בעולם הפרנקופוני, פרנסואז ארדי מוכרת כסמל לאופנה, אישה חזקה. פאם פאטאל היא לא, אבל בהחלט ג’דה. אחת שעומדת על רגליה האחוריות, אחת שלא נעלמת לאחר שמוציאה להיט אחד, ואחת שמעזה לתבוע חברת הפקה כשצריך. היא דחתה חתונה וילדים בשביל קריירה ונשאה את שלט הבדידות בבטחון מלא, בעת הפרידה מבעלה.
למרות “מערכת היחסים” שהיא מנהלת עם הבדידות, היא חולקת בחופשיות עם הציבור את אתגרי חייה ומשתעשעת על הדרך. היא עוברת תהליך רוחני, מתמודדת עם בעיות בריאותיות עד עצם היום הזה, והכל בשקיפות ובאומץ.
כן, וכל זה, גבירותיי ורבותיי, מתרחש מאחורי הרכות והאיפוק החינני שלה.
קווים לדמותה של פרנסואז ארדי
פרנסואז ארדי (ניתן לבטא את שם משפחתה גם בתור הארדי), זמרת יוצרת, נולדה בפריז ב-1944 כילדת בייבי בום ובילדותה אביה נעדר מהבית. בגיל 17, היא לקחה שיעורי פיתוח קול, כמו גם שיעורי גיטרה, ומעט אחרי, חתמה על חוזה הקלטות. בתחילת דרכה, היו לה חששות לגבי הקריירה שלה, אך כעבור שנה, ב-1962, היא נחלה הצלחה.
ההצלחה הגיעה אליה בקלות כמעט מפתיעה. הרי היא אפילו לא הייתה צריכה לשיר בקברטים אלמוניים, אלא קיבלה כמעט מיד במה בתוכניות אירוח בטלוויזיה. לאחר שש שנים של הופעות, היא העדיפה להפסיק להופיע ולהתרכז בהוצאת תקליטים.
שיריה עוסקים בתהיות, ספקות וחרדה מייסורי אהבה נכזבת. היא מוכרת לקהל הרחב בתור כזמרת Yéyé (סוג של מוזיקת פופ בשנות ה-60) ומהר מאד מתאהבים בתמימות, בצנעה, בפשטות של הילדה הטובה. אולם לא ברור מה גרם להצלחתה המהירה. האם היה זה המראה שלה שנגע בליבם של כל כך הרבה אנשים? או שמא הייתה זו רוח התקופה, שבע-עשרה שנים לאחר מחלה”ע השנייה, כאשר הצרפתים רק שיוועו לבידור…?
בכל מקרה, בימים ההם, הצרפתים העריכו רוגע, יופי ומעט אותנטיות. סביר להניח שהם היו צמאים לכוכבת צעירה, חדשה, מבטיחה, זוהרת כמו פרנסואז ארדי. הרוך, מבטה הענוג ואולי גם הפוני שהסתיר את אחת מעיניה נגעו בהם. לא היו זמרות יוצרות רבות יחסית באותה תקופה, ולכן, ארדי התבלטה. גם אישה, וגם יוצרת.
היא הייתה שרה בנחת, לאט. שירתה כמעט לא הייתה קצבית. היא לא הפתיעה בטונים הגבוהים שלה או בתוכן השירים. על אף שהתנסתה בקולנוע, היא העדיפה לשיר. תמיד היה לה חשק לשיר. אמנם יצא לה לשיר בשפות אחרות ולהופיע במדינות שונות, אך המבטא הפריסאי, הדיסקרטיות, האלגנטיות והקלאסה מעידים שהיא צרפתיה אמיתית.
היא הודתה שהיא פועלת מתוך לחץ. פרפקציוניסטית, היא חששה שהתוצאות לא תעמודנה בציפיות. היא הייתה מעשית מאד ולא אהבה את ימי ראשון הריקים. היא אהבה רעש, עבודה, חיים.
היא לא נישאה צעירה, משום שעדיין לא רצתה להביא ילדים. היא עשתה הסכמים עם חברות הפקה. היא הניעה את עצמה וכתבה לזמרים אחרים. נראה שצניעות היא אחת מהתכונות הבולטות של הצרפתים. ופרנסואז ארדי אכן מאשרת זאת. כשמאזינים לה, מרגישים בנוכחות מדודה, בלתי כופה.
הנה קטע מאחד מהראיונות הרבים שעשתה, אשר מראה את גודל צניעותה.
האם, לדעתך, יש לך כח?
לא, ממש לא. מגוחך לראות קשר בין כוח לשירים חסרי הערך שלי.ואת לא חושבת שאם הקהל מריע זה סימן שלאמן יש כח עליו?
לא, הוא מריע כי הוא נהנה, זה הכל.אינך מרגישה שיש לך השפעה על אנשים שמוחאים לך כפיים?
בכלל לא. אולי השפעה רגעית, כזו שאין לה המשך.מדוע את שרה בצורה סטטית?
יש לי שירים אטיים, אני מעדיפה אותם כך, אני לא רואה את עצמי משתלהבת. אני לא מעזה להפגין את רגשותיי בגלל פחד במה, אני מפחדת להיראות מגוחכת עם תנועות יד.
יתרון הבדידות
בדומה לאביה, בעלה, ז’אק דוטרון, היה נוכח נפקד במהלך חלק גדול מחיי הנישואים שלהם, דבר שהעצים את בדידותה. שניהם גרו בוילה, אך רחוקים אחד מהשניה ותקשרו באמצעות הטלפון. שיריה דכאו אותו.
מסתבר שגם אמה חייתה בבדידות. היא התחתנה עם אביה בשל המיליה הבורגני ממנו הוא בא, לא בהכרח מתוך אהבה אליו. חוסר האהבה הוביל אותה לסלקו בזמן המלחמה למרות שהיה עוצר. אגב, בצרפתית, למילה בדידות אין בהכרח קונוטציה שלילית.
האם הבדידות מלווה אותך?
כן, אך היא דווקא מעוררת בי השראה. כמובן שיש להבחין בין בדידות שגורמת לסבל לבין זו שבוחרים. היום, הבדידות שלי היא מתוך בחירה, אני חופשית יותר. הבדידות מאפשרת לי לאסוף את עצמי, לעשות מה שאני רוצה, בעיקר לאסוף את עצמי… לפעמים אני מרגישה צורך לאסוף את עצמי, ורק כשאני לבד, אני נחה.איך היית בגיל 18?
הייתי נערה מאופקת, ביישנית, נבוכה מכל מילה, תמימה, אידאליסטית, עם רגשות עזים. עד היום, לא השתניתי, אני אותה נערה פתיה. היום, בסופו של דבר, אני קולטת שהרגשות שלי הגיעו אז לנקודת שבירה מלנכולית, ושרגשות ואהבה לא מועילים לי.
ב-1962, הופיע השיר Tous les garçons et les filles אשר התפרסם בעולם ונמכר בכשני מיליון עותקים. הדוברת הבודדה צופה בקנאה בזוגות אוהבים שמסתודדים ברחוב, מצטערת, אך מקווה יום אחד להיות כמוהם. שיר זה גילה את ארדי משום שיש בו גילוי לב. בשביל לדבר על רגשות צריך אומץ, ולארדי היה את זה. הלב של אנשים יוצא אל מי שמשתף את מה שהוא חש. היות וארדי הרגישה כמו הדוברת בשיר, השיר אותנטי.
מימד של מודעות
בעקבות לימודי אסטרולוגיה, ארדי גבשה את אמונותיה הנוכחיות. לדעתה, אנו, בני האדם, כאן כדי ללמוד (בעיקר מטעויות) ולעמוד באתגרים. היא מאמינה בגלגול נשמות, במשמעות שמאחורי המילה אלוהים. כשנשאלה אם היא מאמינה שקיימים מלאכים שומרים, השיבה שאמור להיות כח בלתי נראה שמגן עלינו. היא מאמינה באהבה, שהיא החשובה ביותר ושרוע בא מאנשים שבילדותם היא הייתה חסרה להם. לגבי אמונה בעצמה? היא באה והולכת.
כשאת מסתכלת על עצמך במראה בבוקר, על מה את חושבת?
אני משתדלת לא לחשוב על כך.מדוע?
כי אני מפחדת. ממה שאני מפחדת, אני נמנעת.ממה את מפחדת?
שאמצא בתוכי ריקנות.
על אף התמימות, הייתה לה חוכמה. היא ידעה שהצלחה היא אשליה. מחד גיסא, היא נעתרה לחתום למעריצים, אך מאידך, לא הסכימה שיסגדו לה.
האם שמת לב שאת סמל עבור רבים?
אין זה מעסיק אותי כלל. איני חושבת שאני מהווה סמל עבור אנשים, זו בדיחה. איני לוקחת זאת ברצינות. אם הייתי לוקחת זאת ברצינות, זה היה איום ונורא. איני אוהבת לראות ילדות שמהופנטות ממני בהערצה, זה מבלבל אותי. מה זה אומר שהן מעריצות אותי?! שעליי להתאים לדימוי שהן מתוות לי?! אין סיכוי שאתאים את עצמי לדימוי!
שירים נוספים על בדידות
Le premier bonheur du jour 1963
הדוברת בשיר מתנחמת במראות הטבע כמו השמש המלטפת, הציפור המצייצת, רוח הים הנושבת וכו’. הסיבה לכך היא שהאושר, שהמאהב שלה מסב לה, נעלם כשהוא יוצא בבוקר לעבודה ומשתרר שקט קודר. בשיר עולה הציפייה שהמאהב שלה יחזור מהר מכיוון שבלעדיו היא בודדה.
Mon amie la rose 1964
השיר מבטא צער מפטירתה של השחקנית סילביה לופז, שחייה נגדעו באיבם בשל לוקמיה. הדוברת מדמה את חברתה לשושנה. היא אינה מעכלת את מותה הפתאומי. חל ניגוד: מצד אחד, היא מסכימה שאנו כולנו פגיעים, אך מצד שני, חברתה היא שושנה. בחלומה, נשמתה של חברתה רוקדת ומחייכת אליה.
Comment te dire adieu 1968
אז איך זוג אוהבים נפרד מבלי שזה יכאב? מתעכבים, טורחים להסביר זה לזו ומנגבים את הדמעות עם ממחטה.
במידה ותרצו להקשיב לעוד שירים מפורסמים שלה, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.
מצבה הרפואי
ב-2004, אבחנו אצלה את סרטן הלימפה, אך הוא לא היה אלים. עשר שנים אחרי, הסמפטומים החמירו. ב-2015, הזמרת נחלשה ורזתה, התקשתה ללכת, בנוסף נפלה, מה שהוביל לאשפוז. למרות שהייתה על ערש דווי היא הצליחה להתאושש ובתחילת 2016, בנה תומא עדכן שהיא מחלימה. אולם בשנת 2019, היא חשפה שהסרטן חזר ושהטיפול בו החריש אותה באוזן אחת, מה שמונע ממנה לשיר. כך, הקריירה המוסיקלית שלה הגיעה לקיצה. היום בגיל 76, ימיה, ככל הנראה ספורים.
ארדי, כוכבת הזמר הצרפתי, גוללה את זכרונותיה בספר l’Amour fou. נכתב עליה שפניה חתומות, כמו של אנשים שטיילו הרבה בלי להאמין בשינוי, ושאהבו הרבה בלי לוותר על הפרטיות שלהם. כמו בחלום, היא מחייכת בלאט. חיוך זה מוסיף מעין עצבות לפניה המרוחקות שהולמות את הערפל, אך שבירות תחת השמש.
שם הספר הוא כשמה של אחד משיריה האחרונים אותו ניתן לשמוע כאן:
עם קול אוורירי, צללית דקת גזרה, יופי מלא, ארדי נגעה בכמה דורות, מאז ההצלחה הראשונה שלה Tous les garçons et les filles בגיל 18. ארדי נשארת סמל לחירות למרות הבדידות (או אולי בזכותה).
* התמונה הראשית של הכתבה צולמה על ידי Joost Evers.
כמה מלים על הכותב
מתן דרזנר הוא בן 33, מטפל בילדים, כותב סיפורים קצרים ושר בצרפתית. הוא בוגר ביה”ס אליאנס חיפה.
רוצים לקרוא על עוד זמרים צרפתים מפורסמים?
הנה כמה כתבות שיכולות לעניין אותכם:
