נפוליאון בונפרט קיסר צרפת (1769-1821 Napoléon Bonaparte) זכור לנו בראש ובראשונה בתור מצביא גאון, אשר כבש את רוב אירופה ובמקביל עסק בחקיקה (קוד נפוליאון), פיתוח עירוני ונושאים רבים אחרים. הורסטיליות של נפוליון ואישיותו המיוחדת הופכים אותו ללא ספק לדמות המרתקת ביותר בהיסטוריה הצרפתית (ודאי זאת המודרנית).
ולמרות שנפוליון השאיר אחריו מורשת עצומה הרי שבפריז שמו מונצח ברחוב צנוע יחסית ברובע השישי. אולם למרות שבמובן הזה הנצחתו לוקה בחסר הרי שמזכרות מתקופת נפוליאון פרוסים לכל אורכה ורוחבה של פריז וגם אלו שאינם ממוקירי זכרו אינם יכולים להתעלם מהם.
המטרה שלי היא לאפשר לכל אלו שמתעניינים בחייו של נפוליאון ומורשתו להכיר אותם דרך הרגליים באמצעות סיור בפריז. הבעיה העיקרית שנתקלתי בה היא שישנה כמות עצומה של אתרים כאלו ולא ניתן להכניס את כולם למסלול טיול שיהיה הגיוני מבחינה גיאוגרפית. על מנת לפתור את הבעיה יצרתי שני מסלולים במקום אחד. הראשון יתמקד בגדה הימנית ואילו המסלול שני בגדה השמאלית. מכיוון שגם במקרה שכזה יהיו אתרים שקשורים לנפוליון שישארו מחוץ למסלול הרי שבסוף כל מסלול אני אציין אותם בקצרה על מנת שתוכלו לבקר בהם בשלב מאוחר יותר.
מסלולי הטיול מבוססים באופן חלקי על ההרצאה “לילה עם נפוליאון בפריז” אותה ניתן לראות כאן:
מפת מסלולי הטיול בעקבות נפוליאון
את הטיול נתחיל בפאלה רויאל ביציאה מהמטרו Palais Royal Musée du Louvre (קוים 1 ו 7).
פאלה רויאל (Palais Royal) הכיבוש הראשון של נפוליאון
הפאלה רויאל נבנה בין השנים (1633 – 1639) ע”י הקרדינל רישלייה, יועצו של המלך לואי השלושה-עשר והאיש החזק ביותר בממלכה באותם הימים. הארמון נבנה במקום בו הייתה ביצה, שהדיפה ריחות רעים. המחזאי קורניי, בן אותה תקופה, אמר:
עיר שלמה קמה באורח פלא מן התעלה הבוצית.
הארמון נבנה ממערב לרובע המארה, שהיה מרכז החיים החברתיים של פריז באותן השנים, ושאף הוא נבנה על גבי ביצה כפי שמעיד שמו שכן פירוש השם “מארה” בצרפתית הוא ביצה. בתחילה נקרא המקום “ארמון הקרדינל” אולם לאחר מותו של לואי השלושה-עשר עברה אשתו האלמנה, המלכה אן מאוסטריה ובנם הקטן בן העשר – מי שיהא לימים המלך לואי הארבעה-עשר לארמון ששינה שמו ל”ארמון המלכותי”.
רוצים לראות איך נראה הפאלה רויאל זמן קצר לפני שנפוליאון הגיע לשם? צפו בסרטון הזה.
הארמון הפך למקום משכנם של מקורבים למשפחת המלוכה מבית אורליאון, המתייחסים לבנו הצעיר של לואי השלושה-עשר, ואחיו הצעיר של לואי הארבעה-עשר. אחד מהם, הדוכס דה שארטר, ששמו: לואי – פיליפ המכונה “אגליטה”, אביו של המלך לואי פיליפ “האזרח” הסב את המקום בשנת 1781, שש שנים לפני הערב עליו אנחנו מדברים, למרכז מדהים של פעילות מסחרית, בידורית וארוטית.
נפוליאון מגיע לפאלה רויאל בהיותו קצין צעיר בשנת 1787, אשר הגיע לפריז על מנת לדרוש את הסובסידיה, שהובטחה לאביו בעבור נטיעת עצי תות, באדמת המשפחה במיללי שע”י אג’קסיו בקורסיקה, שם מתגוררת משפחתו.
בוקר בוקר מתדפק הקצין הצעיר על דלתותיהם של פקידים שונים ופניו מושבות ריקם אולם מדי ערב הולך הצעיר בעל הדמיון המפותח וחובב הדרמה לתיאטרון. ערב אחד הוא חזר מן התיאטרון ה”קומדי איטליין” שם הועלתה האופרטה: “ברט ופפין”. פפין הרי הוא “פפין לה ברף” , פפין ה- “הגוץ”, אביו של קרל הגדול – שרלמאן, מלך הפרנקים. אולם האופרטה אינה עוסקת במלחמותיו של פפין נגד הגותים, נגד הסקסונים נגד המוסלמים, ובחציית האלפים, אשר הכניסה אותו עטור תהילה לאיטליה, אלא במרדפים השזורים ברמזים מיניים אחר ברטה הבתולה, ארוכת רגליים, או עקומת הרגליים, שתהא אשתו.
הקצין הצעיר יוצא נסער מן התיאטרון ואינו רוצה לחזור אל הבדידות שבחדרו בבית המלון – חדר מס’ 9 בקומה השלישית במלון “שרבורג” ברחוב סן הונורה – והוא תר אחר הרפתקה ב- הפאלה רויאל. על עלילות אותו הלילה ניתן לקרוא בכתבה על הפאלה רויאל כאן באתר.
באותם הימים התגורר הקצין בעליית גג קטנה ב Rue Vivienne , הסמוך ל”פאלה רויאל” עם חברו ז’ונו, מי שיהא לימים גנרל ז’ונו. ואם כן, בוודאי שמעה חודשים ספורים לאחר מכן, בנובמבר 1795, את רעם התותחים שהתגלגל מכיוון ארמון הטולרי הסמוך, שם הדף אותו קצין באש תותחים ובמרחץ דמים את ההמון שהסתער על הארמון, הציל את הדירקטואר, שהיה הגוף ששלט בצרפת באותם הימים, ונתמנה לתפקיד המושל הצבאי של פריז.
ב-24 בדצמבר שנת 1800 מחריד פיצוץ אדיר את הרחובות שמסביב לפאלה רויאל. הרעש הזה נגרם כאשר עגלת תופת, שהייתה עמוסה עשר חביות מלאות חומר נפץ התפוצצה ברחוב Saint Nicaise הסמוך, שניות ספורות לאחר שאותו קצין, שבינתיים מינה עצמו לקונסול, חלף במקום בכרכרתו מלווה בפרשי המשמר הקונסולרי, בדרכו אל בית האופרה הסמוך שם עמדה להתקיים הפרמיירה של האורטוריה “בריאת העולם” ( La Creation) של יוסף היידן. עשרים ושניים איש נהרגו ועשרות נפצעו, אך הקונסול, הקונסול יצא ללא שריטה.
בעודי מהרהר בניסיון ההתנקשות, חשתי גם אני את צינת הערב ונכנסתי אל ה- Palais Royale. רגליי הוליכוני אל מסעדת Trois Frères Provençaux (שלושת האחים הפרובנציאלים) שנמצאה בעבר ב 88 Galerie de Beaujolais. שם הזמנתי כמובן מאליו Poule a Marengo (עוף בנוסח מרנגו). האגדה מספרת, כי ערב קרב מרנגו שהתקיים ב- 14 ביוני 1800 חשקה נפשו של הקונסול בעוף מבושל, וטבחו הצליח לאלתר מן המוצרים שהיו תחת ידו אותה שעה תבשיל מקורי אשר היה האב הקדמון של ה- Poule a Marengo.
האמת היא, כי תבשיל זה נולד במטבחם של שלושת האחים הפרובינציאלים, שהיה אחת מאבני היסוד של המטבח הצרפתי ה”גורמה” המהולל. התבשיל פשוט, כל שצריך:
עוף חתוך לרבעים, בצל חתוך, קמח, כף מרק, כוס יין לבן, רסק עגבניות, שום, פלפל, פטריות חתוכות, פטרוזיליה, להגיש עם טוסט מלחם צרפתי.
המסעדה הזאת כבר לא קיימת בפאלה רויאל, אולם אם תרצו בכל זאת לאכול במסעדה בה אכל נפוליאון אתם מוזמנים ללכת למסעדת Le Grand Vefour בה אכל נפוליאון עם ז’וזפין. לחלופין אתם מוזמנים לקפוץ ל קפה לה רז’אנס (Café de la Régence) שנמצא ב 167 Rue Saint-Honoré. שם נהג נפוליאון לשחק שחמט ולפניו שיחק שם גם פילידור, אשר המציא את פתיחת פילידור המפורסמת.
מוזיאון הלובר (Le Louvre)
הרעיון לפתוח מוזיאון בלובר קדם למהפכה הצרפתית. Marigny, שהיה שר הפנים תחת המלך, לואי החמישה-עשר ואחיה של מאדאם פומפאדור, המאהבת של המלך. הגה זאת.
רוצים לראות איך נראה ארמון הטיולרי ז”ל וארמון הלובר בתקופת נפוליון? צפו בסרטון הזה.
נפוליאון אימץ רעיון זה ופיתח אותו בגדול. הוא מרכז בלובר את יצירות האמנות שבזז מן הארצות שכבש ובעיקר מאיטליה. Vivant Denon הצייר המחונן, שליווה את בונפרט במסעו למצרים (ואשר כונה “העין של הצבא” L’Oeil de L’Arme) התמנה כמנהל המוזיאון, אשר פתח את שעריו לקהל הרחב ב- 1803.
התאוותנות של נפוליאון ליצירות אמנות לא ידעה שובע. ב- 1802 נגררת הוונוס של מדיצ’י, הפסל שכונה ” Le Gloire de Florence” (“הגאווה של פירנצה”) לפריז, במסע שארך עשרה חודשים. ב- 1810 נפוליאון אומר לפסל האיטלקי הידוע Antonio Canova:
הנה כאן בלובר כל יצירות האמנות החשובות של פירנצה. מה שחסר זה רק פסל הרקולס.
Canova הנבוך השיב:
אולי הוד מלכותו יסכים להשאיר משהו באיטליה.
יש המייחסים לפסל אומץ לב וטוענים שהשיב לקיסר בחידוד לשון:
הרי לא נשאר דבר באיטליה, הוד מלכותו לקח כבר את ה”בונה – פארטה” (באיטלקית- “בונה פרטה” פירושו “החלק הטוב”).
הייתה זאת שעת לילה, והמוזיאון היה סגור, אך לפתע קול המולה. דלת גדולה נפתחת, אלומת אור פורצת לרחוב ואנשים גוררים החוצה את הוונוס של מדיצי. כן, הייתה זו שנת 1815, הוונוס דה מדיצ’י נגררה בחזרה לפירנצה לאחר נפילתו של נפוליאון. והצרפתים? הצרפתים המאוכזבים פותחים במסע אדיר של יחסי ציבור למען אחותה כרותת הידיים – הוונוס ממילו –שנותרה בלובר, עד שהם מצליחים לעמעם ולהשכיח את זכרה של אחותה מפירנצה העולה עליה.
ועוד דבר אחרון לגבי נפוליאון והלובר לפני שנמשיך מערבה. צאו החוצה והביטו על החזית המרכזית שעיצב הפסל קלוד פרו (Calude Perrault 1613-1688). שם למעלה תראו פסל שעליו כתוב Ludovico Magno, דהיינו לואי ה-14. והאמת זה הגיוני מכיוון שהחזית הזאת נוצרה בתקופת שלטונו של מלך זה.
אולם, למען האמת אתם צופים דווקא בראשו של נפוליאון, אשר נבנה שם בראשית המאה ה-19. אולם אחרי שהבורבונים חזרו לשלוט הם החליטו למחוק כל זכר לנפוליאון ולכן ביקשו מפסל אחר לשים לנפוליאון פיאה נוכרית על הראש ובכך להפוך אותו ללואי ה-14.
שער הניצחון של הקרוסל
כיכר הקרוסל נמצאת בחלקו המערבי של הלובר ונקראת על שם תחרות הקרוסל שהתקיימה שם בימי לואי ה-14. בראשית ימיו של נפוליאון התקיימה שם שכונת מגורים שהתפרסה צפונה להיכן שנמצא היום רחוב ריבולי (עליו נדבר עוד מעט). נפוליאון החליט להרוס את השכונה הזאת ולבנות בה שער ניצחון בדומה לשערי הניצחון שבנה לואי ה-14 ב Porte Saint Martin ו Porte Saint Denis.
בניתו של השער בחזית ארמון הטולרי (ז”ל) החלה בשנת 1806 לצורך הנצחת הניצחון בקרב אוסטרליץ. על השער מוצב פסל ארבעת סוסי הברונזה שנבזז מוונציה. הפסל נוצר במקורו ביוון באי כיוס במאה הרביעית ולימים התגלגל ל-קונסטנטינופול משם נבזז ע”י הוונציאנים במסע הצלב הרביעי. ניתן לומר כי הבוזז מן הבוזז פטור, אולם לא כך אירע בענייננו. לאחר נפילתו של נפוליאון הוחזרו הסוסים לוונציה, ושם תוכלו לפגשם בתוך כנסיית סן מרקו או לראות את העתקיהם מתנוססים מעל שערי הכניסה של הכנסייה.
בנוב’ 1807, לאחר הסכם טילזיט, נכנס המשמר הקיסרי בפיקודו של מארשל Bessieres במצעד חגיגי דרך Porte de la Villete לפריז ומשם לשער הניצחון של הקרוסל המוקף עדין פיגומים. נפוליאון מביע מורת רוח למראה הפיגומים ומתעניין בסיבת העיכוב בבניה. נאמר לו, כי ממתינים להשלמת הפסל שלו שיוצב במרכבה הנגררת על ידי הסוסים. נפוליאון רותח מזעם ומשיב:
על איזה פסל אתה מדבר. אני לא ביקשתי שום פסל, וגם איני מעוניין כי הפסל שלי יהווה נושא עיקרי בשער שיזמתי ושאותו מימנתי על חשבוני, למען תפארת הצבא אשר היה לי הכבוד לפקד עליו.
כיום תוכלו לראות על השער את העתק פסל ארבעת הסוסים ובכרכרה הרתומה לסוסים ניצב לא נפוליאון אלא אלת השלום – אותה הציבו הבורבונים לאחר נפילתו של נפוליאון.
רחוב ריבולי (Rivoli)
משער הניצחון של הקרוסל נלך מעט מערבה ונפנה צפונה לעבר רחוב ריבולי שחלקו המערבי הוא יצירתו של נפוליאון ה-1 ואילו חלקו המזרחי הוא יצירתו של נפוליאון ה-3.
תחילתו של בניית רחוב ריבולי, הנקרא על שם אחד הקרבות של נפוליון באיטליה בשנת 1797, הוא במעשה התנקשות. ב-24 בדצמבר שנת 1800, התפוצצה עגלת תופת, שהייתה עמוסה עשר חביות מלאות חומר נפץ התפוצצה ברחוב Saint Nicaise, שניות ספורות לאחר שנפוליאון חלף במקום בכרכרתו, מלווה בפרשי המשמר הקונסולרי. עשרים ושניים איש נהרגו ועשרות נפצעו, אך נפוליאון יצא ללא שריטה.
כתוצאה מהפיצוץ נהרסו ארבעים וששה בתים באופן שהפך אותם לבלתי ראויים למגורים. נפוליאון הרס אותם עד היסוד ועוד הוסיף כהנה וכהנה לרבות שני מנזרים שהיו בסמוך. המטרה הייתה לפתוח לרווחה את האזור שמצפון ללובר, שהיה עמוס עמוס בסימטאות צרות ובבניינים שחלקם עוד מימי הביניים. כך נולדו Rue Castiglione ו Rue Napoleon, ששמו שונה בתקופת הרסטורציה באופן אירוני ל-Rue de La Paix. במקביל הורחבה כיכר הקרוסל והוחל בסלילתו של רחוב רחב ומהודר ה- Rue Rivoli – הרחוב העתיד לחבר את Place de la Concorde עם Place de la Bastille.
הקונסול הפקיד על המשימה את צמד הארכיטקטים האהובים עליו Fontaine ו- Percier, אדריכלי הבית שלו. הללו מתכננים בצדו הצפוני של רחוב ריבולי שרשרת בתים צמודים זה לזה שבחזיתם אכסנדרת עמודים המשמשת כמדרכה, מראה המוכר לכל מי שמבקר במרכז פריז. הכוונה הייתה לבנות בנייני יוקרה. נאסר לפתוח במקום אטליזים, מאפיות, לבנות תנורים גדולים מעלי עשן להשתמש בפטישים ועוד כהנה וכהנה גזרות. לא פלא שהקבלנים התקשו לשווק את הבתים והיה צורך להעניק להם פטור ממס לעשרים שנה, פטור אשר הוארך בעשר שנים נוספות על מנת שניתן יהא להשלים הבנייה.
כנסיית סן רוש (St. Roche)
מרחוב ריבולי המשיכו צפונה אל רחוב St. Honoré המקביל אליו, פנו שמאלה ולכו עד שתגיעו לכנסיית סן רוש. מחוץ לרחבת הכנסייה הבארוקית היפהפיה הזאת (בה התחתן המרקיז דה סאד בשנת 1763), התרחש אחד האירועים שהזניקו את הקריירה של נפוליאון.
השנה היא 1795 ובפריז פורץ מרד מלוכני כנגד הדירקטואר ששלט בצרפת לאחר נפילתו של רובספייר. נפוליאון, שהקריירה שלו הוקפאה בגלל קרבתו לרובספייר הוזעק להגן על השלטון החדש. ב 5 באוקטובר ניסו המלוכנים לכבוש את ארמון הטיולרי ונפוליון באמצעות מספר תותחים שעמדו לרשותו הצליח לעדוף אותם. עיקר הקרב התרחש ליד כנסיית סן רוש שם הצליח נפוליון, על פי דבריו של תומאס קרלייר (Thomas Carlisle) “לנקות את הרחובות באמצעות ניחוח של פגזים”. אם תסתכלו היטב תוכלו לזהות שרידים של פגיעות פגזים בחזית הכנסייה…
כיכר ונדום (Place Vendôme)
המשיכו ברחוב סן אונורה עד שתגיעו אל כיכר ונדום.
כך נראתה כיכר ונדום לפני שנפוליון בנה שם את העמוד המפורסם שלו
בשנת 1810, שיא תהילתו של נפוליאון, מוקם בכיכר Vendome, עמוד ניצחון. זהו עמוד המחקה את עמודי הניצחון של קיסרי רומא, טריאנוס ומרקוס אורליוס. העמוד עשוי ברונזה, שהותכה מאלף ומאתיים תותחים שנפלו שלל בקרב אוסטרליץ. בראש העמוד נועד להתנוסס פסלו של קרל הגדול, אולם כאשר הוסר הלוט ב- 15 אוגוסט 1810 נחשף במלוא הדרו פסלו של נפוליאון, שבאותו היום בדיוק חגג את יום ההולדת הארבעים ואחד.
לעמוד הזה ולפסלים שעמדו בכיכר ישנו סיפור מרתק, עליו ניתן לקרוא במאמר כיכר ונדום וקללת הפסלים ומכיוון שדרך ארוכה עוד נותרה לפנינו, אני לא אכתוב עליהם כאן. במקום זאת המשיכו ברחוב סן אונורה עד שתגיעו לרחוב Royale, שם תפנו ימינה עד שתגיעו לכנסיית מדלן.
כנסיית המדלן (L’église Sainte-Marie-Madeleine)
בשנת 1807 נפוליאון מזמן את הארכיטקט Pierre Alexander Vignon על מנת להוציא לפועל תכנית גרנדיוזית. הכוונה הייתה להסב את המבנה הבלתי גמור, שעמד היכן שנמצאת היום כנסיית המדלן, למקדש לתפארתו של הצבא הצרפתי הגדול (La Grande Armee).
בעבר עמד כאן בית כנסת, אשר הוחרם על ידי מוריס דה סולי (האיש, אשר יקים אחר כך את כנסיית הנוטרדאם). על חורבות בית הכנסת הוקמה בשנת 1182 כנסייה שהוקדשה למאריה מגדלנה ומשם שמה של הכיכר והכנסייה: מדלן.
הקמת המבנה האחרון החלה עוד ב- 1764 בטרם נולד נפוליאון, אולם בנייתו נעצרה מפאת מותו של הארכיטקט. וכאשר מונה ארכיטקט חדש נקטעו העבודות שוב עקב המהפכה. אולם נפוליאון לא יצליח להגשים את תוכניתו משום שהצבא הגדול, נמוג, התפוגג ונעלם במרחביה הקפואים של רוסיה ב- 1812. כתוצאה מכך המבנה חזר ליעדו המקורי – כנסיה, אשר בנייתה תושלם רק בימי המלך לואי פיליפ- שמונים שנה לאחר תחילת הקמתה.
שדרות השאנז אליזה או ויהי אור
חיזרו ברחוב Royale ופנו ימינה ברחוב Faubourg St. Honoré. משם פנו שמאלה ברחוב Boissy d’Anglas ולכו עד שתגיעו לשדרות השאנז אליזה. בשדרות הללו, אשר בתקופת נפוליון הפכו למוארות ובטוחות יותר, נרצח, באופן אירוני, פיליפ לבון (Lebon) ממציא תאורת הגז בעת שנפוליאון הוכתר לקיסר.
היה זה המלך לואי הארבעה-עשר, שהורה על הארת רחובות פריז בפנסי נרות. ונפוליאון, נפוליאון הוסיף על אלה שמצא עוד 4200 פנסים. גם צורתם של הפנסים השתנתה עם השנים. בתחילה היו הפנסים תלויים על אנקולים שהיו מחוברים לקירות הבתים, חיבור שהיה חזק דיו על מנת שהמהפכנים של שנת 1789 יוכלו לתלות עליהם אריסטוקרטים או כמרים שאיתרע מזלם ונתקלו ברחובות בהמון הפרוע. מכאן הגיע השיר המפורסם Ça Ira שנוצר בעת המהפכה הצרפתית ומתאר כיצד יתלו את האריסטוקרטים על פנסי הרחוב. הנה הביצוע המפורסם שלו על ידי אדית פיאף:
תאורתה של פריז הייתה חשובה מאוד לנפוליאון. היה קשר ישיר בין רמת התאורה ובין רמת הפשיעה. מבין 600,000 תושביה של פריז כמאה אלף היו קבצנים ונוודים. רבים מהם חיילים משוחררים. פשע ואלימות היו עניינים של יום ביומו, או יותר נכון של לילה בלילו. ב-Port au Ble, מקום סואן ביותר, ששה חיילים אנסו אישה מכובדת ואח”כ השליכוה אל תוך הסיין.
אולם אור הפנסים בצירוף נוכחות משטרתית מסיבית צמצמו את היקף הפשיעה במידה ניכרת. גם בהיותו הרחק מפריז בשדה הקרב, עסק הקיסר בתאורתה של העיר. ב- 1807, ערב הקרב עם הרוסים בפרידלנד, הוא כותב מכתב נזעם לשר המשטרה, ג’וזף פושה:
אני מבין כי פריז אינה מוארת עוד. אלו האחראים על כך הינם נוכלים ובני בליעל…
שער הניצחון
המשיכו בשדרות השאנז אליזה עד שתגיעו לשער הניצחון. אם תרצו לקצר את הדרך תוכלו לקחת מטרו בתחנת הקונקורד (קו מספר 1) עד לתחנה Charles de Gaulle – Étoile.
נפוליאון לא הסתיר את אכזבתו מכך שבהשוואה לשער סן-דני, שנבנה לתפארתו של לואי-הארבעה-עשר, שער הקרוסל נראה בינוני. הוא שאף להקים מונומנט, שיפאר את ניצחונותיו מעבר לכל המונומנטים שידע העולם, וזאת ע”י הקמת שער ניצחון ענק, שלא היה דוגמתו, באטואל, מקום ממנו תסתעפנה שמונה דרכים לכיוונים שונים.
האדריכל Jean Chalgrin מתכנן את השער. אבן הפינה לשער, שיסודותיו העמיקו שמונה מטרים בתוך הקרקע, הונחה בשנת 1806, ערב יציאתו של נפוליאון לקרב יינה. אולם הבנייה התנהלה בעצלתיים. כאשר נפוליאון קצר הרוח נכנס לפריז בשלהי -1810 בתהלוכה חגיגית עם אשתו החדשה, Marie Louise, בתו של הקיסר האוסטרי, עוברת התהלוכה מתחת למודל ענק של השער העשוי עץ וקנבס המחפה על השער האמתי שהיה בחיתוליו. אבל שקיעת כוכבו נפוליאון סיכלה את השלמת הבניה בחייו, והשער יושלם כמו פרויקטים אחרים רק בתקופת מלכותו של לואי –פיליפ.
מכאן ב-15 בדצמבר 1840 יצא מסע ההלוויה של נפוליאון, אשר יסתיים בארמון האינווליד בגדה השמאלית ובו נבקר במסלול הטיול השני שלנו.
מקומות נוספים הקשורים לנפוליאון בגדה הימנית של פריז שלא נכנסו למסלול הזה
Palais de Tuileries
נפוליאון, שהיה עדין הקונסול בונפרט, קבע בו את מושבו ב- 19פברואר 1800. הארמון אינו קיים כיום. נשרף בשנת 1870 והאבנים נמכרו לשימוש משני. ואכן, יריבו של נפוליאון, עוד מקורסיקה Pozzo de Borgo רכש חלק מן האבנים והקים לעצמו ארמון לא הרחק מ Ajaccio בקורסיקה, עיר הולדתו של נפוליאון, משל: צוחק מי שצוחק אחרון. אבל מי יודע היום מי היה Pozzo di Borgo?.
Hotel de Cherbourg
בונפרט התגורר במלון זה בהגיעו לפריז באוק’ 1787. במקום בו עמד הארמון נמצא כיום Coquillieres du Forum des Halles.
Hotel de la Colonnade; 24 rue des Capucines
כאן התגורר נפוליאון כאשר מונה למפקד כוחות הפנים של צרפת (General en chef de l’arme’e d’inte’rieur) ב- 26 אוקטובר 1796. בתקופת הקיסרות יתגורר ה- Marechal Berthier- בבית זה שנהרס ב- 1880.
Palais d’Élysée
כתובת: רחוב Faubourg St. Honoré 55 (ניתן אפילו לשלב אותו בסיור בגדה הימנית, אם סוטים מעט מהמסלול ואז חוזרים אליו).
נפוליאון התגורר כאן החל ב- 28 פבר’ 1809. כאן הוא התפטר בפעם השנייה ב-22 יוני 1815 אחרי ווטרלו.
Hotel Chantereine כיום 58-60 rue de la Victoire
כאן התגורר נפוליאון עם ג’וזפין, לה נישא ב-9 מרס 1796. הבית נהרס למגינת הלב בתקופת הקיסרות השנייה.
Hôtel Bourrienne – 58 Rue d’Hauteville
הבית המפואר היה שייך ל- Fortunée Hamelin ידידה של ג’וזפין. מאוחר יותר התגורר שם לואי דה בוריין (Louis Antoine Fauvelet de Bourrienne), אשר למד עם נפוליאון בבית הספר לקצינים ואחר כך הפך למזכירו האישי. בעבר עוד ניתן היה לבקר בו ולהנות מחדרים מעוצבים בסגנון נפוליאון ה-1, אולם נכון לעכשיו נראה שהמקום נסגר לחלוטין לקהל הרחב.
L’Hotel Mondragon – 3 Rue d’Antin
כאן, בסלון, התקיים ב-9 מרס 1796 טקס הנישואין האזרחי של נפוליאון וג’וזפין. כיום הבניין שייך ל- BNP Paribas. ניתן לבקר בו בימי המורשת ( Journe’es du Patrimoine).
Hotel de l’Empire – 48 Rue de l’Arbres Sec
אחד הבתים הישנים מאותה תקופה אימפריאלית הפך למלון בוטיק הנמצא במרחק פסיעות ממוזיאון הלובר ומגני הטולרי. רק חזית הבניין מזכירה את העבר האימפריאלי יתר הבניין שופץ וחודש. בית הקפה L’Empire Cafe’ מציע ארוחת בוקר “בופה” המיועדת לחיך מעודן במיוחד.
רוצים להתגורר במלון? אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה.
קנאל סן מרטן – Canal St. Martin
נפוליאון ציווה לחצוב את התעלה הזאת בשנת 1802 על מנת להביא מים טריים לפריז ולקצר את הנסיעה בין החלק הצפוני של הסיין לחלק הדרומי. בנייתו של הקנאל הסתיימה בשנת 1825, ארבע שנים אחרי מותו.
כיום הקנאל הוא אחד מהאיזורים האהובים הן על הפריזאים והן על התיירים בזכות בתי הקפה, המסעדות והמועדונים שנמצאים ממש לידו.
סיימתם לטייל בעקבות נפוליאון בגדה הימנית?
כעת הגיע הזמן לטייל בעקבותיו באיל דה לה סיטה ובגדה השמאלית של פריז. במהלך הסיור נבקר במקום בו הוא הוכתר לקיסר, מקומות בהם הוא התגורר, בית הספר לקצינים בו למד, המקום בו תכנן להקים ארמון מונומנטלי וכמובן לא נשכח לתת לו כבוד אחרון במקום בו שוכנות עצמותיו.
תוכלו למצוא את כל זה בכתבה מסלול טיול בעקבות נפוליאון בגדה השמאלית.