אוטל דה סוביז – כאשר מאהבים החלו לעוף

רחוב Francs-Bourgeois הוא ללא ספק אחד הרחובות המקסימים בפריז, בזכות אוסף הארמונות הפרוס לאורכו והעובדה שהבוטיקים שבו מתעלמים לרוב מהנוהג של סגירת החנויות ביום ראשון, מה שהופך את הרחוב לתוסס גם בסופי שבוע. אם תטיילו ברחוב זה ותגיעו לפינת רחוב des Archives תגלו ארמון מקסים מראשית המאה ה-18 ולצידו מגדל קטן וימי ביניימי. לארמון הזה יש סיפור הכולל את כל המרכיבים של סרט טוב, דהיינו אלימות, סקס, אלימות ועוד סקס, והיום נספר את סיפורו המרתק.

אוטל דה קליסון: ימי הביניים המדממים

הארמון נבנה במקור בשנת 1371 עבור איש הצבא אוליבייה דה קליסון (Olivier de Clisson, 1336-1407) ונקרא בתחילה על שמו. אותו קליסון התפרסם בהיסטוריה הצרפתית בתור חבר קרוב של המלכים שארל החמישי (Charles V, 1338-1380) ושארל השישי (Charles VI, 1368-1422) ובתור מפקד הצבא הצרפתי (ובהמשך גם כקונטאבל של צרפת).

בהיותו אדם חשוב, צבר דה קליסון לא מעט אויבים ובשנת 1392 ניסה פייר דה קראון (Pierre de Craon, 1345-1409), משרתו של דוכס בריטאני, להתנקש בחייו בסמטה אפלה בפריז. דה קליסון ניצל בעור שיניו מההתנקשות ויצא יחד עם המלך שארל השישי למצוד אחר הרוצח.

במהלך המצוד נכנסו דה קליסון והמלך ליער ונתקלו באביון מוכה צרעת, אשר צעק לעבר המלך “אל תכנס ליער, יבגדו בך”. החבורה התעלמה מהאביון והמשיכה הלאה, אולם עצביו של המלך התרופפו לאחר הפגישה הזאת. מספר שעות לאחר מכן, בעודם הולכים ביער, הפיל אחד המשרתים בטעות את הכידון שלו והמלך, כתוצאה מהבהלה שאחזה בו איבד את שפיותו ותקף את חבריו.

מאותו רגע שפיותו של המלך לא חזרה אליו עוד והוא הפך מ”שארל האהוב” ל”שארל המטורף”. אנשי החצר האשימו את אוליבייה דה קליסון באסון והוא נאלץ לעזוב את ארמונו בפריז ולברוח לבריטאני, שם התפייס עם הדוכס וסיים את חייו בתור אדם עשיר מאוד בשנת 1407.

אוטל דה גיז: הרנסאנס, מלחמות הדת ומאהבים מעופפים

במהלך השנים עבר הארמון מספר ידיים עד אשר בשנת 1553 נרכש הנכס על ידי פרנסואה דה לורן (François de Lorraine, 1519-1563), הדוכס מגיז, ורעייתו אנרייט ד’אסטה (Anne d’Este, 1531-1607). משפחת גיז החזקה והעשירה הרחיבה ושינתה את פני המבנה באופן דרמטי בסגנון הרנסאנס, והארמון, שנודע בתקופה זו כ”אוטל דה גיז”, הפך לאפיסנטר של הליגה הקתולית הקיצונית במהלך מלחמות הדת בצרפת. על פי התיעוד ההיסטורי, בין כותלי המבנה נרקמה המזימה שהובילה לטבח ליל סנט ברתולומיאו האכזרי בשנת 1572.

מכיוון ששנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16 היו אחת מהתקופות הסוערות ביותר בתולדות פריז, השאיר הדוכס את המגדל הגותי הפונה לרחוב Des Archives מטעמים צבאיים (ואנחנו זוכים ליהנות מהיופי הזה היום). למגדל אחר באותו ארמון, אשר עמד בפינת רחוב Des Archives ו Quatre Fils ואשר איננו איתנו היום, היה תפקיד היסטורי קצת פחות שגרתי.

בשנת 1578 תפס אנרי הראשון את אשתו קאתרין דה קלב (Catherine de Clèves, 1548-1633) עם המאהב שלה, האדון דה סן מגרן (Saint-Mégrin, 1554-1578), ומבלי לחשוב פעמיים הוא זרק את המאהב מראש המגדל לרחוב. המאהב, לצערו הרב, לא ידע לעוף וחייליו של הדוכס סיימו את המלאכה ברחוב באמצעות מספר מכות חרב. כמו המאהב גם אנרי הראשון לא סיים את חייו באופן טבעי, ובשנת 1588 נרצח בפקודת מלך צרפת אנרי השלישי (Henri III, 1551-1589) בטירת בלואה.

במהלך המאה ה-17 המשיכה משפחת גיז להיות אחת מהמשפחות העשירות ביותר בצרפת ובניה היו לפטרוני האמנות החשובים בפריז. לצד ההיסטוריה הפוליטית הסוערת, שימש הארמון כחצר תרבותית מזהירה שבה פעלו יוצרים דוגמת המחזאי פייר קורניי (Pierre Corneille, 1606-1684). אחד מהמלחינים החשובים ביותר אשר זכה ליהנות מכספם של משפחת גיז היה מארק אנטואן שרפנטייה (Marc-Antoine Charpentier, 1643-1704), אשר התגורר בארמון עד שנת 1688 ושם החל לכתוב את ה-Te Deum המפורסם שלו, אותו אתם שומעים בתחילת כל תחרות האירוויזיון.

אוטל דה סוביז והארכיון הלאומי של צרפת: המאהבת המלכותית שהצילה את המצב

בשנת 1696 מת אחרון בני גיז וחלוקת אוצרותיהם סימנה לא רק את קץ המשפחה אלא את תחילת תהליך השקיעה של רובע המארה. גם הארמון החל להתדרדר ולאחר שנמכר לשגרירות הפורטוגלית הפך על ידם למאורת הימורים… ולמרות זאת הארמון עוד לא אמר את המילה האחרונה ובתוך מספר שנים עתיד היה להפוך לאחד הארמונות המרשימים במארה, וכל זאת בזכות מאהבת מלכותית.

באופן טבעי המלך לא יכול היה להתעלם מיופיה והחל לחזר אחריה נמרצות. וכך כאשר חיפשו הנסיך דה סוביז ורעייתו מקום לגור בפריז הציע המלך לקנות בשבילם את הארמון המתפורר של משפחת גיז (שנרכש בשנת 1700) ולבנות, על חשבונו, ארמון מפואר בשבילם.

להבדיל מהדוכס דה גיז שגר במקום לפניו, לדוכס דה סוביז לא הפריעו הרפתקאות האוהבים של אשתו (כולל העובדה שבנו הצעיר נראה כמו העתק של לואי ה-14), והוא החליט להתעלם מהרומן המלכותי. כך נבנה על חורבות ארמון גיז הארמון החדש והמפואר, אשר נקרא היום אוטל דה סוביז.

האדריכל הצעיר פייר-אלקסי דלמיר (Pierre-Alexis Delamair, 1675-1745) נשכר למשימה, והוא זה ששינה את כיוון הכניסה למבנה ויצר את חצר הכבוד המונומנטלית (Cour d’honneur) המוקפת עמודים שאנו רואים כיום (את ההשראה הוא לקח מהקולונדה שבנה ברניני מול כנסיית פטרוס הקדוש בותיקן). “נשמות טובות” אמרו על כך שבעוד שהמלך תרם את העצים (משחק מילים על ה”קרניים” שעשה המלך לדוכס) הרי שחבריו של הדוכס סיפקו את האבנים (דהיינו, צחקו עליו).

התמורה האמנותית הגדולה של הארמון התרחשה בשנת 1732, כאשר הרקול-מריאדק דה רואן-סוביז (Hercule-Mériadec de Rohan-Soubise, 1669-1749), בנו של פרנסואה, נישא בשנית למארי-סופי דה קורסיון (Marie-Sophie de Courcillon, 1713-1756) הצעירה בת ה-19. כדי להרשים אותה, הוא שכר את האדריכל המהולל ז’רמן בופראן (Germain Boffrand, 1667-1754) לעצב מחדש את חללי הפנים בסגנון הרוקוקו הצרפתי המפואר.

במהלך המאה ה-18 התגורר בארמון שארל דה סוביז (Charles de Rohan, prince de Soubise, 1715-1787), חברו הטוב של לואי ה-15 (Louis XV, 1710-1774), אשר התפרסם לא רק בתור אחד הגנרלים הכושלים ביותר של צרפת (וכידוע הייתה לו תחרות רבה) אל גם בזכות רוטב הבצל המפורסם, אשר נושא את שמו עד היום. במהלך המהפכה הצרפתית הארמון הופקע ממשפחת סוביז, נבזז על ידי המהפכנים ושימש כמחסן לאבק שריפה בעוד שבגניו הקימו דוכני ממכר לכרטיסי לוטו. הארמון ניצל בזכות נפוליאון הראשון (Napoléon Ier, 1769-1821), אשר החליט ב-6 במרץ 1808 לרכוש את המבנה ולשכן בו את הארכיון של האימפריה (שהפך לימים לארכיון הלאומי).

מהאימפריה ועד ימינו: מאחסון מסמכים למוזיאון פתוח

אז מה קרה לארמון המפואר שלנו מרגע שהפך לממלכת הניירת הרשמית של צרפת ב-1808? ובכן, הוא המשיך לגדול. במהלך המאה ה-19 נוספו למתחם עוד ועוד מבנים כדי להכיל את ההיסטוריה הצרפתית שהלכה ותפחה.

בשנת 1867, תחת שלטונו של נפוליאון השלישי (Napoléon III, 1808-1873), החליט המרקיז לאון דה לבורד (Léon de Laborde, 1807-1869) שאין שום היגיון להסתיר את כל האוצרות הללו מהציבור, וייסד במקום את “מוזיאון הארכיון” (Musée des Archives), שהציג לראשונה מסמכים היסטוריים נדירים לעיני כל.

עם השנים צבר הארכיון מיליוני מסמכים, כולל כאלו המתעדים את המהפכה הצרפתית, שתי מלחמות העולם ואפילו את כתב היד המקורי של קריאת ה-18 ביוני 1940 של הגנרל דה גול (Charles de Gaulle, 1890-1970). כשהמקום כבר ממש עמד להתפוצץ מרוב היסטוריה, נפתח ב-2013 מרכז ארכיוני עצום וחדשני בפרבר פיירפיט-סור-סן (Pierrefitte-sur-Seine).

אבל אל דאגה, אוטל דה סוביז לא נותר מיותם; הוא עדיין משמר בתוכו את ארכיוני המשטר הישן (לפני המהפכה), מסמכי הנוטריונים של פריז, וכמובן – ממשיך לתפקד כמוזיאון חי ונושם. (אם תשאלו אותי, הניירות הללו זכו לגור בארמון הרבה יותר יפה מרוב הפריזאים של ימינו).

סיור בארמון: מה מסתתר בחדרי אוטל דה סוביז?

כיום משמש הארמון כמשכנו של מוזיאון הארכיון הלאומי של צרפת (נפתח רשמית ב-1867). אבל אל תתנו למילה “ארכיון” להטעות אתכם לחשוב שמדובר בחדר אבק וניירת משעמם – העיצוב הפנימי הוא תצוגת תכלית עוצרת נשימה של אדריכלות הרוקוקו הצרפתי. הנה מה שאנחנו ממליצים לא לפספס כשאתם משוטטים בין חדרי הארמון:

דירות השרד של הנסיך (בקומת הקרקע)

הקומה התחתונה נועדה למגוריו של הנסיך ומאופיינת בעיצוב מעט יותר מאופק ו”גברי” ביחס לקומה שמעליה.

• הסלון האובלי של הנסיך (Salon ovale du Prince): חלל זה מעוצב בגוני לבן ואפור-לילך עדינים. הוא עטור בתבליטי גבס מרשימים של למבר-סיז’יסבר אדם (Lambert-Sigisbert Adam, 1700-1759) המייצגים את “ההיסטוריה”. מעל הדלתות תמצאו ציורים של אמנים חשובים כמו קארל ואנלו (Carle Vanloo, 1705-1765) וז’אן רסטו (Jean Restout, 1692-1768). (אנקדוטה מעניינת: במהלך ימי הקומונה הפריזאית ב-1871, החדר המפואר הזה הוסב זמנית למרפאה).
  
• חדר השינה של הנסיך (Chambre du Prince): שמר על עיטורי העץ המקוריים שלו. החדר מעוטר בארבעה ציורים המציגים את אהבות האלים, ביניהם עבודות של פייר-שארל טרמולייר (Pierre-Charles Trémolières, 1703-1739).
  
• הקבינט הקטן (Petit Cabinet): חלל אינטימי ששימש כחדר ארונות. הוא כולל מדליוני קמיע כחולים יפהפיים מאת פרנסואה בושה (François Boucher, 1703-1770) המציגים את “הציד” ו”הדייג”.

דירות השרד של הנסיכה (בקומה הראשונה)

הקומה העליונה היא גולת הכותרת, המייצגת את שיא הפאר והעידון הקישוטי של תקופת לואי ה-15. בופראן יצר כאן סדרה של חדרים שנועדו לפאר את המארחת בסלונים התרבותיים.

• סלון הנסיכה האובלי (Salon de la Princesse): פסגת אמנות הרוקוקו הצרפתית. חלל המשלב מראות ענק שמותקנות בתוך קשתות רחבות, עבודות גבס מוזהבות ותקרה כחולה מרהיבה. גולת הכותרת כאן הם שמונת הפנלים המעוטרים בציוריו של שארל-ז’וזף נאטואר (Charles-Joseph Natoire, 1700-1777) משנת 1738, המגוללים את מיתוס פסיכה ואמור. פשוט לעמוד ולבהות.
  
• חדר השינה הטקסי של הנסיכה (Chambre d’apparat): חדר מעוטר בלוחות עץ לבנים ומוזהבים. מדליוני הגבס המוזהבים מציגים את הרפתקאות האהבים של יופיטר (מסתבר שהנסיכה אהבה נושאים נועזים). בגומחת המיטה תלויים שני ציורים פסטורליים מפורסמים של פרנסואה בושה (François Boucher, 1703-1770).
  
• אולם החופה (Salle du Dais): שימש במקור כחדר מבוא. כיום מוצגים בו פריטי ריהוט היסטוריים יוצאי דופן, כמו שולחנות הגשה ששימשו את מזנון בית הדין המהפכני (Tribunal révolutionnaire) במהלך שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית.

האוצרות הגנוזים: מסמכים שישנו את מה שחשבתם על היסטוריה

מעבר לעיצוב, המקום מציג תערוכות קבע של מסמכי מקור ייחודיים שעיצבו את צרפת ואת העולם. ביניהם:

• הפפירוס המלכותי: חתום על ידי המלך המרובינגי קלוטאר השני (Clotaire II, 584-629) משנת 625 לספירה (המסמך העתיק ביותר בארכיון!).
  
• ארון הברזל (L’Armoire de Fer): כספת פלדה מתוחכמת שנבנתה ב-1790 כדי להגן על המסמכים החשובים של האומה (נפתחת רק על ידי 3 מפתחות שונים שהוחזקו בידי פונקציונרים נפרדים). למרות שלא תמיד ניתן לגשת אליה ישירות, היא שומרת בין היתר על מדדי המטר והקילוגרם הסטנדרטיים הראשונים.
  
• פריטים מהפכניים: שולחן הכתיבה שמיוחס למשמרתו האחרונה של רובספייר (Maximilien Robespierre, 1758-1794), מפתח הברזל המקורי של מצודת הבסטיליה, ומכונת התופת (Machine infernale) של פיאסקי (Giuseppe Fieschi, 1790-1836) שיועדה להתנקש במלך לואי פיליפ (Louis-Philippe Ier, 1773-1850) ב-1835. בקיצור – כל מה שמרכיב דרמה צרפתית משובחת! ולפעמים אף תערוכות זמניות נדירות כמו הצגת צוואתם של נפוליאון (Napoléon Ier, 1769-1821) וויקטור הוגו (Victor Hugo, 1802-1885).

הפנינה הירוקה: גני אוטל דה סוביז והארמונות השכנים

אם יופיו של הארמון מבפנים עוצר נשימה, חכו שתצאו החוצה. מאחורי חזיתות האבן מסתתרים גנים המהווים ריאה ירוקה נסתרת בלב רובע המארה, המשתרעת על פני שטח עצום של כ-10,000 מ”ר.

הגנים הללו עברו שינויים רבים לאורך ההיסטוריה, אך בשנת 2008 יזם משרד התרבות הצרפתי פרויקט שיקום נופי מקיף בניהולו של אדריכל הנוף לואי בנש (Louis Benech, נולד ב-1957). הגנים המשוקמים נפתחו לציבור הרחב בשנת 2011. למעשה, לא מדובר בגן אחד בודד אלא ברצף של גנים היסטוריים השייכים לארמונות סמוכים שמרכיבים יחד את המתחם:

• גן אוטל דה רואן (Jardin de l’hôtel de Rohan): גן בסגנון קלאסי רשמי שתוכנן במקור על ידי גנן המלך אנדרה לה נוטר (André Le Nôtre, 1613-1700). כולל מדשאה מרכזית רחבה המוקפת בשדרות עצי דולב (platanes) מצלים, אשר משחזרים את הפרספקטיבה המונומנטלית שחיברה בין הארמונות.
  
• גן אוטלי ד’אסי וברטיי (Jardin des hôtels d’Assy et de Breteuil): גן עירוני רומנטי בסגנון המאה ה-19 המשמר בריכת מים קטנה וזרם מים מלאכותי שנוצרו ב-1848. יש כאן עץ ערמונית ההימלאיה (Aesculus indica) יחיד במינו בפריז שגילו מוערך בכ-150 שנים, לצד שיחי ויסטריה סינית מרהיבים.
  
• גן אוטל דה פונטנה (Jardin de l’hôtel de Fontenay): כולל שתי גלורייטות (gloriettes) עשויות סבכת עץ מורכבת. המדשאה כאן מעוצבת בתבנית נופית שנקראת “אלף הפרחים” (Mille-fleurs) – פסיפס של צמחים עשבוניים ופרחי בר המעניקים תחושה כפרית באמצע הכרך העירוני.
  
• גן אוטל דה ז’וקור (Jardin de l’hôtel de Jaucourt): מעוצב כבוסתן חקלאי-תרבותי מתוק ובו עצי פרי נשירים (אגסים, תפוחים), שסק יפני וקטלב. מקום אידיאלי לקריאת ספר (או סתם תנומה קלה של צהריים).

מידע תיירותי חשוב (איך, כמה ולמה)

הביקור באוטל דה סוביז ובגניו הוא אחת החוויות התרבותיות המומלצות ביותר בפריז, בפרט לאור העובדה שמרבית שטחי המתחם פתוחים לציבור הרחב ללא תשלום לאורך כל השנה. אז כדי שלא תפספסו בטיול הבא שלכם למארה, הנה כל הפרטים החשובים. רק זכרו, כשאתם מטיילים שם ברחוב תסתכלו למעלה מידי פעם, שלא יפול עליכם איזה שהוא מאהב…

• 📍 כתובת מדויקת: הארמון ממוקם בכתובת 60, rue des Francs-Bourgeois, ברובע ה-3 של פריז. הכניסה הראשית לגנים נעשית דרך חצר הכבוד של אוטל דה סוביז (פונים ימינה בקצה שדרת העמודים).
  
• 🚇 איך מגיעים: תחנות המטרו הקרובות ביותר הן Rambuteau (קו 11), Hôtel de Ville (קווים 1 ו-11), ו-Saint-Paul (קו 1). ניתן להגיע גם בקווי האוטובוס 29 ו-75.
  
• 🕒 שעות פתיחה של המוזיאון: ימים שני, רביעי, חמישי ושישי מ-10:00 עד 17:30. בסופי שבוע (שבת וראשון) מ-14:00 עד 17:30. המקום סגור בימי שלישי, וכן בחגים רשמיים (1 בינואר, 1 במאי, 25 בדצמבר).
  
• 🌳 שעות פתיחה של הגנים: הגנים פתוחים בכל יום! בעונת האביב והקיץ (מרץ עד אוקטובר) מהשעה 08:00 בבוקר ועד 20:00 בערב. בעונת הסתיו והחורף (אוקטובר עד מרץ) משעה 08:00 עד 17:00.
  
• 💶 עלויות: הכניסה לאוספי הקבע, דירות השרד ולגנים ההיסטוריים היא בחינם לחלוטין וללא צורך בהזמנה מראש! עבור תערוכות זמניות ייתכן לעיתים תשלום סמלי של 5 עד 8 אירו, וסיור מודרך בארמון יעלה כ-8 אירו לאדם.
  
• ♿ נגישות: הנהלת הארכיון השקיעה רבות בהנגשה. קומת הקרקע והגנים נגישים לחלוטין לכיסאות גלגלים באמצעות רמפה. כמו כן, מציעים במקום סיורים טקטיליים (עם מכשירי מגע), עזרי שמע לכבדי שמיעה ודפי הסבר בכתב ברייל.