מיסיה, מלכת פריז, חלק ג’: מולכת ותומכת, תומכת ומולכת

דירה נוחה ויפה, בן זוג אהוב ועשיר, מעמד מכובד

בחברה הגבוהה

מיסיה הייתה מחוזרת ומאושרת, בעלת מעמד, כמו מאדאם ורדורן. אדוארדס הנמיך מעט את קצבתה אך עדיין חייתה ברווחה. אדוארדס, שהתחתן בינתיים עם לנטלם, לא חידש את החוזה של הדירה המפוארת ברחוב דה ריבולי שהגיע אל סיומו, כך שב-1911 עברה מיסיה לגור ברציף וולטר (quai Voltaire) מספר 29, דירה נעימה בקומה ראשונה, מרוהטת בשכיות חמדה מסוגים שונים, מחיצות מסין, מניפות מיפן, מוונציה, רנואר, בונאר, רושם כללי של רוקוקו יקר. היה לה מאהב עשיר, אומנים רוסים, בנוסף על חבריה הוותיקים, באו לבקרה, שולחן האיפור שלה לא התרוקן מהזמנות, להרצאות של ברגסון, לקונצרטים, להצגות, לנשפי מסכות.

רז’אן הציעה לה לשחק במחזות אך לאחר כמה ניסיונות התחמקה מיסיה בחיוך. הפסל אריסטיד מיול שיגר לה איגרת והפציר בה לדגמן בשבילו בעירום מלא ליצירת הצדעה לסזאן (Monument à Cézanne) שהוזמנה אצלו למען העיר אקס אן פרובנס. מיול, שלא הסתפק, כמו רנואר, בבקשה לצפות בחזה של מיסיה אלא דרש לצפות בכול, סורב על הסף. בחן.

מעניין לציין, אגב, שהעיר אקס דחתה את הפסל שעוצב, בסופו של דבר, הודות לדינה וירני ונמצא כיום במוזיאון דורסה (Le Musée d’Orsay). העתק עופרת שלו אפשר לראות בגן הטווילרי.

כיצד הצילה מיסיה את “פולחן האביב”

את “פולחן האביב” אישרה, לעומת זאת, מיסיה מיידית ובלב שלם בעוד שדיאגילב היה הרבה פחות משוכנע. ההוכחה לכך באיגרת של סטרווינסקי מה-24 בנובמבר 1911 שבה סיפר זה כיצד קרא לו דיאגילב לפריז וכיצד ניגן בסלון של מאדאם אדוארדס את מה שחיבר בשלב זה מ”פולחן האביב”.

סטרווינסקי התארח אותו יום אצל מיסיה שהבינה מה שנבצר מרוב המאזינים אז להבין: “פולחן האביב” היא יצירת מופת. הקצבים הכאוטיים וההרמוניות הצורמות כבשו אותה לחלוטין ושערוריית הצגת הבכורה לא פגעה כהוא זה ברשמיה הראשוניים. סטרווינסקי העניק לידידת הנפש שלו מיסיה, שהכירה לפני כל האחרים בגדולת יצירתו, את הפרטיטורה המקורית שלה עם הוראות הכוריאוגרפיה כאות הוקרה.

דיאגילב נבהל מההוצאות הכספיות – מאה ועשרים חזרות שבהן גישש ניז’ינסקי כדי לפרש את המוזיקה המסובכת ולתרגמה ללשון הכוריאוגרפיה מול ארבע הופעות על הבמה. פרסום לחוד ורווחים לחוד. השערורייה פירסמה אותו בכל העולם כולו אך חובות כספיים עלולים היו להביא לקריסת הלהקה. זאת הסיבה שבעטייה החליט דיאגילב להשמיט חלקים מהבלט שעמד לעלות בלונדון. סטרווינסקי זעם ודיאגילב הרגיש, שראה שסמכותו הולכת ונפגמת, נפגע מאוד מהמרידות נגדו.

מיסיה שיחקה שוב ברוב טקט את תפקיד המגשרת ולא חסכה מאמצים כדי למנוע קרע בין המפיק ׁׁ(דיאגילב) ליוצר (סטרווינסקי). מיסיה ידעה שהשילוב בין דיאגילב החושש שהקריב הכול למען “פולחן האביב” לבין סטרווינסקי הזועם שחיבר יצירה פלאית יביא לניצחון.

נאמנותה לסרגיי ואהבתה למוזיקה של איגור חיזקו את רוחה וכך הביאה לסיומו של העימות בדיפלומטיה, פיקחות ואף ערמומיות. השלום חזר לשכון בין דיאגילב הנסער בלונדון לבין סטרווינסקי הרתוח באוסטרוה באוקראינה, שם החלים בבית הכפר המשפחתי שלו מהתקף של טיפוס.

מיסיה כפטריוטית צרפתיה בזמן המלחמה

גל הפטריוטיזם ששטף את צרפת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא פסח על מיסיה שגם בהזדמנות זאת הצטיינה בגלותה תושייה ויוזמה יוצאות מהרגיל. את מעמדה כאשת חברה בעלת קשרים ניצלה להפליא לטובת המדינה שאימצה אותה אל חיקה. בסלון דירתה התארחו הפעם לא פחות מאשר ז’ורז’ קלמנסו, אריסטיד בריאן, ז’ורז’ מנדל, רולאן גארוס, ועוד ועוד משחקני התקופה הראשיים, דיפלומטים בכירים ועוזריהם, שנפגשו אצלה.

ולא זו בלבד. מיסיה התמסרה בדבקות למטרה. היא נסעה ברכבה הפרטי ממלון אל מלון ואספה סדינים ומגבות למכביר לטובת הצלב האדום. המלון המפואר בכיכר ונדום שבו שכרה סוויטה, Hôtel du Rhin, הועמד, בזכותה, כל כולו לרשות הארגון.

כחברה של גנרל גלייני, המושל הצבאי של פריז, קיבלה רשות להגיע לחזית להביא עזרה ראשונה לפצועים. ביודעה שהאופנאים נאלצו לסגור בתיהם, שיכנעה אותם למסור לה את רכביהם המסחריים והפכה אותם לאמבולנסים.

השיירה המוזרה עוררה לא פעם את חשד הזקיפים המוצבים בדרכים: בראשה נסעה המרצדס של מיסיה, הנהג לבוש חליפת צלילה, לידו ישוב ז’אן קוקטו בתלבושת אח רחמן הדורה שנתפרה במיוחד בשבילו לאירוע זה. מאחור מיסיה בחליפת טוויד מחויטת ולידה ז’וז’ו במכנסי ברך תפוחים באפור בהיר, מצלמת קודאק מסורבלת על ברכיו, מקנטר בחביבות את קוקטו, כמנהגו. אחרי המרצדס נסעו עוד תריסר מכוניות שהושאלו על ידי אופנאי פריז המושבתים בתוקף הנסיבות. לא, אלה לא מרגלים מחופשים כי אם הצוות של מיסיה שנוסע לאסוף פצועים! הזקיפים נרגעו ונתנו להם לעבור.

הסלון המהודר של מיסיה, משי, קטיפה, צדף, כסף וזהב, תחת נברשת נטיפי בדולח, כמו איבד את הברק, הפך מפקדה ובית מלאכה. רופאים, אלונקאים, אומנים, סופרים, משוררים, שפופים על מפות ומתכננים את איסוף הפצועים הבא, פקעות צמר מהן נסרגות גרביים וכומתות לחיילים בכל מקום.

מיסיה, בקו החזית, אוספת פצועים, קטועי איברים, ביניהם גם גרמנים, מעמיסה אותם על הרכב, ממריצה את עמיתיה תחת מבול האש לרדת אל המכתשים שפערו הפגזים. וחוזרת למחרת ובימים הבאים. מאות פצועים שזורקים בה מבטים מתחננים, אין מקום ברכב לכולם, איך לבחור? ובנוסף לכך, הגיעה פקודה לאסוף את הפצועים ולהביאם לפריז בלילה כדי שהאמת לא תפגע במצב רוחם של התושבים. בחושך, בדרכים לא נוחות, בשילוט פגום, מול הזוועה. מיסיה מותשת אחרי לילות קשים, ללא שינה.

לולא מרצו הבלתי נלאה ועליזותו הסוחפת של ז’אן קוקטו לא הייתה מיסיה מחזיקה מעמד וזה, שראה בה גיבורה בזמן המלחמה, העריץ אותה ללא סייג. ב-1923, כשכתב את הרומן “תומא הנוכל” (Thomas l’Imposteur), נעשתה מיסיה, באופן טבעי, הנסיכה קלמנס דה בורם שהקדישה עצמה לפצועים והפכה את ביתה לבית חולים.

אתנחתא קסומה בשוויץ

מיסיה וז’וזה הצטרפו אל דיאגילב ורקדנו החדש, ליאוניד מאסין, שמילא את מקום ניז’ינסקי, ברומא. משם, במכונית, ביקרו בבולוניה, רוונה, פדובה, ורונה עד שהגיעו ללוזאן. דיאגילב ומאסין השתכנו בווילה מרווחת, לחוף האגם, מרוצפת בשיש וטובלת בפארק שיחים ופרחים. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז שעזב דיאגילב את רוסיה שגר בבית של ממש ולא במלון.

מיסיה וז’וזה לנו בבית מלון, בסמיכות לווילה של דיאגילב שבה הוא ולהקתו התמסרו לחזרות וליצירות חדשות. תענוג לנוח באוויר הרים מיטיב ובאווירה רגועה של כל מה שאינו מלחמה. אך את האושר הגדול ביותר חוותה מיסיה בביתו הצנוע של סטרווינסקי כשניגן לפניה זה את “הנישואים הכפריים”. מיסיה הפצירה בו “להיות רוסי” והוא מילא את מבוקשה.

דיאגילב לא יילד את הגאוניות של סטרווינסקי אך גילה אותו לעולם ודרש, כדרכו, בלעדיות. סטרווינסקי לא נכנע לרכושניות של דיאגילב אך הקרע בין השניים היה בייחוד על רקע כספי. דיאגילב לא שילם וסטרווינסקי, מטופל במשפחה, נאלץ לעיתים רבות לבקש ממיסיה לדבר עם דיאגילב בנידון. מיסיה גישרה בין המפיק למוזיקאי בהצלחה רבה ולעיתים נתנה לו כסף מכיסה. מיסיה הבינה את הצד של איגור (סטרווינסקי) אך הגנה תמיד על סרז’ (כפי שנקרא סרגיי בפי הצרפתים).

מיסיה וסרז’ היו חברים בלב ובנפש. דיאגילב היה זקוק לידידותה ולשיפוטה בנוגע לאינטואיציות ולהתלהבויות האומנותיות שלו. מיסיה הייתה חולקת איתו את דעותיה בכנות מרובה אך כשרצתה לקדם מי שחפצה ביקרם, הייתה ערמומית להחליא.

“מצעד”, יצירת מחול של קוקטו, סאטי, מאסין, פיקאסו

בשוויץ הושלמה יצירת המחול המהפכנית “מצעד” (Parade), לפי רעיון של ז’אן קוקטו שכתב את הטקסט. מיסיה השתדלה אצל דיאגילב שלא היה נלהב לשתף את קוקטו והפעם עלה בידה. היא גם הפגישה בין דיאגילב לאריק סאטי שהיה אז מוערך רק בקרב חוגי עילית, ביניהם דביסי, ראוול, סטרווינסקי. דיאגילב שמע את נגינתו וענה להתלהבותה של מיסיה בהסכמה שנתן להעלאת בלט של סאטי.

קוקטו שכנע את פיקסו ליצור את הסצנוגרפיה (תפאורה, תלבושות, מסך), מאסין הופקד על הכוריאוגרפיה. וכך, אחרי אינטריגות מרובות מאחורי הקלעים, שהקבילו לעלילות הקרקס על הבמה, נכח הקהל ב-18 במאי 1917 במופע המיוחל ב”תיאטרון השאטלה” בפריז.

“מצעד” חולל שערורייה נוספת לעיניה של מיסיה שהזכירה את זו של “המלך אובו” ו”פולחן האביב”. מדוע משתפים נקישות מכונת כתיבה במוזיקה? זה כלי חדש? ויריות אקדח? וצפירות? מה הרעשים האלה בתוך המוזיקה? ומה פתאום מעלים סיפורי קרקס בזמן מלחמה? האם יאה עכשיו להשתעשע? אי פטריוטיזם ראוי לגינוי! קריאות בוז לצד מחיאות כפיים: וכי לא הוקדשו ההכנסות לטובת פצועי המלחמה? כבוד למופע המקורי!

המופע הוגדר כ”בלט ריאליסטי” של ז’אן קוקטו אך בתוכנייה המציא אפולינר מילה חדשה, “סוריאליזם”, שנועדה לציין את המיזוג הקסום של התפאורה, העלילה, המוזיקה והמחול שהמציאות הפואטית שלהם צמצמה לאפס, לדידו, את המציאות עצמה. תעודת הלידה של הסוריאליזם הונפקה! “מצעד”, יצירת מפתח אוונגרדיסטית, פורצת דרך, השפיעה על דורות של אומנים ולא אמרה עדיין את המילה האחרונה.

המחזרים הרבים של מיסיה

מיסיה בת ארבעים וחמש, מחוזרת ונערצת, מארחת ומתארחת, ידוענית מבין החשובות! בת המזל חילקה זמנה בין דירתה ברציף וולטר לבין מלון לה מריס (Le Meurice) המהודר, המשקיף לגן הטווילרי, למגדל איפל ולשאנז אליזה. המחסור בפחם הניע אותה לשכון מדי פעם במלון המפואר כדי ליהנות מהחימום בו אך מיסיה אהבה עוד קודם לגוון במגורים במספר מקומות, שונים זה מזה.

מעריציה של מיסיה באו מחוגים שונים. רולאן גארוס, הטייס המיתולוגי, גיבור מלחמה, לקח אותה לטיסה וניסה להרשים אותה בלהטוטי אוויר. מיסיה נתקפה פחד אלוהים ולקח לה ימים מרובים לחזור אל עצמה. גארוס נשבה לאחר מכן על ידי הגרמנים, ברח מהמחנה אחרי שלוש שנים והגיע לצרפת בבריאות רעועה וראייה לקויה. חבריו ביקשו ממנו לא לטוס יותר אך הוא התעקש ואיבד חייו.

הדיפלומט והסופר פול מורן (Paul Morand), איש חברה צעיר, נאה והדור, הקדיש לה דיוקנים רבים ומשעשעים בספרו “יומן של נספח שגרירות” שכתב בין 1916 ל-1917. ציטוט קצר, למשל:

אני מעריץ אצל מיסיה את שמחת החיים המסתתרת תחת מצב רוח רע תמידי, את האיזון העמוק על רקע יאוש. ומלבד זאת, מיסיה זאת מיסיה, אין דומה לה, וכמו שאומר פרוסט, מונומנט. מיסיה תהיה בתולדות הטעם הטוב והאומנות של פריז יותר חשובה מכל הדו דפאן (Du Deffand) ומכל רפות השכל של המאה ה-18.

(מאדאם דו דפאן הייתה, כידוע, אשת חברה, בעלת סלון תרבותי, חברה של וולטר ועוד אישים, סופרת, כותבת מכתבים ואשת רוח מוערכת וידועה).

בין המתאהבים בה היו המשוררים הצעירים מקס ז’קוב, סנט-ג’ון פרס, ופייר רוורדי. מיסיה תמכה בכתב העת הקיקיוני של זה האחרון, “צפון-דרום”, על שם קו המטרו החדש שחיבר את מונמרטר למונפרנס, שני מוקדי היצירתיות בפריז. בנדיבות הדיסקרטית האופיינית לה העניקה מיסיה למשורר הצנוע סכומי כסף למען המטרה ששם לו להקביל בין תיאוריות פואטיות וספרותיות (שלו, של אפולינר, מקס ז’קוב ולאחר מכן אנדרה ברטון, לואי ארגון, פיליפ סופו) לבין הרהורים על הקוביזם (פבלו פיקאסו, ז’ורז’ בראק, ז’ואן מירו). טריסטן צארה והדאדאיזם נהנו גם הם מחשיפה בכתב העת.

מיסיה חיבבה מאוד את פייר רוורדי, המשורר הנחבא אל הכלים, המלנכולי והמיסטי ומימנה לו את התבודדויותיו המפורסמות במנזר דה סוֹלֶם מהן שלח לה מכתבי אהבה מלאי געגועים. אך מיסיה, שנהגה לומר “היו לי רק בעלים, מעולם לא מאהבים”, הכירה אותו לחברתה הטובה קוקו שאנל שהרבתה, היא, במאהבים ופסלה בעלים. לשאנל לא היה כל קושי להוסיפו לרשימה, לקשר ממשי ולא דמיוני.

מיסיה ומדמואזל שאנל

במסיבה אצל השחקנית ססיל סוֹרֵל פגשה מיסיה את מדמואזל שאנל והתלהבה מהאופנאית הצעירה ממנה בעשר שנים שעדיין לא הייתה מפורסמת. עד כמה שהדבר ייראה מוזר, שאנל, ככל “ספקי השירותים” בתקופה ההיא, לא הוזמנה לאירועים חברתיים של החברה הגבוהה. מיסיה פתחה בפניה דלתות, הציגה לה את חבריה, עמדה על כך שחברתה החדשה תקבל את היחס המגיע לה. ב-1920 בחופשה בוונציה ערכה מיסיה נשף לכבוד שאנל שאליו הוזמנה כל העילית האירופאית. משחזרה השלישייה לפריז, אף אחד לא התעלם עוד משאנל.

ז’וז’ו התפלא מאוד מהתאהבותה היוצאת דופן של מיסיה בשאנל. מיסיה לא רצתה יותר להיפרד מהאישה השרמנטית שכמו הטילה עליה כישוף. הסבר פסיכואנליטי? בשאנל הצעירה והשתקנית זיהתה מיסיה בחוש דמות הדומה לאביה, עריץ שיש להקסימו, להתמודד עמו ולהכניעו, כמו אדוארדס, סרט, דיאגילב. מיסיה חיפשה תמיד להשתעבד ולשעבד, לפי דגם יחסיה עם האב, סיפריאן גודבסקי, שממנו לא השתחררה עד יום מותה. סיפריאן גודבסקי, אלפרד אדוארדס, ז’וזה סרט, סרז’ דיאגילב, גבריאל שאנל – זוהי החמישייה שניצחה על סימפוניית חייה.

ז’וז’ו ומיסיה לקחו את שאנל לטיולים באיטליה, בייחוד לחופשות בוונציה. ז’וז’ו היה ג’נטלמן, אצילי, מסור ונדיב, שילם את כל ההוצאות ושימש כמדריך לענייני תרבות. שאנל נהנתה אך מצאה אותו שעיר מדי, שמן מדי, ערמומי מדי ורנסנסי מדי. היא גם לא אהבה את ציוריו אך לבקשת מיסיה שתקה. מיסיה הכניסה אותה לחוגו של דיאגילב וז’וזה הסביר לה את סודות האומנות – שאנל הרוויחה רבות מקשר חניכה זה.

גם כסף רב והרחבת הפעילות והפרסום. בצירוף מקרים מיוחד עמדה יוזמתה של מיסיה בבסיס תעשיית הבשמים של שאנל. מעשה שהיה, כך היה. יום אחד קיבלה מיסיה את המזכיר הפרטי של הקיסרית אז’ני, אשתו של נפוליאון השלישי שנפטרה זה עתה, לוסיאן דודה (Lucien Daudet), בנו הצעיר של אלפונס. אפוף בושם סיגליות אחרי שמיין את ניירותיה של מעסיקתו היפהפיה, אותה העריץ בלי סייג, סיפר למיסיה שמצא ביניהם מסמך יוצא דופן: מתכון קוסמטי המבטיח עור צעיר לעד מטעם הבשם של קתרין דה מדיצ’י! לוסיאן דודה ביקש להמיר את המציאה לכסף.

תקבל 6000 פרנקים, מבטיחה! מיסיה מיהרה אל שאנל, מדוע שלא תוציאי לשוק מוצר שייקרא “מי שאנל”, לפי סודו של הבשם האיטלקי רנה לה פלורנטן (René le Florentin), שהבטיח את עורן הצח של קתרין דה מדיצ’י, דיאן דה פואטייה ומרי דה מדיצ’י? שאנל, קוסמת שידעה להפיק זהב מחול, בתנאי שהחול איכותי, ניצלה את ההזדמנות. “מי שאנל” קצרו הצלחה מעבר לכל המצופה. הדרך אל שאנל 5 ולשאר הבשמים נסללה על ידי החברה הנאמנה, מיסיה סרט.

נישואים שלישיים עם ז’וזה סרט, 1920-1927

ב-2 באוגוסט 1920 נישאו מיסיה וז’וזה, לאחר תריסר שנים של מגורים משותפים, בכנסיית סן רוק (L’église Saint Roch), ברחוב סנט אונורה (rue Saint Honoré) מספר 296. החתן היה בן 45, רווק בעוד שהאישה הייתה בת 48, גרושה פעמיים.

החתן נהג לומר שמיסיה היא האישה היחידה שביכולתה להבין ולסבול אותו. מיסיה ראתה את מצעד הנשים שז’וזה, דון ז’ואן ללא תקנה, פיתה להרפתקאות והסכינה עם אי נאמנותו הכרונית. כדברי הביוגרף של הצייר, אלברטו דל קסטיו (Alberto del Castillo), “ז’וזה סרט היה רגיל לחלוק כבוד נלהב, עוצמתי ורב פנים לפולחן היופי הנשי, תמיד ובלי הפסקה, במהלך כל ימי חייו”.

מיסיה הייתה בטוחה בזוגיות עם ז’וז’ו ואופטימית בנוגע לעתיד. היא העריצה באמת ובתמים את יצירותיו של סרט שצייר פרסקאות ענק וקישט קתדרלות בסגנון בומבסטי. מביני דבר ליגלגו על חוסר כישרונו אך מיסיה והוא היוו צוות מנצח שבעזרת שיווק וקומבינות, תכסיסים ערמומיים ומתוחכמים, הצליחו לקבל הזמנות בעולם כולו. מיסיה קיוותה לקשור את ז’וזה אליה יותר ויותר בעזרת שירותי השיווק שהעניקה לו אך טעתה בשיקוליה.

לאומנותו של ז’וזה סרט היו, עם זאת, מעריצים, ולא סתם מעריצים, ז’יד, קלודל, פרוסט ועוד. יצירותיו מצאו חן, כמו כן, בעיני העשירון העליון משום שהעניקו אווירה גרנדיוזית לאולמות האירוח, הנשפים והמוזיקה ולגרמי המדרגות שלהם בברצלונה, פריז, לונדון, בלגיה, איטליה, קפרי, בואנוס איירס, ניו יורק, פאלם ביץ’, לונג איילנד.

המוניטין של סרט התפשט והלך עד שקישט גם בניינים ציבוריים: עיריית ברצלונה, ארמון האומות בז’נבה, מרכז רוקפלר בניו יורק. מלון וולדרוף אסטוריה באותה עיר שילם יותר מחצי מיליון דולר (של היום) בשביל פרסקאות לאולם הנשפים שנקרא “אולם סרט” (הוסרו רק ב-1970). האם היה ז’וזה סרט הצייר, בעלה של מיסיה, גלגולו של סיפריאן גודבסקי הפסל, אביה?

אחרי נישואיהם נסעו ז’וז’ו ומיסיה יחד עם שאנל לחופשה בוונציה בה נפגשו עם דיאגילב וחבורתו. ומשם אנגליה, שוויץ, רומניה, קונסטנטינופול, טוניס, מצרים. סרט הגיע לדרום אמריקה מספר פעמים וב-1924, בפעם הראשונה, עם מיסיה, לניו יורק לתערוכה הגדולה של ציוריו, שנחלה הצלחה עצומה, בגלריה ווילדנסטין. לספרד נסע סרט שלוש ארבע פעמים בשנה, לעתים תכופות בלווית מיסיה.

מולכת ותומכת

כשחזרו לפריז, לקחו ז’וזה ומיסיה כמגורים סוויטה במלון לה מריס שז’וזה מילא אותה ברהיטים כבדים וחפצי נוי ראוותניים, שיש, צדף, בדולח מזהיר, לכה שחורה, אבני מלכיט ירוקות, נוכח עיניה המתפעלות של אשתו. זו מלכה על חיי התרבות של פריז יותר מתמיד, על פיה יישק דבר.

כדרכה טיפחה בהתלהבות אומנים צעירים שהימרה על כישרונם, הפעם המלחינים פרנסיס פולנק, דריוס מיו, ז’ורז’ אוריק. הודות להתערבותה הפיק דיאגילב ב-1924 יצירות מחול ללהקתו לפי פרטיטורות של השלושה. הכוריאוגרפיה הייתה של ברוניסלבה ניז’ינסקה, אחותו של ניז’ינסקי:

1. “האיילות” (Les Biches), פולנק, תפאורה מאת מרי לורנסן.

2. “הרכבת הכחולה” (Le Train bleu), מיו, תלבושות מאת שאנל.

3. “הלא נעימים” (Les Fâcheux), אוריק, תפאורה מאת ז’ורז’ בראק.

היה זה בסלון של מיסיה בו ניגן דריוס מיו לשיפוטו של דיאגילב את “האדם ותשוקתו” (L’homme et son désir), לפי ליברית של פול קלודל (שדריוס היה מזכירו בריו דה ז’ניירו), היה זה באותו סלון בו ניגן מוריס ראוול את “הוואלס”, לפני דיאגילב, פואמה כוריאוגרפית שהוקדשה למיסיה.

זו האחרונה נלחמה כלביאה למען ראוול אך דיאגילב דחה מכול וכול את הפקתה של היצירה שלא הייתה רקידה, לדבריו. דיאגלב טעה (טעות שהביאה לניתוק היחסים בינו לבין המלחין) כשם שטעה גם ביחס ליצירה החושנית של דריוס מיו, “האדם ותשוקתו”. עם זאת, בהשפעת מיסיה הזמין דיאגילב, כאמור, אצל מיו את הבלט “הרכבת הכחולה” (ליברית של ז’אן קוקטו) שעלה על במת “תיאטרון השנז אליזה” ב-20 ביוני 1924.

שאנל מעורבת יותר ויותר בחייה של מיסיה

בתקופה זו התהדקה חברותן של מיסיה ושאנל על אף ההבדלים באישיותן. מיסיה הייתה מונוגמית אך הביטה בהתפעלות בקשריה הרומנטיים המרובים של שאנל. יש האומרים שקשריהן הסוערים של מיסיה וקוקו, שלא נפרדו עוד זו מזו, היו גם זוגיים. יש המכחישים, אין לדעת.

כך או כך, שאנל קצפה על מיסיה על שום שהודיעה לאיגור סטרווינסקי שהיא מעדיפה על פניו את הדוכס הגדול דימיטרי. סטרווינסקי ושאנל ניהלו רומן וזו הייתה אמורה להצטרף אליו בספרד. אך ברגע האחרון החליטה לנסוע עם הדוכס הגדול דימיטרי למונטה קרלו. שאנל טענה שמיסיה גילתה לאיגור את דבר הבגידה. מיסיה הכחישה. איגור יצא מדעתו מרוב זעם עד כי דיאגילב הזהיר את שאנל: “איגור יהרוג אותך!”.

שאנל קנאה ביחסיה של מיסיה עם דיאגילב ותמכה בו כספית בסתר, מתוך נדיבות, כן, אבל גם מתוך תחרות בידידת נפשה מיסיה ורצון להיות משפיענית תרבות כמוה. דיאגילב ניצל יפה את כל ההזדמנויות ופתח את העונה אחרי המלחמה ב-1920 בהצלחה גדולה.

התבלטה בייחוד יצירת המחול של המלחין מנואל דה פאייה, “הכובע משולש הקצוות”. לאוניד מאסין למד במהירות את הטכניקות של הריקוד הספרדי והרשים בסגנונו, תנועותיו, קפיצותיו ויופיו הקודר, המוזיקה של דה פאייה הלהיבה בקצביותה הקדחתנית, התלבושות המרהיבות של פיקאסו בצירוף התפאורה בגוונים דקים (קשת בוורוד ואוכרה על גבי שמים תכולים) השלימו את התמונה.

ניצחון ההצגה הראשונה התמשך לאחריה בחגיגה בביתה של מיסיה, ארתור רובינשטיין ניגן את דה פאייה, פיקאסו צייר על ראשו הקרח בעפרון הגבות של מיסיה כתר עלי דפנה וכולם אכלו, שתו, התחבקו והתנשקו, באווירה ספרדית, כמובן.

פיקאסו, בסמוקינג שהלם את עיניו היוקדות, היה חביב הנשים אך גילה יחס מיוחד כלפי מיסיה. זו הייתה כבר, לפי בחירתו, עדת החתונה שלו עם רקדנית הלהקה אולגה קוקלובה והסנדקית של בנם פאולו. פיקאסו זילזל, עם זאת, באומנותו של בן זוגה סרט וזה האחרון החזיר לו כגמולו אך מיסיה הייתה פיקחית דייה כדי להבין שלהשוות את האקדמיזם של סרט למקוריות של פיקאסו כמוה כהשוואה בין אביה סיפריאן גודבסקי לאוגוסט רודן.

כמה שנים קודם, ב-1917, הביא מקס ז’קוב אל מיסיה את רמון רדיגה (Raymond Radiguet) בן הארבע עשרה, ביישן ושתקן. שש שנים נשארו לו לחיות במהלכן כתב את שני הרומנים המפורסמים שלו. בשני תיאר את נשפי המסכות שערך הזוג אטיין ואדית דה בומון (Étienne et Édith de Beaumont), ידידיה של מיסיה, המופיעים ברומן כרוזן והרוזנת דורז’ל (d’Orgel). כל המשתתפים היוו חלק מחוגה של מיסיה שדאגה לרמון רדיגה עד נשמתו האחרונה. היא ושאנל בילו ליד מיטתו בה סבל יסורי תופת וארגנו את הלוויתו.

עם או בלי שאנל, מיסיה היא מיסיה

הצייר הפולני, יוזף צ’פסקי (Józef Czapski) וחבריו, נהנו אף הם מתמיכתה של מיסיה שאירגנה עבורם נשף ריקודים ג’אזי בלתי נשכח על ספינה שעגנה על הסן. החשמל ניתק ומיסיה, שלא התרגשה כלל, תקעה נרות בבקבוקי היין הריקים. הרוח והגשם, שטילטלו את הספינה, הוסיפו למצב הרוח הפרוע. המשתתפים חגגו והשתוללו שבוע שלם במועדון הלילה הצף וקנו מציוריהם של המהגרים העניים. אומנות, תענוגות ורווח חברו יחדיו ביוזמתה של מיסיה.

ותמיד עזר כנגדו של דיאגילב. כשניגן להם סטרווינסקי את ניצני “כלולות” (Les Noces) בחדרו הקטנטן על פסנתר צר במורז’, שוויץ ב-1913, בכו שניהם. עשר שנים לאחר מכן, כשניצח על התזמורת שניגנה את “כלולות” בגרסה המוגמרת בביתם המפואר של הנסיך אדמון דה פוליניאק ואשתו ויני בפריז ב-1923, בכו שוב. זה היה שימוע פרטי לפני הופעת הבכורה לאוזניהם של הרקדנים כדי שיתרגלו לפרטיטורה המקורית והמסובכת. הכוריאוגרפיה של ברוניסלבה ניז’ינסקה הרקיעה שחקים.

גולת הכותרת של הצלחתו החברתית של דיאגילב היה ערב הגאלה שאירגן באולם המראות בוורסאי. העילית הפריזאית והבינלאומית שילמה ממיטב כספה וההכנסות הוקדשו כולן לשיפוץ הארמון. שלושה ימים תמימים טרח דיאגילב על האירוע.

סרז’, מיסיה לצידו, מחויכת ונינוחה, קיבלו את המוזמנים רמי המעלה, הנשיא רמון פואנקרה וחברי הקבינט, הסגל הדיפלומטי, אנשי התרבות, המשפיענים. הנוכחים לא התאכזבו בעוזבם את המקום, דרך שדרותיה המוארות בלפידים של החצר, מוקסמים, תחת אקסטזה.

המחזה שהפיק דיאגילב היה, אכן, רב רושם. שחקן חבוש פיאה ועטוי גלימת קטיפה כחולה, זוהרת בפלר דה ליס, ירד במדרגות עד לקצה הבמה לצלילי לחן מהמאה ה-17. שובל גלימתו התרחב והתפרש, כיסה את המרחב ואז פרצו אליו הרקדנים ב”פולניה” של צ’ייקובסקי.

דיאגילב הקים לתחייה את ימי ז’אן-בטיסט לולי ולואי הארבעה עשר. מיסיה וסרז’ היו המלך והמלכה של הערב. “האם תתחתן איתי?”, התבדחה מיסיה. “איך אוכל להתחתן עם אחותי?”, ענה לה סרז’ באותה רוח שובבה.

כאן הסתיים חלק ג’. בחלק ד’, המחצית השנייה של החיים, נקרא על סיום נישואיה השלישיים של מיסיה, באופן דומה להפליא לנישואיה השניים, ונעקוב אחר שנותיה האחרונות עד מותה.

זה החלק השלישי בסדרת ארבע כתבות על מיסיה סרט.

לקריאת יתר הכתבות, מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה.