי ונופך ייחודי, יותר מכל השתייכות קבוצתית, הם שהקנו לאוטריו את שמו ואת מעמדו.

אנדרה אוטר

החבר השלישי, המוכר פחות, ב’חוט המשולש’. יליד פריז ובן להורים שמקורם באלזס. את ה’קריירה האומנותית’ החל מצידו השני של המתרס, כמודל לציור עבור סוזן ואלאדון. בציורה המוכר ‘אדם וחוה’ (בצרפתית: Adam et Ève), למשל, ‘כיהן’ אנדרה בתפקיד אדם.

בשנת 1913, זמן קצר קודם גיוסו לצבא, נישאו אנדרה וסוזאן בטקס צנוע. עם חזרתו לחיים האזרחיים הפך אוטר למנהלה המקצועי של רעייתו ואף לאחר גירושיהם המשיך ליטול חלק בחייה, עד למותה – בשנת 1938.

צלחת פירות. ציור מאת אנדרה אוטר המוצג במוזיאון האומנויות היפות בעיר ברסט
צלחת פירות. ציור מאת אנדרה אוטר המוצג במוזיאון האומנויות היפות בעיר ברסט. תמונה בנחלת הכלל

כאמן ידוע הצרפתי הודות לציורי הנוף שלו, בהשראת אזור מגוריו; לציורי הטבע הדומם; ולפורטרטים הרבים שצייר במהלך חייו. בנוסף זכה לתהילה כמי שעיטר תפאורות תאטרון רבות. רישומיו נמכרו בתערוכות אותן יזמה אשתו; תערוכת יחיד אותה ערך לא צלחה, ועד לימינו אנו ידוע אוטר, בעיקר, הודות לקשריו הרומנטיים הנפתלים עם סוזאן ואלאדון.

אמיל ברנאר

מהדמויות הבולטות ביותר שחיו ופעלו בנחלה הוותיקה. הוגה ותאורטיקן של האומנות, סופר, מבקר וצייר בעל חזון ושאר רוח. אילו מיקומם של קודמיו על ציר הזמן האומנותי אינו מן האפשר בשל היעדר קווי מתאר קוהרנטיים להגדרתם, הרי שאמיל הזדהה במהלך חייו עם תנועות וזרמים רבים, אחדים מהם פותחו בהידוד עם יצירותיו.

אמיל ברנאר - תמונה בנחלת הכלל
אמיל ברנאר – תמונה בנחלת הכלל

ברנאר נודע באופיו הפלורליסטי ובפתיחותו התרבותית. מסע חובק עולם – בשנת 1893 – כלל ביקור בפירנצה וברומא האיטלקיות. מאיטליה עבר לטורקייה (ביקור בסמרנה ובסאמוס) ולאחר מכן ביקר ביפו ובירושלים, באלכסנדרייה ולבסוף בקהיר, העיר בה התיישב. בין היתר יצר פרסקו לקתדרלה של קהיר. מגמת הרב־תרבותיות בה התאפיין ניכרה גם בנישואיו לחנאן סאט, ילידת לבנון – בתקופה בה החל להתחקות אחר התרבות המקומית ולהתלבש כערבי. באותה עת שקע בקריאת כתבים פילוסופיים פרי עטם של אפלטון, אריסטו, אוגוסטינוס, תומאס אקווינס והגל.

יצירתו מאופיינת באקלקטיות רבה ובייצוג חלוצי של מגמות אומנותיות רבות. העיקריים שבסגנונות הפוסט־אימפרסיוניזם בהם התנסה היו הקלואזוניזם (שימוש בצורות דו־ממדיות, מוקפות בקו מתאר שחור עבה וצבועות בצבעים מובחנים עבור כל יחידה); והסינטתיזם (תמזיג בין רוח האומן ותנועותיו הנפשיות לבין הריאליזם המוחשי, תוך שימוש בצורות דו־ממדיות בלבד). קשריו הענפים עם ‘גדולי דורו’, ביניהם ואן גוך, גוגן וסזאן, הפכו אותו לדמות מרכזית בנוף האמנותי ולמושא גאווה מקומי.

וזה לא הכול… 

אמנים נוספים שהתהלכו בינות לכתליו ההיסטוריים של המבנה היו ראול דופי (צייר פוביסטי, שנודע הודות לשימוש בגוונים תוססים ולאמנותו הדקורטיבית), אוטון פרייז (אומן מולטידיסציפלינרי, מזוהה בעיקר עם תנועת הפוביזם), דמטריוס גלניס (צייר יליד אתונה, בעל עומק רגשי רב ומומחיות בהתחקות אחר קווי המתאר של גוף האדם), פרנסיסק פולבו (מעצב כרזות, משרטט ומאייר), לאון בלוי (תאולוג קתולי, סופר, מסאי וסטיריקן) ופייר רוורדי (משורר שהתנסה בסוריאליזם, בדאדאיזם ובקוביזם).

הבלים מנהליים

אוספי המוזיאון שייכים ל’אגודת מונמארטר העתיקה’ (בצרפתית: Le Vieux Montmartre), גוף שהוקם בשנת 1886 במטרה להנציח את המורשת המקומית. האגודה מחזיקה בתיעודים וברישומים רבים, בתמונות ייחודיות ובפיסות היסטוריות מעידן הבוהמה והקברטים. בשנת 1967 הוכרה ‘אגודת מונמארטר העתיקה’ כנותנת שירות ציבורי מוסמכת.

בשנת 2011 הוענקו מפתחות הניהול לחברת קלבר רוסיון (בצרפתית: Kléber Rossillon), אשר מתמחה בניהול ובתחזוקת אתרים היסטוריים. החברה מקדמת מיזם שיפוץ רחב היקף, במסגרתו עודכנו עד כה חזית הסטודיו של סוזאן ואלאדון וחללי תצוגה נוספים.

בשנת 2003 זכה המוזיאון לעיטור הכבוד המנהלי הנחשב: התואר ‘מוזיאון צרפתי’ (בצרפתית: Musée de France; שם גנרי משהו, אם יורשה לי) ניתן לו כשנה לאחר שהוגדר מעמד התואר בחוק. נכון למועד העדכון האחרון מונה רשימת המחזיקים בשם המחייב 1,222 מוזאונים, שמשקפים את המנעד האזורי העצום, את הזיקות החברתיות השונות ואת מחויבותה של המדינה לתמוך בשימור ובעיצוב ההיסטוריה התרבותית והכללית.

מוזיאון מונמארטר – סיכום

ביקור ברובע מונמארטר הוא בגדר חובה עבור המטיילים בפריז. אך ביקור כזה לא יהיה שלם במנותק ממארג ההקשרים ההיסטורי הנרחב שעיצב את אופי המקום. המוזיאון מספק תמונה מדויקת, הגם כי נאיבית קמעה, של החיים הקסומים בשכונה השלווה. החוויה האותנטית לא כרוכה, דווקא בנוכחותן של יצירות מורכבות ובעלות משמעות היסטורית. נהפוך הוא, דווקא ההקשר האזורי, הסובייקטיבי והאישי – הוא שתורם להנאתם של המסיירים במוזיאון.

אם תרצו לחוות את פריז בגדולתה, להיזכר בימיה כמעצמה התרבותית הבלתי מעורערת ולחוש לרגע קט את הסצנה האמנותית והאינטלקטואלית השוקקת שאפיינה את העיר במאות הללו, מוזיאון מונמארטר הוא מקום הבילוי הטוב ביותר עבורכם.

מוזמנים ליצור איתי קשר

ארגז הכלים של הפרנקופיל
כל אתרי ההזמנות הכי אמינים ומומלצים במקום אחד. ככה תוכלו להשוות מחירים בקלות, לחסוך כסף ולדעת שקניתם באתר איכותי וידידותי למשתמש.
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!