נינון דה לנקלו – הפמיניסטית הצרפתיה הראשונה

בואו נתחיל עם שאלה: כמה מכם שמעו את השם נינון דה לנקלו (Ninon de Lenclos)? התחושה שלי היא, שבמידה ואינכם מתעניינים בהיסטוריה של צרפת במאה ה-17, רוב הסיכויים שהשם הזה לא אומר לכם דבר. אולם מה תגידו אם אספר לכם שמדובר באחת הפמיניסטיות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית, הוגת דעות, ומעל הכל מאהבת ומורה למיניות, שארחה במיטתה לא מעט מהאצילים המפורסמים ביותר מחצרותיהם של לואי ה-13 ולואי ה-14?

היום הרשו לי לקחת אותכם לטיול היסטורי בעקבות אותה דמות מרתקת. במהלך המסע שלנו נלמד על חייה המרתקים, על מקומות בפריז בהם היא חייתה ופעלה ולא נשכח לתבל כל זאת בלא מעט סיפורים פיקנטיים, שאולי יצליחו ללמד אותנו מעט סודות משיכה העל זמניים.

אז הזמינו את הכרכרה, אנחנו יוצאים לדרך היישר אל המאה ה-17!

אני רוצה לחיות כגבר!

נינון דה לנקלו נולדה בשם אן דה לנקלו ב-10 בנובמבר 1620 לזוג הורים, שלא היה להם כמעט דבר מן המשותף. אביה, אנרי דה לנקלו (Henri de Lenclos), נגן לאוטה הולל, שזכה להתארח בלא מעט ממיטותיהן של אצילות צרפת, היה זה שהעניק לה את הכינוי נינון, בעת שהייתה ילדה קטנה. הוא לימד אותה לנגן בלאוטה, לרכב על סוסים, והכי חשוב, חשף אותה לפילוסופיה האפיקוראית, שתהפוך לדרך חיים מבחינתה.

פילוסופיה זאת, שנקראת על שם ממציאה הפילוסוף היווני אפיקורוס (341-270 לפני הספירה), מתבססת על חתירה מתמדת להנאה דרך כל החושים. כפי שתראו בהמשך, נינון יישמה פילוסופיה זאת לא רק בחדר המיטות, אלא גם בסלונים הספרותיים ובחצר המלך.

אולם בואו נחזור אל הוריה של נינון. בעוד שאביה התענג על כל רגע בחיים, הרי שאמה מארי בארב דה לה מארש (Marie Barbe de la Marche), הייתה אישה חסודה, שניסתה בכל כוחה לתת לנינון חינוך דתי. אולם נינון, שהעריצה את אביה, לא ממש הקשיבה לאמא ועשתה הכל על מנת לא לאמץ “קריירה” של אשת אצולה, דהיינו אשת איש חסודה שתפקידה העיקרי בעולם הוא הבאת צאצאים.

למסקנה הזאת הגיעה נינון בגיל 12 כאשר אמרה לאביה שהיא רוצה לחיות כגבר מכיוון שהגברים חופשיים לעשות כל מה שהם רוצים. אביה לא נרתע מהאמירה הזאת אלא להפך, הוא הלך וקנה לה מגפיים ומכנסי רכיבה על מנת שתוכל לרכב יחד איתו על סוס בדיוק כמו גבר. אם זה לא הספיק, הרי שאביה דאג שתקבל חינוך מצויין, אותו קיבלו עד אז רק גברים ממשפחות אצולה מובילות. החינוך כלל נושאים כגון רטוריקה, מתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה ובזכותו הפכה נינון לאחת הנשים הכי משכילות בצרפת.

מאוחר יותר אותה שנה נאלץ אביה לברוח מצרפת, מאחר שהיה מעורב בדו-קרב על חסדיה של אשת איש. אמה של נינון ניסתה לנצל את ההזדמנות הזאת על מנת לתת לה חינוך דתי. אולם התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין ממה שהאם קיוותה, ונינון פיתחה תיעוב ובוז לדת הנוצרית.

מספרים שנינון נהגה להחביא את כתביהם של פרנסואה ראבלה ומישל דה מונטן בתוך ספרי התפילה שלה ויום אחד אף פצחה בשיר גס במהלך המיסה. כשהכומר נזף בה אמרה לו נינון שכל הדתות הן לא יותר מהמצאות. אין ספק שלנערה הזאת היה לא מעט אומץ לב, בהתחשב שבמאה ה-17 אמירה שכזאת הייתה יכולה להעלותה על המוקד.

אמה של נינון קיוותה, שאולי נישואים ירגיעו מעט את אופיה הסוער של הנערה, והחלה לחפש לה במרץ חתן. אולם נינון, שכבר מזמן החליטה שהיא לא מעוניינת להפוך לרכושו של אף גבר, החליטה לאבד בתוליה, על מנת שאף אציל לא ירצה להתחתן איתה.

את ה”עבודה” עשה גספאר ה-3 רוזן קוליני (Gaspard III de Coligny 1584-1646), נכדו של האדמירל דה קוליני, מנהיג הפרוטסטנטים שנרצח בליל ברתולומיאוס הקדוש ורודף שמאלות ידוע בזכות עצמו.

איבוד הבתולים לפני הנישואים נחשב לטרגדיה אצל נערות אצילות, מכיוון שהדבר מנע מהן חתן ראוי, אולם בשביל נינון מדובר היה במפתח לחופש. היה זה הרגע שבו החליטה שמעתה היא תעמוד בזכות עצמה ותתפרנס אך ורק מכשרונה ויכולותיה.

נינון דה לנקלו הופכת לקורטיזנה המפורסמת ביותר של צרפת

זמן קצר לאחר שברור היה שנינון לא תתחתן, היא החליטה להפוך לקורטיזנה (מעין זונת צמרת). יש לציין שהחלטה זאת לא הגיעה מתוך מצוקה כלכלית או אחרת, אלא הייתה זו החלטה מושכלת. מבחינתה זו הייתה הדרך היחידה לשמור על עצמאות כלכלית ולחיות את חייה, בדיוק כפי שהיא רצתה, מבלי שמישהו יתן לה פקודות או ישלוט על סדר יומה.

את הקריירה שלה כקורטיזנה היא החלה, בהיותה בת 20, בסלון של קורטיזנה מפורסמת אחרת, מריון דלורם (Marion Delorme 1613-1650), שבתקופה מסויימת הייתה אף המאהבת של הקרדינל דה רישלייה, ראש ממשלתו של לואי ה-13.

מריון לא חששה מנינון, מפני שהיא לא נחשבה לאישה יפה במיוחד (היה לה אף ארוך וגבות שעירות). אולם חוסר ההבנה שאישה לא חייבת להיות יפהפייה על מנת למשוך גברים, התבררה כטעות פטאלית. כפי שמריון למדה, גם אישה לא יפה במיוחד יכולה להפוך לנחשקת בזכות אישיותה, חכמתה וקסמה האישי.

וכך החלה נינון למשוך אליה את שמנה וסלתא של החברה הצרפתית ובתוכם את הנסיך דה קונדה (Louis II de Bourbon-Condé 1621-1686) שהתאהב בה בזכות יכולתה לחבר במהירות משפטים שנונים בלטינית.

כאשר היא לא דיברה לטינית עם דוכסים ורוזנים היא שרה וכשהיא לא שרה היא רקדה וכשלא רקדה היא הייתה פורצת בצחוק מתגלגל, כתוצאה מבדיחה שנונה. שמחת החיים שלה יחד עם השכלתה הרחבה הפכו אותה לקורטיזנה הבכירה ביותר בשלהי תקופת שלטונו של לואי ה-13 וגרמו לדחיקתה של מריון דה לורם, שלא יכלה להציע אלא את יופיה שהלך ונמוג עם השנים.

אל תטעו, יכולתה של נינון להטות פעלים בלטינית ולנגן על לאוטה, לא הייתה הסיבה היחידה להצלחה הגדולה בה זכתה בקרב אנשי החצר. הידע שלה בכל המתרחש בין הסדינים התחרה בידע שלה במתמטיקה, דקדוק או היסטוריה. תוסיפו לכך את העובדה שהיא טרחה להתרחץ לפני כל מפגש, דבר נדיר מאוד באותם ימים, ותבינו מדוע נאמר עליה שמי שיפספס הזדמנות לבלות איתה את הלילה, יצטער על כך כל חייו.

אפילו הקרדינל דה רישלייה לא יכל לעמוד בפיתוי והציע לה 50,000 מטבעות זהב תמורת לילה אחד איתה. נינון לקחה את את הכסף ו…שלחה אליו את מריון דה לורם, המאהבת הקודמת שלו. את תגובתו של הקרדינל להחלפה הזאת לא ניתן להשיג עד ימינו אלה…

המאהבים של נינון

נינון דה לנקלו חילקה את מאהביה לשלוש קבוצות.

• המאהבים העשירים, איתם שכבה על מנת להתפרנס.
• “הקדושים המעונים” (Les Martyres), איתם היא שכבה מכיוון שחשבה שהניסיון איתה יוכל לעזור להם.
• גברים שפשוט מצאו חן בעיניה ואיתם היא כמובן שכבה בחינם.

נינון לא חיכתה ש”האביר על הסוס הלבן” יגיע אליה ופעמים רבות היא הייתה יוצאת לעבר ה-קור דה לה רן (Cour de la Reine), מקום מפגש פופולרי לאנשי ונשות אצולה, עליו ניתן לקרוא בכתבה על גני טווילרי. כשהייתה מגיעה לשם ורואה אציל שמצא חן בעיניה, היא הייתה נותנת לו פתק עם הצעה לה הוא לא יכל לסרב. ואכן אף אחד מהם לא סירב…

יש לציין שלנינון היה כלל ברור לגבי מאהביה: להנות מחברתם במשך לא יותר משלושה חודשים. הסיבה לכך היא שלאחר פרק זמן זה היא פשוט החלה להשתעמם (או שהמאהבים החלו לדרוש יותר מידי ולעלות על עצביה האציליים).

לכן לאחר לא יותר משלושה חודשים היא הייתה נפרדת מהמאהב התורן ומחליפה אותו במאהב חדש. כאן, גבירותי ורבותי, התגלתה יכולתה הדיפלומטית במלוא תפארתה. אף אחד לא אוהב כשנפרדים ממנו, אך נינון תמיד הצליחה לעשות זאת עם המון קסם וטאקט. כתוצאה מכך חלק גדול ממאהביה הקודמים נשארו חברים טובים שלה במשך שנים רבות לאחר הפרידה.

האדון דה וילרסו גורם לנינון לשקול חיים של מונוגמיה

עד שנת 1652 הכלל של להחליף מאהב כל 3 חודשים עבד היטב, אולם אז הגיח לחייה של נינון דה לנקלו לואי דה מורנה, המרקיז דה וילרסו (Louis de Mornay, Marquis de Villarceaux 1619-1691). אותו מרקיז החל את ה”קריירה” שלו אצל נינון בתור מאהב, אולם האהבה בין שניהם הייתה כה חזקה שנינון לא יכלה לשחרר אותו לאחר שלושה חודשים.

מה שמדהים בקשר הזה היא העובדה שלמרקיז דה וילרסו לא הגיע לקרסוליה של נינון מבחינה אינטלקטואלית (הוא היה איש צבא שהתעניין אך ורק בציד ובנשים). אולם יופיו גרם לכך שנינון הסכימה לא רק להשאיר אותו אלא לעזוב את פריז ולעבור לטירתו בווילרסו, שנמצאת כ-65 ק”מ צפונית מערבית מפריז.

התשוקה ביניהם הייתה כה גדולה עד כי הם כמעט ולא יצאו מהמיטה. אולם הבעיות החלו כאשר הליבידו התקרר מעט ונינון גילתה שאין לה הרבה על מה לדבר עם המרקיז. על מנת לפתור את הבעיה הזאת הביאה נינון לטירה אדם מלומד, שסיפק את כל צרכיה האינטלקטואליים, בזמן שהמרקיז יצא למסעות ציד ארוכים.

להפתעת כולם הסידור הזה החזיק מעמד במשך כ-3 שנים. אולם בסופו של דבר, הגעגועים לפריז ולחבריה שהשאירה שם, גרמו לנינון להחליט להיפרד מהמרקיז ולחזור אל רובע המארה אותו היא כל כך אהבה.

היא שכרה לה בית ב rue de Tournelles 36 (ממול לכניסה לבית הכנסת הגדול שנקרא על שם אותו רחוב). את הכניסה לבית ניתן לזהות על פי המסקרון שנמצא מעל הדלת, שיש שאומרים שהוא פורטרט שלה.

המרקיז דה וילרסו לא הסכים לוותר על נינון והוא התמקם בבניין ממול והחל עוקב אחריה באובססיביות.

כתוצאה מקנאתו, נפל המרקיז האומלל למשכב ונינון, שהדבר נגע בליבה החליטה לעשות מעשה. היא לא רצתה בשום פנים ואופן לחזור לחייה המשעממים, אך היא גם לא יכלה להתעלם ממצבו של מאהבה לשעבר, לכן היא החליטה לתת לו מתנה קטנה.

היא ביקשה מהספר שלה לעשות לה תספורת קצרה ושלחה את שיערה למרקיז. ואכן, המחווה הזאת עבדה, המרקיז החליט לוותר על נינון ולהפוך למאהבה של מדאם סקארון, שלעתיד תהפוך למדאם דה מנטנון ואישתו השנייה של לואי ה-14.

דרך אגב, למחווה הרומנטית של נינון כלפי המרקיז דה וילרסו הייתה תוצאה בלתי צפוייה שהשפיעה על עולם האופנה הצרפתי, מכיוון שנתנה את רוב שיערה למאהב שלה היא נאלצה להסתובב עם תספורת קצרה.

נינון הייתה, כידוע, דמות אהודה מאוד בחצר המלך וכתוצאה מכך הפכה התספורת הזאת לאופנתית מאוד וקיבלה את השם Cheveux bouclés à la Ninon (בתרגום חופשי: תספורת תלתלים בסגנון נינון).

נינון הופכת לסקסולוגית ונשלחת למנזר

לאחר סיום הרומן עם וילרסו המשיכה נינון לקחת לה מאהבים, הן מהאצולה הצרפתית והן מאנשי הרוח, ובהם המחזאי מולייר (Jean-Baptiste Poquelin dit Molière 1922-1673). במקביל פתחה נינון מעין “בית ספר לאהבה” בו לימדה גברים, תמורת תשלום, כיצד לחזר אחרי נשים וכיצד לתנות אהבים איתן. בהמשך היא הרחיבה את קהל תלמידיה וקיבלה גם נשים אותן היא לימדה לענג את עצמן (בחינם).

המוטו של נינון, במהלך הלימודים הללו, היה שיש להתייחס לנשים כאל שוות ולהתחשב ברצונותיהן. לכן בהחלט ניתן לומר שהיא הייתה אחת הפמיניסטיות הצרפתיות הראשונות (אם לא הראשונה שבהן).

לנינון, כאמור, היו לא מעט מאהבים וחברים בחצר המלך, אולם היו לה גם אויבים ובראשם אן מאוסטריה (1601-1666), אמו של לואי ה-14.

המלכה האם לא אהבה כלל את החופש המיני של נינון וראתה בה מישהי שגורמת להשחתה של חצר המלך. ואם כל זה לא הספיק הרי שרוב האצולה נהרה לסלון של נינון וגרמה למסיבות שארגנה המלכה האם, להיראות בהשוואה כמו מסיבה שארגנה ילדה בת 12 לא מקובלת במיוחד.

כתוצאה מכך החליטה המלכה בשנת 1656 שנינון תיכנס למנזר ושם תישאר עד שתתקן את דרכיה. בתור מחווה הסכימה המלכה לתת לנינון לבחור את המנזר בו היא תרצה לשהות. אולם לאחר שנינון בחרה במנזר La grand Corderie מנזר לגברים בלבד, אשר היו ידועים בהרפתקאותיהם המיניות עם נשות הסביבה, החליטה המלכה האם, שלא אהבה את הבדיחה, לשלוח אותה למנזר המדלונט (Les Madelonnettes).

מנזר זה שנקרא על שם מריה מגדלנה, אותה פרוצה שהפכה לקדושה, כבר לא קיים היום. אולם אם תטיילו ברובע ה-3 ליד רחובות Vertbois ,Volta ו Fontaine de Temple תוכלו למצוא שלט שמציין את מיקומו ואף שרידים מאחד הקירות שלו.

נינון נכלאה שם לצד פרוצות ונשים שהתנהגותן המינית לא מצאה חן בעיני משפחותיהן. כליאתה של נינון עוררה התמרמרות בקרב החברה הגבוהה של פריז וחלק ממאהביה לשעבר החלו לפעול על מנת לשחרר אותה משם. בסופו של דבר הייתה זו דווקא המלכה כריסטינה משוודיה (1626-1689), אישה אינטלקטואלית בזכות עצמה, שהצליחה לשחרר את נינון.

מלכת שוודיה, שהתרשמה מאוד מאישיותה של נינון, עשתה זאת באמצעות מכתב שכתבה לקרדינל מזרן (Jules Mazarin 1602-1661), שהיה לא רק ראש ממשלת צרפת, אלא, ככל הנראה גם המאהב של המלכה האם. הוא הסכים לדבר עם המלכה ולשכנע אותה לשחרר את נינון. ואכן, המאמצים נתנו פרי ונינון חזרה לביתה שברובע המארה ולחייה הקודמים.

הפטרונית של וולטר

ככל שחלפו השנים החל הלהט המיני של נינון דה לנקלו להצטנן והיא השקיעה את רוב זמנה בארגון ערבים ספרותיים אצלה בדירה, אליהם הוזמנה הצמרת האינטלקטואלית של הממלכה. המוניטין שלה, כאחת הנשים החכמות בצרפת, הגיע עד ללואי ה-14 עצמו ופעמים רבות או נהג להתייעץ איתה או לשאול את אנשי חצרו מה נינון הייתה חושבת על נושא מסויים.

מי לא ביקר בערבים אותם היא ארגנה? פייר מינייאר (Pierre Mignard 1612-1695), אחד הציירים המפורסמים של צרפת, ז’אן רסין (Jean Racin 1639-1699), המחזאי המפורסם, ז’אן בטיסט לולי (Jean Baptiste Lully 1632-1687), האיש שהמציא את האופרה הצרפתית, ועוד. כולם העריצו אותה וראו בה סמכות אינטלקטואלית. אחד מהשיאים אליו הגיע הסלון הספרותי של נינון דה לנקלו התרחש בשנת 1664, כאשר מולייר החליט להציג שם, בפעם הראשונה, את המחזה טרטיף, על מנת לשמוע את דעתה.

נינון זכתה להגיע לגיל 84, גיל מאוד מכובד במאה ה-17 ואומרים שאת המאהב האחרון שלה היא פיטרה כשהייתה בת 80. אולם זמן קצר יחסית לפני מותה זכתה נינון לתרום לאנושות בפעם האחרונה.

היא עשתה זאת כאשר רשמה בצוואתה, שהילד הצעיר פרנסואה מארי ארואה (François-Marie Arouet), שמהאינטלקט שלו היא התרשמה, יקבל לאחר מותה סכום כסף שיספיק לו על מנת לקנות ספרים ולקבל חינוך משובח.

הילד הזה גדל והפך לאחד הפילוסופים הגדולים בתולדות צרפת ויהפוך מפרנסואה מארי האלמוני לוולטר (Voltaire), המוכר לכולנו. כך, גם אחרי מותה השאירה נינון דה לנקלו מורשת אינטלקטואלית ויתכן שבזכותה קיבלנו את אחד המאורות הגדולים של המאה ה-18.

רוצים להכיר טוב יותר את פריז של נינון דה לנקלו?

כולי תקווה שנהנתם לקרוא את סיפור חייה המרתק של נינון דה לנקלו. במידה ותרצו להכיר טוב יותר את המקומות בפריז בהן היא חייתה ובהן חיו חבריה, הרשו לי להמליץ לכם על מסלול הטיול בעקבות מאדאם דה סבינייה. נינון דה לנקלו לא רק שהכירה את המרקיזה המפורסמת אלא אף שכבה עם בעלה ועם בנה (למרות כל זאת שתי הנשים נשארו חברות).

כאשר תטיילו בפריז בעקבותיה של מאדאם דה סבינייה תגלו, על הדרך לא מעט חברים של נינון, דוגמת פול סקארון, מדמואזל דה סקודרי ועוד, כך שטיול בעקבות המרקיזה דה סבינייה הוא גם טיול בעקבות נינון.