ליאו מרז’אן (Léo Marjane), הזמרת האגדתית שבלב פריז הכבושה שרה את “ביי מיר ביסטו שיין”, מרז’אן היפהפיה, בעלת הקול החם והמהפנט, 180 שירים וקריירה לאומית ובינלאומית ענקית, נפטרה בסוף השנה האחרונה בגיל 104. כשמרז’אן שרה, המאזין חש, ביחוד אם יעצום עיניו, שהזמרת פונה אליו באופן אישי. מרז’אן העדיפה את האינטימיות של הקברט על פני האולם הגדול. חשוב היה לה לבטא את המילים כהלכה ולהדגיש את סיומו של כל משפט. מרז’אן שלטה בקולה כמו וירטואוז בכינורו.
פרישה מהבמה באמצע החיים לגן העדן הציורי בברביזון
ליאו מרז’אן, שהעדיפה לפרוש מחיי הזוהר ולטפל בחיות באחוזתה בברביזון, ליד פונטבלו, נפטרה ב-18 בדצמבר, שנה זו, בביתה, בשיבה טובה. הזמרת העדיפה להיקרא מרז’אן, קיצור של מרי-ז’אן, ולמחוק את השם ליאו שבארה”ב, שם הופיעה רבות, נחשב גברי. מרז’אן אהבה את החיים והם החזירו לה אהבה. מי שלא אוהב את החיים, החיים עוזבים אותו, אמרה בראיון שנתנה ב-2002, כשהייתה בת 90, לעיתונאי ולסופר, מרטן פנה, היסטוריון של הזמר הצרפתי, ברדיו פרנס-מוזיק (1).
ב-1961, כשהאופנה פנתה לכיוונים אחרים, אל מוזיקת הפופ Yéyé נפרדה מרז’אן מהבמה ומעולם לא הצטערה על כך. חיים חדשים חיכו לה באחוזתה בברביזון, בחיק המשפחה ובחיק הטבע. מרז’אן טיפחה אהבה עזה לסוסים עוד מילדותה ומעולם לא הרגישה חלק בלתי נפרד מעולם הבידור. היא אמנם הופיעה על הבמה, הן בצרפת והן בארה”ב ובעולם כולו, השתתפה במספר סרטים והוציאה תקליטים, אך עשתה זאת מתוך ריחוק מסוים.
היא העדיפה לטפל בסוסיה, בכלביה ובציפוריה. סבלן של החיות, שלא יודעות לדבר, נגע אל לבה. מרז’אן לא העדיפה את החיות על פני בני האדם, אך הקדישה להן זמן רב ואהבה מיוחדת. מרז’אן אהבה את החיים, את השמש, את העצים, ואף את הכאב שמהווה חלק מהחיים. היא לא אהבה לחזור ולפשפש בעבר והתרכזה בחייה בהווה.
בעלה, הברון שארל דה לדוסט (Charles de Ladoucette) שהיה בן גילה אך נפטר עשר שנים לפניה, היה קולונל ורוכב סוסים מושבע. יחד חילקו את אהבתם לרכיבה. מרז’אן רכבה על סוסים מגיל 6 עד גיל 97. כשהפסיקה לרכוב, הקדישה זמנה לטיפול בסוסים ובשאר בעלי החיים באחוזתה, כלבים, תרנגולות וציפורים, שהיו זקוקים לה. ב-18 לדצמבר האחרון, הודיע בנה, פיליפ דה לדוסט (יליד 1948), על פטירתה מהתקף לב בגיל 104, בביתה בברביזון.
התחלת הקריירה כזמרת
מרז’אן, בשמה האמתי, תרז ז’אנדביין Thérèse Gendebien, נולדה ב-1912 בבולון-סור-מר, במשפחה בורגנית. האב היה דיפלומט והמשפחה גרה בגרמניה, באוסטריה ובמרסיי. קול הקונטרלטו שלה לא אפשר לה תפקידים רבים באופרה ולכן החליטה לפנות למיוזיק הול. כבר בגיל 15 הופיעה על הבמה, אך את הצלחתה הגדולה קצרה עשר שנים לאחר מכן, ב-1937, בשיר “הקפלה באור הירח”, הגרסה הצרפתית לשירו המפורסם של בילי היל:
מרז’אן הייתה אחת מהזמרות הצרפתיות היחידות בתקופתה ששרו שירים אמריקאיים בעיבוד צרפתי. לאחר ההצלחה הגדולה של “הקפלה באור הירח”, מרז’אן הגיעה לסיבוב הופעות בארה”ב שנמשך חמש שנים. אמריקה חיכתה לה וקיבלה אותו בזרועות פתוחות ובתשואות רמות. כך התוודעה לג’אז, שהתאים לקולה, לאישיותה ולנשמתה, והייתה מאלה שהביאו אותו לצרפת. כשחזרה למולדת, הייתה מזוודתה עמוסה בהשפעות אמריקאיות. הינה ביצועה לשיר המפורסם Over the rainbow שבצרפתית נקרא “קשת בענן”:
והינה ביצועה לשירו המפורסם של קול פורטר “בגין דה בגין” Begin the Beguine שבצרפתית נקרא “בגין האלוהית” Divine Biguine:
ואי אפשר בלי “ספטמבר בגשם”:
בפריז הכבושה מרז’אן נעשית כוכבת ענקית
כשחזרה לארצה, הפכה מרז’אן לאחת הכוכבות הגדולות והמפורסמות ביותר בצרפת הכבושה. תחת שמי פטן שדהו, זהר בכל יפעתו כוכבה של מרז’אן, קול של חום ואור בתקופה חשוכה וקפואה. שירה המפורסם ביותר דאז, שבזכותו עלתה קרנה עוד ועוד, הוא “לבד הערב”. מאות אלפי נשים צרפתיות, שבני זוגן נלקחו למלחמה או היו כבר שבויים בגרמניה, הזדהו עם השיר שבו מחכה אישה צרפתיה לבעלה וחולמת על שובו. התקליט, שהפיח תקווה והפיץ נחמה, נמכר כלחמניות חמות:
בלב פריז הכבושה שרה מרז’אן את הגרסה הצרפתית לשירו המפורסם של שלום סקונדה “ביי מיר ביסטו שיין”:
ללא ספק גילתה הזמרת אהדה רבה לשפת היידיש ולתרבותה. ב-1939 שרה את “מזל טוב”, שיר תקווה ואמונה בנצחונן של בעלות הברית (בקליפ נראים חיילים צרפתיים בביצורי קו מז’ינו ועל גדות נהר הריין):
המשפט לאחר השחרור
אליה וקוץ בה. ההצלחה הגדולה בתקופת הכיבוש גרמה לירידת קרנה של הזמרת בצרפת והיוותה אחת הסיבות לדעיכת הקריירה שלה מאוחר יותר. בהופעותיה נכחו מכורח הנסיבות גם קצינים גרמניים. נוכחותם הורגשה במיוחד בקברט שפתחה היא עצמה ליד האופרה. לאחר השחרור נעצרה על ידי ועדת טיהור שערכה לה משפט בתואנה שהופיעה בפני צבא האויב. מרז’אן הואשמה בשיתוף פעולה. הזמרת, שנעלבה ונפגעה מעצם החשדות, הסבירה שלא יכלה למנוע את כניסת הקצינים הגרמניים להופעותיה. “איזה אמן לא שר אז?”, אמרה. “הייתי חייבת להתפרנס. הצרפתים, שהתביישו בעצמם ובהתנהגותם, התנקמו באלה שניצבו בקדמת הבמה”.
זאת ועוד. בן זוגה של מרז’אן, שארל דה לדוסט, קצין בצבא הצרפתי, היה אחד מפעילי רשת התנגדות בפיקודו של קולונל רמי. בכסף שהרוויחה בהופעותיה סייעה הזמרת לממן את פעילות הרזיסטנס. מרז’אן זוכתה במשפט, אך נאסר עליה להופיע בשנים שלאחר השחרור עד לתחילת שנות החמישים ותקליטיה הוטבעו בחותמת “מצונזר”. מרז’אן נפגעה קשות מהמשפט, הן מהיחס שקיבלה והן מתוצאותיו הקונקרטיות.
הגורל האישי אינו חופף תמיד לגורל הציבורי. עתיד מזהיר מחכה לצרפת אך לא למרז’אן. אהדת הציבור והביקורת פוחתת. קרנן של זמרות אחרות, ביחוד אדית פיאף, עולה. מרז’אן, שנדחקה לפינה, יוצאת ב-1945 אל חוץ לגבולות צרפת.
סיבוב הופעות מצליח ברחבי העולם
העולם הרחב מקבל אותה שוב בתשואות: אנגליה, בלגיה, רוסיה, ברזיל, ארה”ב, קנדה. בקוויבק אף הנחתה סדרת תוכניות טלוויזיה מוזיקליות בצרפתית, שדיבבה לאנגלית, בשם: Quartiers de Paris/District of Paris.
בחוזרה לצרפת, מולדתה האהובה, מרז’אן ממשיכה להקליט שירים ולהופיע על במות שונות אך אין די בכך כדי להזניק שוב את הקריירה שלה. הקהל לא מגיע לקונצרטים. ב-1961 פרשה כדי להתמסר לגידול סוסים ולרכיבה, לחיות בחיק משפחתה האהובה, בגן העדן הפרטי בכפרה. חייה האישיים היו חשובים לה לא פחות מחייה כזמרת והיא אכן הצליחה בהם, לכל אורך הדרך.
כשמלאו לה מאה, נערכה בביתה מסיבה. כשנשאלה איזה שירים הייתה רוצה שיזכרו מהרפרטואר שלה, נקבה בשם “בשנגחאי או במקום אחר” וב”את כל זה גנבו לי”. הינה שני שירים אלה של הגברת הגדולה של הזמר הצרפתי שבהם נוגעים גווני קולה בנשמת המאזין (ורצוי לעצום עיניים):
מרז’אן הופיעה גם בכמה סרטים שבהם שרה מספר שירים. “נשמתי לשטן”, מהסרט Feu Nicolas, הוא אחד מהם. את מילות השיר הסוחף והנפלא כתב לולו גסטה, מי שיהיה בעלה של לין רנו, אחת מחברותיה הטובות של מרז’אן (שהתרועעה, בין היתר, גם עם ג’ינג’ר רוג’רס, ג’וזפין בייקר ואדית פיאף):
מאז שגיליתי את מרז’אן וקולה הג’אזי, החם, הקטיפתי והעמוק (אני מקשיבה בקביעות לשיריה הרבים), נדמה לי שקיבלתי מתנה יקרה בדמות חברת נפש. נוחי בשלום על משכבך, מרז’אן, אישה וזמרת גדולה!
(1) מרטן פנה, ראיון עם מרז’אן, 2002