מחשבות על הקורונה או 2 תובנות על בדידות ואינטואיציה

כמה מחשבות על גרנזי, קורונה וגורל אחרי ששמעתי שגם לשם הגיעה המחלה (כרגע יש שם שני חולים מאומתים).

פעמים רבות בן אדם מבין את ההשלכות האמיתיות של החלטותיו שנים אחרי שההחלטות עצמן התקבלו. המעבר לגרנזי וההחלטה שלי לחזור לארץ הן דוגמא מעולה לכך.

אני זוכר שבאוקטובר 2015 כאשר קיבלתי את ההצעה לעבור לאי גרנזי משהו עמוק בבטן אמר לי שזה הדבר הכי נכון לעשות. הקלות שבה קיבלתי את ההחלטה ויישמתי אותה ממש הפתיעה אותי, מכיוון שאני לא אדם שאוהב שינויים או הרפתקאות. הרגשתי ממש כאילו סוג של כח עליון התערב לטובתי וגרם למעבר להיות חלק וקל.

אותו דבר קרה כאשר החלטתי בשלהי 2019 לחזור לארץ. שוב אותה תחושת בטן עמוקה שאמרה לי שהגיעה הזמן לחזור למרות שהיו לי בהחלט תוכניות אחרות. אולם ברגע שהחלטתי ללכת עם תחושת הבטן (וגם עם הלב, כפי שניתן לקרוא בכתבה שנת 2019) פתאום הכל התחיל להסתדר וחזרתי לארץ במהירות ובקלות.

השהות בגרנזי לימדה אותי להתמודד עם הקורונה

אז איך כל זה קשור למגפת הקורונה שמשתוללת בעולם?

אם יש משהו שלמדתי בגרנזי זה להתמודד עם בדידות ולחיות בדלת אמותיי. נכון, היו לי שם בעלי בית מדהימים ואיתם טיילתי איתם באי אבל חלק גדול מהזמן הם חיו בספרד ובהרבה מאוד סופ”שים נשארתי לבד. אז אחרי שטיילתי וחרשתי את האי ברגליי מצאתי את עצמי מסתגר בסופי השבוע אצלי בבית ועובד על הבלוג שלי.

העיסוק בבלוג והחיבור שהוא יצר ביני לבין קהילת פרנקופילים אנונימיים (שאת חלקם יצא לי מאוחר יותר להכיר פיזית וכך הם הפכו לפרנקופילים לא אנונימיים) ממש הציל אותי. ללא הבלוג לא היה לי שום סיכוי לשרוד באי הזה. אולם להסתגרות הזאת היה מחיר שאותו הרגשתי לאט לאט.

מאדם חברתי מאוד שאוהב להיות מחוץ לביתו, לטייל ולהיות בחברת בני אדם הפכתי לאדם מסתגר שכל מה שמעניין אותו זה לחזור הביתה אחרי העבודה ולכתוב עוד כתבה על פריז או לעצב מחדש את האתר בפעם המאה (אין ספק שעיצוב אתרים זה ללא ספק אחד מה guilty pleasures שלי).

כשקלטתי לאן הדבר הזה מוביל נבהלתי. רציתי לחזור להיות אותו אדם חברתי וסקרן שהייתי פעם ולא איזה נזיר שיושב וכותב ספר אינסופי בתאו הקטן. לכן גמלה בליבי ההחלטה לעבור למלטה, שם האמנתי שיהיו לי יותר הזדמנויות חברתיות שיאפשרו לי לצאת מהקונכיה שאותה בניתי לעצמי.

מה שגיליתי במלטה זה שהצלקת של הבדידות וההתבודדות לא נעלמת כל כך מהר ולמרות שניסיתי לטייל כמה שיותר הרי שכמו אריק איינשטיין מצאתי את שאני “אוהב להיות בבית”.

כמובן שלא נכנעתי לכל זה והמשכתי במהלך כל 2019 לטייל בצרפת עם כל מיני אנשים ואני שמח שלאט לאט התחלתי לחזור לעצמי ולהפוך לבן אדם חברתי יותר

אז איך כל זה קשור לקורונה?

לפני כשבוע אבא שלי נסע לבוסטון לבקר דוד חולה, מה שאומר שבשבוע הבא כשהוא יחזור כולנו נאלץ להיכנס לבידוד של 14 יום (מאז שחזרתי לארץ אני גר אצל ההורים תוך כדי חיפוש דירה במרכז הארץ). לשימחתי, החיים בגרנזי לימדו אותי מצוין איך להתמודד עם הבידוד וכפי שראיתם אפילו הפכנו לסוג של חברים (קרובים מידי).

וזה מחזיר אותי לאותו חודש אוקטובר 2015 בו קיבלתי את ההחלטה לעבור לגור בגרנזי. האם הגורל שלח אותי לגרנזי על מנת להתכונן לבדידות של הקורונה? ובכלל, האם דברים שנראים לנו שליליים בזמן אמת (בדידות וגעגועים ארצה) יכולים בקונסטלציה מסויימת להפוך לחיוביים?

שאלות פילוסופיות שלא פשוט לענות עליהם אבל אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.

בשבחי האינטואיציה

ואפרופו האינטואיציה שאמרה לי לעבור לגרנזי, הנה עוד סיפור שיכול להסביר לכולנו מדוע חייבים להקשיב לתחושות הבטן.

כאמור אחרי שעזבתי את מלטה מצאתי את עצמי עומד בצומת דרכים. העבודה על הבלוג גרמה לי להבין עד כמה שאני אוהב לכתוב ולשתף את הידע שלי עם אחרים. תוסיפו לכך את הפנטזיה שיש לכל פרנקופיל שמכבד את עצמו להתגורר ולו לתקופה מסויימת בפריז. לכן אין זה מפתיע שבאותם חודשים בהם לא הייתי במלטה אבל גם לא הייתי בארץ התחלתי ברצינות לחשוב על לעבור לגור בפריז ולהתפרנס מהבלוג ומסיורים שאוציא.

כבר התחלתי לבדוק אפשרות לויזת עבודה ואף התעניינתי בשוק הדירות להשכרה בעיר האורות, אולם אז משהו עצר אותי. ה”תירוץ” הרשמי היה קשר רומנטי שהחל להתפתח בארץ וגרם לי לרצות לתת לו סיכוי. אולם בהסתכלות לאחור מה שבאמת גרם לי לחזור הייתה תחושת בטן עמוקה מאוד שלא הצלחתי להסביר לעצמי בזמן אמת שמעבר לפריז בעת הזאת לא תהיה הדבר הנכון לעשות.

ובאמת כשהחלטתי ללכת עם תחושת הבטן שלי פתאום דברים התחילו להסתדר מהר מאוד. חזרה אלי תחושת השלווה שאובדת לאדם שנמצא על פרשת דרכים רצינית וגם נושא העבודה הסתדר לו במהירות עת קיבלתי הצעה לחזור לעבוד בחברה הקודמת שלי, הפעם מהארץ. אולם את המשמעות ההחלטה הזאת הבנתי רק בימים אלו.

הרי מה היה קורה לו הייתי עובר לפריז? בימים אלו של קורונה לא היה לי עם מי לטייל וגם מהבלוג לא הייתי יכול להתפרנס מכיוון שאף אחד לא יזמין עכשיו מלון בצרפת או כרטיס לאיזו אטרקציה בפריז. לעומת זאת בעצם חזרתי ארצה הבטחתי את עצמי מבחינה כלכלית (טפו, טפו, טפו) וגם את השרידות של הבלוג שלי. בקיצור, מוסר ההשכל כאן הוא שצריך להקשיב טוב טוב לתחושת הבטן שלנו, לא?

ואפרופו הקשיים בפריז…   

אין זה סוד שנגיף הקורונה נתן מכה קשה מאוד לכל העוסקים בתיירות, לחלק מהעסקים עלולה להיות זאת מכת מוות. מי שנפגעו קשה מכולם הם מדריכי הטיולים שבשנייה אחת איבדו את מטה לחמם. לכן הרשו לי בהזדמנות זאת לבקש מכל מי שבכל זאת נוסע לצרפת למרות הכל או מי שמתגורר בה כרגע שישקיע מעט זמן וכסף ויקח לו סיור מודרך עם אחד או יותר מהמדריכים הישראלים שנמצאים שם. אתם תרוויחו לא רק חוויה יוצאת מן הכלל והיכרות עמוקה עם סודות המקום בו תטיילו אלא גם תעשו מעשה טוב בימים קשים אלו.

אז אם החלטתם להיענות לבקשתי ואתם מחפשים מדריכים מומלצים, תוכלו למצוא אותם בכתבות הבאות:

• המדריך המלא למדריכי תיירים בפריז – כאן תמצאו את מדריכי הטיולים דוברי העברית הטובים ביותר בפריז.
• להתאהב בבורדו: סיורים מודרכים עם יונה מיטרני-מזור – יונה היא מדריכה נפלאה שמכירה את בורדו כמו את כף ידה. היא תשמח מאוד לעשות לכם הן סיורים רגילים והן סיורים קולינאריים.
• מה לעשות באקס אן פרובאנס ומחוצה לה? אטרקציות וסיורים מודרכים – אם במקרה אתם נמצאים בפרובאנס ומחפשים מה לעשות בעיר אקס אן פרובאנס המקסימה, אני ממליץ לכם בחום לקחת את הסיורים של נורית גאון. תוכלו לקרוא בכתבה הזאת את כל הסיבות מדוע.

אז לאן הולכים מכאן?

אני אנסה להנות מהחופש שעוד נשאר לי לפני הבידוד ומכיוון שממילא אני עובד רוב הזמן מהבית הבידוד לא אמור להשפיע לי על שגרת החיים. יתכן שבטווח הקצר הקורונה תשפיעה מעט על הבלוג מכיוון שנראה לי אבסורדי בזמן הזה להמשיך ולכתוב על התיירות בצרפת (הרי מי יחפש עכשיו מלון בשטרסבורג או אטרקציות בעמק הלואר?).

אך אל דאגה, אין זה אומר שאפסיק לכתוב, נהפוך הוא. אני פשוט אחזור לעסוק יותר בתרבות צרפת ובמיוחד בהיסטוריה שלה. יש לי כמה רעיונות בראש ועכשיו אולי הגיע הזמן לממש אותם.

ואתם, תשמרו על עצמכם טוב טוב וכולי תקווה שבקרוב כל זה יעבור ונוכל לחזור ולהיפגש אי שם בצרפת…