הספרייה הלאומית של צרפת באתר רישלייה: המוזיאון, האולם הסגלגל וכמעט 400 שנות היסטוריה

הספרייה הלאומית של צרפת באתר רישלייה (Bibliothèque nationale de France, site Richelieu) היא מקום שבו אפשר, בביקור אחד, לעמוד מתחת לתקרה שהזמין לעצמו הקרדינל ז’יל מזארן (Jules Mazarin, 1602–1661), להציץ לאולם קריאה שבו חיממו לקוראים את הרגליים כבר ב-1868, ולראות מקרוב את מה שנשאר מאוספי המלכים אחרי שני שודים, אחד מהם נגמר בקרקעית הסן (Seine). כל זה מאחורי חזית אחת, ברחוב שקט מצפון לפאלה רויאל.

ביקרתי באתר רישלייה ב-2023, כשהמוזיאון שנפתח בו עוד היה חדש יחסית, וחזרתי עם לא מעט צילומים שתראו לאורך הכתבה. חלק גדול מהמקום, אגב, פתוח בחינם: האולם הסגלגל, אולם קריאה ענק מתחילת המאה ה-20, פתוח לכל מי שנכנס מהרחוב, בלי כרטיס ובלי הזמנה. המוזיאון עצמו, עם כ-900 פריטים מאוצרות הספרייה, נפתח רק ב-2022 (את הרשימה המלאה של המוזיאונים בעיר תמצאו במדריך המוזיאונים בפריז), והוא יושב במרחק הליכה מהלובר, כך שקל לשלב אותו ביום של טיול במרכז העיר.

אגב, האתר נקרא על שם רחוב רישלייה (rue de Richelieu), שבו נמצאת הכניסה ההיסטורית, ולא על שם הקרדינל רישלייה (Armand Jean du Plessis de Richelieu, 1585–1642) עצמו (אם כי הרחוב, כמובן, קרוי על שמו). מי שבנה כאן ארמון היה דווקא יורשו הפוליטי, מזארן.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר באתר רישלייה, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אתחיל במידע הפרקטי: איך מגיעים, מתי פתוח, כמה עולה ומה אפשר לראות בחינם. אחר כך תמצאו את המקומות שאסור לפספס בביקור, ומשם לסיפור של המקום: קרדינל שספרייתו נמכרה כדי לממן את הפרס על ראשו, דוכס שהסתובב בארמון עם אזמל, בנקאי סקוטי שהשיטה שלו קרסה בשערי הבית, ופריצה אחת בלילה של נובמבר 1831. בסוף הכתבה מחכות לכם המלצות לינה ברובע ה-1 הסמוך ותשובות לשאלות נפוצות.

מידע פרקטי לביקור בספרייה הלאומית באתר רישלייה

איפה זה ואיך מגיעים

האתר ההיסטורי של הספרייה תופס גוש שלם ברובע ה-2, בין רחוב רישלייה, רחוב ויוויאן (rue Vivienne), רחוב קולבר (rue Colbert) ורחוב פטי שאן (rue des Petits-Champs), ממש על הגבול עם הרובע ה-1. כניסת המבקרים למוזיאון ולאולם הסגלגל נמצאת ברחוב ויוויאן 5 (5 rue Vivienne), ואילו הכניסה ברחוב רישלייה 58 משמשת בעיקר את הקוראים והחוקרים.

הדרך הנוחה להגיע היא המטרו: תחנת בורס (Bourse) בקו 3, תחנת פאלה רויאל-מוזה דו לובר (Palais-Royal-Musée du Louvre) בקווים 1 ו-7, או תחנת פירמיד (Pyramides) בקווים 7 ו-14. קווי האוטובוס 20, 29, 39, 74 ו-85 עוצרים גם הם בסביבה. אם אתם מגיעים ממוזיאון הלובר, פשוט חוצים את גני הפאלה רויאל צפונה ואתם שם.

ימים ושעות פתיחה

המוזיאון פתוח בימי שלישי בין 10:00 ל-20:00, ובימים רביעי עד ראשון בין 10:00 ל-18:00. בימי שני הוא סגור. האולם הסגלגל פועל באותן שעות בדיוק, וגם הוא סגור בימי שני.

המוזיאון סגור גם בחגים הבאים:

• 1 בינואר
• יום שני של הפסחא
• 1 במאי
• יום שני של חג השבועות הנוצרי (Pentecôte)
• 14 ביולי
• 15 באוגוסט
• 25 בדצמבר

לעומת זאת, ב-8 במאי, בחג העלייה וב-1 וב-11 בנובמבר הוא פתוח. שני דברים נוספים כדאי לדעת לפני שמגיעים. הראשון: המוצגים הרגישים בגלריית מזארן וברוטונדה מתחלפים שלוש פעמים בשנה, ובכל החלפה שני החללים האלה נסגרים לכמה ימים. השני: בכל שנה כל אתרי הספרייה בפריז נסגרים לשבוע של חופשה שנתית בסוף הקיץ. מי שמגיע בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר, כדאי שיבדוק את התאריכים באתר הרשמי של המוזיאון.

כרטיסים ומחירים

החדשות הטובות הן שהאולם הסגלגל, גן ויוויאן והמבואה פתוחים לכולם בחינם, בלי צורך בהזמנה. הכרטיס נדרש רק למוזיאון ולתערוכות המתחלפות.

המחירים, נכון ל-1 בספטמבר 2026:

• כניסה למוזיאון: 15€ (מחיר מוזל: 10€)
• כרטיס משולב למוזיאון ולתערוכה: 18€ (מחיר מוזל: 13€)
• סיור מודרך במוזיאון מטעם הספרייה: 20€, כולל הכניסה

הכניסה למוזיאון חינם לצעירים מתחת לגיל 26 ולסטודנטים עד גיל 35 (עם תעודה מזהה), וגם לבעלי מוגבלות ולמלווה אחד. כדאי להזמין כרטיס למוזיאון מראש, כדי להבטיח מקום ולחסוך המתנה.

מומלץ מאוד להזמין כרטיס מראש באמצעות הקישור הזה.

כמה זמן, ומתי לבוא

אם יש לכם רק זמן קצר, האולם הסגלגל והגן לא עולים כלום, ואפשר לשלב אותם בעצירה קצרה בדרך בין הלובר לגאלרי ויוויאן, שנמצאת ממש מעבר לפינה. המוזיאון דורש זמן רב יותר, בעיקר אם אתם רוצים לקרוא את ההסברים בגלריית מזארן. מי שרוצה ביקור רגוע, מוזמן לנצל את הפתיחה המאוחרת של יום שלישי, עד 20:00.

מה חייבים לראות בספרייה הלאומית באתר רישלייה

המוזיאון נמצא בקומה הראשונה (יש מעלית) ומשתרע על כ-1,200 מ”ר, עם כ-900 פריטים שנבחרו מתוך אוספי הספרייה: עתיקות, מטבעות, תכשיטים, כתבי יד, מפות, תווים, תחריטים ותלבושות. המסלול מתחיל בעת העתיקה ומגיע עד ימינו. חלק מהפריטים, בעיקר כתבי היד והנייר, מתחלפים שלוש פעמים בשנה בגלל רגישותם לאור, כך שמה שאני ראיתי לא בהכרח יחכה לכם. אלה המקומות שבעיני שווים את הביקור:

האולם הסגלגל (Salle Ovale)

האולם, שזכה לכינוי “גן העדן הסגלגל” (Paradis Ovale), הוא באורך 43.70 מטר, ברוחב 32.80 מטר ובגובה 18 מטר. בראשו גג זכוכית המוקף עיטור של עלי קוציץ (acanthe) מוזהבים, ומתחתיו 16 חלונות עגולים מוקפים פסיפס, ומעל כל אחד מהם שם של עיר שהייתה חשובה בתולדות התרבות והספריות. מסביב רצים 3 מפלסים של מדפים עם מרפסות ורצפות ברזל מחוררות, שנשענים על 16 זוגות של עמודי יציקה.

היום האולם הוא חדר קריאה פתוח לכל גיל, עם 160 מקומות ישיבה ויותר מ-20,000 כרכים על מדפים פתוחים, ובהם יותר מ-11,000 כותרים של קומיקס ורומנים גרפיים (כך שגם הילדים ימצאו סיבה לשבת בשקט, וזה כשלעצמו נס). לאורך הטבעת החיצונית פזורות עמדות שמאפשרות לסובב גלובוסים תלת-ממדיים, למדוד תלבושות במה באופן דיגיטלי ולעקוב אחרי גלגולו של ספר מפורסם מהטיוטה ועד ההדפסה.

גלריית מזארן (galerie Mazarin)

זו הגלריה שבנה פרנסואה מנסאר (François Mansart, 1598–1666) בשביל הקרדינל מזארן בשנים 1644–1646, כדי להציג בה את הפריטים היפים ביותר באוסף שלו. היא באורך 45.55 מטר ובגובה 9.20 מטר, והיא אחת הגלריות הבארוקיות הבודדות בצרפת ששרדו עד היום.

את התקרה ציירו בשנים 1646–1647 ג’ובאני פרנצ’סקו רומנלי (Giovanni Francesco Romanelli, 1610–1662) ואנשי הסדנה שלו, בהשראת “המטמורפוזות” (Métamorphoses), אוסף המיתוסים הרומי. במרכז תראו את יופיטר מכה בברק את הענקים, וב-4 הקטעים הגדולים שמסביבו את אפולו על הר הפרנסוס ואת סיפורה של הלנה, מהשיפוט של פאריס ועד נפילת טרויה. שימו לב במיוחד לגופים העירומים: על כמה מהם עדיין מונחים בדים קטנים שלא היו שם כשרומנלי סיים את עבודתו (את הסיפור שמאחוריהם תקראו בפרק ההיסטוריה).

מתחת לתקרה הזאת מוצגת היום “גלריית האוצרות” של הספרייה: כתבי יד מעוטרים, ספרים נדירים, תחריטים ותצלומים, שמתחלפים כאמור שלוש פעמים בשנה.

אולם העמודים וחדר האוצרות

המסלול הכרונולוגי מתחיל באולם העמודים (salle des Colonnes), שבו מוצגות העתיקות שנאספו בקבינט של המלך: כדים, פסלונים ומטבעות מיוון ומרומא, קמעות ותכשיטים, וחפצים מחיי היומיום. בתוך הקירות האלה, אגב, פוענחו לראשונה האלפבית הפיניקי והאלפבית של תדמור.

בחדר הסמוך, חדר האוצרות (Cabinet précieux), מרוכזים המטבעות, התכשיטים והאבנים המגולפות. במרכזו עומד אוצר ברטוויל (trésor de Berthouville), אוסף כלי כסף רומיים במשקל של יותר מ-25 ק”ג שחקלאי נורמני גילה ב-1830 כשחרש את השדה שלו. האוצר הגיע למקדש גאלו-רומי שהוקדש לאל מרקוריוס, והוא מוצג בקבינט המדליות כבר מיוני 1830.

בין המוצגים הבולטים במוזיאון תמצאו גם את הקמאו הגדול של צרפת (Grand Camée de France), הקמאו הגדול ביותר שנשאר מהעת העתיקה, את כס דגובר (trône de Dagobert) ואת לוח השחמט של קרל הגדול (Charlemagne, שלט בין השנים 768–814). על ההרפתקאות שעבר הקמאו תקראו בהמשך.

אם יש לכם עוד זמן באתר רישלייה

אולם דה לואין, אולם ברתלמי והסלון של לואי ה-15

האוספים באולם דה לואין (salle de Luynes) הם מתנה של הדוכס אונורה דה לואין (Honoré d’Albert de Luynes, 1802–1867), שתרם לקבינט כ-1,000 חפצים ו-7,000 מטבעות. בין הפריטים שאסור לפספס:

• חרבו של בואבדיל (Boabdil, שלט בין השנים 1482–1492), השליט המוסלמי האחרון של גרנדה
• ראש ברונזה הלניסטי ריאליסטי במיוחד מסמניום (Samnium)
• צמיד זהב גאלי מאוריאק (Aurillac)
• כד הערבוב מֶטָפּוֹנְטוֹן (Métaponte)

אולם ברתלמי (salle Barthélemy), שנקרא על שם ז’אן-ז’אק ברתלמי (Jean-Jacques Barthélemy, 1716–1795), שומר קבינט המלך, היה בעבר אולם הקריאה של מחלקת המטבעות. היום מספר האולם את תולדות האוסף, ובין השאר תמצאו בו מדליות זהב שהזמין לואי ה-14 ואת האאוקרטידיון (Eucratideion), מטבע הזהב הגדול ביותר שנשאר מהעולם העתיק.

הסלון של לואי ה-15 (salon Louis XV), שנקרא בעבר “קבינט המלך”, עוצב באמצע המאה ה-18, בימי לואי ה-15 (שלט בין השנים 1715–1774), בשביל אוסף המטבעות והאבנים המגולפות של הכתר. ארונות המדליות והשולחן הגדול במרכזו נבנו ב-1742, ואת 4 הציורים שמעל הדלתות צייר פרנסואה בושה (François Boucher, 1703–1770) באותה שנה. מאחר שהסלון היה פתוח לחוקרים ולסקרנים כבר מאז שהוקם, הוא נחשב למוזיאון הוותיק בפריז.

הרוטונדה, אולם לברוסט וגן ויוויאן

את הרוטונדה (Rotonde), חלל עגול של כ-100 מ”ר, תכנן אנרי לברוסט (Henri Labrouste, 1801–1875) בסוף המאה ה-19. היא מוקדשת לאמנויות הבמה, ודלת זכוכית גדולה פותחת בה מבט אל גלריית רונדל (galerie Auguste Rondel), מחסן מרשים שתכנן לברוסט ושבו שמורה רוב האספנות שממנה נולדה מחלקת אמנויות הבמה של הספרייה.

אולם לברוסט (salle Labrouste), אולם הקריאה הגדול של המאה ה-19, משמש היום את ספריית המכון הלאומי לתולדות האמנות (INHA) ואינו פתוח לקהל הרחב, אבל אפשר להציץ אליו מחצר הכבוד (cour d’honneur) ומהמבואה שלפניו. מי שמגיע בסוף השבוע של ימי המורשת האירופיים (Journées européennes du patrimoine), בספטמבר, יכול בדרך כלל להיכנס פנימה.

מאחורי הבניין, בצד של רחוב ויוויאן, נמצא גן ויוויאן (jardin Vivienne), גן פתוח לכולם. באתר יש גם בית קפה וחנות ספרים, כך שיש איפה לנוח בין המוזיאון לאולם הסגלגל.

ההיסטוריה של הספרייה הלאומית באתר רישלייה

הבניין שאתם מבקרים בו הוא בעצם שני סיפורים שהתאחדו: סיפורו של ארמון שבנה לעצמו הקרדינל מזארן, וסיפורה של ספריית מלכי צרפת, שנדדה מאות שנים עד שמצאה בו בית.

המאות ה-14 עד ה-17: מספריית המלכים ועד ארמון הקרדינל

הסיפור של הספרייה מתחיל לא כל כך רחוק מכאן, בלובר. בשנת 1368 הקצה שארל ה-5 (שלט בין השנים 1364–1380) חדר מיוחד לספריו בארמון, וכעבור כעשור כבר עמדו בו 917 כתבי יד. אולם אחרי מותו האוסף נמכר ופוזר (על הלובר של ימי הביניים תוכלו לקרוא בכתבה על ההיסטוריה של הלובר).

לואי ה-11 (שלט בין השנים 1461–1483) הקים ב-1461 ספרייה חדשה שעברה ממלך למלך ונדדה איתם בין אמבואז (Amboise), בלואה (Blois) ופונטנבלו (Fontainebleau). ב-1537, בימי פרנסואה ה-1 (שלט בין השנים 1515–1547), נקבע עיקרון שמלווה את הספרייה עד היום: מכל ספר שיוצא לאור בצרפת יש להפקיד עותק בספריית המלך. שלושים שנה אחר כך, ב-1567, החזיר שארל ה-9 (שלט בין השנים 1560–1574) את הספרייה לפריז.

הארמון התחיל כבית מידות. ב-1635 נבנה כאן בית בשביל שארל דורה דה שברי (Charles Duret de Chevry), נשיא לשכת החשבונות (Chambre des comptes), שמת ב-1636 כשהבית בקושי הושלם. ב-1641 קנה אותו ז’אק טובף (Jacques Tubeuf), גם הוא איש לשכת החשבונות ומקורבו של הקרדינל מזארן, ועל שמו נקרא החלק העתיק ביותר באתר עד היום: אוטל טובף (Hôtel Tubeuf).

ב-1643 מת לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610–1643), והמלכה העוצרת אן מאוסטריה (Anne d’Autriche, 1601–1666) עברה עם המלך הצעיר לארמון שבנה הקרדינל רישלייה מעבר לרחוב, הפאלה רויאל. ז’יל מזארן, הקרדינל האיטלקי שהיה תומכו הנאמן של רישלייה וסנדקו של לואי ה-14, מונה לראש השרים, ובאוקטובר 1643 שכר את בית טובף. מזארן, שרצה להיות קרוב למלכה, קנה בהדרגה את כל החלקות בגוש שבין רחוב רישלייה, רחוב קולבר, רחוב ויוויאן ורחוב פטי שאן, וב-1649 קנה סופית גם את הבית עצמו.

כבר ב-1644 הזמין מזארן ממנסאר אגף חדש, עם 2 גלריות, זו מעל זו: התחתונה, היום גלריית מנסאר, נועדה לפסלים העתיקים שלו, והעליונה, גלריית מזארן, לפריטים היקרים ביותר. לאורך רחוב רישלייה נבנה אגף נוסף שהושלם ב-1648, עם אורוות בקומת הקרקע וספרייה בקומה העליונה. את הספרייה ניהל גבריאל נודה (Gabriel Naudé, 1600–1653), ובשנת 1648 היו בה ככל הנראה כ-40,000 כרכים, יותר מכל אוסף שנאסף עד אז באירופה.

כשמזארן חזר לפריז ב-1653, הוא אסף מחדש חלק מהספרים ובנה ספרייה חדשה, שהיא הספרייה המזארינית (Bibliothèque Mazarine) השוכנת היום על גדת הסן, ולא זו שאתם מבקרים בה. הוא מת ב-1661 (על הספריה הזאת תוכלו לקרוא בכתבה על הפון דז אר).

מ-1661 ועד 1789: הדוכס עם האזמל, הבנקאי הסקוטי וספריית המלך

אחרי מותו של מזארן התחלק הארמון בין 2 יורשים. אחיינו, פיליפ-ז’וליאן מנצ’יני (Philippe-Julien Mancini, 1641–1707), קיבל את אוטל דה נבר (Hôtel de Nevers) בצד של רחוב רישלייה. אחייניתו הורטנס מנצ’יני (Hortense Mancini, 1646–1699) ובעלה קיבלו את אוטל טובף ואת הגלריה. הארמון נשאר מפורסם גם אחרי מות הקרדינל, עד כדי כך שב-1665 אכסנו בו את הפסל ג’אן לורנצו ברניני (Gian Lorenzo Bernini, 1598–1680) בזמן ביקורו בפריז.

בשנים 1719–1720 רכש ג’ון לו (John Law, 1671–1729) את הארמון מידי היורשים. לו, בנקאי סקוטי שצבר את הונו בהימורים, זכה באמונו של העוצר פיליפ ד’אורליאן (Philippe d’Orléans, 1674–1723), שהפקיד בידיו את כספי הממלכה. הוא הקים בנק שהנפיק כסף מנייר, ובארמון של מזארן שיכן את הבנק ואת חברת הודו (Compagnie des Indes).

אבל כשמחיר המניות החל לצנוח, מיהרו כולם להמיר את השטרות שלהם במטבעות, ובקופות הבנק לא היה מספיק זהב. ב-6 ביולי 1720 הפסיק הבנק לפרוע את השטרות כסדרם, ומדי בוקר הצטופף ההמון בשעריו. ב-10 ביולי ירה אחד השומרים דרך הדלת והרג אדם. ב-17 ביולי, כשהמון גדול ניסה לפרוץ לגן של ארמון מזארן בצד של רחוב ויוויאן, נמחצו בדוחק כ-15 בני אדם, וההמון נשא את הגופות לפאלה רויאל, אל ביתו של העוצר. השיטה של לו קרסה, והוא עצמו נמלט מצרפת בסוף אותה שנה ומת בוונציה ב-1729.

הבניינים הריקים נתנו לעוצר רעיון: ב-1721 הגיעו אליהם הספרים הראשונים של ספריית המלך, שהשתכנה בחציו המערבי של הארמון. ב-1724, אחרי מותו של העוצר, הוקמה בחלק אחר שלו גם הבורסה של פריז, אחד מלקחי ההתרסקות הכלכלית של לו.

המעבר עצמו כמעט לא עורר תשומת לב, אבל הספרייה צמחה במהירות. ז’אן-פול ביניון (Jean-Paul Bignon, 1662–1743), ספרן המלך מ-1719, שכר את אדריכל המלך רובר דה קוט (Robert de Cotte, 1656–1735), שהוסיף אולמות לאורך רחוב רישלייה ובנה ב-1735 גלריה חדשה, שהיא היום אולם הקריאה של מחלקת כתבי היד והמוזיקה. ב-1742 רוהט קבינט המלך, הסלון של לואי ה-15, שבו שמרו את אוסף המטבעות והאבנים המגולפות של הכתר.

אבל המקום היה צר מהר מדי. ב-1785 הציע האדריכל אטיין-לואי בולה (Étienne-Louis Boullée, 1728–1799) לבנות ספרייה מודרנית עם אולם קריאה ענק, אך התוכנית לא יצאה לפועל. בינתיים, בצד השני של הגוש, נשארה חברת הודו באוטל טובף עד שפורקה ב-1769, ואז עבר הבניין לידי האוצר המלכותי.

מ-1789 ועד 1831: המהפכה, והלילה שבו נעלם האוצר של שילדריק

המהפכה הצרפתית הכפילה את אוספי הספרייה בתוך עשרים שנה: ספריות של מנזרים ושל אצילים שהוחרמו זרמו אליה, והמקום לא גדל. ב-1790 הגיע לקבינט המדליות גביע התלמיים (Coupe des Ptolémées), שנשמר מאז המאה ה-9 באוצר מנזר סן דני (Saint-Denis). ב-1 במאי 1791, בפקודת לואי ה-16 (שלט בין השנים 1774–1792), הועבר אליו גם הקמאו הגדול של צרפת מאוצר סנט שאפל (Sainte-Chapelle). ב-30 באפריל 1803 נחתם באוטל טובף, שהיה אז משרד האוצר, החוזה שבו מכרה צרפת של נפוליאון את לואיזיאנה לארצות הברית.

כעבור פחות משנה, בלילה שבין 16 ל-17 בפברואר 1804, נפרץ קבינט המדליות. לפי מה שמסופר, הגנב טיפס על מוט עד לחלון, שבר זכוכית ונכנס. הוא לקח את הפריטים היקרים ביותר, ובהם הקמאו הגדול וגביע התלמיים. הגנבים נעצרו בהולנד, והקמאו נמצא באמסטרדם (Amsterdam), אבל המסגרת מימי הביניים שלו כבר הותכה, וכך גם בסיס הזהב של הגביע. הקמאו חזר לספרייה בפברואר 1805, וב-1807 קיבל מסגרת חדשה מברונזה מוזהבת.

בין אוצרות הקבינט היה פריט אחד שכל היסטוריון צרפתי היה מתחלף איתו על המקום: תכולת קברו של שילדריק ה-1 (שלט בין השנים 457–481), מלך הפרנקים ואביו של כלודוויג (Clovis, שלט בין השנים 481–511). הקבר התגלה ב-1653 בטורנה (Tournai), היום בבלגיה, ובתוכו נמצאו חרב טקסית, תכשיטי זהב, טבעת החותם של המלך ומאות דבורי זהב קטנות. ב-1665 הגיע האוצר ללואי ה-14, והוא נשמר מאז בקבינט המדליות. כזכור, נפוליאון בחר בדבורה כסמל הקיסרות שלו, ככל הנראה בהשראת הדבורים של שילדריק (על הקיסר עצמו תמצאו הכל בדף נפוליאון באתר).

האוצר עבר בשלום את המהפכה, את הקיסרות ואת הרסטורציה, עד הלילה שבין 5 ל-6 בנובמבר 1831. באותו לילה חדרו לקבינט אטיין פוסאר (Étienne Fossard), אסיר שנמלט מהכלא ושזכה לימים לכינוי “נסיך הגנבים” (prince des voleurs), ושותפו דרויה (Drouillet), אסיר שקיבל חנינה. לפי מה שמסופר, הם עלו לגג מבניין סמוך שהיה בשיפוצים, ניסרו פתח בדלת עץ עבה בדיוק ברוחב של אדם, ועבדו כל הלילה לאור פנס. הם אספו כל מה שהיה עשוי זהב, בהם כ-2,000 מטבעות ומדליות ואת טבעת החותם של שילדריק, ולפני עלות השחר השתלשלו בחבל לרחוב רישלייה.

את רוב הזהב התיכו הגנבים למטילים. כשהמשטרה התחילה להתקרב, השליכו את מה שנשאר לסן, כדי שלא יימצא אצלם. לפי מה שמסופר, לחקירה גויס גם אז’ן-פרנסואה וידוק (Eugène-François Vidocq, 1775–1857), אסיר לשעבר שהפך לראש משטרת הבילוש, ושזיהה מיד את כתב היד של פוסאר (דרך אגב, אותו וידוק התגורר בגלרי ויויאן הסמוך). החשודים נעצרו, ולפי אותו סיפור, בתחילה עמדו על כך שלא ידעו דבר ונפגשו במקרה.

“עיתון בתי המשפט” (Gazette des Tribunaux) עקב אחרי הפרשה במשך יותר משנה, מנובמבר 1831 ועד ינואר 1833. ב-16 בינואר 1833 גזר בית המשפט לפשעים חמורים (cour d’assises) על פוסאר 40 שנות עבודת פרך ועל דרויה 20 שנה. בין המוצגים במשפט הייתה קערת הזהב של רן (patère de Rennes), שנמצאה על גדת הסן וחזרה לקבינט.

מה שלא הוכח מעולם הוא מי עמד מאחורי המבצע. יש גרסה שלפיה הוויקונטסה דה נה-קנדו (vicomtesse de Nays-Candau), שהודתה שקיבלה כסף כדי להשיג את שחרורו של פוסאר, תכננה את השוד, אבל איש לא הצליח להוכיח את חלקה. גם השמועה שחלק מהאוצר עדיין שוכב בבוץ של הסן, ליד גשר לה טורנל (pont de la Tournelle), מעולם לא אומתה. מכל האוצר של שילדריק שרדו 2 דבורי זהב, שעדיין שמורות בספרייה.

מ-1854 ועד 2022: לברוסט, האולם הסגלגל, בוכנוולד והלידה מחדש

שלושים שנה התווכחו בפריז אם להעביר את הספרייה למקום אחר, ורק ב-1857 הכריעה ועדה בראשות הסופר פרוספר מרימה (Prosper Mérimée, 1803–1870) שהיא נשארת. את העבודה קיבל אנרי לברוסט, אדריכל הספרייה מ-1854. לברוסט לא ניסה להתאים את הספרייה לארמון, אלא להפוך את הארמון לספרייה מודרנית, גם במחיר הריסה של חלקים היסטוריים, ובהם הגלריה הגדולה של אוטל דה נבר.

גולת הכותרת שלו היא אולם הקריאה שנבנה בשנים 1861–1868 ונפתח ביוני 1868. 9 כיפות מצופות אריחי קרמיקה מפזרות בו אור אחיד, והן נשענות על קשתות ברזל מחוררות ועל 16 עמודי יציקה דקים. מסביב לאולם הציב לברוסט 36 מדליונים של גדולי הספרות מכל העולם, ובתוכם אישה אחת בלבד, מדאם דה סביניה (Madame de Sévigné, 1626–1696). לראשונה נהנו הקוראים מאולם מחומם, עם צינורות שעברו מתחת לכל שולחן וחיממו להם את הרגליים, ולכל מקום ישיבה היו וו למעיל וקסת דיו. תאורת גז, לעומת זאת, נאסרה בגלל סכנת השריפה, ולכן שעות הפתיחה השתנו במהלך השנה לפי אור היום.

בשנים 1868–1872 שיקם לברוסט גם את גלריית מזארן, החליף את קורות העץ הישנות בקונסטרוקציית מתכת יציבה וחידש את כל ציורי התקרה והקירות. יורשו של לברוסט, ז’אן-לואי פסקל (Jean-Louis Pascal, 1837–1920), השלים את “כיבוש” הגוש: ב-1882 נרכשו הבניינים האחרונים בפינת הרחובות קולבר וויוויאן, ומאז הספרייה עומדת לבדה, מנותקת מהבניינים שסביבה. במקום שבו עמדו הבניינים האלה החלה ב-1897 בנייתו של האולם הסגלגל, שתוכנן כאולם קריאה ציבורי עם כניסה נפרדת מרחוב ויוויאן ותאורה חשמלית.

העבודות התעכבו בגלל מחסור בכסף ובגלל מלחמת העולם ה-1. בינתיים התלוננו החוקרים שכדי לקרוא כתב עת בן חודש צריך לחכות לפעמים חצי שנה, כי העיתונים נמסרו לקוראים רק כשנכרכו לכרכים. ב-1916 הוחלט להקדיש את האולם החדש לכתבי העת. העבודות העיקריות הסתיימו ב-1932, הקוראים נכנסו אליו במאי 1935, והוא נחנך רשמית בדצמבר 1936. המנהל הכללי של הספרייה, ז’וליאן קאן (Julien Cain, 1887–1974), התגאה שמומחים זרים רואים בו לא רק את אולם כתבי העת הגדול בעולם, אלא גם את המאובזר ביותר.

קאן מונה למנהל הכללי של הספרייה ב-1 במאי 1930, בהמלצתו של לאון בלום (Léon Blum, 1872–1950). בשנות ה-30 של המאה ה-20, בהנהגתו, התחיל האדריכל מישל רו-שפיץ (Michel Roux-Spitz, 1888–1957) לדחוס את הגוש מלמעלה עד למטה כדי למצוא מקום לאוספים שלא הפסיקו לגדול.

קאן היה יהודי, ושלטון וישי הדיח אותו ביולי 1940. ב-6 באוגוסט 1940 מונה במקומו ברנאר פאי (Bernard Faÿ, 1893–1978), מקורבו של המרשל פיליפ פטן (Philippe Pétain, 1856–1951), שהפך את התערוכות בספרייה לכלי תעמולה וריכז בה גם את הארכיונים שהוחרמו מהבונים החופשיים. קאן נעצר ב-12 בפברואר 1941, ישב שלוש שנים בבתי כלא בצרפת, ובינואר 1944 נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד (Buchenwald). הוא שוחרר ב-11 באפריל 1945, עם התקרבות הצבא האמריקאי, ובאוקטובר 1945 חזר לרחוב רישלייה 58 ולתפקידו, שבו כיהן עד פרישתו ב-1964. פאי נעצר ב-19 באוגוסט 1944, ובשנה שלאחר מכן נידון לעבודת פרך לכל החיים.

בשנים 1954–1955 הוסיף רו-שפיץ 5 קומות למחסן המרכזי, אבל גם זה לא הספיק. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו לספרייה, רק מחובת ההפקדה, 3 קילומטרים של מדפים בכל שנה, והספרייה פשוט טבעה.

ב-14 ביולי 1988 הפתיע הנשיא פרנסואה מיטראן (François Mitterrand, 1916–1996) את כולם, כשהכריז על הקמת “הספרייה הגדולה והמודרנית בעולם”. ב-1994 אוחדו הספרייה הלאומית והמוסד החדש לספרייה הלאומית של צרפת (BnF), והאתר החדש על שם מיטראן, ברובע ה-13, נפתח לציבור בדצמבר 1996 ולחוקרים באוקטובר 1998. הספרים המודפסים וכתבי העת עברו לשם (ב-1998 עזבו כתבי העת גם את האולם הסגלגל), ואתר רישלייה הוקדש לאמנויות ולמורשת: כתבי יד, תחריטים וצילומים, מפות, מטבעות ומדליות, מוזיקה ואמנויות הבמה.

ב-2010 התחיל שיפוץ כולל של האתר בהובלת האדריכלים ברונו גודן (Bruno Gaudin) ווירז’יני ברגאל (Virginie Brégal). בדצמבר 2016 נפתח אולם לברוסט המשופץ כספריית המכון הלאומי לתולדות האמנות, ובשנים 2018–2019 שוקמה תקרת גלריית מזארן. במהלך השיקום נחשפו כ-50 כיסויי צניעות שנוספו לציורים של רומנלי אחרי שסיים אותם, ו-4 מהם, המקוריים, נשארו על התקרה. בסתיו 2022 נפתח האתר מחדש במלואו, עם המוזיאון והאולם הסגלגל הפתוח לכולם.

אז כשתעמדו בגלריית מזארן, הרימו את הראש ונסו למצוא את 4 הבדים הקטנים שהשאירו שם. תצליחו?

לינה ליד הספרייה הלאומית: מלונות ודירות ברובע ה-1

לינה ליד הספרייה הלאומית: מלונות ודירות ברובע ה-1

הספרייה עצמה נמצאת ברובע ה-2, אבל הרובע ה-1 מתחיל ממש מעבר לגני הפאלה רויאל. אני אוהב מאוד את הרובע הראשון, גם משום שהתגוררתי בו כשביקרתי בפריז בילדותי, וגם בזכות המרכזיות שלו: הלובר, גני הטווילרי (Tuileries) והסן במרחק הליכה. את כל ההמלצות שלי תמצאו בדף המלונות ברובע ה-1 ובדף הדירות ברובע ה-1, ומי שמעדיף להתגורר ברובע של הספרייה עצמה, ימצא אפשרויות נוספות בדף המלונות ברובע ה-2 ובדף הדירות ברובע ה-2.

אלה 4 האפשרויות הקרובות לספרייה שהייתי ממליץ עליהן:

שאלות ותשובות על הספרייה הלאומית באתר רישלייה

עוד בנושא

• הרובע ה-12 בפריז: שוק אליגר, יער ונסן ושישה שווקים
• גני לוקסמבורג – מסלול טיול בגן האהוב ביותר של פריז מאת יואל תמנליס וצבי חזנוב
• גלריות בפריז – המלצות על תערוכות שמתקיימות כעת