השנסונים הצרפתים מהשנים 60-70-80 , של המאה שעברה, היו הפס קול הרומנטי של כל שיכבת הגיל , שהייתה בתקופת הנעורים והחיזור בעת ההיא. השירים היו חלק בלתי נפרד מרשימת השירים המושמעים ברדיו, וכך היוו נדבך חשוב בתרבות המוסיקלית, בעיקר בהתחשב בעובדה, שעם ערוץ אחד בטלויזיה, ההאזנה לרדיו היתה מאוד נפוצה.
אדם חכם אמר שלונדון נבנתה עבור האנגלים, ופאריס נבנתה עבור כל העולם…
הניחוח של פריס ותרבות צרפת , בא לידי ביטוי בשנסונים הצרפתים. כשהזמר מביע אהבה, איכשהוא זה נשמע יותר אמין מכל ביטוי בשפה אחרת.
ובימי קורונה הפוקדים איתנו, אנחנו יכולים לדמיין את ניחוח הקרואסון, את מראה הזוגות הרומנטים על גשרי הסיין, את הגנים המטופחים והבנינים האלגנטיים, תוך כדי האזנה לקול החם והממגנט של השנסוניירים, גברים ונשים כאחד.
במהלך השנים , תורגמו שירים לא מעטים מצרפתית לעברית. לדוגמא – שירי ז’אק ברל, ז’ורז’ ברסנס, אידית פיאף , ועוד. אלו השירים שמספרים סיפור , ומותחים לא פעם ביקורת חברתית .
בחרתי מספר שירים מוכרים, של זמרים אחרים, שכל אחד מהם פנינה בפני עצמה.
רציתי לציין , שאת השיר – Comme Toi – תירגמה בעבר שימרית אור, והוא בוצע על ידי דורון מזר. התרגום שלה הוא למעשה שיר חדש שמבוסס על המנגינה. כאן מופיע תרגום שנאמן למקור, אם כי תוכלו גם למצוא את הגרסא וידיאו קליפ של הגרסא אותה שר דורון מזר.
השירים האלה , למרות שהם יותר וותיקים, מהווים מבחינתי השלמה ובסיס לשירים צרפתיים עכשוויים שתרגמתי ושהופיעו באתר .
הנאה מרובה לכולם,
נחמה קרמס.
שאנסונים צרפתיים בתרגום לעברית
אמא – לואיג’י
אמא שלי
כה רכה ואוהבת.
אמא שלי,
איזה אושר נותנת.
אהבה הכי יפה,
שקיימת,
אושר נפלא,
והלב נמלא.
אמא קטנה,
את כה יפה,
אמא קטנה,
כה עדינה.
בדידות וכאב,
בלעדייך,
חיזרי כי הלב,
משתוקק אליך.
אמא הלכת,
ואיבדתי הכל,
אמא הלכת,
כה אומלל, לא יכול..
אמרי לי מדוע,
אמא יקרה לי,
אמרי לי מדוע,
פיתאום נעלמת לי.
חושב עליך המון,
הכל כה עצוב,
בוכה כל הזמן,
ואת כבר לא כאן.
אמא שלי,
את אחת יקרה,
אמא שלי,
לי אהבה מעניקה.
אמא , רק אותך,
אוהב כל כך,
אנא חזרי,
אמא קטנה שלי.
ועכשיו – ז’ילבר בקו
https://youtu.be/hmSBAJdie7E
ועכשיו, מה יהיה עכשיו,
כל הזמן שבחיי נותר,
אין אף אחד, שעלי חשב,
הלכת מכאן , אני לבד נשאר.
כל הלילות, למה, למי,
הבוקר בא, לא תגיעי אלי,
ואף אחד לא קורא בשמי,
הלב דופק, חזק מדי.
ועכשיו, מה אעשה,
לאן יפלו , יאבדו חיי,
השארת לי כאן עולם מלא,
בלעדייך, בודד מדי.
ואתם ידידי, מבינים,
מה לעשות, אתם יודעים,
גם אם משעמום מתים,
הרחובות אותי הורגים.
ועכשיו, מה יהיה עכשיו,
לא אבכה, רק אצחק על כך,
לילות שלמים אשרוף לשווא,
לקום בבוקר, לשנוא אותך.
ואז פתאום משום מקום,
אראה בראי את סוף דרכי,
כך נפרדים, בלי זר פרחים,
בלי דמעה ובכי.
אין כלום באמת, אין לי דבר לעשות,
באמת אין לי דבר…
ואם לא היית.. – ג’ו דאסן
https://youtu.be/ZOZiR2A21b0
ואם לא היית אולי,
תגידי איך אוכל לחיות,
בלי תקווה, בלי עצבות, לא כדאי,
רק שאיתך אוכל להיות.
ואם לא היית אולי,
הייתי את האהבה ממציא,
בצבעים מרהיבים לעיני,
נולד עוד יום ואת איתי,
הייתי מאמין…
ואם לא היית אולי,
תגידי איך אוכל לחיות,
אחרות שאוחז בזרועותי,
רק איתך אוהב להיות.
ואם לא היית יותר,
אהיה רק נקודה קטנה,
בעולם שהולך וחוזר,
ארגיש אבוד ללא תיקווה,
לך זקוק, את חסרה…
ואם את לא היית יותר,
תגידי איך לחיות אוכל,
אהיה כמו אני , כמו אחר,
זה לא נכון , וזה חבל.
ואם את עכשיו אינך,
הייתי מנסה למצוא,
בחיים את המה והאיך,
רק פשוט אותך ליצור,
ובמבט לנצור..
ואם את לא היית אולי,
תגידי איך אוכל לחיות,
בלי תקווה, בלי עצבות, לא כדאי,
רק שאיתך אוכל להיות.
ואם לא היית אולי,
הייתי את האהבה ממציא,
בצבעים מרהיבים לעיני,
נולד עוד יום ואת איתי,
הייתי מאמין…
פיירו – רנו
לא נולדת ברחוב,
לך דבר לא חסר.
לא אבוד, אתה ילד טוב,
לא בן של ממזר.
אותך בראש דמיינתי,
היית בי בעור,
עולם לך בניתי,
במוחי, מתחתית הבור.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי.
מאז שאותך אני חולם,
מאז שיצרתי אותך באמת,
אני מרגיש בלב הולם,
שבלעדך אני כמו מת.
ביום שתגיע אלי,
מבטיח לא לשתות יותר,
לפחות לשבוע, לחודש אולי,
יהיה קשה אך לא אוותר.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי.
אם אתה בן מלכות
או כלום משום מקום,
בן של רוך ועדינות,
אף פעם לא יתום.
את אמא עוד לא מכיר,
לא מוצא, מחפש לשווא.
אומלל , חנוק, בלי אוויר,
להיות בדרך לבד עכשיו.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי.
לך בדמיון אכין הכל,
אהיה מאד נדיב,
אופנוע וג’ינס כחול,
וזוג מגפיים מגניב.
לבית ספר לא תלך,
תלמד מילים גסות,
בכדורגל נשחק,
נלך לבר לשתות.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי.
לא אשטוף לך ידיים,
כשלשולחן אותך אביא,
תחשוב שאני שיכור מיין,
כשאת הילקוט שלך אחביא.
אלמד אותך את השירים,
שלי, אתה לא תשים לב,
תחשוב שהם מוזרים,
נראה לי שאיעלב.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי.
אז בוא כבר אלי ילדי,
תהיה לי מנהל הלהקה,
אעביר לך כל מה שבי,
את הטוב וגם את הרע.
בוא כבר ,חבר, אלי,
אמצא את האימא שלך,
נהיה רק שלושתנו ודי,
מחכה שנהיה משפחה.
פיירו תינוקי, גוזלי, ילדי,
חבר שלי, אתה מחמם את ליבי
כמו שאת – ז’אן ז’אק גולדמן
עיניה הבהירות ושמלת הקטיפה,
בין אמא והמשפחה היא עומדת זקופה,
מבטה פונה לצד, בשמש הרכה,
היא כה יפה.
הצילום לא ברור, אך מכאן אפשר לראות,
את האושר והשמחה על פניה המתוקות,
היא אהבה להקשיב למוצרט ולשומאן,
לשמוע וליהנות..
כמו שאת , כמו שאת, כמו שאת.
כמו שאת , בך מביט ברוך,
כמו שאת, ישן , חולם כמוך.
היא למדה בבית הספר בכפר עם הילדים,
היא למדה את החוקים וקראה בספרים,
היא שרה על נסיכות וצפרדעים,
שביער ישנים.
היא אהבה את הבובה, אהבה את החברות,
את אנה ואת רות, ואת ג’רמי לא פחות,
אולי עוד יתחתנו
בוורשה,
כמו שאת, כמו שאת, כמו שאת…
כמו שאת , בך מביט ברוך,
כמו שאת, ישן, חולם כמוך.
קראו לה שרה, מתיקות וחלום,
עדיין לא בת שמונה, מוקפת אור וחום,
הכל נחתך, כל האהבה והתום.
היו לה עיניים בהירות, הייתן באותו הגיל,
ילדה חכמה עם סיפור מאוד רגיל,
אבל היא לא נולדה כמו שאת,
כאן ועכשיו,
כמו שאת..
כמו שאת, כמו שאת, כמו שאת…
כמו שאת, בך מביט ברוך,
כמו שאת, ישן, חולם כמוך.
כמו שאת, כמו שאת, כמו שאת…
והנה הגרסא של דורון מזר (בתרגומה של שמרית בן אור) למי שרוצה להשוות:
פרנס גל – זה מובן
יש בתוכנו טעם מר,
טעם אבק בכל דבר,
בכל מקום –
הכעס שנשמר.
והשתיקות, הכל אומרות.
יותר ממילים ,שמדברות,
והשאלות ,
כלום לא שומרות.
וזה מובן,
כל כך מובן,
עדיין רוקדים , על הצלילים ,
שאהבנו כאן.
וזה מובן,
כל כך מובן,
עדיין צוחקים על השטויות,
כמו ילדים בגן –
זה נגמר כבר מזמן.
המלחמות כבר לא נוגעות,
הן כה דוחות ומייגעות,
מה זה ייתן,
לרוץ ברחובות.
בנו הפצע והשכול,
כמו בוץ שנדבק בתוך החול,
שלא משנה,
שמשנה הכל…
וזה מובן,
כל כך מובן,
עדיין רוקדים , על הצלילים ,
שאהבנו כאן.
וזה מובן,
כל כך מובן,
עדיין צוחקים על השטויות,
כמו ילדים בגן –
זה נגמר כבר מזמן.
ברברה – אמור מתי תחזור
הנה כמה ימים, הנה כמה לילות,
הנה כמה זמן, נתת לי לחכות.
אמרת, זאת הפעם האחרונה שאני יוצא לנסיעה,
אבל ליבנו הקרוע, כמו ספינה ששקעה.
באביב, את תראי, אני אשוב בחזרה,
באביב זה נחמד לדבר על אהבה,
את הפרחים בגנים נלך ביחד לראות,
ובפאריס נטייל, נשוטט ברחובות.
אמור מתי תחזור,
אמור- זה יעבור?
כל הזמן שנעלם,
לא יחזור לעולם,
כל הזמן שחלף,
נאבד ונשטף.
מזה זמן רב, האביב נשכח,
עלי שלכת חורקים, אש בוערת באח,
לראות את פאריס, כל כך יפה בסוף הסתיו,
אני נלחמת, חולמת, כולי רועדת עכשיו…
כמו ספינה שמתהפכת וכמו פיזמון חוזר,
אני הולכת, באה, עוברת לצד אחר,
קולי חלש, אותי רודפת דמותך,
כואב לי מאהבה, כואב לי ממך.
אמור מתי תחזור,
אמור- זה יעבור?
כל הזמן שנעלם,
לא יחזור לעולם,
כל הזמן שחלף,
נאבד ונשטף.
אותך אוהב תמיד, אותך אוהב יותר,
אוהבת אהבה, לא אוהבת אחר,
אם לא תבין, שאתה צריך לחזור,
כמו זיכרון יפה את שנינו תמיד אזכור.
אקח שוב את הדרך אל עולם נפלא,
אתחמם בשמש אחרת מן ההתחלה,
אני לא מאלה, שמיגון וצער מתים,
אין לי את היתרונות של נשות המלחים.
אמור מתי תחזור,
אמור- זה יעבור?
כל הזמן שנעלם,
לא יחזור לעולם,
כל הזמן שחלף,
נאבד ונשטף.
כמה מילים על הכותבת
נחמה קרמס היא ארכיטקטית וציירת. ניתן למצוא את הציורים שלה באתר הזה.
