האי הרם הוא אחד משרשרת האיים המקיפה את גרנזי ומבין האיים המיושבים והפתוחים לציבור הוא הקטן שבהם. לוקח קרוב ל 20 דקות להגיע אליו באמצעות מעבורת ומי שמחפש טיול של חצי יום בטבע עוצר נשימה יותר ממוזמן להגיע לאי הזה.
ההיסטוריה של הרם
האנשים הראשונים הגיעו לאי לפני כ 10,000 שנה וניתן למצוא בהרם כמה מהקברים הקדמונים שלהם. במהלך המאה ה-8 הוקם באי מנזר על ידי תלמידיו של טוגואל הקדוש (Saint Tigual), אשר היווה את הבסיס לכנסייה ולמבנים סביבה, אשר קיימים היום באי ומקורם במאה ה-11.
בשנת 933 הפך האי לחלק מדוכסות נורמנדי, אך בשנת 1204 הוא עבר לשליטת הכתר האנגלי, כאשר נורמנדי הפכה לחלק מנחלותיו של מלך צרפת. בין המאות ה-16 וה-18 הפסיק הרם לשמש כמנזר והפך למקום נופש וציד של אצילי הסביבה. הדבר המשיך גם במלחמת העולם השנייה בה האי נכבש על ידי הגרמנים, אשר ראו בו מקור מזון ושעשועים לחיילי הכיבוש ופחות כמוצב צבאי. בשנת 1949, ארבע שנים אחרי השחרור של האי, הוא נקנה מהכתר הבריטי על ידי גרנזי ומאז הוא מושכר לכל מיני אנשים פרטיים שמתגוררים באי. החל משנת 2008 האי מנוהל על ידי קרן Starboard ועל פי החלטתה, חל איסור מוחלט להחזיק מכוניות על האי מנת לשמור על אופיו היחודי (הכלי הממונע היחיד המותר הוא טרקטור איתו מחלקים הספקה לתושבי האי ועובדים את השדות). הדבר קריטי במיוחד לאנשים בעלי מוגבלויות, מכיוון שרמת הנגישות באי, המכיל לא מעט עליות ומורדות, שואפת לאפס ולכן כדאי לקחת את זה בחשבון כשמתכננים את הטיול.
הטיול שלי בהרם
הגעתי אל הרם בבוקר קריר מאוד של פברואר. הנסיעה במעבורת הייתה קצרה ונעימה ותוך כעשרים דקות הגענו אל הנמל. את פניי קיבל בית כחול (אחד מבתי המלון היחידים באי) ולידו עוד שורה של מבנים, כאשר אחד מהם הוא ה Mermaid, הפאב היחידי באי ולידו מבנה עוד יותר חשוב: תא השירותים הציבוריים היחיד באי.
אחרי שהתעדכנתי במידע חשוב זה הגיע הזמן להתחיל בטיול. מכיוון שהאי קטן, קשה מאוד ללכת בו לאיבוד ומה שמומלץ לעשות הוא פשוט מסלול מעגלי בין החופים השונים. את הטיול מתחילים באמצעות טיפוס על גבעה, אשר על ראשה נמצאת כנסיית סן טוגואל על שם הקדוש, אשר ניצר את תושבי הסביבה. הכנסייה הקטנטנה הזאת היא מהמאה ה-11 והמנזר שהקיף אותה הפך למעין מלון דירות רומנטי, שמהווה מקום מעולה לזוגות שרוצים להתבודד מעט מהרעש, השאון והאקשן הבלתי פוסק של גרנזי 🙂
אם ממשיכים משם מגיעים להצטלבות בה ניתן ללכת ימינה או שמאלה. למען האמת זה לא באמת משנה כי המסלול הוא מעגלי ובסופו של דבר מגיעים לאותו מקום. אני בחרתי לפנות שמאלה והתחלתי לרדת למטה. לאט לאט הטבע הפך לפראי יותר ויותר עד אשר הגעתי לאחד המפרצונים הקטנים של האי. הנוף שנשקף משם היה מרהיב ואני מאמין שבקיץ המקום יהפוך לחוף רחצה קסום.
טיפסתי חזרה אל הצוק והחלתי ללכת לאורכו. ושוב, לאן שלא תסתכלו תראו שבילים החוצים צמחייה פראית, סלעים, שחפים, ים ירוק-כחול קסום, וקצף גלים המתרסקים על הסלע. מכיוון שהגעתי, כאמור, בפברואר הרוחות היו די עזות אולם זה רק תרם לרומנטיקה ולתחושה של הליכה בטבע הפראי ביותר ביחד עם איתני הטבע. וכך אחרי שעה הליכה, פחות או יותר, הנוף משתנה שוב והופך לחקלאי יותר. פתאום משום מקום צומחים להם קירות וגדרות מסביב לשטחים, היכן שבוודאי בקיץ רועים בהם פרות או סוסים ושוב אט אט חוזרים להם הקוטג’ים הקטנים ואיתם הפרחים.
בדרך חזרה הבחנתי במבנים, אשר נקראים “מלון לחרקים”, כאשר שאלתי מה פירושם התברר לאי שתושבי האי גאים מאוד במגוון הביולוגי שלו. לכן הם דואגים לשמור עליו בין השאר באמצעות הכנת “מלונות” קטנים, אשר מכילים כל טוב על מנת שלחרקים יהיה היכן לחיות ולאכול. אין ספק מדובר בגן עדן, בו אפילו הג’וקים חיים במלון חמישה כוכבים.
וכך בסופו של דבר הגעתי חזרה לנמל של האי. מכיוון שהייתה לי יותר משעה “להרוג” וכל האוויר הצח הזה גרם לי להיות רעב קפצתי לפאב של האי. גיליתי מקום מקסים ואותנטי, אשר נראה בדיוק כמו שפאב של מלחים אמור להיראות. הרעב, או שמה רוח השטות גרמו לי לסטות מה Fish and Chips הידוע לשמצה וללכת על ההאגיס Haggies, מאכל סקוטי מסורתי העשוי מחלקי פנים של בקר שונים מטוגנים ביחד. אינני יודע האם היה זה הרעב או שמה כשרונו של הטבח, אולם אני אישית מאוד נהנתי מהמאכל הזה, אשר הדבר הבריא היחידי בו הייתה האפונה הירוקה שנחה לה מבוישת בצד (אולם, כפי שאמרה גיבורת הסרט טאטי דניאל – “צריך הרי למות ממשהו”).
בפאב הזה פגשתי קבוצה של רקדני מוריס (Morris), ריקוד שמקורו בדרום צרפת ואשר הגיע לאנגליה בימי הביניים ונשאר פופולארי עד ימינו. כששמעו שאני מישראל הם הסכימו להציג לי את אחד מהריקודים שלהם והרי הוא לפניכם.
איך שהאנשים המקסימים הללו סיימו לרקוד, נאלצנו כולנו ללכת לנמל השני של האי על מנת שנוכל לחזור לגרנזי. הסיבה היא שלא תמיד חוזרים מהנמל שממנו מפליגים היא בגלל תופעת הגאות והשפל הקיצונית באזור, אשר גורמת לכך שבשעות אחר הצהריים הנמל הראשי של האי כמעט וריק ממים. כמה דקות לאחר שהגענו לנמל הגיעה המעבורת, אשר לקחה אותנו חזרה אל בירת גרנזי סן פיטר פורט. חזרתי מרוצה, שבע ושמח. אין ספק שהרם הוא גן עדן קטן ופראי ואני ללא ספק אחזור אליו באביב או בקיץ, כאשר מזג האוויר יהיה חמים ונעים יותר.
