אסתר, תופרת ראשית בבית האופנה של כריסטיאן דיור, נמצאת בסוף הקריירה שלה. יום אחד, התיק שלה נגנב על ידי בחורה צעירה בת 20, ג’ייד. במקום להתקשר למשטרה, אסתר לוקחת את ג’ייד תחת חסותה ומעבירה לה את כישורי תפירת העילית, מלאכת עשיית השמלות, האושר היחיד שלה. בעולם התזזיתי של ההוט קוטור, אסתר בגילומה של אחת השחקניות המובילות בצרפת, נטלי ביי, מאפשרת לג’ייד להגיע מעבר לעצמה ולשנות את מסלול חייה.
שיחה עם הבמאית סילבי אוחיון
ש: האם יש אלמנטים ביוגרפיים בסיפור.
ת: כמו בספרים שפרסמתי שהם מאד אישיים ברור שיש מימד אוטוביוגרפי גם בסרט הזה. או יותר נכון הוא עוסק בנושאים שמעניינים אותי בזמנים אלו. אני נשואה כבר 14 שנה לגבר שיש לו ילדה אליה אני מתייחסת כבתי שלי, דבר שללא ספק יש לו השפעה על בתי הביולוגית שחיה את חייה חלק מן הזמן עם האבא שלה. חווית האימהות הזו מתקשרת לדבר נוסף וחשוב בחיי שהוא האהבה לצרפת שבאה ליד ביטוי גם בסרטי הראשון, אותה קיבלתי מהורי בדרך החינוך שלי. ולכן החיבור הזה בין אמא לנערה מתבגרת והאהבה לצרפת באים לידי ביטוי ביצירה שלי ובסרט הזה.
ש: כיצד התגלגל עולם התפירה העילית (הוט קוטור) לתסריט?
ת: יום אחד חברה שלי ממשפחה בורגנית אמידה חיפשה שמלה לחתונה, אבל היא מעדה לפני החתונה וזה היה רע מאד. והלכתי לכמה בתי אופנה של תפירה עילית כדי שיעזרו לנו למצוא פתרון להסתיר את השבר ברגל שלה באמצעות השמלה, וכך נכנסתי לעולם של התפירה העילית. הייתי מופתעת מן ההבדלים בין השפה המקצועית הגבוהה לשפה הנמוכה ולרכילות ששלטה במתפרה. והחלטתי שאני אעשה מחוה לנשים הללו שעובדות במתפרות הללו.
רציתי להראות את התופרות בעבודה ולהראות שמעבר ליצירה הזו למדע המדויק הזה בעצם, עומדות נשים שיוצרות את הפלאים הללו. הנשים שבניגוד לעושרם של בעלי העסקים הללו לא מרוויחות הרבה כסף אלא להפך הן מתוגמלות מעט מדי. בניגוד מוחלט למעצבים.
זה נושא שמעניין אותי וזה מגיע גם מן החוויה הפרטית שלי. הקפדתי לתאר בדיוק רב את מה שראיתי ושמעתי. עבורי צרפת היא מדינה שדואגת לעובדים בה, מדינת רווחה. מדינה שבה הכל אפשרי הודות לבתי הספר שלה שאותם יכולים לסיים התלמידים עם תעודה ומקצוע. אני חושבת שבצרפת תמיד תמצא יד מסייעת גם אם לא סיימת את הלימודים שלך.
כן תמיד יש אנשים שפועלים ממניעים אגואיסטיים. כמו במקרה של גיבורת הסרט שמנסה למלא את החלל שנוצר בעקבות הבדידות שלה, באמצעות הקשר עם הבחורה הצעירה. אבל אין בכך כל דבר רע. הנערה הצעירה זוכה בחינוך, בהכרות עם אנשים חדשים, שונים מן הסביבה שלה. והיא מצליחה למצוא משמעות אחרת לחייה ממה שהיה לה בפרברים בהם היא גרה.
ש: בחרת להתמקד בבית האופנה של דיור
ת: זה אחד מבתי האופנה הוותיקים ויש ספרות רבה על היצירה של אדון דיור. גם היתה תערוכה מקיפה במוזיאון לאמנות דקורטיבית. תערוכה שחשפה כל דבר על המעצב הזה, הבגדים, סיפור חייו, המסורת. הצלחתי לתעד את זה הודות לחמישה ספרים נפלאים וסרטים דוקומנטריים. דיור היה גיי ובא ממשפחה אולטרה בורגנית והוא הצליח להתעלות מעל לדעות הקדומות ולמצוא לו מקום חשוב בעולם האופנה והתרבות. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה הוא יצר שמלות רבות שאתגרו את החברה ואת הדברים המקובלים עד אז. הוא יצר שפה חדשה.
ש: ואתם צילמת באטלייה המקורי?
ת: לא, בנינו אטלייה בבניין משרדים ישן. רציתי להכניס מימד פיוטי לתמונה, לתפאורה. ניסינו ליצור משהו יותר תיאטרלי, משהו שישמר את הרוח של האטלייה הראשון של מר דיור ברחוב פרנסואה 1. רציתי ליצור משהו שיראה קצת כמו ורסיי. ואני מצדיעה למעצבים שלי שיצרו פלאים למרות המגבלות התקציביות. כמו גם למעצבת הבגדים שיצרה קסם בשתי ידיה.
ש: מה את יכולה לומר על הדמויות של אסתר וג’ייד
ת: אסתר וג’ייד הם חיבור שלי, אני רומנטית חסרת תקנה ומצד שני הצלחתי להשתחרר, אני אוהבת את הפרברים ויש בי את המוסר והאחריות והיחס לעבודה כמו שבא לידי ביטוי אצל אסתר. כשהייתי בת 20 באוניברסיטה התמכרתי לסדר, כי הייתי צריכה להרגיש לגיטימית, אני שתלטנית כל הזמן ולא פעם מצאתי אצלי את הכעס שיש בג’ייד. שגרם לי לנטוש הכל ולעזוב.
ש: ספרי על השחקנים
ת: נטלי ביי היתה מאד רצינית ועבדנו באהבה רבה על הדיאלוגים כדי שהם יזרמו ויהיו מעניינים. היתה סצינה שהיא היתה צריכה ללכת לרכבת והיה מאד קר ואני חושבת שהרקע שלה כרקדנית עזר מאד כיון שהיא מאד מדויקת ועם אחריות לתפקיד. אני יכולה לומר שהיא חלקה איתי חלק מחייה. לגבי לינה קודרי אני חבה תודה למפיק שלי שראה אותה בסרט פפישה, ודיבר איתה. אני זכיתי במקרה שלה. היא מדויקת אבל היתה תמיד עם הטלפון שלה וכל הזמן באינסטגרם. אבל הבנתי שזו הדרך שלה ולא אמרתי שום דבר כי היא היתה מאד בתוך העניין.
ש: מה הן מקורות ההשראה שלך?
ת: אני מושפעת מן הצלם פילים לורקה דב קרוסיה, הוא הצליח לקלוט במצלמה שלו את הבדידות של האנשים. זה מאד משפיע עלי – בדידות. גם אני מושפעת מן הצייר אדוארד הופר נתתי לצלם שלי ספר שלו. הדרך בה הדמויות בציורים שלו עוברות לצופה, העצב הבדידות, אני מאד אוהבת את הציורים שלו. וכן את עיצוב התמונה כפי שהוא מופיע בסרטים היפניים של שנות ה-60.
שיחה עם נטלי ביי
ש: מה משך אותך בפרויקט הזה?
ש: תהליך השינוי שהן עוברות. בדמות שאני מגלמת יש המון אצילות, ויש בעבודה שלה מידה של גאונות אבל חוסר יכולת מוחלט להביע ולהראות רגשות. ולמרות זאת היא רוצה לסייע בידי הנערה הצעירה הזו. שמזכירה לה משהו מן העבר שלה.
ש: האם את מכירה את העולם של התפירה העילית?
ת: כלל לא. אמנם פנו אלי לא פעם ללבוש שמלות קוטור לטקסים של הסזאר ודברים כאלה אבל מעולם לא הייתי מאחורי הקלעים במתפרות בהם התופרות והיוצרים עובדים. זה תמיד נשאר מקום מעט מסתורי. לעיתים לא אפשרו לי לראות דברים מסוימים כי הם נועדו לאנשים אחרים. ולא רצו לחשוף אותם בפני אבל לקראת הסרט הזה אפשרו לי להכנס למתפרה.
ש: יש לך הכשרה כרקדנית את יכולה לראות דמיון בדיסציפלינות?
ת: כמי שלמדה בבית ספר לבלט קלאסי שהוא אחד הקשים והקפדנים ביותר שיש. אני זוכרת ואוהבת את המורים הרוסיים שהקנו לנו את יסודות הבלט ואת הדיוק והדיסציפלינה. הימים שהעברתי במתפרות ההוט קוטור בהחלט הזכירו לי את הימים ההם. כיון שגם שם יש הקפדה על דיוק ורצינות לא מתפשרת. יש ריכוז וצניעות שאני יכולה להתחבר אליהם ומתחברים לעולם המחול.
ש: את מאד אמינה כמנהלת המתפרה.
ת: למזלי, המטרה היא שהשחקן יהיה אמין. ה”המטבח” בו השחקן מבשל את התפקיד שלו כדי שהוא יהיה קרוב ככל האפשר לדמות ויצור דמות אמינה הוא מאד חשוב. אני כמו חייטת קטנה שיש לה בד, מחט ושלושה כפתורים. שיחקתי פעם בסרט של ברטרן טברנייה, הייתי מורה. זה היה כמו מדע בדיוני, אני מורה, אבל יש לי את היכולת להעלם בתוך הדמות שאני מגלמת.
על השחקניות
נטלי באיי
החלה את הקרירה שלה בשנות ה-70 והופיעה במעל ל 80 סרטים. היתה מועמדת עשר פעמים לפרס הסזאר וזכתה ארבע פעמים. היא למדה בלט בבית הספר במונקו ובגיל 17 יצאה איתם לסיבוב הופעות בניו יורק, לאחר חזרתה לצרפת החלה ללמוד משחק וסיימה בהצטיינות.
התפקיד הראשון הבולט שלה היה בסרטו של פרנסואה טריפו “לילה אמריקאי” בו היתה נערת התסריט. בסזאר הראשון שלה זכתה על תפקיד משני בסרט של גודאר. להיט גדול שלה שזכה להצלחה אדירה גם בארץ היה הסרט “שובו של מרטין גר” לצידו של דפרדייה. על תפקידה בסרט “יחסים פורנוגרפיים” זכתה בפרס המשחק בפסטיבל ונציה.
כיכבה בלהיט המצליח “מכון היופי של ונוס” שזכה בפרסים רבים, סרטה של טוני מרשל. היא עבדה עם גדולי הבמאים בהם קלוד שברול, סטיבן ספילברג, קסביה דולן ועוד.
ביי ניהלה רומן מתוקשר עם הזמר הצרפתי ג’וני האלדיי, רומן שהניב את בתה השחקנית לורה סמט. ביחד הן הופיעו בפרק משעשע מאד בסדרה עשרה אחוז. טלפון לסוכן שלי.
לינה קודרי
ילידת 1992 באלג’יר. זכתה ב 2017 בפרס אוריזנטי לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. בשנת 2020 זכתה בפרס הסזאר לשחקנית מבטיחה על סרטה פפישה. היא נולדה לאב עיתונאי ואם כנרת שעברו לצרפת כגולים בעקבות איומים על חיי האב.
היא הוכשרה במשחק בתיאטרון הלאומי לה קולין בפריז. תפקידה הראשון היה ב 2014 בסרט טלוויזיה. היא הופיעה בסרטו של וס אנדרסון “הכרוניקה הצרפתית” כמושא אהבתו של טימותי שאלמה.
מאז סיום צילומי “הוט קוטור” השתתפה במספר סרטים בהם בסרט הפעולה “נובמבר” של סדריק ג’ימנס, לצידו של ז’אן דוג’רדן. ומצטלמת לשני סרטים, שניהם גרסה חדשה של עלילות שלושת המוסקטרים בתפקיד מיליידי לצד כל הכוכבים הצרפתיים הגדולים של השנים האחרונות.
סילבי אוחיון במאית
ממוצא טוניסאי יהודי ואלג’יראי. גדלה בעיירה לה קורנב, למדה ספרות ולאחר שעזבה את העיירה עסקה בפרסום. פרסמה שישה ספרים. את ספרה זוכה הפרסים אבא היה אבן מתגלגלת הפכה לסרטה הראשון.
הוט קוטור הוא סרט השני.
