מיסיה, מלכת פריז, חלק ב’: מאדאם אדוארדס מתגרשת

מיסיה, מלכת פריז, חלק ב': מאדאם אדוארדס מתגרשת מאת ד"ר אורנה ליברמן
זמן קריאה משוער: 15 דקות

נישואים שניים עם אלפרד אדוארדס, 1905-1909

אלפרד אדוארדס (Alfred Edwards), בן לרופאו האנגלי של המלך פואד המצרי, ירש מאביו ירושה נכבדה. אדוארדס, וולגרי, תככן, נוכל, רודף נשים, אלים, אך מוכשר לעיתונאות ופיננסים, הגדיל לאין שיעור את הונו. הוא התחיל כמחבר כתבות ב”לה פיגארו”, עשה חיל, קנה את עיתון הבוקר “לה מטן” (Le Matin), הביא את תפוצתו לשיא אירופאי ומכר אותו אחת עשרה שנים לאחר מכן, ב-1895.

אדוארדס המשיך לעשות עסקים שונים ומגוונים, ביניהם אף רכישתו של “לה תיאטר דה פרי” (Le Théâtre de Paris), מילולית, “התיאטרון של פריז“, ברחוב בלאנש (rue Blanche) מספר 15, ברובע ה-9 ורכישתו של הקזינו הסמוך לו. הוא השתעשע בכתיבת קומדיות ואופרטות והעלאתן על הבמה והיה חלק מחבורת הסלבריטאים של פריז באותן שנים.

אלפרד אדוארדס, מקור צילום: ויקימדיה
אלפרד אדוארדס, מקור צילום: ויקימדיה

אדוארדס היה כבר נשוי, בפעם השלישית, אך הדבר לא הפריע לו לחזר אחרי מיסיה. זו, בת עשרים ושמונה, הייתה בשיא זוהרה, פורחת יותר מתמיד. אדוארדס פגש בה בתיאטרון והתאהב ממבט ראשון. מיסיה הפכה לאובססיה התורנית שלו ואדוארדס סימן אותה כיעד כיבוש. מה שאדוארדס רוצה, אדוארדס משיג.

אשתו של אדוארדס דאז, ז’אן שארקו, אחותו של מגלה הארצות ז’אן-בטיסט שארקו (ילדיו של הרופא, הנוירולוג והפסיכיאטר המפורסם ז’אן-מרטן שארקו), הפצירה במיסיה להיענות לחיזוריו של בעלה כדי להציל את נישואיה. “אם לא תיעתרי לו, הוא יתגרש ממני ויתחתן איתך, כך הוא מאיים! עלייך להציל את נישואיי ולהיות המאהבת שלו”. איזה חישובים מפותלים! מיסיה הייתה לפעמים מניפולטיבית, צינית או וולגרית, אך לא הגיעה לשיאים שאיפיינו את מקורביו של אדוארדס.

ז’אן שארקו-אדוארדס דיברה, עם זאת, ברצינות אך טעתה בשיקוליה. מיסיה נהייתה המאהבת של אדוארדס אך לא הצילה בכך את נישואיה של האישה החוקית, ז’אן. אדוארדס השיג את גירושיו מז’אן ואת גירושיה של מיסיה מתדה. כספו פתח לו דלתות. אדוארדס שם לו למטרה להתחתן עם מיסיה וכך היה.

לשם השגת היעד טווה אדוארדס מזימה מפורטת. בשלב ראשון שיכנע את תדה נתנסון לנסוע לעיר קולושבר בהונגריה לנהל שם מכרות פחם. תדה היה בטוח שכך יתעשר אך מיסיה, פיקחית יותר, הפעם, ראתה את המלכודת.

אדוארדס תיכנן להרחיק את תדה מאשתו בהבטחת כזב לרווחים. תדה, שראה עצמו כבר כבונה מגורים מודרניים לכורים, פטרון פטרנליסטי, נפל בפח ואיבד את כל כספו. אחיו פרד ואחיה של מיסיה, סיפה, ועוד מקורבים האמינו לו והשקיעו סכומים נכבדים במכרות. גם הם איבדו את כל השקעותיהם.

תדה ומיסיה לא היו צחורים אך אדוארדס עלה עליהם בנוכלותו. אט אט ובעקשנות המשיך לטוות את הקורים בהם נלכדו בני הזוג. אין ספק שהפעם היו שניהם קורבנות של ערמומי מהם. תדה בילה חודשים רבים בהונגריה ומיסיה, בניסיון נואש להציל את נישואיה, החליטה להצטרף אליו. היא עלתה על רכבת האוריינט אקספרס אך לפני ההגעה לווינה דפק אדוארדס על דלת תאה. מיסיה המבועתת ירדה מהרכבת והלכה אחריו כמהופנטת.

“אם תינשאי לי, אציל את תדה, שנכשל בניהול המכרות, מפשיטת רגל. יש לי טירה, יש לי יאכטה, אכסה אותך בפרוות וביהלומים. את ראויה לחיים טובים יותר מאלה שחיית עם תדה ואני אעניק לך אותם. איתי תהיי מאושרת כפי שלא היית מעודך, את כל משאלותייך אמלא”. אלה היו הנימוקים שהכין אדוארדס בעוד מועד ומיסיה נכנעה לו לבסוף.

העושר והכוח פיתו אותה וקסמו לה אך גם התשוקה שבערה בעיניו של אדוארדס הטתה את הכף לטובתו. תדה היה חלש, לאה ומובס בעוד אדוארדס היה רב כוח והשפעה, סמכותי ומלא תאווה. אט אט העביר אדוארדס את מיסיה מרגש של דחייה לרגש של משיכה, בחיזוריו, במעקביו, במתנותיו.

כל פריז דיברה על מיסיה, תדה ואדוארדס, שלושת הידוענים שנוכחותם באירוע תרבותי ראוי לשמו הייתה הכרחית ועתה היו מסובכים ביניהם בקשרים מפותלים. מיסיה לא ייחסה משקל רב לרכילויות. החלטותיה לא נבעו משיקולים של מה יגידו.

אחרי חמש שנים של ניע וניד (קשה היה בכל זאת להיפרד מתדה) נענתה מיסיה למולטי מיליונר המצליח. עם תדה התחתנה כדי שיגן עליה כאב ועתה נעשה זה ילד קטן הזקוק להגנתה שלה כאם. עתיד טוב יותר צפוי יהיה לה כשתהיה אשתו של אחד מעשירי פריז.

האומנם? צער נוסטלגי נגס בה כשחשבה על הימים המאושרים בגן העדן של הבתים הכפריים כשניגנה בפסנתר מול מלרמה, כשלוטרק השתעשע כילד במהתלותיו. כמה התאבלה על שני ידידיה היקרים והאהובים שהיוו חלק מחייה הקודמים, הלא רחוקים כל כך. מלרמה נפטר ב-1898 ולוטרק ב-1901. תקופה בחייה הסתיימה, תקופה חדשה תתחיל. מאדאם נתנסון תהיה ב-1905 למאדאם אדוארדס.

האם היא עומדת לעשות טעות? הספק כירסם בה. אך אלפרד פינק אותה במתנות יקרות, הלביש אותה מחלצות, ענד לה עדיים ובנה בשבילה באמסטרדם בית צף בשם “לֵמֵה” (L’aimée), מילולית, “האהובה”. שמה של הספינה כלל את ראשי התיבות של שמה שלה, M כמו מיסיה ו-E כמו אדוארדס.

מיסיה אהבה לישון בה שבועות שלמים גם כשעגנה לחוף הסן למרות שעמדה לרשותה דירה מפוארת ברחוב דה ריבולי (rue de Rivoli) מספר 244, משקיפה אל גן הטווילרי, שרכש בעלה כמו גם סוויטה בקומת הקרקע של מלון די רן בכיכר ונדום (Hôtel du Rhin, Place Vendôme) מספר 4.

הספינה, באורך של ארבעים מטר, כללה חדר אוכל וסלון תחום בחלונות הזזה, מקושט בריהוט עתיק, שבמרכזו מלך פסנתר הכנף של מיסיה. שבעה תאים מפוארים עם חלונות ארוכים שירדו אל קו המים. שירותים מצופים במראות ולוחות לכה לבנים. הסיפון היה מחופה אוהל בד לבן וורוד עם ריהוט קש ועציצי גרניום ענקיים, בסגנון מרפסת קיץ. רב חובל וחמישה מלחים בהופעה מוקפדת דאגו לתפעול הספינה ולנוחיות נוסעיה.

שיט תענוגות לנורמנדי בחברת ידידיו של אדוארדס ושיט תענוגות ארוך ומרוחק יותר על נהר הריין בחברת בונאר ועוד צייר בשם פייר לפראד (Pierre Laprade), סיפה ואידה גודבסקי, מוריס ראוול. בהתערבותה של מיסיה פרסם עיתונו של אדוארדס את פרשת הרחקתו של ראוול ממועמדות לפרס רומא משום שהיה מהפכני מדי עבור השופטים השמרנים.

עיתונים נוספים הצטרפו בעקבותיו להגנתו של המלחין הצעיר, המוכשר ביותר בדורו. מיסיה השיגה את התפטרות מנהל הקונסרבטוריון ואת מינויו של גבריאל פורה במקומו. עידן חדש נפתח הודות להשתדלותה של מי שהייתה פטרונית תרבות גדולה ועדיין לא אמרה את מילתה האחרונה.

פייר בונאר, מיסיה סרט על הספינה של אדוארדס, 1905, מקור תמונה: ויקימדיה
פייר בונאר, מיסיה סרט על הספינה של אדוארדס, 1905, מקור תמונה: ויקימדיה

למיסיה היה כל מה שאישה יכלה לחשוק בו אך בוקר אחד של יום ראשון בו התנדנדה בנינוחות על הרוקינג צ’ר בקדמת סיפון היאכטה והתבוננה בקרני השמש המלחכות את מי נהר הסן, חשבה לעצמה בעצב: “מון דייה, מון דייה, האם יהיו חיי תמיד כה אומללים וכה תפלים?”.

לא, אל תגידו “צרות של עשירים”. מיסיה לא הסתפקה בעושר בלבד. יעודה של האישה המיוחדת הזאת, יחידת הסגולה, היה ליילד את יצירתיותם של גאונים, לאפשר להם להוליד יצירות מופת באמצעים חומריים ובעידודים וחיזוקים. ליצור להם את התנאים המתאימים להתפתחותם, לחלצם מכבלי נציגי הקונסרבטיזם והאקדמיזם החונק, להעניק להם את החירות לפנות לדרכים מהפכניות שתקדמנה את התרבות על ענפיה השונים, ציור, ספרות, תיאטרון, דקורציה, אופנה, מוזיקה, ריקוד.

כל עוד לא התמסרה למפעל חייה, הרגישה חוסר סיפוק ואין אונים. מיסיה ידעה שהיא מוכשרת כפסנתרנית אך לא גאונית ולכן לא שמעה לעצתו של גבריאל פורה ולא פיתחה קריירה אישית. את הגאונות ידעה לזהות אצל ציירים כמו רנואר, בונאר, וייאר, ולוטון, אצל מוזיקאים כמו סטרווינסקי, ראוול, סאטי, אצל מפיק מופעי הבלט סרגיי דיאגילב שיראה בה את תאומתו.

ובינתיים דאגה מיסיה לרנואר המזדקן, על כיסא גלגלים, שבא יום יום לצייר את דיוקניה. אחד מהם נמצא במוזיאון תל אביב לאומנות.

אוגוסט רנואר, מיסיה סרט, דיוקן, 1904, מקור תמונה : ויקימדיה
אוגוסט רנואר, מיסיה סרט, דיוקן, 1904, מקור תמונה : ויקימדיה

אדוארדס, שהתעניין בציור כפי שרנואר התעניין בפיננסים, נקשר בכל זאת לצייר החלש בערוב ימיו ונשא אותו על כפיים במדרגות האופרה עד לתאו כדי שיוכל לצפות בהופעות. משום קנאתו הבוערת של בעלה ומשום צניעותה סירבה מיסיה לחשוף את החזה המפואר שלה לעיני הצייר המתחנן, סירוב שתצטער עליו כשתהיה היא עצמה אישה זקנה. רנואר כתב לה בתקופה זו של סוף חייו מכתבי אהבה שלרוע המזל נעלמו.

האובססיה החדשה של אדוארדס: לנטלם

ב-14 בדצמבר 1906 נחנך ברוב פאר והדר התיאטרון שרכש אדוארדס ברחוב בלאנש ברובע ה-9, תחת השם “תיאטרון רז’אן” (Le Théâtre Réjane). שיפוציו של אדוארדס השאירו את הקהל, מדינאים כמו ז’ורז’ קלמנסו ואריסטיד בריאן, ועוד משמנה וסלתה של פריז, האליטה האומנותית והאינטלקטואלית, בפה פעור. נברשת מסנוורת של מאה ועשרים נורות האירה מושבים מברוקר לבן וצהוב, נוחים עד אין שיעור, מלתחה עם ארונות מהמאה ה-18, בר ואולם עישון מהודרים להפליא.

השחקנית רז’אן הסכימה לנהלו למשך השנים הבאות ובערב הפתיחה הופיעה בתפקיד ראשי במלודרמה מתוקה-מרירה כשלצידה שתי שחקניות משנה. אחת מהן הייתה ז’נבייב לנטלם (Geneviève Lantelme), בקיצור לנטלם, יופי הורס, מוכשרת למשחק ולאהבה (גברים ונשים), קורטיזנה בעברה.

כשירד המסך הירוק-אפור, רקום בכרובים תפוחי עכוז הקוטפים אשכולות ענבים, בגמר ההצגה, נותר אדוארדס תחת הרושם העז שעשתה עליו השחקנית הצעירה. לנטלם הטילה בו כישוף.

אדוארדס בן החמישים התאהב ללא תקנה, באובססיביות שאיפיינה אותו. כבר באביב הקודם שלח לשחקנית זר ורדים אחרי שהתלהב מראשית דרכה על הבמה. אך למחרת ההופעה ב”תיאטרון רז’אן” היה זר הוורדים ששלח לה מאוגד בצמיד זהב. וכך מדי יום ביומו הגיע אל השחקנית הנערצת זר פרחים בתוספת תכשיט יקר. הבטחה לכתוב לה מחזה שבו תשחק את התפקיד הראשי ושיועלה בחסות רז’אן לא איחרה לבוא.

לנטלם ניאותה להיות מאהבתו, בלי לוותר על המאהב התורן שלה, השחקן פול ארדו (Paul Ardot). אדוארדס שיכן אותה באוטל פרטיקולייה, דהיינו בית מידות, שמילא ברהיטים מהמאה ה-18, ברחוב פורטוני (rue Fortuny) מספר 29, בקרבת פארק מונסו (הבית מופיע במסלול הטיול סודותיה של שכונת הקורטיזנות).

מזכיר משהו וגם מישהו? אביה קל הדעת של מיסיה, סיפריאן גודבסקי, שגר בבית מידות גם הוא בקרבת פארק מונסו, לא היה מן הסתם זר לתהפוכות חייה הסנטימנטליים של בתו. מיסיה התאהבה בגברים שהיו בבואותיו.

ז'נבייב לנטלם, מקור צילום: ויקימדיה
ז’נבייב לנטלם, מקור צילום: ויקימדיה

מיסיה לא ידעה נפשה מרוב קנאה וקנאתה לבשה פנים של אהבה. אדוארדס, שעד כה סגד לה כאלילה, התיק את הערצתו לאישה אחרת, צעירה יותר. בחמש עשרה שנה מבוגרת מיריבתה, ניסתה מיסיה לחקות את הלבוש, התסרוקות, העטרות המקושטות באבני חן וכובעי הנוצות של לנטלם, אך לשווא. אדוארדס לא שם לב למאמציה.

מי שלא התעלם, עם זאת, מהאפיזודה היה מרסל פרוסט שישתמש בה כדי לתאר כיצד חיקתה ז’ילברט את השחקנית רשל בשמלותיה ובסידור שיערה כדי לזכות שוב באהבתו של רובר סן לו. מיסיה היוותה השראה לשתי דמויות נוספות ביצירתו של פרוסט – מאדאם ורדורן והנסיכה יובלטייף.

מה לא ניסתה מיסיה כדי להרחיק את לנטלם שנעשתה, הודות להתערבותו של אדוארדס, שחקנית מפורסמת. האישה הנבגדת אף הגיעה לביתה של השחקנית ברחוב פורטוני ושם הודיעה לה לנטלם שהיא מוכנה לעזוב את אדוארדס… תמורת חסדיה שלה, של מיסיה. זו האחרונה, שלא הייתה אדישה לקסמיה של לנטלם, העדיפה, בכל זאת, לנטוש את המערכה.

אדוארדס קינא ללנטלם, לא בלי סיבה. יום אחד עקב אחריה עד בית האופנה פאטו. לנטלם מדדה מעיל צ’ינצ’ילה ואדוארדס הסתנן לתא המדידה לראות אם לא נפגשה שם, כמנהג הזוגות החשאיים, עם מאהב כלשהו. הפעם הייתה לנטלם חפה.

בראותה את כלב השמירה הניצחי שלה, החלה לצווח ולקלל, חטפה מספריים מיד התופרת, נופפה בהם באיום עד שכילתה זעמה בפרווה אותה גזרה לגזרים. קנאתו של אדוארדס הייתה חזקה מפחדו. הוא שילם בעד המעיל וחיכה בעקשנות כדי לוודא ששום מאהב צעיר לא מסתתר מאחורי הקלעים.

את ארוחות הצהרים המשיך אדוארדס לסעוד עם מיסיה אך את הלילות נהג לבלות עם לנטלם. מיסיה נמלטה לנורמנדי כדי להתנתק מעט מהמצב המביך שנמשך ונמשך ומתח את עצביה. בנורמנדי תיפגש עם חבריה הטובים, רז’אן, טריסטן ברנאר, וייאר, לוסיין גיטרי ובנו סשה.

כשנכנסה אל “לה גרנט אוטל דה קאבור” (Le Grand Hôtel de Cabourg), מילולית, “המלון הגדול של קאבור”, ראתה בחדר האוכל את מרסל פרוסט. כשהפנתה ראש, ראתה את ז’אן-בטיסט שארקו, גיסו לשעבר של אדוארדס, אחיה של ז’אן שארקו-אדוארדס, האישה ממנה התגרש אלפרד כדי לשאת אותה, את מיסיה.

כשהפנתה שוב ראש, ראתה את אדוארדס ממתיק סוד עם לנטלם. כשסובבה שוב ראש, ראתה את תדה נתנסון בקצהו השני של חדר האוכל הצר והארוך, מנופף לה בשמחה בידו. מיסיה פרצה בצחוק בלתי נשלט.

האמת המרה הייתה שמיסיה עמדה על סף התמוטטות. אדוארדס נשבע לה שהוא עדיין אוהב אותה, שהיא המלאך בעוד לנטלם היא השטן. תני לי זמן ואסיים את הפרשה. אך הבטחותיו לא עמדו במבחן המציאות. מיסיה הרגישה מושפלת עד מאוד כשאדוארדס הודיע לה ב-1908 שהחליט ללכת לגור עם לנטלם.

רגש ההשפלה צרב עוד יותר כאשר אדוארדס העלה על הקרשים מחזה שכתב על ניצחונו על תדה נתנסון, “בעקיפין” (Par Ricochet). את מה שחוותה מיסיה כניסיון טרגי, הפרדה הכואבת מתדה, הנמיך אדוארדס בציניות ובקור רוח לדרגת קומדיה משעשעת שנועדה להבליט את יכולותיה של אהובתו החדשה, לנטלם. התפקיד הראשי, דמותה של מיסיה, האישה הדחויה הוענק ללנטלם, המאהבת היפהפיה!

כאן המקום לציין שתדה נתנסון עצמו העלה לא מזמן, ב-1908, מחזה נועז, “המעון” (Le Foyer), שכתב בארבע ידיים עם אוקטב מירבו על אודות אותו משולש, תדה-מיסיה- אדוארדס בתוספת מאהב צעיר של מיסיה, פרי דמיון.

זה היה בתיאטרון. במציאות לא הרבתה מיסיה במאהבים ומלבד שלושת בעליה התרועעה קצרות, אחרי הפרדה מאדוארדס, עם שני מחברי מחזות, רומן קולו (Romain Coolus) ואנרי ברנשטיין (Henri Bernstein) וזאת רק כדי להתעודד מעט ולהחזיר לעצמה את הביטחון העצמי שאבד לה במשך השנים הרעות שבין 1906 לבין 1909. מיסיה הייתה בת שלושים ושש, אכולת חרטות ושבורת לב, בודדה.

 פייר בונאר, מיסיה, 1908, מקור תמונה : ויקימדיה
פייר בונאר, מיסיה, 1908, מקור תמונה : ויקימדיה

ארבע שנים אחרי נישואיה לאלפרד אדוארדס, ב-29 בפברואר 1909, התגרשה מיסיה באופן רשמי שנית. חמישה חודשים לאחר מכן, ב-5 ביולי 1909, התחתן הגרוש הטרי עם לנטלם. שנתיים לאחר מכן נבעתה מיסיה לקרוא בתקשורת שב-25 ביולי 1911 טבעה לנטלם בת העשרים ושמונה במהלך שיט תענוגות בגרמניה על ה”לֵמֵה”, הספינה שנבנתה למען מיסיה ושעליה לא עלתה כבר שנים. גופתה של לנטלם נמשתה מימי הריין ללא רוח חיים. תאונה? התאבדות? רצח? כל פריז רחשה ובחשה.

חקירת המשטרה קבעה שסיבת המוות הייתה תאונה אך שני עיתונים פרסמו מאמרים שאמרו שאדוארדס רצח את אשתו משום שהתכוננה לעוזבו. בתאה של לנטלם נמצאה, לפי אותם מקורות, גלויה בכתב ידה המיועדת למאהבה התורן, השחקן אנדרה ברולה (André Brulé), שבה בישרה לו שאדוארדס שייך בעיניה לעבר ושהיא מתכוננת להתגרש. אותו אנדרה ברולה שיחק, למרבית האירוניה, בתפקיד המאהב הצעיר (הבדיוני) של מיסיה במחזה שכתבו תדה נתנסון ואוקטב מירבו.

אדוארדס תבע את העיתונים בגין הוצאת דיבה וזכה במשפט. האלמן בן החמישים וחמש מכר את ביתו וספינתו כדי להסתגר בדירה צנועה בקומת קרקע אך לא הפסיק להתרועע עם שחקניות וזמרות יפהפיות. שנתיים לאחר מכן, ב-10 במרץ 1914, בגיל חמישים ושבע, נפטר משפעת.

הפגישה עם ז’וזה סֵרְט

מיסיה קיבלה כל חודש צ’ק מלכותי מאדוארדס אך איזה תפקיד תשחק להבא? והאם תוכל לחיות לבדה? היא אומנם הרגישה ירודה כאישה נטושה אך מצד שני הרגישה הקלה כאישה משוחררת ומכאן זמינה לפרק הבא בחייה.

כשנה לפני גירושיה הרשמיים מאדוארדס נפגשה באמצעות הצייר ז’אן-לואי פורן (Jean-Louis Forain) עם עמיתו ז’וזה סֵרְט (José Sert). סרט הגיע ב-1899 מברצלונה לפריז והתיישב בפזרנות מנקרת עיניים בסדנה המפוארת שבה עבד בעבר אורס ורנה (Horace Vernet), ברחוב ברבה דה ז’ואי (rue Barbet de Jouy) מספר 19, ברובע ה-7 המהודר, בקרבת האינווליד.

רמון קאזס, ז'וזה סרט, מקור תמונה: ויקימדיה
רמון קאזס, ז’וזה סרט, מקור תמונה: ויקימדיה

משולהב וקולני, דעותיו הגרנדיוזיות על החיים ועל האומנות, קסמו האישי, הונו המשפחתי ותשוקתו הלוהטת לנשים סללו לו את דרכו אל לב החיים הפריזאיים. לבושו האקסטרווגנטי, סומבררו וגלימה ונטייתו לאלכוהול, לקוקאין ומורפיום השלימו את תדמיתו כאומן מובהק שיכונה בעתיד “הטייפולו של הריץ”. יצירות הענק שלו, כמו תפאורות תיאטרון, קיבלו השראה מטינטורטו, גויה, ולאסקס.

בדומה לאביה של מיסיה, הפסל סיפריאן גודבסקי, שהיה מבוקש, מצליח ומפורסם בימי חייו אך נשכח לאחר מותו, כך גם הצייר ז’וזה סרט. מי מכיר היום את ז’וזה סרט? אך בימי חייו קיבל סרט הזמנות לרוב. האם לא נמשכה אליו כל כך מיסיה משום דמיונו לאביה, גם באישיות? כמו סיפריאן, שנפטר, אגב, בגיל 74 כשגירושיה של מיסיה מאדוארדס קיבלו תוקף רשמי, כך גם ז’וזה, כמוהו, היה אומן מקובל, טרנדי, איש החברה הגבוהה, אגואיסט קיצוני, אוהב עושר ומותרות, רודף שמלות, סמכותי ועריץ.

ובינתיים, פגישה ראשונה. בתנועות ידיים ובאגודלים זקורים, מלהטים, סיפר ז’וזה למיסיה סיפורים מרתקים וז’אן-לואי פורן, שהרגיש עצמו מיותר, התחמק באין רואה. ז’וזה סרט החזיר למיסיה את שמחת החיים ואת תאוות הפעילות. בעתיד תאמר שהוא היה גבר חייה, שלושים שנה אהבה אותו.

עוד באותו ערב פרט ז’וזה על גופה ובזכותו, רק בזכותו, ידעה בפעם הראשונה הנאה פיזית מהי. למחרת נסעו לרומא והוא שימש לה כמדריך להבנת האומנות והאדריכלות של עיר הנצח. משחזרו, הלכו מייד לצפות באופרה “בוריס גודונוב” של המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי, הפעם הראשונה שהוצגה מחוץ לרוסיה. היה זה ב-19 במאי 1908 בבית האופרה של פריז, בגרסתו של רימסקי קורסקוב, בכיכובו של פיודור שאליאפין ובהפקתו של סרגיי דיאגילב.

חוויה עזה נוספת בשביל מיסיה שעזבה את תאה וטיפסה ליציע העליון כדי לצפות בחיזיון לבדה. ישובה על המדרגות, באין מפרע, התמקדה מהופנטת בפלאי הבמה. האופרה הועלתה שבע פעמים במשך חמישה שבועות ומיסיה הלכה לכל ההופעות, קנתה את כל הכרטיסים שלא נקנו (איך לסבול את מראה המושבים הריקים) וחילקה לחבריה (איך לתת להם להחמיץ את החוויה).

הפגישה עם סרגיי דיאגילב

בעודה יושבת במסעדה אחרי אחת ההופעות בחברת ז’וזה, נכנס פתאום בחור מעודן, קווצת שיער לבנה כנוצת ברבור מזדהרת בשערו השחור, בצד ימין, מהדק את סיכת הפנינה השחורה בעניבתו בידו עמוסת הטבעות. סרגיי דיאגילב. ז’וזה, שהכיר אותו מתערוכת ציורי דיוקן רוסיים שאירגן סרגיי בפריז בשנה הקודמת, הזמינו לסעוד איתם.

דיאגילב שם לו למטרה לייבא את התרבות הרוסית לפריז. קודם כול ציור – אירגן תערוכות, לאחר מכן מוזיקה – אירגן קונצרטים ועתה אופרה. הדרך לבלט, ששילב את כל האומנויות האלה ועוד אחרות, הולכת ומסתמנת. ובינתיים מיסיה, סלאבית כמוהו, יושבת איתו ועם ז’וזה ומשבחת בתום לוהט את האופרה הלאומית “גודונוב” שהפיק בלב פריז, המוזיקה, הביום, התפאורה! דיאגילב נכבש. בשעה חמש בבוקר כשנפרדו, סיכמו להיפגש למחרת.

מיסיה הייתה יכולה להיות תאומתו של סרגיי. שניהם נולדו במרץ 1872 ברוסיה, שניהם גדלו יתומים מאם עם אב מזניח ואם חורגת, באווירה מוזיקלית משובחת, שניהם חשבו להיות מוזיקאים אלא שהבינו בהמשך הדרך שלא נולדו להיות אומנים בעצמם אלא מיילדים ופטרונים של אומנים.

שניהם היו מעודנים והדורים בלבושם, בזו למוסכמות (סרגיי לא הסתיר מעולם את ההומוסקסואליות שלו, מיסיה הייתה המאהבת הגלויה של אדוארדס עוד כשהייתה נשואה רשמית לנתנסון והמאהבת הגלויה של סרט עוד כשהייתה נשואה רשמית לאדוארדס), לא הקפידו על מוסר גבוה ביחסיהם עם אנשים ולא נרתעו מהונאות.

לשניהם היה טעם משובח שאצל סרגיי הגיע לרמה של יצירתיות אומנותית. לשניהם הייתה נפש סלאבית עשויה ניגודים, ציניות ורוך, נטיה להתלהבות ונטיה לשעמום, התנשאות והצטנעות. סרגיי אמר שמיסיה היא האישה היחידה בעולם שאיתה היה מסוגל להתחתן… מיסיה הייתה, ללא ספק, חברתו הטובה ביותר.

לסרגיי לא היה כסף, למיסיה – כן. מעתה והלאה לא תהתה עוד על חוסר התוחלת שבחייה שתכליתם התבררה: סיוע לשני הגברים החשובים לה – ז’וזה סרט וסרגיי דיאגילב. זה האחרון לא חסך מאמצים כדי לגייס עוד ועוד עשירים, בעלי קשרים, סופרים ואומנים להצלחת מפעלו, בני משפחת רוטשילד, בני משפחת אפרוסי, ז’אן קוקטו, המשוררת אנה דה נואיי (Anna de Noailles), מבקר המוסיקה רובר בריסל (Robert Brussel) ועוד.

מיסיה הייתה, כמובן, בין מי שהוזמנו לחזרה של המופע העתידי אך שלא כז’אן קוקטו ואנה דה נואיי, שפרצו בצעקות התלהבות ונגערו בלי התחשבות, ידעה זו לשמור על השקט הנדרש. ז’אן קוקטו פלירטט עם ניז’ינסקי למורת רוחו של דיאגילב ורובר בריסל פלירטט עם תמרה קרסבינה למורת רוחו של הכוריאוגרף מיכאיל פוקין שגירש את המבקר מהמקום.

ב-19 במאי 1909 הופיעה לראשונה בפריז, ב”תיאטרון השטלה” (Le Théâtre du Châtelet), ששופץ יסודית ביוזמתו של דיאגילב, להקת “הבלטים הרוסיים” שייסד. אף אחד לא ציפה להצלחה המסחררת. “המחולות הפולובציים” מתוך “הנסיך איגור” מאת אלכסנדר בורודין סחפו את הקהל הפריזאי שגילה את אגדותיה האקזוטיות והפראיות של רוסיה, שעצר נשימתו נוכח ביצועי הרקדנים והרקדניות המרהיבים, נוכח העושר של התלבושות והתפאורה. משירד המסך על הבמה, פרצו אליה מאות צופים כדי לראות מקרוב את אליליהם החדשים, ואצלב ניז’יניסקי ותמרה קרסבינה.

המופע “קליאופטרה”, שבא לאחר מכן, כוריאוגרפיה של מיכאיל פוקין, שגם רקד בו יחד עם אידה רובינשטיין ואנה פבלובה, הלהיב לא פחות. התפאורה והתלבושות של ליאון באקסט תרמו להצלחה.

קליאופטרה, ליאון באקסט, 1909, מקור צילום: ויקימדיה
קליאופטרה, ליאון באקסט, 1909, מקור צילום: ויקימדיה

בגני ביתם של מוריס אפרוסי (Maurice Ephrussi) ואשתו ביאטריס דה רוטשילד רקדה תמרה קרסבינה, לאור עצים זוהרים, להנאת קהל מיוחסים, דוכסיות ורוזנות, מודלים לדמויותיו של מרסל פרוסט לעתיד לבוא. בסלונים של החברה הגבוהה, בבתי הקפה המהודרים אחרי ההופעות, ישב פרוסט, פקח עיניים, חידד אוזניים ורשם.

מה עשתה מיסיה למען דיאגילב ולהקת הבלטים הרוסיים

דיאגילב לא היה לא סופר, לא צייר, לא מלחין, לא זמר, לא נגן, לא כוריאוגרף, לא רקדן, אך ניחן בחוש ריח גאוני כדי לשלב את כל התחומים האלה, בהם הבין הבנה עמוקה, כדי ליצור חוויה טוטאלית. ההתפעלות בפריז ממופעי הבלט שאירגן הייתה כה גדולה עד שדיאגילב טיפח תוכניות בלי לשים לב לחובות הכספיים שהצטברו.

בתככיו ובמזימותיו כזאב בודד בלתי מתחשב וחסר טקט הסתכסך עם גבריאל אסטרוק (Gabriel Astruc), האדמיניסטרטור החשוב והנחוץ ועם נוגעים בדבר אחרים. שיטתו של דיאגילב עוררה את איבת הממסד ועד הצאר ניקולאי השני הגיע אסטרוק כדי להבאיש את ריחו של שותפו המאוס. בלי אסטרוק דיאגילב היה חסום, במבוי סתום.

כאן נכנסה שוב מיסיה לתמונה כדי לחלצו, כתבה מכתבים, הפעילה קשרים והשתדלותה נשאה פרי. בעוד שהנהלת האופרה של פריז הייתה עוינת ומוסקבה לא פחות, הצליחה מיסיה להפוך את הקערה על פיה. בעזרת בן זוגה ועוד נשים מיוחסות מחוגה (שתיכנסנה ישירות, סליחה עקיפות, לרומן של פרוסט) אירגנה פגישת פיוס בין אסטרוק ודיאגילב בנוכחותם המרגיעה של בן זוגה ז’וזה סרט ומבקר המוזיקה רובר בריסל. אחרי חודשים של מריבות נסללה סוף סוף הדרך, חלומותיו של דיאגילב החלו להתגשם.

עונת הבלט של 1910 ו-1911 הייתה מוצלחת ביותר. מתוך פריז ומחוצה לה נהרו מלכים ונסיכים, אריסטוקרטים ומיוחסים, דיפלומטים ושגרירים, בכירים מכל סוג, סופרים ואומנים ומחאו כפיים בדבקות. ראוול, דביסי; פרוסט, ז’יד, קלודל, הנרי ג’יימס, ג’וזף קונרד; רודן, רז’אן, לנטלם, איזדורה דנקן, שרה ברנאר.

הקהל הצרפתי, שהכיר, עם זאת, את האוריינטליזם דרך דלקרואה, מורו, פלובר, לוטי, פייר לואיס ועוד, לא ראה מעולם אורגיה כזו של מחולות בטכניקה מושלמת, חלום רומנטי, ארוטיזם שורף, אכזריות אקזוטית, הבעת יצרים מסוגננת לצלילי מוזיקה חדשה. אזורים עלומים ומרוחקים התחברו למחוזות קרובים מוכרים כדי להרטיט ולהפעים. דף חדש ומהפכני נפתח בתולדות המחול. תודה גם לך, מיסיה!

בעונה השלישית שנפתחה ב-1911 קיווה דיאגילב להעפיל לשיאים נוספים. האורות כובו, מופע “פטרושקה” עמד להתחיל סוף סוף אחרי שהסצנה האחרונה הושלמה ברגע האחרון אך עשרים דקות עברו בלי שקרה דבר. הקהל גילה סימני עצבנות שהפכו למחאות של ממש כשדיאגילב מיהר למושבה של מיסיה ולחש באוזנה שמעצב התלבושות מאיים להסתלק עם יצירותיו אם לא ישולם לו שכרו בו במקום.

היו אלה זמנים שבהם נהג מכוניתה של מיסיה חיכה לה ליד בית האופרה. תוך עשר דקות חזרה מיסיה עם ארבעת אלפים הפרנקים הנחוצים. המסך עלה, אוף! מיסיה נהייתה סגניתו ויועצתו של דיאגילב, ביצעה לצידו את התפקידים שמילאה בזמנו לצד תדה נתנסון.

מהר מאוד למדה את שיטת התנהלותו העריצה עם חצר העמלים סביבו, אלה האהובים ואלה השנואים. היא תיווכה בינו לבין שאר העוסקים במלאכה בתנאי שהעריכה את כישרונם, הקשיבה לטענות, שילמה פעמים רבות מכיסה.

בסבלנות ובטוב לב תמכה באומנים הרוסים שהגיעו לעיר זרה, פריז, שימשה להם כאשת סוד, הקלה על קשיים, התירה סיבוכים. עדינותה ופיקחותה, יכולתה לזהות מיידית בחוש שלא טעה יצירות מופת אוונגרדיסטיות הקנו לה מעמד מכובד בקרב האומנים שראו בה אחת משלהם.

מיסיה השתדלה כבר מההתחלה לעניין את דיאגילב ביוצרים צרפתים, דביסי, ראוול, קוקטו ועתה, ב-1912, קצרה פירות כשזה העלה שלוש יצירות מחול צרפתיות:

1. “האל הכחול” (Le Dieu bleu), מאת המלחין רינלדו אן (Reynaldo Hahn), בן זוג של פרוסט, ליברית של ז’אן קוקטו ושל פדריקו דה מדרזו אה אוצ’ואה (Federico de Madrazo y Ochoa), כוריאוגרפיה של פוקין.

2. “דפניס וכלואה” (Daphnis et Chloé), מאת המלחין מוריס ראוול, כוריאוגרפיה שוב של פוקין.

3. “אחר הצהרים של פאון” (L’Après-midi d’un faune), מאת המלחין דביסי, לפי פואמה של מלרמה, כוריאוגרפיה וביצוע של ניז’ינסקי.

מיסיה נהייתה פעילה תרבותית ממדרגה ראשונה אשר סייעה לסרגיי דיאגילב להביא את התרבות הרוסית לצרפת ולפעול לקרבה בין שתי הארצות. שלא לדבר על תרומתה למפעלו של דיאגילב שהטביע חותמו לנצח בתולדות המחול. ואי אפשר לדבר על מיסיה בלי לדבר על התכנים שסיפקה, לא נגד רצונה אבל בלי מאמצים הפעם, לעוד אייקון תרבות ענקי, מרסל פרוסט.

מיסיה וחבריה לנצח ברומן “בעקבות הזמן האבוד” מאת מרסל פרוסט

נסיכות, מרקיזות, דוכסיות ורוזנות צרפתיות, שלא נעלם מהן שמיסיה הייתה חברתו הטובה ביותר של דיאגילב, חיפשו את קרבתה. מיסיה לא אמרה לא, מה גם שחלק מהן סייעו לה לתמוך בבן טיפוחיה. ולא זו בלבד, מיסיה נהנתה להיות במרכז העניינים. הסנוביזם שלה התבטא בכך שהתרועעה רק עם מי שמצאו חן בעיניה, עניינו ושעשעו אותה.

מוקד שסביבו כירכרו נשות החברה הגבוהה, לא פלא שפרוסט עקב אחר מיסיה ולא החמיץ שום מילה שלה לשם הרומן הפילוסופי העתידי שלו שיהיה גם תמונת מצב חברתית של הסנוביזם על כל גווניו הדקים. “האם אתה לא קצת סנוב?”, שאלה מיסיה את מרסל בעוד שהייתה כמוהו מרוצה מאוד מעלייתה בסולם הדרגות.

מיסיה הייתה המודל של הנסיכה יורבלטייף (La Princesse Yourbeletieff) ביצירתו של פרוסט. אך בעוד שהנסיכה יורבלטייף הייתה כל כולה מיסיה, חברתה מאדאם ורדורן עוצבה לפי המודל של מיסיה ולפי מודל של נשים נוספות. שתי החברות, הנסיכה יורבלטייף ומאדאם ורדורן, פועלות ביחד, ברומן של פרוסט, למען קידום להקת “הבלטים הרוסיים” שחוללה מהפכה, לדברי פרוסט, במחול, כמו האימפרסיוניסטים בציור.

פרוסט משבח את הערבים בביתה של מאדאם ורדורן, בסיוע הנסיכה יורבלטייף הכובשת, שבהם אכלו על שולחנה חברי הלהקה וכל הקשורים, מלחינים, מעצבים, לאחר מופע זה או אחר, “הנסיך איגור”, “הסילפידות” או “שחרזדה”. היו מי מאנשי החברה הגבוהה שלא היססו, למרות מעמדם, להצטרף לחווית ערבים מענגים אלה כדי לראות מקרוב את האומנים שהפיחו חיים חדשים בבלט הצרפתי המסורתי הצפוי.

כאן הסתיים חלק ב’ של הכתבה. בחלק ג’, מולכת ותומכת, תומכת ומולכת, נקרא על תמיכתה הגוברת והולכת של מיסיה במפיק הבלט האגדי דיאגילב, נשתאה מעוז רוחה במשך מלחמת העולם הראשונה, נחגוג את נישואיה עם ז’וזה סרט ונצפה בידידותה עם שאנל.

זה החלק השני בסדרת ארבע כתבות על מיסיה סרט.

לקריאת יתר הכתבות, מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה.

מוזמנים ליצור איתי קשר

ארגז הכלים של הפרנקופיל
כל אתרי ההזמנות הכי אמינים ומומלצים במקום אחד. ככה תוכלו להשוות מחירים בקלות, לחסוך כסף ולדעת שקניתם באתר איכותי וידידותי למשתמש.
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!