גספאר דה קוליניי – קדוש מעונה או מחרחר מלחמה רצחני? מאת יגאל ליברנט

היום (24 באוגוסט), בצייננו 445 שנים לליל ברתולומאוס הקדוש ויארצייט זהה לגספאר השני דה קוליניי (Gaspard de Coligny), אדון שטיון, הבה נעסוק לכמה רגעים בחתרנות היסטורית, נמדוד את גלימת פרקליטו של השטן, ונשאל את השאלה הטמעה “מה אם?”
כי כולם, בלי יוצא מן הכלל’ מגנים את הרצח של האדמירל המהולל, מנהיג נערץ של ההוגנוטים, ואת הטבח שהתחולל בעקבותיו, וכך אכן ראוי. אבל איכשהו, כולם גם נוטים לפסוח באלגנטיות על הסיבה המרכזית לרצח הזה, והיא דווקא פיקנטית למדי – קוליניי היה מחרחר מלחמה.

קוליניי מחפש מלחמה באיים האנטיליים

מילא תפקודו בזמן מלחמות הדת הצרפתיות – אחרי הכול, הוא לא היה נורא יותר מאויביו, ועשה את מה שעשו כולם. חברו משכבר הימים, פרנסואה דה גיז, מנהיג הסיעה הקתולית, עשה בדיוק את אותם הדברים, אם לא גרוע מזה, עד שקוליניי (כך סברו כולם) פקד להתנקש בחייו.
העניין הוא שגם בזמן שלום, שהיה, בואו נודה, פעלה של קתרין דה מדיצ’י והדיפלומטים שלה, גם אז קוליניי חיפש בנרות תעסוקה ללוחמיו הקלוויניסטיים: “הוא הכיר טוב מדי את אופיים של ההוגנוטים שלו מכדי לא לדעת שאם לא תעסיק אותם ולא תפנה אות יצריהם החוצה, הם יפנו להעכיר את המים מבפנים. מכיוון שהוא הכיר אותם בתור אנשים חסרי בינה, לא שלווים, פעלתניים וחסידים גדולים של התחביב הראשי שלהם.” – כותב פייר דה בורדייל, שטוען כי אלו הדברים שנאמרו לו מפי האדמירל עצמו.

כך או אחרת, החל בהסכם השלום של סן-ז’רמן (Saint Germain) ב-1570, קוליניי דחף את המלך ללא הרף למלחמה מול ספרד. המלך, שארל התשיעי, בדיוק פתח במרד הנעורים שלו מול אמו, שבה חשד (בצדק) שהיא מעדיפה את אחיו, הדוכס אנרי מאנז’ו. יחד עם האמא, כל סגל היועצים המלכותיים איבד את המוניטין שלו בעיני המלך. ופה פתאום מופיע קוליניי, ראש הסיעה ההוגנוטית, בעלת מדינה בתוך מדינה (עם כל הערים שנפלו לידיהם בהתאם לחוזה סן-ז’רמן) והוא מציע לשארל את ההזדמנות לזכות בתהילה משלו, ללחום מלחמת מצווה, ולצאת מתוך צלה של אמא. לא פלא ששארל התחיל לפנות לאדמירל בתואר “אבי”, ולא פלא שקתרין חשה מאוימת מן האדמירל – לא רק באופן אישי, אלא גם מדינית: “שמור על השלום במדיניות שלך, בני, זהו מועיל וזו מצווה” היא נהגה לשוב ולהתחנן בפני בנה האימפולסיבי.

ביולי 1571, קוליניי כבר שלח בלון ניסוי – שייטת קטנה הפליגה בברכתו אל האיים האנטיליים, במשימת איסוף: להכיר את שטח לטובת נחיתתה שם של שייטת צרפתית גדולה יותר. לרוע מזלם, ההוגנוטים נסחפו אחר שוד ימי באזור, משכו אליהם את תשומת הלב של הספרדים, ואלה לכדו אותם בסנטו-דומינגו והשמידו את כולם.

ההרפתקאה הצבאית שכמעט קרתה בארצות השפלה

ברם, זירת הפעילות הראשית תוכננה בארצות השפלה, שהיו אז בעיצומו של המרד נגד פיליפה השני (Philippe II). שוב, גם במקרה הזה אין צורך לחשוב שכל אוכלוסיית הולנד ובלגיה לעתיד קמה כאיש אחד נגד המלך הספרדי – הייתה זו מלחמת אזרחים שהפכה למלחמת דת, של הפרוטסטנטים נגד הקתולים. הסיעה ההוגנוטית כבר חתמה הסכם עם וילם מאוראנז’ (William d’Orange), ובו הובטח שהפרוטסטנטים הצרפתיים יתערבו לטובת אחיהם בפלנדריה. כעת, כשהמלך היה נתון תחת השפעתו של קוליניי, צצה ההזדמנות לערב במלחמה הזאת את צרפת כולה.

התוכנית הייתה להכין צבא בסך 28 אלף חיילים, ובסיוע מאנגליה ומן הנסיכויות הלותרניות הגרמניות לפלוש לפלנדריה, שם הפרוטסטנטים המקומיים אמורים היו לפתוח את שערי עריהם בפני הצרפתים. הטענות של המבקרים של התוכנית: שלא כדאי להסתבך עם הצבא הטוב בעולם; שהאנגלים והגרמנים, חרף תמיכתם התחילית בתוכנית, לא ישמחו, בסופו של דבר, לצירופן של ארצות השפלה לצרפת; שלא ישמחו מכך גם הפלנדרים וההולנדים עצמם, ברגע שיתעשתו ויבינו שהחליפו עול זר אחד באחר…

כל הטענות הללו נדחו בידי קוליניי על הסף. “המדינאים הנבונים ביותר יודעים לבטח שעם לוחמני זקוק לאויב חיצוני, כדי לא להפנות את נשקו נגד עצמו. אופיו הלאומי של הצרפתי מכתיב לו להתקשות להיפרד מן הנשק לאחר שנטל אותו לראשונה לידיו ולא להפנות אותו כנגד בני-עמו אם אינו יכול להשתמש בו נגד אויב מבחוץ. האיטלקים, הגרמנים והשוויצרים שבו לביתם אחרי שנחתם השלום. אבל הצרפתי, שמתעב את ביתו, את המנוחה ואת כל האמנויות, יפנה לחפש מלחמה בארץ אחרת, ואם לא יזדמן בידו להמשיך בכך, יפנה לשוד דרכים. כדי למנוע את התוהו הזה מבעוד מועד, דרושה לנו מלחמה בחוץ לארץ, שתהיה צודקת, קלה ורווחית. המלחמה שאני מציע היא מלחמה נגד מלך ספרד.” – כתב קוליניי במזכר שהוגש למלך ב-1572. ביולי, חיל החלוץ ההוגנוטי, בסך 4000 איש, כבר יוצא לפלנדריה, אבל נוחל שם תבוסה צורבת. קוליניי, בינתיים, עוסק בהכנת כוח הפלישה העיקרי.

זווית הסתכלות אחרת על טבח ברתולומיאו הקדוש

ועתה, דמיינו את עצמכם בנעליה השחורות של קתרין – בנה השתגע לגמרי, ומוריד את כל מפעל חייה לטמיון – כל מה שהיא ביקשה הוא שלום, והוא לא בלבד שלא רוצה שלום, אלא פותח במלחמה מול המעצמה הצבאית והפיננסית המובילה העולם, וזאת כשרצף התבוסות האיומות מידי הספרדים עוד טרי בזיכרון הלאומי. והגורם לשיגעון הזה הוא אחד, ושמו גספאר דה קוליניי.

האם מפתיע שהיא פונה לשירותיו של המתנקש שארל דה לווייר, המוכר יותר כ”מורוור”? וכאשר הלה מפספס את המטרה (ברגע שהלה לחץ על ההדק, האדמירל בדיוק התכופף לסדר את המגף) ויוצר תסיסה איומה בקרב אלפי ההוגנוטים שבאו לפריז הבירה לרגל חתונתם של אנרי ומארגו, תסיסה שעלולה בכל רגע להתפרץ בשחיטה המונית (קרו מקרים מעולם) – האם גם אז אי-אפשר להבין, מדוע פנתה למנהיגי הסיעה הקתולית, בבקשה לסיים את מלאכתו של מורוור ולחסל את כל ה”אנשים חסרי בינה, לא שלווים, פעלתניים וחסידים גדולים של התחביב הראשי שלהם”?
וכאשר קוליניי, – פצוע אנושות בידי שכיר החרב הצ’כי, קארל יאנובסקי-ז-יאנוביץ (המוכר לפריזאים בכינויו “באם”), ומושלך על-ידו מחלון ביתו, אל רגליו של הדוכס הצעיר דה גיז, בנו של חברו משכבר הימים, שנרצח, ככל הנראה, בפקודתו, – האם הוא חשב אז: “מה אם על-פני הפלישה לארץ זרה, הייתי בוחר דווקא בשלום?”

נ.ב. ראשו הערוף של קוליניי נחנט ונשלך במתנה לאפיפיור גרגוריוס השלושה-עשר. האב הקדוש שמח מאוד.

כמה מילים על יגאל ליברנט

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.