ללובר יש היסטוריה מפוארת שנמשכת כבר יותר מ-800 שנה, ולא, הוא לא התחיל בתור המקום “בו נמצאת המונה ליזה” (מוסתרת מאחורי עשרות רבות של תיירים). לארמון המרשים הזה יש היסטוריה מרתקת, שמתחילה בימי הביניים, והחל מהמאה ה-16 לא היה כמעט אף מלך צרפתי מלכי צרפתי או קיסר שלא הוסיף לו נדבך.
לכן, אם אתם מתכננים לבקר בלובר ומעוניינים להכיר את ה”קנקן” ולא רק את מה שיש בו, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הבאה. לפני שנתחיל, אני ממליץ בחום לצפות בסרטון הקצר אך החשוב הזה, שמראה את שלבי הבנייה של הלובר.
הלובר של ימי הביניים
שמו של הלובר מגיע ככל הנראה מהמילה Lupera (זאב בלטינית), על שם הזאבים שנהגו להסתובב ליד הגדה הצפון-מערבית של הסיין. הוא החל את הקריירה שלו בתור מבצר שהקים המלך פיליפ אוגוסט באיזור הזה בשנת 1190, ערב יציאתו למסע הצלב השלישי. הייתה לו סיבה טובה: מלך אנגליה, ריצ’ארד לב הארי, שלט על שטחים שנמצאו לא רחוק כל כך מפריז והייתה סכנה שהוא ינצל את היעדר המלך על מנת לפלוש לעיר הבירה של צרפת. לכן, גם ממול ללובר, בגדה השמאלית, הוקם מגדל נל (Tour de Nelse), במקום שנמצאים היום בניין האקדמיה וגשר האומנויות (Pont des Arts), ויחד שני המגדלים אמורים היו להגן על פריז ממערב.
שארל ה-5 החליט להפוך את הלובר מסתם מבצר לארמון שראוי למגורי מלך והחליט להפוך אותו לנוח ונעים יותר למגורים וגם להעביר לשם את הספרייה המלכותית. אמנם החלק הזה של הלובר נעלם מעל פני הקרקע, אולם אם תרדו לאיזור התת קרקעי, תוכלו לראות חלקים מאותו ארמון ימי ביניימי.
המלכים שבנו את הלובר
ארמון הלובר מתקופת ימי הביניים עמד על תלו עד המאה ה-16, אז המלך פרנסואה ה-1 החליט להרוס את המבנה הוותיק ולבנות לעצמו ארמון בסגנון הרנסאנס. הסיבה העיקרית לכך היא שהארמון הימי ביניימי הזכיר לו את הארמון בו הוא נכלא בספרד בעקבות נפילתו בשבי בקרב פאביה (עוד על הרפתקאותיו הרומנטיות של המלך בזמן שהיה בשבי ניתן לקרוא בכתבה אהבה מדבקת). בכך מתחיל פרנסואה ה-1 מסורת שתימשך עד ימיו של נפוליאון ה-3 (1852-1870), שבה לא מעט שליטים הוסיפו אגפים ללובר.
הנה רשימה של מלכי צרפת שבנו את הלובר שאנחנו מכירים:
פרנסואה ה-1 (1515-1547)
הרס את הארמון מימי הביניים, למורת רוחם של תושבי פריז, ובנה את הארמון הרנסנסי של הלובר. הארמון הזה נמצא בצידו המזרחי של המתחם וניתן לראות את מיקומו בסרטון למעלה. מעבר לכך שהוא היה הראשון בסדרה של מלכים אשר בנו את הלובר החדש, הרי שאי אפשר לציין את פרנסואה ה-1 מבלי להזכיר את המונה ליזה, אולי התמונה המפורסמת בעולם, שהגיעה ללובר בזכותו.
אנרי ה-2 (1547-1559)
המשיך את העבודה על החלקים הדרום מערביים של החצר המרובעת (Cour Carrée) אך לא הספיק לבנות הרבה מכיוון שנהרג בקרב אבירים במקום בו היום עומדת פלאס דה ווז’.
קתרין דה מדיצ’י (1519-1589)
קתרין דה מדיצ’י, אלמנתו של מלך צרפת אנרי ה-2, הייתה השליטה בפועל של צרפת בתקופת שלטונם של פרנסואה ה-2 (1559-1560), שארל ה-9 (1560-1574) ואנרי ה-3 (1574-1589). היא זאת שציוותה על פיליבר דה לורם (Philibert de Lorme) לבנות את ארמון הטווילרי בגבול המערבי של הלובר ואת גני טווילרי המפורסמים.
אנרי ה-4 (1589-1610)
כשאנרי ה-4 מצליח להיכנס לפריז סוף סוף בשנת 1593, הוא מוצא עיר חרבה וארמון עזוב. הוא מחליט להחזיר את פריז אל ימי הזוהר שלה ואחד מצעדיו הראשונים הוא לבנות את הגלרייה הדרומית של ארמון הלובר. המטרה של הגלריה הייתה לחבר בין ארמון הלובר שבמזרח אל ארמון הטווילרי במערב והיא היוותה את אחד הפרויקטים הארכיטקטוניים השאפתניים ביותר של התקופה. לא פלא שהאגף הזה היווה כאב ראש לא קטן לשר האוצר סולי, שנאלץ לסחוט את קופת הממלכה עד תום על מנת להקים את האגף המפואר הזה (זה לא הפריע לו לקנות את אוטל דה סולי המפואר שבמארה).
אחת מ”תופעות הלוואי” של בניית הגלריה הדרומית הייתה בנייתו של הפון נף. אמנם הגשר תוכנן עוד לפני תקופת שלטונו של אנרי ה-4, אולם אז הוא תוכנן כגשר שיכיל עליו בתים (כמו כל גשרי פריז של אותה תקופה). מכיוון שאנרי ה-4 רצה שהפריזאים יוכלו לראות את הגלריה שהוא בנה הרי שהוא החליט שעל הגשר הזה לא יבנו בתים שיסתירו את הנוף, החלטה מהפכנית לשעתה. את התוצאה אנחנו רואים עד היום.
לואי ה-13 (1610-1643)
אחראי על בניית האגף שיקרא מאוחר יותר על שם ויואן דנון (עליו אדבר מעט מאוחר יותר). כמו כן הוא אחראי על בניית אגף רישלייה, שנקרא על שם ראש הממשלה שלו, שם ישכון בעתיד משרד האוצר הצרפתי (שמאוחר יותר יעבור לברסי).
לואי ה-14 (1643-1715)
המלך לואי ה-14 החל להתגורר בלובר בשנת 1652, אך הוא מעולם לא אהב אותו בגלל הזכרונות שלו ממרד הפרונדה שהתרחש בתקופת ילדותו. למרות זאת, הוא החליט להמשיך במסורת של כל השליטים שלפניו להוסיף ללובר משהו משלו. הוא אמנם לא בנה אגף חדש אך הוא הרחיב מאוד את החצר המרובעת שבחלקו המזרחי של הלובר והוסיף לה שער ועמודים בעיצובו של קלוד פרו (Claude Perrault), אחיו של ממשיל המשלים המפורסם שארל פרו (Charles Perrault). אם תסתכלו היטב תראו שם פורטרט של לואי ה-14. אז זהו, שזה לא הוא אלא… נפוליאון! איך נפוליאון הפך ללואי ה-14, אתם שואלים? בשביל לפתור את החידה הזאת תצטרכו לקרוא את הכתבה מסלול טיול בגדה הימנית בעקבות נפוליאון בונפרטה.
המלך לא הסתפק בבנייה אלא הקים באגף הדרומי של הלובר את האקדמיה לאמנות, בה עבדו עשרות רבות של ציירים ופסלים על יצירות שונות לטובת המלך. האקדמיה לאמנות נתנה את השם שלה לגשר שנמצא דרומית ללובר, הלא הוא “גשר האמנויות”, אשר עד לא מזמן גם נקרא “גשר המנעולים”, על שם המנהג חסר הטעם של הלבשת מנעולים על דפנותיו על ידי זוגות, שראו במחווה הריקה הזאת מעשה רומנטי. וכך, בימיו של לואי ה-14, מספר התמונות בלובר עלה מ-200 ל-2,000 לא רק בזכות האקדמיה שהוא יצר, אלא גם בזכות מסעות רכש של החשמן מאזריני, אשר היה ראש ממשלת צרפת עד מותו בשנת 1661.
בשנת 1682 עזב לואי ה-14 את הלובר לטובת ארמון ורסאי, והלובר החל להתרוקן אט אט מיושביו. את מקום האצילים תפסו האמנים שהפכו את הלובר לסטודיו ענקי. לואי ה-15 ולואי ה-16 מחליטים להישאר בוורסאי, וכתוצאה מכך העבודות להרחבת ארמון הלובר נעצרות. הלובר וארמון הטווילרי מאבדים את חשיבותם אט אט אך לא לזמן רב, מכיוון שהגורל שלהם עומד להשתנות באופן דרסטי.
בין מוזיאון למרכז שלטוני
עם פרוץ המהפכה הצרפתית בשנת 1789, נאלצים לואי ה-16 ומארי אנטואנט לעזוב את ורסאי ולעבור לארמון הטווילרי. הארמון הפך מבחינתם לכלוב של זהב ובשנת 1791 הם מנסים לברוח משם אך נתפסים בעיירה וארן (Varenne) ומוחזרים חזרה לפריז. בשנת 1792 מתרחש בארמון הטווילרי טבח נוראי בשומרי הראש השוויצריים של המלך, ובעקבותיו עוזבים המלך ומשפחתו את ארמון הטווילרי ונכלאים במצודת הטמפל שבמארה. אולם ארמון הטווילרי לא נשאר מיותם זמן רב, וכאשר נפוליאון ה-1 עולה לשלטון הוא מחליט להפוך אותו למרכז שלטוני. מאז ועד נפילתו הסופית בשנת 1815, הוא ימשיך להתגורר בארמון הזה. אם תרצו לראות כיצד הלובר נראה זמן קצר לפני שנפוליאון הראשון עלה, לשלטון אתם מוזמנים לצפות בסרטון קצר שיצרתי:
ומה קורה עם הלובר עצמו, אתם שואלים? אחרי שבמשך יותר ממאה שנים שימש הלובר כמרכז אמנותי, מחליט נפוליאון להפוך אותו למוזיאון הפתוח לקהל הרחב. לצורך זה מזמן אליו נפוליאון את הברון ויואנט דנון (Vivant Denon) ומטיל עליו את המשימה להפוך את ארמון הלובר למוזיאון. ויואנט מתחיל מיד באיסוף יצירות האומנות והצגתן לקהל הרחב, ויש לו הרבה עבודה, מכיוון שנפוליאון בזז במהלך מלחמותיו לא מעט יצירות אומנות אירופיות מהשורה הראשונה. במקביל להפיכת הלובר למוזיאון, מחליט נפוליאון להתחיל בבניית האגף הצפוני שיחבר בסופו של דבר בין ארמון הטווילרי לחצר המרובעת שבמזרח. ולבסוף, אי אפשר להזכיר את הלובר ונפוליאון מבלי להזכיר את שער הניצחון של הקרוסל, אותו הוא בנה בין 1806-1808 ועליו ניתן לקרוא בכתבה איך שקרוסלה מסתובבת לה.
גם אחרי נפילת נפוליאון, המשיך ארמון הטיוולרי להיות מרכז שלטוני וכתוצה מכך הרובע ה-1 הפך אט אט לרובע החשוב ביותר של פריז של המאה ה-19. זאת גם הסיבה מדוע תמצאו כמה מלונות סופר יוקרתיים דוגמת Le Meurice ממש לא רחוק מהלובר (ואם כבר הגעתם אליו, אל תפספסו את תה אחר הצהריים שלו). השיא מגיע בתקופת שלטונו של נפוליאון ה-3, כאשר ארמון הטווילרי מורחב והקיסר מסיים את האגף הצפוני של הלובר ומחבר סופית בין ארמון הטווילרי לחלקו המזרחי הלובר.
עם זאת, החגיגה לא ממשיכה לזמן רב. בשנת 1870 פורצת מלחמה בין צרפת לפרוסיה וכתוצאה מתבוסה בשדה הקרב נפוליאון ה-3 נאלץ לוותר על כסאו. את הקיסרות מחליפה רפובליקה צעירה (הרפובליקה ה-3), אולם זמן קצר אחר כך, במרץ 1871, מתמרדת פריז ולמשך תקופה של כחודשיים שולטת בה הקומונה הפריזאית. הרפובליקה השלישית מצליחה לדכא את הקומונה במאי 1871 אך במהלך הקרבות מחליטים תומכי הקומונה לשרוף את הבניינים הראשיים של פריז ובהם ארמון הטווילרי (ניתן לקרוא על זה עוד בכתבה כשפריז כמעט נשרפה).
לאחר מספר שנים בהם עמדו ההריסות של ארמון הטווילרי מחליטה העירייה לא לבנות את הארמון מחדש אלא לנקות את ההריסות, מה שיצר פרספקטיבה יפהפייה משער הניצחון של הקרוסל ועד שער הניצחון של נפוליאון בסוף שדרות השאנז אליזה. מרגע זה הלובר קיבל את צורתו הסופית. טוב, לא בדיוק…
בין פירמידה לקניון תת קרקעי
מי רוצה להיות פרנקופיל?
תאריך: 03.03.2025
שעות: 20:00-21:30
כתובת: מלון לינק, שאול המלך 39, תל אביב
במהלך המאה ה-20 המשיך הלובר לתפקד בתור אחד המוזיאונים החשובים באירופה, וכאשר נגנבה ממנו המונה ליזה בשנת 1911 הייתה זו שערורייה שאחריה עקבו בכל העולם. אולם, במהלך שנות ה-60 הלך המוזיאון והתיישן ואף איבד את הבכורה למרכז פומפידו שהוקם בשנת 1976. היה ברור שאם הלובר רוצה לחזור ולהפוך למוזיאון החשוב בפריז, הוא יהיה חייב לעבור מתיחת פנים משמעותית.
מי שאחראי על אותה “מתיחת פנים” הוא הנשיא פרנסואה מיטראן, אשר במסגרת “העבודות הגדולות” (Les Grands Traveaux), ציווה לשפץ את הלובר ולפנות ממנו את משרד האוצר. המטרה הייתה לספק כניסה נוחה יותר למוזיאון וגם לתת מקום ליצירות אומנות רבות שעד כה שכנו במרתפיו . את הכניסה החדשה הוחלט לכסות בפירמידה אותה יצר האדריכל יאו מינג פיי (Ieoh Ming Pei) ושהפכה לסמל של הלובר. במקביל נבנה מתחת ללובר קניון ענקי, בו ניתן לא רק לקנות לא מעט דברים שלא ממש צריכים אלא גם להתבונן בשרידים של המבצר הימי ביניימי (ולבקר בשירותים הכי מפנקים בפריז עליהם ניתן לקרוא בכתבה השירותים החשאיים).
ואכן, השיפוץ והשדרוג של הלובר הצליחו מעל למצופה. ממוזיאון מיושן הפך הלובר למוזיאון חדיש, בו מבקרים יותר מ-9 מיליון תיירים כל שנה (מקום ראשון מבין כל המוזיאונים של פריז).
מעוניינים לבקר בלובר?
אם הכתבה הזאת גרמה לכם לרצות לבקר בלובר, בין אם כדי לצפות ביצירות האומנות, שנמצאות בין כתליו, ובין כדי לראות את החדרים בהם התרחשה חלק מההיסטוריה של צרפת, הרי שאתם מוזמנים להיכנס לכתבה מוזיאון הלובר בפריז – המדריך המלא למטייל.
תמצאו שם מידע על שעות פתיחה, כרטיסים, אילו יצירות אסור לפספס, ואפילו דיון לגבי השאלה, האם בכלל כדאי לבקר בלובר. בקיצור, כל מה שצריך בשביל ביקור מושלם :).