אני אוהב את ז’ורז’ ברסנס  השאנסונייר הצרפתי הנון -קונפורמיסט האאוטסיידר ובחרתי להעלות מופע משיריו כי הוא אמיתי, כי הוא אדם פשוט שרוצה לשמור את החיים הפשוטים שלו, מבלי להפריע לאחרים ומבלי שיפריעו לו וכמובן שהוא מצליח לנסח את המסרים המיוחדים שלו במילים מדויקות ועוקצניות שחודרות ופוגעות.

הכרתי את ברסנס עוד כילד בפאריז. אבי היה מהנדס ואהב לשתות ולשיר עם חברים. הם היו מגיעים אלינו, שותים ושרים. אני זוכר את עצמי יושב על הברכיים שלו או של אחד מהחברים, אבא כולו אדום ושר. את המילים לא לגמרי הבנתי- חלק היו במשלב מאוד גבוה, וחלק הכי סלנג’ שאפשר (ארגו). ועדיין התאהבתי. וברסנס הולך איתי כל השנים האלה.

ברסנס שר על המין האנושי, על הקטנוניות שלו, השחיתות הקטנה, שברון הלב. גם הוא לא היה מושלם. האהבות שלו היו נשים נשואות וגם בהן בגד. והוא אומר על עצמו שהוא לא מושלם. חוסר השלמות הוא שהופך אותנו לאנושיים.

ברסנס לועג לכל מה שלא אמיתי, דו פרצופי ומתחסד וחוזר אל הפשטות של אהבות נעורים, של טוב לב אמיתי ושל טבע ירוק. הוא מאפשר למצוא את הקל הפנימי שלנו בתוך כל הרעש החיצוני שבו אנו חיים. זה מה שכל כך חסר לנו פה בישראל של 2025 – לנשום תרבות ואנושיות.

לכן כתבתי את המופע עם קובי מידן, שגם תרגם אותו בשפה האמיתית כמו שהיא. זהו ברסנס שונה מזה ששר יוסי בנאי, עם תרגומים שהרבה פעמים עיגלו את החדות והעוקץ של ברסנס. מלווה אותי בגיטרה אורי בן-צבי שגם כתב את העיבודים.

אנחנו שמחים להופיע בפני כל קהל תרבותי – בין אם מוסדי או פשוט חוג חברים.  

סיפורו של ז’ורז’ ברסאנס

Supplique pour etre enterre a la plage de Sete

George Brassens ז’ורז’ בראסנס נולד ב-22 באוקטובר 1921 בעיר החוף סט בה גם נקבר לפי בקשתו, כשנפטר פתאום ב 30 באוקטובר 1981 בגיל 60.

ברסנס היה אחד מהשאנסוניירים המצליחים ביותר ובשנות השבעים היו תקופות שבהן הוא מילא את אולם האולימפיה מדי יום. הוא הופיע גם בארמון שאיו ובאלהמברה והכי אהב את האולם בובינו. הוא מכר למעלה מ 20 מליון תקליטים.

בראסנס גדל בבית המשפחה עם אמו, אלווירה דגרוסה Elvira Dagrosa ואביו, ז’אן-לואי. בבית חיה איתם גם סימון, בתה של אמו מבעלה הראשון, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. גם אביו של אביו  ג’ולס, גר איתם. האם היתה קתולית אדוקה, האב יותר קליל וכולם אהבו מאוד מוזיקה.

גם כנער הוא חיפש את החופש וניפץ את המסגרת הקתולית הנוקשה, ואולי גם “התעסק” עם נערות כפי שאפשר להבין משירים שכתב באותה התקופה. – “Il suffit de passer le pont” ו”La Premiere Fille”. כנער ביצע עבירות קלות של גניבה – בעיקר מבני משפחתו והגיע עד לבית המשפט. ואביו הוא זה שסייע לו לצאת מזה עם שנת מעצר בלבד. הוא סולק מבית הספר וזכה ליחס עוין מתושבי העיר המהוגנים, שאולי ליווה אותו בהמשך חייו.

ברסנס הגיע לפאריז בגיל 19 גר אצל דודתו אנטואנט דגרוסה, אחות אימו, שניהלה פנסיון ברובע ה 14. הוא העריץ את האשה העצמאית שנחלצה מנישואים אומללים בעיר סט והגיעה לפאריז.

הוא החל לעבוד במפעל המכוניות של רנו. כשצרפת נכבשה הוא איבד את עבודתו והיא המשיכה בנדיבותה לארח אותו. ברסנס בילה רבות בספריה הלאומית והכיר משוררים וגם חיזק את הצד המוזיקלי שלו וניגן על הפסנתר שלה.
במרץ  1943 הוא נתפש ונשלח לעבודות כפייה במחנה בבסדורף, גרמניה.

אחרי שנה הוא הצליח לצאת לחופשה, ממנה לא חזר לגרמניה. כעריק הוא מצא מקום מחבוא אצל השכנה של דודתו ז’אן פלנש, שהיה לה תפקיד חשוב ומכריע בחייו ולה הקדיש שירים רבים.

למרות שהיא היתה מבוגרת ממנו ב- 30 שנה התפתח ביניהם רומן. היא ובעלה שהיה שתיין הסתירו אותו במשך קרוב לחצי שנה. חמשת החודשים האלו היו קשים לו. הוא חי בפחד מתמיד להתגלות והיה עסוק בכתיבת שירים כשהוא מתופף את הקצב על שרפרף.

עם זאת, גם אחרי שחרור צרפת ברסנס נשאר לגור באותו בית ברחוב ללא מוצא (Impasse Florimont). זה היה בית ללא חשמל או מים זורמים ובנוסף מלא בחיות, מה שלא תרם למצב התברואתי.

ז'יל בן דוד
ז’יל בן דוד. צילום: בוריס בלנקין

כז’אן ברסנס אהב את חיות המשק והקדיש שיר מיוחד לברוזה.  La cane de Jeanne. זא’ן תמכה בו כלכלית גם כשלא היתה לו פרנסה ועודדה אותו לכתוב את שיריו. היא זאת שדחפה אותו לקריירה, כי הוא היה ביישן ובעל פחד במה. ז’אק גרלו הכיר לו את הזמרת פטאשו . בשנת 1951 היא החלה לשיר את שיריו ובהמשך אירחה אותו במועדון שלה ב 1952.

דרך פטאשו ​​פגש בראסנס את נגן הבס, פייר ניקולה, שליווה אותו וסייע לו עם פחד הבמה שלו   ונחשף לאמרגנים שעזרו לו בקידום הקריירה.

פטאשו הזמינה מנהל תיאטרון בשם ז’אק קנטי שמתלהב מברסנס ומסייע לו לקבל חוזה הקלטות בחברת פיליפס. גם הביקורות משבחות.

השמועה על ברסנס מתפשטת ומגיעים מבקרים, שמחמיאים לו והוא מתחיל להצליח וסוף סוף להרוויח.
ברסנס החזיר לז’אן טובה, שילם את שכר הדירה וחיבר את הבית לרשת החשמל והמים הזורמים. בהמשך קנה עבורם את הבית וגם את הבית השכן.

הקריירה שלו התפתחה והוא יצא לסיבובי הופעות בצרפת ובחו”ל. ב- 1966, שנה אחרי שבעלה מרסל נפטר, ז’אן בת ה 75 נשאה לבחור בן 37! ואז ברסנס עזב את הבית.

עוד קודם לכן במקביל לרומן שלהם ברסנס ניהל פרשיות אהבה בחדרו מתחת לאפה של ז’אן. לרוב אלו היו נשים נשואות. למרות שניסה להסתיר זאת ממנה, ז’אן גילתה על כך וכעסה. שנתיים לאחר מכן חלתה ועברה ניתוח בכיס המרה, ממנו לא הצליחה להתאושש. היא מתה ב-24 באוקטובר 1968 וז’ורז’ ברסנס היה ליד מיטתה.

מערכת יחסים חשובה נוספת היתה לו עם גוהא היימן הגרמניה- המבוגרת ממנו ב 9 שנים. אף לה חיבר מספר שירים בהם “לא אבקש את ידך”, “יש לי פגישה איתך.”

הפחד הגדול שלי הוא שאנשים יפסיקו להיות מיוחדים. מתוך לחץ חברתי, הם יתחילו להיות דומים יותר ויותר אחד לשני. בעיני, אין דבר נורא מזה

ג׳ורג׳ ברסנס בראיון בשנות ה 70

שירים של ברסנס שאני אוהב (חלקם במופע)

חצוצרות התהילה

ישראל של היום שבויה במלחמת דת פנימית ולצערי מערבים בין דת לפוליטיקה. הרצון של הדתיים לשנות אותנו ולהפוך אותנו ליהודים טובים מזכיר לי את השיר הזה של ברסנס שבו הוא מבקש שלא יתערבו לו בחיים או יכנסו לו למיטה, עכשיו כשהוא יותר מפורסם.

בשיר הזה – בחלק שיוסי בנאי לא שר – כי השיר בן 6 הבתים קוצר הוא מספר:  

אני חי מעולה עם הכומר . הוא מרשה לי להגיד “חרא” ואני מרשה לו להגיד “אמן”. האם אני צריך לחשוף בתקשורת, שיום אחד מצאתי אותו עם המאהבת שלי, שפולה לו כינים בקרחת המקודשת…?

צרפת היא מדינה קתולית. האפיפיור בזמנו ישב באביניון בדרום צרפת, אבל היא השכילה להפריד בין הדת למדינה. מתי אנחנו?

איש החסד

אנשים רבים נטו חסד לברסנס, החל מאביו שבתקופת נעוריו כשעסק בגניבות קטנות התערב לטובתו והוביל לעונש מופחת של מעצר בית, המשך בדודתו אנטואנט דגרוסה שאירחה ופרנסה אותו שלוש שנים בתקופת הכיבוש הנאצי והמשך בז’אן פלנש ובעלה מרסל שהסתכנו והחביאו אותו בסוף תקופת הכיבוש הנאצי ובהמשך שיכנו ופרנסו אותו עוד כ- 8 שנים, כשז’אן דוחפת אותו להצליח במוזיקה עד אשר באמת הצליח והחזיר לה על חסדיה.

שני הדודים

השיר נכתב ב 1964 בתקופה של מאבק על אלג’יר- היו שרצו להמשיך את הקולוניאליזם שם והיו שהיו בעד שחרור אלג’יר לעצמאות. ברסנס האנרכיסט לא נוקט שום דעה. בשיר  דוד אחד אהב את ה “טומי” ודוד שני את ה”טטון” שניהם מתו ואני חי עדיין.

השיר מזכיר גם את השיר “למות בעד הרעיונות”. אני בעד חייה ותן לחיות ומספיק כבר עם הפילוג בעם. קראתי את יוספוס פלביוס בתקופת הקורונה ונדהמתי לראות שלפני 2000 שנה היינו באותו המצב- נלחמים בינינו ומאפשרים לאויב חיצוני לנצח.


החברים לפני הכל (החברים על הסיפון)

בגדול ברסנס לא אהב בני אדם. הוא רצה להתבודד. הוא לא אהב את הדברים הקטנים שהם עושים אחד לשני. אבל היתה לו חבורה שאליה היה נאמן.

בחבורה שלהם כולם תמיד הגיעו ואף אחד לא היה חסר. אני נשוי לדלית שהיא אלמנת צה”ל משייטת 13. כשהיא התחילה לצאת איתי החברים מהשייטת שלחו מישהו לבדוק אותי. ואחרי הנישואין הם שמרו את “המקום שלה על הסיפון” וככה שנינו מצטרפים אליהם להפלגות.

וכשאני שר את השיר אני מקדיש אותו לחבר’ה של השייטת ממחזור 74.

מארש הנישואין
ברסנס שר על החתונה של ההורים שלו כשהוא היה ילד והם סוף סוף הלכו להתחתן בעירייה מול ראש העיר. בכרכרה שמשכו שוורים מלווים בחברים ומשפחה.

ירד גשם והכלה שהיא אמא שלו מתחילה לבכות, בידיה זר של פרחי שדה. והוא כדי לשמח אותה מנגן את מראש החתונה מאת מנדלסון על ההרמוניקה שלו כשהוא רוכב על השור. כולם מרימים אגרוף לשמיים כועסים ואומרים שהחתונה תמשיך ויהי מה.

לי היתה חוויה דומה. הורי התחתנו ברבנות במרוקו. כשהגיעו לצרפת הם היו חייבים להתחתן בעירייה. יום אחד הוזמנתי עם אח שלי לחתונה של ההורים שלנו.

הייתי בן 6 או 7 ואחר כך הלכנו למסעדה עם חבורה קטנה של חברים. אח שלי קטן שלי בשנה וחצי והוא לא זוכר. אני מאוד נוסטלגי ואוהב להתרפק על זיכרונות בעיקר מצרפת.

פלישתים

המילה הזאת בצרפתית מתייחסת לאנשים גסים ורעים.

בשיר הזה ברסנס מדבר על חנוונים שמלטפים את הנשים שלהם ורוצים שיהיו להם ילדים עם כרס וקרחת, שיהיו נוטריונים כמו שאמא יהודייה רוצה שהבן יהיה בן עו”ד ובתור עונש הם מקבלים ילדים עם הרבה שיער ארוך שהופכים להיות משוררים.

גם אני מגיע ממשפחה בורגנית. אבא מהנדס, כולם בעלי מקצועות חופשיים. אבא שלי הוא איש קשה והוא אמר לי שאני לא יכול להיות שחקן. שאין שחקנים במשפחה.

ואני מגיל 8 – מרגע שלקחו אותי לקומדי פרנסז לראות את תעלולי סקאפן מאת מולייר- רוצה להיות שחקן. אני זוכר איפה ישבתי ואת הבמה, את התלבושות והתאורה זה שרף לי את העיניים וצרב לי סרט בדיסק, יצאתי באופוריה וזה מה שרציתי לעשות בחיים.

השחקנים נמצאים על הבמה כדי להוציא את החיים שלנו מהאפרוריות  שלהם. די עם המטרו בולו דודו (מטרו, עבודה, שינה)!

לא אבקש את ידך

את השיר הזה הוא כתב לבת הזוג שלו  Joha Heiman   אותה כינה  Püppchen .

היא היתה מבוגרת ממנו ב 9 שנים. הם הכירו לפני שהתפרסם כשהייתה נשואה. למרות שהתגרשה, מעולם לא נישאו.
השיר הזה מזכיר לי אפיזודה שראיתי פעם כשנחתתי בצרפת ב 3 לפנות בוקר והיתה לי פגישה ב 7 במארה. הלכתי עם הטרולי שלי ברחוב וראיתי זוג יושב במסעדה. הוא בחליפת ערב, העניבה משוחררת, היא בשמלה. שניהם עם הרבה כוסות יין. זה כל כך יפה בעיני המשחק של הגבר והאישה.

גם אני נשוי 35 שנה עם 3 ילדים עדיין אנחנו בחיזור. והשיר הזה מעביר מה שאני מרגיש כלפי דלית. זה יותר חשוב לי מאשר להתחתן עם מישהי עשירה. דלית היא הסיבה שאני קם כל בוקר היא הופכת אותי לאדם יותר טוב. כדי שהיא לא תתבייש בי.


האהבות מפעם

וגם השיר האהבות מפעם מזכיר לי את המהות של האהבה בכלל והאהבה שלי לדלית.

מופע השאנסונים שלי

הקונצרט הבא שלי יתקיים בקפה תיאטרון הקאמרי ב 26.6.2025 בשעה 19:00. ניתן להזמין כרטיסים באמצעות הקישור הזה.

אם תרצו להזמין את המופע שלי אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה ואשמח להגיע אליכם הבית או למקום בו אתם עובדים.

הפרנקופיל עם כוס יין - צילום אופקי

אוהבים את האתר ורוצים לפרגן לי?

בפעם הבאה שאתם נוסעים לצרפת או לכל מקום אחר בעולם, אשמח אם תזמינו את כל מה שאתם צריכים דרך הקישורים בדף ההמלצות שלי.

כך גם תדעו שהזמנתם מאתר אמין וגם שעזרתם לי להמשיך לספק לכם כתבות איכותיות בחינם.