שנת 2019 שלי – רכבת הרים שעברה בין מלטה, צרפת וישראל

אומנם הבלוג הזה הוא לרוב בלוג “מקצועי” שמספק בעיקר טיפים לגבי פריז ושאר חלקי צרפת או כתבות מעמיקות על תרבות צרפת. אולם מידי פעם אני נוהג לכתוב מעט גם על עצמי כי גיליתי שלא מעט מכם מתעניינים לא רק במידע שהבלוג מספק אלא גם בבן אדם שמאחוריו.

מאז 2018 לא ממש כתבתי על עצמי ולא בגלל שלא היה מה לכתוב. שנת 2019 שעומדת להסתיים עוד מעט, הייתה ללא ספק השנה המרתקת בחיי, מעין רכבת הרים שנעה בעליות ומורדות במהירות שהפתיעה גם אותי. אז עכשיו אחרי שסוף סוף הצלחתי לעצור לרגע ולסדר את המחשבות, הגיע הזמן לספר לכם על מה שעבר עלי באותה שנה ואף לקנח בהצהרה “דרמטית”.

תקציר הפרקים הקודמים

העוקבים הותיקים של הבלוג כבר מכירים פחות או יותר את סיפור חיי, אולם אם התחלתם לעקוב אחרי יחסית לא מזמן החלטתי לכתוב בשבילכם מעין “תקציר של הפרקים הקודמים” (מי שכבר מכיר מוזמן לדלג לפרק הבא של הכתבה).

עד ספטמבר 2015 החיים שלי היו די סטנדרטיים. חייתי לי בגבעתיים, עבדתי כמנהל שיווק בחברה שעוסקת באון ליין גיימינג וגידלתי לי באהבה את הבלוג פרנקופילים אנונימיים, שהיה אז בן פחות משנתיים. אולם אז, בעודי מטייל בפריז קיבלתי שיחת טלפון שעתידה לשנות את חיי. על הקו היה “ציד ראשים” שהציע לי משרה חלומית…באי גרנזי. ההצעה הזאת קסמה לי מאוד ולאחר התלבטות לא פשוטה החלטתי לצאת להרפתקה. אם תרצו לקרוא עוד על איך הגעתי לגרנזי אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה החיים על אי בודד.

אולם אחרי קרוב לשלוש שנים של חיים בגרנזי התחלתי להרגיש שזה טיפה יותר מידי בשבילי. נכון, האי מקסים והאנשים בו ידידותיים להפליא והעובדה שאפשר לראות את צרפת ביום טוב זה בונוס לא רע. אולם הבדידות והמרחק מישראל גרמו לי להחליט לחפש מקום חדש. בסופו של דבר הפור נפל על מלטה (מי שמעוניין לקרוא עוד על המעבר שלי מגרנזי למלטה מוזמן לקרוא את הכתבה להתראות גרנזי, שלום מלטה).

וכך באוקטובר 2018 עברתי לי למלטה להתחיל עבודה חדשה ובנקודה הזאת הסיפור שלנו מתחיל…

כיצד הופכים לימון ללימונדה?

השהות שלי במלטה התחילה לא רע בכלל. דירה חמודה בעיירה סלימה במרחק של כמה מטרים מהים, אי חדש עם היסטוריה מרתק, אנשים נחמדים ועבודה מאתגרת. אולם ככל שעבר הזמן משהו בעבודה התחיל לחרוק. לא אכנס לפרטים כמובן לגבי מה שהיה שם, אולם לאחר כ 8 חודשים החלטנו אני והחברה בה עבדתי להיפרד כידידים.

לאבד את העבודה זה אף פעם לא דבר קל. לאבד את העבודה כשאתה יודע שיחד איתה איבדת את ויזת העבודה שלך ובכל רגע עלול להגיע מכתב מהרשויות שמבקש ממך לעזוב, זה עוד יותר לא קל. אז התחלתי לחפש עבודה במלוא המרץ, על מנת שאוכל להישאר באי.

כל מי שהיה פעם מובטל יודע שאחת הבעיות הגדולות בזמן חיפוש עבודה הוא הזמן המת שעובר עד שמקבלים תשובה על קו”ח ששלחתם, זימון לראיון נוסף או תשובה לגבי האם התקבלתם או לא. בזמן הזה אפשר להשתגע, כל טלפון מקפיץ אותכם ואם אף אחד לא חוזר אליכם זמן רב מתחילות המחשבות בסגנון “מדוע אף אחד לא חוזר אלי? האם אני בכלל שווה משהו? האם בכלל אמצא עבודה? וכו'”

למזלי הטוב הבלוג ממש הציל אותי כאן מכיוון שהוא חיסל לחלוטין את ה”זמן המת”. כל שנייה פנוייה שהייתה לי השקעתי בכתיבה ובשיפור הבלוג. ואתם יודעים מה? פתאום גיליתי שמעולם לא היה מצבי טוב יותר. הייתי קם בבוקר כותב בבלוג, הולך לחדר כושר, כותב עוד בבלוג, אוכל ארוחת ערב ומטייל לי באי (מידי פעם גם הלכתי לראיונות עבודה 🙂 ).

מיום ליום הרגשתי נינוח ומאושר יותר ויותר. נכון, ההכנסות מהבלוג היו צנועות אבל הן הספיקו לי למחיה בסיסית אבל לשלווה ולסיפוק העצמי העצום שחשתי לא היה תחליף. בקיצור, כולם מכירים את הפתגם “אם אלוהים נותן לך לימונים תעשה מהם לימונדה”. אז זה בדיוק מה שעשיתי והבלוג היה שווה לכמה וכמה פיות סוכר שהוספתי ללימונדה הזאת שיצאה טעימה מאוד.

הזמן עבר לו בעצלתיים, נהנתי מהחיים, התראיינתי בכמה חברות אבל לא מצאתי שום דבר שבאמת מצא חן בעיני. ואז הגיע המכתב משלטונות מלטה שביקש ממני לעזוב את האי…

הפרנקופיל “חורש” את צרפת

נכון, ידעתי שהמכתב הזה יגיע מתישהו אבל די בניתי על כך שגלגלי הבירוקרטיה המלטזית יעבדו לאט. אין ספק שזה קצת טראומתי לקבל מכתב שדורש ממך להתפנות תוך מספר שבועות (הוא הגיע מאוחר בגלל ששירות הדואר המלטזי יכול להתחרות בזה הישראלי וגיליתי שנשארו לי רק כשבועיים).

אחרי ההלם הראשוני התחלתי לחשוב איך אני מסובב את המצב הזה לטובתי. אם יש משהו שהיה תמיד חסר לי בזמן שעבדתי הרי אלו הם ימי חופש. מה לעשות, אף פעם לא היה לי מספיק זמן לבקר בצרפת ולחרוש אותה כפי שבאמת רציתי. לשמחתי כרגע הייתי בחופשה בלתי מוגבלת בזמן ולכן החלטתי לארוז את המעט פקלאות שהיו לי, לאפסן אותם אצל הוריי ולצאת לסדרה של טיולים בצרפת.

וכך מצאתי את עצמי חורש את צרפת כפי שמעולם לא עשיתי.

• ביולי טיילתי בברטאן
• באוגוסט בפריז
• בספטמבר נסעתי עם הורי שוב לברטאן ודורדון על מנת לחגוג להם 50 שנות נישואים.
• באוקטובר חזרתי לברטאן לטיול שאותו לא אשכח לעולם.
• בנובמבר המשכתי עם הוריי את חגיגות 50 שנות הנישואים שלהם ונסעתי איתם לפרובאנס.

הטיולים הללו היו פשוט נפלאים ובמהלכם הכרתי אנשים נפלאים ואספתי חומר ללא מעט כתבות אותן אפרסם בעתיד. בעודי מטייל בצרפת במהלך הקיץ התחלתי לחשוב לעצמי מדוע שלא לעבור לפריז לתקופה מסויימת? הרי אני מאוהב בעיר הזאת ומרגיש שלא משנה כמה זמן אני שם זה אף פעם לא מספיק. וכמובן עוד לא התחלתי לדבר על התועלת שהדבר יביא לבלוג מכיוון שסוף סוף אוכל לדווח “חי מהשטח” ולספר לכם בזמן אמת על מסעדות חדשות שנפתחות, דברים מעניינים שקוראים בעיר ועוד.

אולם רגע לפני שהתחלתי לעבוד על ויזת עבודה בפריז קרה משהו ששינה את תוכניותיי לחלוטין…

כוחה של אהבה

במהלך אחד מביקוריי הקצרים בארץ הכרתי מישהי מקסימה במיוחד. למען האמת אין מדובר במישהי חדשה בחיי, אלא מישהי שאני מכיר כבר יותר מ-20 שנה. אהבתי אותה מהיום הראשון בו הכרנו אבל החיים לקחו אותנו כל אחד לדרכו. במהלך השנים האחרונות היא הגיחה פעם אחר פעם לחיי אך לצערי הרב המרחק בין ישראל לגרנזי (ואחר כך מלטה) לא איפשר לנו אף פעם לנסות וליצור קשר זוגי.

הפגישה באותו ביקור טילטלה אותי. הבנתי כמה אני אוהב אותה והבנתי שאין סיכוי שארשה לעצמי לאבד אותה הפעם. ידעתי שהדרך היחידה לתת לקשר שלנו סיכוי רציני להצליח היא אך ורק אם נעבור לגור באותה מדינה ולכן החלטתי לחזור לישראל לקראת תום השנה הזאת אחרי שאסיים את כל הטיולים שתכננתי. ידעתי שזה יהיה לא פשוט כי זה אומר שאצטרך למצוא לי בארץ עבודה חדשה וכמובן גם מקום מגורים ובעצם להתחיל את החיים שלי מחדש. בקיצור, כאב ראש לא קטן אבל בעיניי היה זה מחיר ששמחתי לשלם.

ואז בזמן שטיילתי במהלך ספטמבר בבורדו פתאום צילצל הטלפון שלי. על הקו היה המנהל שלי מהחברה שישבה בגרנזי. אחרי שיחת נימוסין קלה הוא סיפר לי שהם עשו הרבה מאוד שינויים בחברה ושאל אותי אם הייתי רוצה אולי לחזור. הודתי לו מאוד על ההצעה ואמרתי לו שאני מאוד אוהב את החברה, האנשים והתפקיד אולם בשלב זה של חיי, אני לא רואה את עצמי חי בגרנזי, אלא מעדיף לגור בארץ.

להפתעתי הרבה הוא אמר לי שזה נשמע לו כמו רעיון מצוין ושהוא ישמח אם אעבוד בחברה שלו מהארץ ואהיה אחראי על לקוחות החברה בישראל ומלטה. נזכרתי מיד באותה הצעה לעבוד בגרנזי שהתקבלה בשיחת טלפון בספטמבר 2015 בפריז ומיד הבנתי שהנה נסגר לו מעגל. הכוכבים הסתדרו כפי שרציתי אני חוזר לישראל 🙂

הפרנקופיל חוזר לישראל

אז זהו, אחרי שכמעט חודש לא הייתי בארץ (טיול לפרובאנס ואז כנס במלטה וביקור עבודה בגרנזי) אני חוזר לישראל בשבוע השני של דצמבר. אני ממש ממש מתרגש מהשינוי ושמח כאחד. כיף לטייל בעולם, אבל עוד יותר כיף לחזור הביתה, במיוחד כשיש שם אהבה גדולה שמחכה לי.

החודשים הקרובים בוודאי יהיו עמוסים מאוד (צריך להחליט היכן אני רוצה לגור ולמצוא לי דירה, להתמקם בעבודה החדשה/ישנה שלי ועוד). בזמן הזה הבלוג ימשיך ויתקיים כרגיל, אם כי יתכן שתהיה ירידה מסויימת בכמות הכתבות החדשות, כתוצאה מחוסר זמן.

אחרי שאתמקם לי בנוחיות בארץ ואתחיל באיזושהי שיגרה אני מבטיח “לתת גז” ולספק לכם עוד לא מעט כתבות חדשות ואולי אפילו לפגוש את חלקכם מחוץ לבלוג והעולם הוירטואלי. יש לי הרבה תוכניות והמון שאלות פתוחות אך דבר אחד בטוח: 2020 הולכת להיות שנה מעניינת מאוד. 🙂