אנרי מאטיס: אלג'יריה, ספרד, מרוקו, ניס
מאת ד"ר אורנה ליברמן

שתף אותי בפייסבוק
שלח אותי בווטסאפ
שלח אותי באימייל
שתף אותי בטלגרם
הַמּוּרַבִּיט, 1912
פרק שני בכתבה מקיפה בת ארבעה פרקים הסוקרת את חייו ויצירותיו של אנרי מאטיס לפי המסעות שערך. בפרק זה נטייל איתו באלג'יריה, ספרד, מרוקו וניס.

נפשו של מאטיס צמאה לגלות נופים חדשים, רחוקים יותר, אקזוטיים יותר, מעבר לים. והרי הוא שוב בדרכים, מגע ראשון עם המזרח, אותו תמיד אהב, לדבריו, ואליו תמיד נמשך.

ביסקרה, אלג'יריה – חזרה לילדות

באביב 1906 הגיע מאטיס עד לפתחו של המדבר, לביסקרה, אלג'יריה. מאטיס שהה שבועיים בעיר המעיינות התיירותית, "מלכת המדבר",  שעשתה עליו רושם עז וגרמה לו לחזור להזיות ילדותו.

מצאתי נווה מדבר מרהיב, רענן, עם הרבה מים המתפתלים בין הדקלים. בפעם הראשונה שראיתי את המדבר, לא ראיתי כלום, שקעתי בדמיונות ילדותי והגיתי בהם בלי סוף. לא הפסקתי להביט לעבר האופק כדי לחפש את הים. האור, בגלל השמש, וכך זה תמיד, מסנוור.

למדתי להכיר את עצמי מעט יותר.

ממסע זה הביא תמונה אחת וכמה חפצים, שטיחים, בדים וכלי קרמיקה, שיופיעו בקביעות ביצירותיו, עד סוף חייו.

רחוב בביסקרה, המוזיאון הלאומי של דנמרק בקופנהגן, 1906
רחוב בביסקרה, המוזיאון הלאומי של דנמרק בקופנהגן, 1906
טבע דומם עם שטיח אדום, מוזיאון גרנובל, 1906
טבע דומם עם שטיח אדום, מוזיאון גרנובל, 1906

מאטיס אהב בדים ואריגים והתעניין בסוגיהם, בצבעיהם ובדוגמותיהם עוד מימי עלומיו בצפון. ב-1889, בעת היותו מתמחה במשרד נוטריון בעיר סן קַנְטָן, פקד כל בוקר את שיעורי הרקמה על בדים בבית הספר של צייר הדיוקנים קַנְטָן דה לה טוּר.

בתמונה זו, "טבע דומם עם שטיח אדום", שמזכירה את ציוריו של אדואר ויאר, לכל חפץ התפקיד שלו. מאטיס נתן לחפצים חשיבות בתמונותיו, כמו לאנשים. אווירה אינטימית, רכה, חמה ומפנקת, עוטפת ומלטפת את הצופה. השטיח המכסה את השידה מתכתב עם זה המקשט את הקיר, קערת האפרסקים ממתיקה סוד עם צלחת הפירות. בצבעים עמוקים ומוארים נגלים לעין שלל חפצים שונים, אגרטל, רדיד, אבטיח, ספר או שמא קופסת קרטון לבנה, מניפה סינית…

ב-1907 הציג מאטיס בסלון העצמאיים תמונה נועזת בשם "עירום כחול (זיכרון מביסקרה)". חמוקיה של האישה העירומה מתכתבים עם הקשתות שיוצרת שדרת עצי הדקל.

עירום כחול (זיכרון מביסקרה), מוזיאון האמנות של בולטימור, 1907
עירום כחול (זיכרון מביסקרה), מוזיאון האמנות של בולטימור, 1907

לואי ווֹסֵל, אותו מבקר אמנות משפיע שהמציא את המילה "פוביזם", לא חסך את שבט לשונו גם הפעם כשתיאר בזו הלשון את התמונה: "אישה עירומה ומכוערת, שרועה על דשא כחול תחת כמה עצי דקל". צופי התערוכה לעגו לאפיונים הגבריים של האישה העירומה, בדיוק כפי שלעגו ל"אישה בכובע" מאולם 7 בסלון הסתיו שנתיים קודם לכן: כפות הרגליים הגדולות, שרירי הזרוע, הכתפיים הרחבות, הצוואר העבה, השיער הקצר… אישה או גבר או שניהם?

פיקאסו ניצל גם הוא את ההזדמנות כדי לפלוט הערה סרקסטית באשר לכישוריו של מאטיס אך מביני דבר אומרים שלתמונה זו יש יד וחלק בלידת "העלמות מאביניון". זאת הייתה התמונה האחרונה שליאו וגרטרוד שטיין קנו ממאטיס. זה האחרון נפגע הפעם עמוקות מהיחס העוין אך המשיך בדרכו

ב-1909 עזב מאטיס עם משפחתו את פריז והשתקע לא רחוק, מדרום מערב לבירה,  באִיסִי-לֶה-מוּלִינוֹ בכתובת 92 avenue du Général-de-Gaulle, Issy-les-Moulineaux, כדי להתרחק מהאוויר המזוהם ולהתקרב אל הטבע, כפי שיסביר נכדו, בנה של מרגריט. בבית הבורגני המהודר, מתקופת הקיסרות השניה, עם גן עצים, בנה סדנה ושם גר עד 1917. תקופה חשובה ופוריה בחייו בה צייר שישים תמונות, ביניהן "הריקוד" (1909) ו"המוזיקה" (1910) המפורסמות.

אחרי קוֹלְיוּר, אִיסִי הוא המקום שבו אני אוהב להיות. הצבעים, חומר בלתי מושג, כה עזים עד שציוריי בהשוואה לא טובים יותר מרפרודוקציות.

גן באִיסִי, ביילר פאונדיישן, באזל, 1917
גן באִיסִי, ביילר פאונדיישן, באזל, 1917

ספרד

באוקטובר 1910 ביקר מאטיס בתערוכת אמנות האסלאם הגדולה במינכן שקיבצה 3500 מוצגים מכל העולם המוסלמי כולו. מאטיס ראה עוד קודם מוצגי אמנות אסלאמית אך התערוכה במינכן הייתה אירוע יחודי משום היקפה ומשום גיוונה.

אמנות זו קשורה למרחב גדול יותר, מרחב פלסטי של ממש. קיבלתי שוב הוכחה. כל מה שאני רואה פה מעורר בי השראה בעוד שבפריז, תחת השמים האפורים, אני מרגיש משותק.

חודש לאחר הביקור בתערוכה במינכן, במחצית נובמבר 1910, מיהר מאטיס לנסוע לספרד כדי להמשיך ולגלות את המזרח דרך האמנות המוסלמית-אנדלוסית.  מאטיס ביקר בקורדובה, גרנדה וסביליה, מביט, מוקסם, במרצפות החרסינה העוטות את הקירות, בשטיחים על הרצפה, במשרביות המסננות את המבט. המוטיבים החוזרים היכו בו הד.

בסביליה קנה מאטיס יריעת בד גדולה, בכחול כהה, זרועה בפרחי אוכרה, מה שאיפשר לו לפתח את מוטיב הערבסקה, אותו לא חדל מלפרש, בגרסות שונות ומגוונות, לכל אורך חייו.

טבע דומם, סביליה, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1910
טבע דומם, סביליה, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1910

מאטיס חזר מספרד בינואר 1911. יריעת הבד, שהביא מסביליה, נמצאת בציור המתאר את סדנתו באִיסִי-לֶה-מוּלִינוֹ.

הסדנה הוורודה, מוזיאון פושקין לאמנויות היפות, מוסקבה, 1911
הסדנה הוורודה, מוזיאון פושקין לאמנויות היפות, מוסקבה, 1911

הכחול והירוק מבליטים את נוגהם של הוורוד והצהוב והציור כולו משרה תחושה של נועם והרמוניה בעולם ספק מציאותי, ספק על טבעי.

טנג'יר, מרוקו

מאטיס בן ה-44 היה במצוקה. הפוביזם לא סיפק אותו עוד ובמרוקו קיווה לשבור את כבליו ולהרחיב את האופק. בסוף ינואר 1912 הפליג אנרי עם אשתו אמלי לטנג'יר והשתכן במלון "וילה דה פראנס", החולש על העיר. חדר 35, קומה שניה. במשך חודש שלם ירד מבול ואילץ אותו להישאר במלון.

אחרי שפסק הגשם, צץ מהאדמה פלא של פרחים דמויי פקעת וירק וכל הגבעות המקיפות את טנג'יר, פרוות אריה, הפכו ירוקות, ירוק יוצא מן הכלל. השמים היו מעוננים מעט, כמו בתמונה של דלקרואה.

תצפית על מפרץ טנג'יר, מוזיאון גרנובל, 1912
תצפית על מפרץ טנג'יר, מוזיאון גרנובל, 1912

אנגלי שגר בעיר איפשר למאטיס לצייר באחוזתו, "וילה בְּרוּקְס" (Villa Brooks).

עבדתי בגן גדול, בפינה מלאה בעצים עבותים שעלוותם טיפסה מעלה מעלה. הקרקע הייתה מכוסה בקוציצים. מעולם לא ראיתי קוציצים.

העצים הנשגבים גבוה בשמים, המוני הקוציצים המרהיבים והמרחב המואר, שאיחד את שני כוחות הטבע האלה, רוממו את רוחי והלהיבוה.

ציירתי שם זמן די רב, חודש וחצי, אולי.

נוף מרוקאי, קוציצים, מוזיאון מודרנה, שטוקהולם, 1912
נוף מרוקאי, קוציצים, מוזיאון מודרנה, שטוקהולם, 1912

חודש וחצי עבד מאטיס על ציור הקוציצים בלי שהיה מרוצה. בלילותיו חסרי השינה הקריאה לו אשתו המסורה, כדי להרגיעו, סיפורים. אמלי נאלצה לעזוב את טנג'יר לפניו וכך, ב-31 למרץ הסביר לה במכתב.

התפייסתי עם הציור שעבדתי עליו יותר זמן מאשר על האחרים. הבנתי מה הזיק לו. שני כתמי השמש על עץ האורן שברו את תנופת הקווים והרגו את העץ הירוק בהיר, כמעט צהוב, שברקע. בלי הכתמים יש לציור הרבה גדולה.

כמה חבל שלא ראיתי זאת קודם… לו הייתי מבחין בכך, לא הייתי כל כך מיואש לפני שעזבת. כדאי שתדעי שאחרי התקפי היאוש בא תמיד שיפור. אני חייב להבין את עצמי כדי לחיות.

כשחזר לביתו בתחילת אפריל, שוב לא היה מרוצה מהציור. בחורף 1913 חזר לטנג'יר בכוונה לתקנו. אך הכול בנוף המוכר נראה לו כעת קטן. התחושות הנשגבות היו בציור, לא בעצים. מאטיס היה זקוק למפגש שני כדי להגיע לתובנה.

מהשהות הראשונה, מינואר עד אפריל 1912, חזר מיוסר. התחושות שעורר בו הטבע לפתו אותו בטבעת חנק וההשתחררות מחיבוקה עלתה לו במאמצים מייגעים. בעצב ילד מאטיס ציורים.

השהות השניה, מאוקטובר 1912 עד פברואר 1913, הביאה לו, לעומת זאת, את הרוגע המיוחל. מאטיס חזר מרוצה. מגעיו עם הנוף והתושבים רוממו את רוחו ועשו אותו מאושר. זכרונות המוטיבים המזרחיים, הצבעים והאור שימשו אותו זמן רב לאחר מכן.

מאטיס טייל גם בעיר, לא רק בטבע, והתרשם מהאור שנשבר בזוויות מיוחדות על גבי לובן המבנים. מסגד וקבר של תיאולוג מוסלמי בקסבה של טנג'יר נמצאים בתמונה הנקראת "הַמּוּרַבִּיט" (מערבית, במקור "אדם הגר ב-רִיבָּט", דהיינו במסגד מבוצר, וכיום מילה המציינת חכם-נזיר-קדוש כמו גם את המסגד בו חי ואת הקבר בו הוטמן).

הַמּוּרַבִּיט, 1912
הַמּוּרַבִּיט, 1912

בשומעו צלילי כינור שבקעו מבית קפה קטן, רצה מאטיס להכיר את הכנר ונכנס למקום. כדי להפתיע את המנגן, לקח מידיו את הכינור והרשים את הקהל בנגינתו (מאטיס למד כינור בילדותו ונהג להתאמן גם לאחר מכן). רגע נעים ואינטימי זה של אחווה עם המקומיים הוליד את אחד מהציורים הבולטים שצייר מאטיס בטנג'יר.

בית קפה מרוקאי, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1913
בית קפה מרוקאי, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1913

זיכוך וזיקוק הקווים מגיע לשיא. היושבים במעין אקווריום, מאוחדים בשלוותם, לא מתוארים לא בפרטים ולא באופן אינדיווידואלי. כל אחד מהם דומה לרעהו, העור באוכרה, הלבוש באפור ובלבן. מה שחשוב הוא התנוחה האומרת שלווה, אותה שלווה שמאטיס השתוקק אליה כל כך ומצאה, אחרי יסורים, בטנג'יר.

מבין עשרים הציורים והרישומים הרבים, שהביא מאטיס ממרוקו, תופסת מקום מיוחד היצירה שקרא לה "הטריפטיך המרוקאי": "נוף מחלון" משמאל, "שער הקסבה" מימין ו"זורה על הטרסה" במרכז.

נוף מחלון, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913
נוף מחלון, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913
שער הקסבה, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913
שער הקסבה, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913
זורה על הטרסה, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913
זורה על הטרסה, מוזיאון פושקין, מוסקבה, 1912-1913

במוקד הטריפטיך, זורה, המודל הראשי של מאטיס בטנג'יר. בצו המשטרה המרוקאית נאסר על זורה לצאת מבית הבושת שבו הייתה כלואה. מאטיס סר, אם כן, כל בוקר למקום כדי לצייר אותה על הטרסה שכמעט ואיננה נראית בתמונה.

האישה הצעירה יושבת על שטיח בתנוחה של תפילה מוסלמית. זורה מתוארת כקדושה במצב לוויטציה מעל שטיח כשההבבושים והאקווריום משני צידיה מלווים אותה כאביזרי פולחן. הרקע הכחול-ירוק יוצר תחושה של מים או שמים בהם שטים-מרחפים הדמות והעצמים. רוחניותה של הדמות מובלטת ביתר שאת על ידי מיקומו של הלוח המוקדש לה במרכז הטריפטיך. מאטיס אמר במפורש שיש להציג את שלושת הלוחות בסדר שקבע.

בעוד העולם שוקע בתהום האפלה של מלחמת העולם הראשונה, מאטיס הסתגר בעולמו, מלא ברשמיו מטנג'יר,  וצייר את "המרוקאים".

המרוקאים, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, 1915-1916
המרוקאים, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, 1915-1916

הציור שנקרא "המרוקאים" מייצג את תחילת התבטאותי בגווני השחור ובניגודיהם. קשה לי לתארו במילים. דמויות של מרוקאים שרועות על טרסה  עם אבטיחים ודלעות.

המזרחים השתמשו בשחור כצבע. האימפרסיוניסטים סילקו את השחור מלוח הצבעים שלהם ואני החזרתי אותו אליו ונתתי לו בו מקום חשוב. כי השחור אינו רק צבע כי אם גם אור. הגילוי הגיע אליי, אם כן, מהמזרח.

"חלון בטנג'יר או מרוקו של מאטיס"

ניס

את אותו מזרח אהוב לקח עמו מאטיס החל מדצמבר 1917, כשהשתקע, לאט לאט, בניס.

בתחילה התגוררתי במלון "בּוֹ רִיבָאז" (מילולית: חוף יפה, א.ל). כשחזרתי אל העיר בחורף שלאחר מכן, גרתי במלון "דֶה לַה מֶדִיטֶרַנֵה" (מילולית: הים התיכון, א.ל) שאליו חזרתי כל חורף, מאוקטובר עד מאי, במשך חמש השנים הבאות. לאחר מכן שכרתי דירה בכיכר שארל פליקס, קומה אחרונה, שהשקיפה על כיכר השוק ועל הים.

איזור יפה, ניס, איזה אור רך וענוג למרות בוהקו. כשהבנתי שכל יום אחזור ואצפה בו, לא יכולתי להאמין באושר שנפל בחלקי. זהו חבל ארץ שאת התפקיד הראשי בו משחק האור. הצבע בא לאחר מכן. אך זהו הצבע, כמובן, המאפשר לתרגם את האור.

מפרץ ניס, אוסף פרטי, 1918
מפרץ ניס, אוסף פרטי, 1918

תמונה זו צייר מאטיס באפריל 1918 ממרפסת דירה ששכר לכמה שבועות. חמוקי המפרץ הכחול-תכול, דקלים בשוליהם, תופסים את רוב רובו של המרחב, אור וצבע, כשמשקוף החלון מצד ימין תוחם אותם בקו ישר.

חדר המלון "דֶה לַה מֶדִיטֶרַנֵה", בו שהה מאטיס מ-1918 במשך ארבעה חורפים, הפך לסדנה אותה קישט באביזרים לצורך הציורים הרבים שביצע בה. החדר בסגנונו המיושן הקסים אותו ברצפת אריחי הטרקוטה, בחלון המקומר, בתריסים שריככו את האור, באווירה האינטימית.

מלון ישן וטוב, כמובן! ואיזה תקרות יפות בסגנון איטלקי! איזה מרצפות! זאת הייתה שגיאה להרוס את הבניין.

נשארתי בו ארבע שנים כי נהניתי לצייר בו. התזכור את האור שחדר מבעד לתריסים? מתחת, כמו מבמת תיאטרון. הכול היה מדומה, אבסורדי, מדהים, מענג.

אישה עם שמשיה אדומה, 1919
אישה עם שמשיה אדומה, 1919
חדר עם נרתיק כינור, המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות בקופנהגן, 1919
חדר עם נרתיק כינור, המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות בקופנהגן, 1919
נשים על ספה או הספה, מוזיאון האורנז'רי, 1921
נשים על ספה או הספה, מוזיאון האורנז'רי, 1921

אווירה תיאטרלית עזה מציפה את היצירה "נשים על ספה או הספה". הצופה מביט בה כמו מיציע של תיאטרון איטלקי. הווילון האדום, המפוספס בשחור, מזכיר מסך. המראה הסגלגלה בעלת צוואר הברבור מהדהדת את משען הכיסא. את אותה מראה ונציאנית  פוגשים בציורים אחרים.

התמונה מאורגנת סביב חלון החדר הגדול, המצויר בשלמותו, על הוילון, הגזוזטרה ונוף העצים והים הנשקף בעדם, המאחד פנים וחוץ. שתי הנשים משורטטות בקווים בסיסיים. האישה השרועה על הספה, בידים מורמות האוחזות ספר, חוזרת על תנוחת הדמות המיוצגת בתמונה התלויה מעליה. ציור בתוך ציור.

בל נטעה. שפע הפרטים לא קיים כדי להטביע את הצופה אלא כדי ליצור קומופוזיציה הרמונית המתרגמת את האמוציות של הצייר. כל המרכיבים ערוכים באופן דקורטיבי ולכל אחד מהם חשיבותו שלו, בין אם עיקרית, בין אם משנית. אף פסיק לא מיותר.

מאטיס התנתק, בסופו של דבר, מהמלון הציורי ושכר דירה בכיכר שארל פליקס מספר 1, בתחילה דירה אחת בקומה השלישית של הבניין ולאחר מכן דירה שניה בקומתו הרביעית  והאחרונה. שני חדרים מחוברים ביניהם בקומה השלישית שימשו לו כסדנה.

טובלת באורה הים תיכוני של העיר, התמלאה הסדנה בשטיחים, בדים, וילונות, פרגודים, כלי קרמיקה, כלי נחושת, כפתנים, צניפים ועוד שהביא מהמזרח. עד עתה היו בביתו באִיסִי-לֶה-מוּלִינוֹ. כורסה, שרפרף, מזרן, כריות, במה שהציב והוריד לצורך התפאורות השונות השלימו את אפקט הסצנה התיאטרלית.

כך יצר לו האמן עולם בתוך עולם שאיפשר לו להמשיך את מסעותיו על דרך הזיכרון, הנוסטלגיה והחלום. כך גם השתלב בשושלתם של אז'ן דלקרואה וז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, ציירי המאה ה-19 שהעריץ.

חפצים כמוהם כשחקנים. שחקן טוב יכול לשחק בעשרה מחזות. חפץ אחד יכול לשחק תפקיד שונה בעשר תמונות שונות.

ככל שהרבה במסעותיו, ככל שהרבה לפקוד חנויות עתיקות ושווקי פשפשים, כן הרחיב מאטיס את "ספריית העבודה" שלו, אוסף חפציו המרובים, אך הרגל זה לא היה חדש. המראה הונציאנית, למשל, בסגנון הרוקוקו שימשה אותו כבר בציורי 1914 החמורים ועתה שיחקה תפקיד שונה בציורי ההרמון הדמיוני. מאוספיו של מאטיס אפשר לראות במוזיאון מאטיס בניס ובמוזיאון מטיס בקַטוֹ-קַמְבְּרְזִי.

בציורי ההרמון בניס עשה מאטיס, עם זאת, שימוש עצים בשילובי מרכיבי התפאורה, מסגנונות שונים, בתפקידים שונים, כאן נדמית המחיצה המחוררת לחלון או לויטראז' מואר, שם נראית כדלת אטומה.

בסדנתו זו מלביש האמן את דוגמניותיו בבגדי נשות הרמון, נושא שיעסוק בו יותר מעשור.

אשת הרמון במכנסיים אדומים, המוזיאון לאמנות עכשווית, קראקס, 1921
אשת הרמון במכנסיים אדומים, המוזיאון לאמנות עכשווית, קראקס, 1921

ראיתי אותן במרוקו, וכך יכולתי להעלותן בציוריי, בלי לזייף, אחרי שחזרתי לצרפת. התבוננו בהן היטב, בנשות ההרמון! זוהר שמש מנצח, מתלקח, מנכס צבעים וצורות. אך עיצוב הפנים המזרחי, פאר הבדים והשטיחים, התלבושות העשירות, חושניות הגוף הכבד והרדום, רפיון המבט בציפיה לעונג, כל הודה של הסייסטה בשיא עוצמת הערבסקות והצבעים, אסור שיטעה ויסיט מהעיקר.

האנקדוטה לשם האנקדוטה – לא ענייני. הציור לשם הציור הוא ענייני. תחת אור החמה מקהה החושים, שבו שרויים הדמויות והעצמים, נולד בסתר, אורב, מצפה שיגלוהו, המתח הגדול בין מרכיביו השונים של הציור. זהו העיקר.

המתח הגדול של הציור בסדרת נשות ההרמון הוא היחס בין המודל לרקע. מאטיס, שייחס בארגון התמונה אותה חשיבות לדמות האנושית ולמוטיבים הדקורטיביים, התלבט בסוגיה. האם לעמת בין המודל לרקע, ליצור מתח בין שני הנושאים? להבליט את האישה בחושניותה הלֵּאה ולעמעם את הרקע השביר? או להפך, לצמצם את תיאור האישה לכמה קווים ולהדגיש את התפאורה העשירה? ואולי בכלל להקטין את המתח בין שני הנושאים, בדרך זו או אחרת, לאחד את האישה והרקע, להלביש, למשל, את הדוגמנית בפרטי לבוש החוזרים על המוטיבים סביבה? לכל מרכיב ומרכיב בקומפוזיציה התפקיד שלו אך לזה תפקיד ראשי ולזה תפקיד משני.

מאטיס הזמין את צופיו להשתתף בהתלבטויותיו, לחלוק עמו את חווית הציור, לקחת בה חלק פעיל, להיכנס לתמונה ולהשלימה. מאטיס לא צייר את המודלים הנשיים שלו באופן ריאליסטי כי כמו שאמר, "אינני בורא אישה, אני מצייר אותה". מאטיס אימץ את הצהרתו של דלקרואה: "הדיוק אינו האמת".

אשת הרמון במכנסיים אדומים, מוזיאון האורנז'רי בפריז, 1924
אשת הרמון במכנסיים אדומים, מוזיאון האורנז'רי בפריז, 1924

הדוגמנית השרועה על ספה לבושה בבגדי הרמון המבליטים את קימוריו הנדיבים של גופה. תכשיטיה המרובים יוצרים רושם של פאר והדר, המודגשים על ידי שני בדי הקיר העשירים. פרחי האגרטל המונח על השרפרף שבין הספה לקיר כמו נבלעים בגלי המוטיבים הפרחוניים של הבדים. פרחים אמיתיים ופרחים דקורטיביים מתמזגים אלה באלה ברצף אחד. פרחי האגרטל המונח על שולחן בצד שמאל של התמונה בולטים, לעומת זאת, בבוהקם הצהוב-לבן, על רקע עמום יותר. לידם טבע דומם – קנקן וקערת פירות.

אשת הרמון יושבת, בארנס פאונדיישן, פילדלפיה, 1922
אשת הרמון יושבת, בארנס פאונדיישן, פילדלפיה, 1922

אין ספור גרסאות סביב נשות ההרמון… הדוגמנית הראשית של הצייר, אנרייט, שהייתה רקדנית, שחקנית ומוזיקאית, מלבד היותה המודל של מאטיס במשך 7 שנים, מאבדת את אפיוניה, נבלעת בתמונה, שוקעת באלמוניות. לעתים מוכפלת, שתי נשות הרמון, או אף יותר לצורך משחקי סימטריה וניגודי תנוחות. אשת ההרמון נהיית ברת חילוף, מוכפלת, מוחפצת, אך רק בציור, כמובן. יחסי ידידות והערכה חמים שררו בין אנרי מאטיס והמודלים שלו. תמיד.

אשת הרמון עומדת, משתקפת במראה, אוסף פרטי, 1923
אשת הרמון עומדת, משתקפת במראה, אוסף פרטי, 1923
נשות הרמון או הטרסה, אוסף פרטי, 1922
נשות הרמון או הטרסה, אוסף פרטי, 1922

ושוב מצוקה

בין ציורי נשות ההרמון מנהלים אנרי ואמלי מאטיס אורח חיים בורגני למדי של אמן מבוסס ורעייתו. יותר משלושים שנה עברו מיום חתונתם. אנרי, שזה עתה מלאו לו 60, נמצא בשיא תהילתו ומשוחרר מדאגות כספיות. לא רק בגדים חמים הוא יכול לקנות עתה למשפחתו אלא גם נכסי נדל"ן מרובים… והוא לא חייב למכור בית שכבר נמצא ברשותו כשהוא מתאווה לקנות חדש.

אך מצב רוחו של מאטיס תלוי באמנותו. אנרי שוקע שוב במרה שחורה, במשבר קיומי עמוק. קסם נשות ההרמון פג. האקסטזה נמוגה. ניס כבר לא חדשה. מקורות ההשראה הסתתמו, הסתיימו. איך יתחדש? כמו תמיד ימצא מאטיס פתרון במסע קוטע שגרה לעבר הלא נודע. והפעם לקצהו האחר של העולם. איזה צבע יהיה לאור בפולינזיה?

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

Last Updated on 23/12/2020 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
שלח אותי בווטסאפ
שלח אותי באימייל
שתף אותי בטלגרם
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

3 תגובות

  1. מרים פורי:

    איזה יופי הכתבה הזו! ואני כל כך אוהבת את הציטוטים של דבריו של מאטיס שאת מביאה. עשוי נפלא, אני מרגישה כמו בתערוכה בגרן פאלה בפריז! אני לא מגזימה, כך עורכים תערוכה, מעולה! הכתבה שלך מילאה אותי שמחה ואני מודה לך מאוד.

  2. גיל קיסרי:
    את ממשיכה להעשיר אותנו.
    בנצי גורן:
    תודה רבה על עוד פוסט נפלא.
    פרידה ליברמן:
    הנאה גדולה, כרגיל.
    דבורה אביגור:
    קראתי בשקיקה ובהנאה.
    כוכבה פלד:
    מפורט ומעניין. נהניתי מאוד.
    רותי שמעוני:
    כתבה מהממת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.