בדצמבר 2017 התארח ד”ר אביב אמית, מהחוג לשפה וספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית הרדיו “גיבור תרבות” ודיבר על שיריה ויצירתה של אדית פיאף. תוכלו להקשיב לראיון המרתק הזה בסרטון הבא:
הנה התקציר של הראיון יחד עם כמה מהשירים של אדית פיאף שהוזכרו בו:
התפתחות יצירתה של אדית פיאף
אדית פיאף זכתה להצלחה עצומה לא בזכות היופי שלה (היא נראתה כמו נערה קטנה וטראגית למראה) אלא בזכות האותנטיות והשירים אותם היא בחרה. ניתן לחלק את יצירתה ל-3 תקופות עיקריות:
תחילת הקריירה ועד מלחמת העולם השנייה
בתקופה הזאת השירים של אדית פיאף היו בעצם סיפורים קצרים בני עד 3 דקות. הזרם הזה נקרא Chanson Realiste ומכיוון שכל שאנסון היה בעצם מיני סיפור ולכל מילה הייתה משמעות עצומה.
דוגמא לשיר מהתקופה הזאת הוא Paris-Méditerranée משנת 1938. השיר מספר על אישה שעולה על רכבת הנוסעת מפריז לדרום צרפת ושם פוגשת זר. בין השניים מתפתח רומן מהיר והם אפילו מתנים אהבה ברכבת. כאשר האישה מתעוררת בבוקר בתחנת הרכבת של היעד הסופי היא רואה את אותו איש אזוק ונגרר על ידי המשטרה מהמקום…
תוכלו להקשיב לשיר כאן:
מלחמת העולם השנייה – אדית פיאף הופכת לזמרת לאומית
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 וכיבוש צרפת על ידי הגרמנים בשנת 1940 אדית פיאף משנה סגנון. היא נוטשת את הסיפורים הקצרים של השאנסון הריאליסטי ועוברת לשיר שירים בעלי מסר לאומי, גם אם לעיתים מסווה, מה שהופך אותה לזמרת לאומית.
אחד השירים המפורסמים ביותר של פיאף מהתקופה הזאת הוא “נגן האקורדיאון” (L’accordéoniste) המספר על אהבתם של זונת רחוב ונגן אקורדיאון, אשר נשלח למלחמה ונהרג.
תוכלו לשמוע את הגרסא המקורית כאן:
ואם תרצו לשמוע את הגרסא העברית של השיר הזה אתם מוזמנים לשמוע את הביצוע הנפלא של רמה מסינגר ז”ל מתוך ההצגה “פיאף”:
שיר נוסף, מוכר פחות אך מאוד יפה, מאותה תקופה הוא “אדון עוקב אחרי ברחוב” (Un monsieur me suit dans la rue). השיר מתאר את תחושת הנרדפות תחת הכיבוש. הזמרת חיה במעין פארנויה שמישהו כל הזמן עוקב אחריה ברחוב. כל פעם זה מתברר כטעות. לבסוף היא הולכת לעולמה ובאמת עוקבים אחריה ברחוב, בהלוויה שלה…
לחצו על הסרטון למטה על מנת לשמוע אותו:
קריירה בינלאומית
אחרי סיום מלחמת העולם השנייה הקריירה של אדית פיאף תופסת תאוצה אדירה והיא הופכת לכוכבת בינלאומית. אופי השירים שלה באותה תקופה משתנה והם הופכים ליותר אוניברסליים ואף, יש שאומרים, מתקתקים.
אחד השירים המוכרים ביותר מאותה תקופה הוא כמובן “החיים בורוד” (La Vie En Rose) העוסק בכוחה של משיכה מינית ואהבה, אשר גורמות לאישה לראות את כל החיים באופן אופטימי. זהו שיר שממש הותאם לטעמו של הקהל האמריקני ולכן הוא נחשב מעט “סכריני”, אך הוא נחשב לאחד משיריה הגדולים ובצדק.
הנה הגרסא הקלאסית של השיר:
והנה גרסא בעברית של הזמרת קורין אלאל מתוך האלבום “שפת אימי”:
שיר נוסף, אשר באורח פלאי ניבא את האובדן הטראגי של אהובה מרסל סרדן הוא “המנון לאהבה” (Hymne a l’Amour) שבו הזמרת אומרת שהיא תעשה הכל למען אהובה וכל עוד וכל עוד יש לה אותו, לא ממש אכפת לה מהשאר.
והנה כאן ניתן למצוא גרסא מיוחדת ושונה לחלוטין של השיר האיקוני הזה בביצועם של ערן צור ושלמי שבן:
ואי אפשר שלא לסיים עם שירה האחרון של אדית פיאף שהפך להמנון המסכם את חייה, הלא הוא “אינני מתחרטת על דבר” (Non, Je Ne Regrette Rien):
רוצים לקרוא עוד על אדית פיאף?
אם תרצו להכיר את חייה של אדית פיאף יותר לעומק הנה כמה כתבות שיכולות למצוא חן בעיניכם:
