מיסיה, מלכת פריז, חלק ד’: המחצית השנייה של החיים מאת ד”ר אורנה ליברמן

מיסיה, מלכת פריז, חלק ד:המחצית השנייה של החיים מאת ד"ר אורנה ליברמן

ז’וז’ה בן החמישים מתאהב ביפהפיה גיאורגית

בת עשרים

מיסיה וסרז’ חצו שניהם את גיל החמישים ואיבדו את התלהבות הנעורים אם כי לא את היכולת לזהות כישרונות. ב-1924 נמלט הרקדן והכוריאוגרף ז’ורז’ בלנשין עם אשתו תמרה ועוד חברים מברית המועצות בזמן סיבוב הופעות בגרמניה.

בלנשין זומן לאודישן בדירתה של מיסיה ונוכח עיניו של דיאגילב ביצע עם רקדניו מחול אקזוטי נועז. דיאגילב ומיסיה לא טעו בהערכת גאוניותו של בלנשין בן העשרים. סטרווינסקי ביקש ממיסיה להכיר לו את הכוכב וכך החל שיתוף הפעולה היותר מהולל בתולדות הבלט.

סרז’ ליפאר, רקדן מחוטב בעל יופי ביזנטיני, שברח גם הוא מאימת הבולשביקים, שבה מייד את לבו של דיאגילב, נעשה בן טיפוחיו והתחבב על מיסיה ושאנל וכל מי שהיו בקרבתו. בערב בלתי נשכח, בביתה של שאנל, השתרע חולמני על הפסנתר. מיסיה פתחה בנגינת הפרלוד ל”אחר הצהרים של פאון”, מאת קלוד דביסי, וסרז’ הסיר בחושניות את מקטורנו, ירד מהפסנתר ואילתר בחן חייתי ריקוד בגרסה אישית לכוריאוגרפיה של ניז’ינסקי.

יצור חייתי חינני נוסף פרץ בסערה באותם ימים, בשנת 1925, אל חייו של ז’וז’ו ומכאן בהכרח גם אל חייה של מיסיה. רוסדנה מדיבני (Roussadana Mdivani), המכונה רוסי ׁ(Roussy), יפהפיה גיאורגית בת תשע עשרה, שגלתה בגלל המהפכה עם משפחתה לפריז, דפקה על דלת הסדנה החדשה של הצייר במונפרנס.

רוסי, פסלת מתחילה, ביקשה עצות מז’וז’ו תוך שהביטה בקנאה בסטודיו המרווח והמהודר, על פני שתי קומות. שיער בלונדי אפור מואר בקווצות מוזהבות, עינים לוח צפחה, גבוהה ורזה, התעניינה גם בשכירת סטודיו כי שלה היה קטן מדי. “סטודיו גדול כל כך לאדם אחד?”, שאלה בחיוך מלאכי של יצירה פיסולית ימי ביניימית.

ברוחב לב פינה לה ז’וז’ו מקום ועד מהרה הפכו שיעורי האומנות לשיעורים באהבה. ז’וז’ו המזדקן התקשר אל הנערה הפנטזיונית, שהתחזתה לנסיכה, בת נסיך, בעוד שאביה היה גנרל והפעם לא הייתה זו הרפתקה קלה בלבד. כך הבינה מיסיה שמיהרה לקבוע עם רוסי פגישה ונפלה, אף היא, שבויה בקסמה. הבת שלא הייתה לה? משיכה יותר מאימהית בלבד? מאז ההתאהבות בשאנל עוד לא קרה לה, למיסיה, כדבר הזה.

מיסיה הזמינה את רוסי לארוחות, יציאות, אירועים, בשלושה. אהבתו של ז’וז’ו אל הנערה התגברה. כל פריז ליחששה על היחסים המסובכים שנרקמו בין השלושה. רוסי הביאה משב עליצות סוחף אל דירתם צנופת הווילונות של הזוג הוותיק. אך מיסיה חששה שז’וזה יעזוב אותה ויתחתן עם רוסי, כפי שכתב במכתב לאהובתו הצעירה שמצאה במקרה בכיס חליפה שלו.

משפחתה של רוסי לא ראתה בעין יפה את מצבה הלא ברור ושלחה אותה לארה”ב, אל אחיה שהתחתנו עם יורשות אמריקאיות. האם לא תוכל רוסי, הפסלת היפהפיה, לקבל הזמנות עבודה ובד בבד לצוד גם היא מיליונר? ז’וזה בכה מגעגועים ומיסיה הסתגרה בשתיקה. משחזרה רוסי אחרי שנה, היחסים בין השלושה חזרו לקדמותם.

רוסי נתקפה שיעול טורדני וחום גבוה תמידי. מיסיה הביאה אותה לרופא בברן, שוויץ. כל אחת מהן ראתה בז’וזה את גבר חייה וקיוותה שהשנייה תוותר. בסופו של דבר, החליט ז’וזה לעזוב את מיסיה וב-28 בדצמבר 1927 השיג גירושים באמצעות בעלה של אחותה של רוסי שהיה עורך דין בהאג, הולנד. מיסיה ורוסי המשיכו לתמוך זו בזו ומיסיה אף הביאה את רוסי אל שאנל לתפירת שמלת הכלולות ובחרה עם ז’וזה את ענק האודמים שקישט את צווארה של הכלה.

טקס הנישואים האזרחי של רוסי וז’וזה נערך ב-18 באוגוסט 1928 בהאג. מיסיה קיוותה לארח להם לחברה כמקודם אך עד מהרה הבינה שהיא מיותרת. אהבתם של רוסי וז’וזה נהייתה בלעדית ושאנל, שראתה את מצוקתה של מיסיה, הציעה לה להצטרף אליה ואל בן זוגה, הדוכס מווסטמינסטר. בעודן מבלות ביאכטה של זה, בקיץ 1929, הגיעה אל מיסיה הודעה בהולה מדיאגילב: “חולה. בואי מהר. סרז'”.

מותו של דיאגילב

אך הטילה היאכטה עוגן בוונציה, מיהרו מיסיה וקוקו אל מיטתו של סרז’ במלונו בלידו. בוריס קושנו המזכיר והמשורר יחד עם סרז’ ליפאר הרקדן והכוריאוגרף היו כבר במקום. המתיחות בין השניים תפרוץ לאחר פטירתו של סרז’ בהתאבקות של ממש.

סרז’ רעד למרות החום הכבד ופיו היה מעוות מכאבים אך משראה את מיסיה, אורו עיניו כמו כל פעם כשפגש אותה. “או”, לחש, “כמה אני מאושר, כמה יפה לך הלבן, ליבשי תמיד לבן!”. אך מאוחר יותר כוסו שוב עיניו דוק ורוחו שקעה בהזיות.

“כמה אהבתי את “טריסטן” ואת “הפתטית”, יותר מכול”, אמר, “מה, לא מכירה? לכי מהר לשמוע וחישבי עליי, מיסיה !”. לבה של מיסיה נחמץ כששמעה אותו מדבר על עצמו בזמן עבר. הגוסס הפנה אליה פניו כדי להצהיר שהיא הייתה חברתו הטובה ביותר, ידידת האמת היחידה שלו. ולפתע, ברוסית: “נראה לי שאני שיכור.”.

מיסיה לא ידעה נפשה מרוב צער. ליפאר סיפר לה על השבועות האחרונים הקשים בהם לא עזב את מיטתו של הגוסס אף לרגע, הקשיב לדבריו. סרז’ נדד במבוכי זיכרונותיו, לימודיו כסטודנט, מסעו על הוולגה, המופעים הראשונים בחו”ל, ניצחונותיו בפריז, שר קטע מ”הפתטית” של צ’ייקובסקי כדי לדחות את המוות. ליפאר סירב לבקשתו להחליף מיטה כי פחד שהשינוי יקדים את הסוף והזדעזע לראות כיצד ניסה סרז’ לזחול לעבר מיטה אחרת.

מיסיה הביאה רופאים גרמניים, שכרה אחות כדי שתחליף את ליפאר וקושנו. ב-18 באוגוסט, עם עלות השחר, נדם לבו של סרגיי דיאגילב. מיסיה טיפלה בסידורי הקבורה. שאנל, שחוש אמר לה שעליה לחזור לוונציה, סייעה כספית, לא שכחה את חובה למיסיה שתשע שנים קודם לכן פתחה לפניה את שערי החוג הקסום של דיאגילב.

גונדולת קבורה מקושטת במלאכים זהובי כנף שטה אל עבר אי המתים סן מיקלה. דיאגילב נטמן בבית הקברות האורתודוקסי הקטן בו וכארבעים שנה לאחר מכן, נטמן לידו, לבקשתו, איגור סטרווינסקי. תקופה שלמה הסתיימה בתולדות הבלט ובחייה של מיסיה שיותר מעשרים שנות ידידות נפש קשרו אותה אל סרז’ דיאגילב.

דיאגילב ניצל את המחול, בעזרת כוריאוגרפיה חדשנית וצירופי רקדנים, כדי לגלות את התת מודע, כדוגמת בן דורו פרויד שחקר את אותו תחום עלום בעזרת חלומות וצירופי לשון.

החיים ממשיכים בלי ז’וזה

משחזרה מיסיה לפריז, הוטחה בה מכה קשה נוספת. הארכיבישוף של פריז זימן אותה לפגישה עם ארבעה הגמונים לבושי אדום כדי לחקור אותה על עקרותה. ז’וזה סרט השתמש בנימוק זה כדי לבקש את ביטול נישואיהם הדתיים.

מיסיה לא האמינה למשמע אוזניה. נאום שלם על אבריה הפנימיים, ז’וזה חשף את האינטימיות החבויה ביותר שלה כדי להשיג את מבוקשו. היא הייתה בטוחה שז’וזה לא יעשה דבר בנידון. בסתר לבה האמינה שתישאר אשתו מבחינה דתית, שרוסי תיעלם יום אחד כלעומת שבאה והיא וז’וזה יחזרו אל נישואיהם שלעולם לא התבטלו. מופתעת והמומה, פרצה בצחוק בלתי נשלט וחתמה על כל מה שביקשו ממנה.

מיסיה התמוטטה. הפלגה לניו יורק כדי לסייע בהקמת בית אופנה לבקשת המעצבת פירה בננסון לא הפיגה את אכזבתה. ז’וזה נשאר אדיש כשסיפרה לו על תוכניתה זו ולא ביקש ממנה לוותר עליה. בניו יורק שמעה את הפסנתרן הצעיר אדי דקן ( Eddy Duchin) והזמינה אותו למלונה כדי שייתן לה שיעורים בג’אז. אדי התפעל מהאופן בו ניגנה את גרשווין כפי שפרנץ ליסט התפעל בעבר מנגינתה את בטהובן. מיסיה נשארה מיסיה.

אך המכות המשיכו להלום. כשקיבלה הודעה, באביב שלאחר מכן, על נישואיהם של ז’וזה ורוסי בכנסייה הספרדית של פריז, כמו הייתה מספר ברשימה, לא היה יותר שום מקום לספק. נוכחותה לא הייתה עוד רצויה. אלה שנשבעו לה שלא יעזבוה לעולם… ביקור בדירתם המפוארת של בני הזוג ברחוב דה ריבולי מספר 252 בה צפתה במיטת הענק שלהם, המקושטת בפסלים, סימרה את ארון הקבורה של תקוותיה.

אחרי פרדתה מז’וזה, קבעה מיסיה מגורים בדירה נוחה ברחוב דה קונסטנטין (rue de Constantine) מספר 3 בקרבת האינווליד, מצאה תנחומים בפעילות חברתית-תרבותית, ביציאות, קונצרטים, תיאטרון, מופעים. היא גם המשיכה לחפש הזמנות עבודה נוספות לז’וזה.

לא שסרט סבל מאי הצלחה, להפך. הוא הרוויח עוד ועוד, הון תועפות, כך שלא התבייש בחברת אחיה של רוסי, רודפי הכסף והזהב, שניצלו את המיליונים של נשותיהם האמריקאיות לחיי נסיכים. בממון שהרוויח מקישוט מרכז רוקפלר בניו יורק רכש ז’וזה ב-1931 אחוזה ליד ברצלונה, “מאס ז’וני” (Mas Juny), בעלת רצף מפרצוני מים צלולים, וריהט אותה בפשטות נועזת עד כי נאמר שזוהי הווילה לחוף ים היפה ביותר באירופה.

מיסיה יצאה להצגות אך לא תמיד רוותה נחת באולמות תיאטרון. ב-1933 אלפרד סבואר (Alfred Savoir), שהיה מאורחי הסלון התרבותי שלה מאז שנים רבות, כתב מחזה, “מריה” (Maria), בהשראת המשולש מיסיה-רוסי-ז’וזה. מיסיה עזבה את האולם בזעם באמצע ההצגה.

ב-1940, המחזה של ז’אן קוקטו, “מפלצות קדושות” (Les Monstres sacrés), באותו נושא, התייחס למיסיה ביתר חיבה והבנה. שני המחזאים הגיעו, עם זאת, לאותה מסקנה נכונה ביחס למקום הנכבד שתפסה האהבה בחייה של הגיבורה. מיסיה נתנה הכול.

בפברואר 1933 הופיעה מיסיה בשני קונצרטים יחד עם מרסל מייר כדי לקדם את הפסנתרנית הצעירה שלא פרצה עדיין. בראשון, באולם הריקודים של מלון אינטרקונטיננטל, ניגנו השתיים פרלודים ומזורקות של שופן. בשני, בבר של מלון דה קריון, רקד סרז’ ליפאר לצלילי הלחן של דביסי ל”אחר הצהרים של פאון”.

ההצלחה הייתה אדירה ומיסיה, ברגישות נגינתה, האפילה על מרסל למרות שהייתה פחות מוכשרת ממנה. פריז הצדיעה לאישה שתרמה לזוהרה, שעשתה לאחרים יותר משעשתה לעצמה. מיסיה הוצפה הצעות להופעות נוספות אך סירבה. היא עשתה את חובתה כלפי מרסל ולא הייתה מעוניינת ביותר מכך.

ללא ספק נזכרה מיסיה בקונצרט ציבורי אחר שנתנה ארבעים ואחת שנים קודם לכן, ב-1892, בתיאטרון “לה בודינייר ” (La Bodinière), ברחוב סן לזר (rue Saint Lazare) מספר 18. מיסיה הצעירה ניגנה אז ואלסים של המלחין והמשורר מוריס רולינה (Maurice Rollinat) וגם אחרי הקונצרט הראשון הזה לא הייתה מעוניינת להמשיך להופיע כפסנתרנית מקצועית.

שאנל הוכיחה שוב שהיא יודעת לגמול טובה. מיסיה לקחה אותה, כזכור, לפני שנים לוונציה כבת לוויה ועתה התהפכו היוצרות. שאנל לקחה את מיסיה כבת לוויה למסעה הנוצץ אל הוליווד שבה הלבישה את הכוכבים והכוכבות, לבקשת סמואל גולדווין ששילם לה מיליון דולר עבור המשימה.

מותה של רוסי, תקופה קשה, מותו של ז’וזה

אחיה של רוסי, אלכסי, אליו הייתה קשורה מאוד, נהרג ב-1935 בתאונת מכונית שערורייתית בספרד. לידו נמצאה אשתו של התעשיין הגרמני, הברון היינריך טיסן, איתה ניהל פרשת אהבים בסתר שהתגלתה לעיני כול. גופתו הובאה לאחוזתו של ז’וזה ורוסי לא ידעה נפשה מרוב צער. זמן קצר לאחר מכן נהרג אח שני של רוסי כשנפל מסוס בעת משחק פולו. רוסי השתעלה יותר ויותר, עישנה יותר ויותר ואובחנה בשלב מתקדם של שחפת.

בערבים הייתה מתקשרת למיסיה ומבקשת ממנה שתבוא. מיסיה הייתה מספרת לה כל הלילה סיפורים, שומרת שלא תצית את הסדינים בסיגריות שעישנה בשרשרת. בבוקר רוסי הייתה נרדמת ומיסיה חוזרת לביתה. רוסי נפטרה ב-16 בדצמבר 1938 בגיל שלושים ושתיים ומיסיה התאבלה עליה אף יותר מז’וזה. שנה קודם לכן נפטר אחיה האהוב סיפה בגיל שישים ואחת.

התקווה לחדש זוגיות עם ז’וזה הפנוי, שהקדיש לה זמן רב, ניצנצה בעיניה אך זה סירב בכל תוקף. מיסיה הפכה ידידה ונישואים הציע עתה, שנה לפני מותו, לאישה אחרת בתקווה שתתגרש מבעלה, שגריר גרמניה בספרד. ז’וזה יצא בגלוי עם הברונית סטורר לאירועים חברתיים תוך שביקש מכולם לא לספר למיסיה שידעה, בכל זאת, על הקשר הרומנטי החדש שלו עם אשת הדיפלומט.

ראייתה של מיסיה נחלשה מאוד, התקף לב חמור איים על חייה. מיסיה קמה ממיטת חולייה אך בריאותה נותרה רופפת. זה היה מצבה של מיסיה בת השישים ושש כשפרצה מלחמת העולם השנייה.

מיסיה וז’וזה היו שניהם אנטי נאצים וצפו בעיניים כלות בכיבוש פריז. אך ז’וזה, בחסותו של פרנקו, התמנה לשגריר ספרד בוותיקן וטווה בציניות יחסים טובים עם הכובש, מה שאיפשר לו לחיות ברווחה בעיר הדוויה ולאכול קוויאר כשרוב תושביה סבלו ממחסור. חבריו, ובראשם מיסיה, נהנו אף הם מהתנאים החומריים הטובים שהאציל עליהם.

ואף יותר מכך. בזכות התערבותו של ז’וזה ניצל בעלה היהודי של קולט ששוחרר ברגע האחרון מציפורני הנאצים. מיסיה וז’וזה הצילו עוד אנשים משליחה למחנות המוות. עם זאת, לא תמיד עלה בידם. כשקיבלה מיסיה מכתב נואש ממקס ז’קוב, שהיה חבר קרוב מאוד שלה, ביקשה מייד מז’וזה שיתערב אך בקשת השחרור שהבהיל הגיעה מאוחר מדי. מקס ז’קוב נספה עוד בדראנסי לפני שליחתו המתוכננת לאושוויץ.

ב-27 בנובמבר 1945 נפטר ז’וזה סרט בפתאומיות, בגיל שבעים, ונקבר בקתדרלת ויק שעל קישוטה עמל, עד הרגע האחרון, כל חייו. מיסיה, שהייתה בדרכה להצטרף אליו בספרד, מצאה עצמה משתתפת בטקס לוויתו. “עם היעלמותו, אבד לי טעם החיים”, אמרה.

ז’וזה הוריש לה את הדירה ברחוב דה ריבולי מספר 252 על הרהיטים היקרים ושכיות החמדה שהכילה. מבט אחד הספיק לה כדי להבין שדי יהיה לה למכור רהיט, חפץ או תמונה, אם תזדקק לכסף וכך תהיה מובטחת מפני מחסור עד סוף חייה. בדירה זו גרו בעבר ז’וזה ורוסי. מיסיה עברה לגור בה אך לא ישנה במיטת הזוג אלא בחדר אחורי שעיצבה לפי טעמה.

השנים האחרונות

יחד עם הדירה ירשה מיסיה גם את מזכירו הצעיר של ז’וזה, פול ריסטלאובר (Paul Ristelhueber), המכונה בולוס (Boulos). בולוס העריץ אותה, ארח לה לחברה וכתב מפיה את זיכרונותיה, שיצאו לאור שנתיים לאחר מותה, תחת הכותר “מיסיה מאת מיסיה” (Misia Sert, Misia par Misia, Gallimard, 1952). בולוס ירש את כל
רכושה של מיסיה, כולל הדירה שבה גר עד מותו ב-1972.

בשעת התה באו לבקר את מיסיה חבריה הוותיקים. מיסיה התקדמה בשנים, רזתה עד מאוד, התעוורה כמעט, צרכה יותר ויותר מורפין שסופק לה בתחילה על ידי בולוס, צרכן גם הוא. מיסיה נעשתה מכורה וחוותה ניסיון קשה כשהמשטרה עצרה אותה לעשרים וארבע שעות בתא מזוהם בו בילתה יחד עם פרוצות וקלושארים. חברים רמי דרג פעלו לשחרורה אך מיסיה חששה תמיד להיעצר שנית.

ב-1947 נסעה לוונציה, העיר אותה פקדה תכופות, אך בפעם האחרונה. חמישים שנה קודם ביקרה בעיר בפעם הראשונה, עם בעלה הראשון תדה נתנסון, והתלהבה מעל ומעבר למצופה. שמונה ימים של אקסטזה. מיסיה לא ידעה כלל שיופי כזה אפשרי.

הורסט פ. הורסט, מיסיה בוונציה, 1947, מקור תמונה: ווג
הורסט פ. הורסט, מיסיה בוונציה, 1947, מקור צילום: ווג

בתמונה מאת צלם האופנה המפורסם הורסט פ. הורסט נראית מיסיה, בת השבעים וחמש, שלוש שנים לפני מותה, הדורה וכחושה, עם כלבה, על רקע בזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה, באותו ביקור פרדה מהעיר. מיסיה ידעה שלא תחזור יותר לעיר האהובה שהכירה היטב.

ב-1949 איבדה את אחייניתה מימי, בתו של סיפה, בתאונת דרכים. יחסיהן לא היו תמיד טובים אך הייתה זו עוד מכה קשה למיסיה שהשקיעה אותה יותר ויותר בבדידות. מיסיה ביקרה בעבר את מימי על יחסיה עם העיתונאי פייר בריסון. זה לא נשאר חייב ופרסם רומן מפתח בשם “הקיסוס” (Pierre Brisson, Le Lierre, Gallimard, 1935)
בו זוג בשם ז’אק וז’קלין מגלמים את ז’וזה ומיסיה. האישה חונקת את בן זוגה באהבה עזה מדי שגורמת לפרדתם. דיוקנה של מיסיה, כפי ששורטט ברומן, אינו מחמיא.

ב-15 באוקטובר 1950, בלילה, בגיל שבעים ושמונה, נפטרה מיסיה במיטתה. שאנל הגיעה והוציאה את כל הנוכחים מהחדר. לאחר מכן העבירה את גופתה של מיסיה אל מיטת האפיריון של סרט, איפרה אותה, ענדה לה את תכשיטיה, הלבישה אותה בלבן ועיטרה את חזה בסרט ורוד מקושט בוורד. או אז נכנסו החברים והתפעלו מיופיה.

לאחר טקס בכנסייה הפולנית ברחוב קמבון (rue Cambon) הוטמנה מיסיה ליד אחייניתה מימי, לא רחוק מסטפן מלרמה, בבית הקברות בסמורו (Samoreau), ליד בתי הכפר של שניהם בוולוון (Valvins). חמישים שנה קודם לכן בכתה מיסיה מרה על קברו הטרי של חברה הטוב סטפן מלרמה. כל שנה, ב-15 באוקטובר, הניח אלמוני ורד על קברה של מיסיה עד שפתאום נפסק הטקס.

אך זכרה של מיסיה נשמר עדיין במאמרים, ספרים, הסכתים, סרטים, תערוכות. מיוני עד ספטמבר 2012 נערכה במוזיאון דורסה (Musée d’Orsay) תערוכה בשם “מיסיה, מלכת פריז” שבה קובצו ציורים, צילומים ומכתבים, המתעדים את מסלולה הייחודי של האישה המופלאה. עיון בדף התערוכה ייקח אותנו חזרה אל תחילת דרכה של מיסיה ויפיג את עוקץ סופיות מותה.

כאן הסתיים חלק ד’. כתבה זו היא האחרונה בסדרת ארבע כתבות על מיסיה סרט.

לקריאת יתר הכתבות, מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה.

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

ד"ר אורנה ליברמן
ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

כתבות נוספות מאותו נושא

הירשמו לעלון שלי

וככה לא תפספסו אף כתבה או אירוע פרנקופילי (מכיוון שאני לא נפוליאון אני מבטיח לא להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם).

מוזמנים לספר לחברים שלכם

צבי חזנוב (הפרנקופיל)
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן