“דיו סימפתית” (Patrick Modiano, Encre sympathique, Gallimard, 2019), הרומן ה-29 של זוכה פרס הנובל משנת 2014, דומה לקודמיו אך גם שונה ממנו. אותה אווירה מודיאנסקית מהפנטת, מכשפת. כמו רבים אחרים השבויים בקסמו של הסופר הענק, לעולם לא אשבע מכתיבתו, מצלילה אל תוך עולמו העשיר, המעודן והפואטי.
ברומן “דיו סימפתית” חושף מודיאנו באופן מיוחד את ה”אני מאמין” הספרותי שלו, מסתכל בעצמו כשהוא כותב, מה שנקרא ארס פואטיקה. הרומן נכתב נגד עינינו. בעמוד 63, למשל, מכריז ז’אן-פטריק שהגיע לעמוד 63. וזאת בנוסף לשיטוטים, שבהם הרגיל את קוראיו, בפריז שהייתה ואיננה או בפריז ששימרה את בתיה ואתריה.
בכתבה זו נבקר, בהתאם, בחדר העבודה של מודיאנו ונגלה כמה מסודות כתיבתו. לאחר מכן נצא מדירתו כדי לסייר בעקבותיו בפריז של שנות השישים. טיול בפריז אצל מודיאנו הוא ירידה אל מבוכי הזיכרון ומעניין יהיה לעקוב אחרי ההקבלות בין העיר וקורותיה לבין נפש הסופר ונפש קוראיו.
חקירת בילוש
הרומן “דיו סימפתית”, דיו סתרים, נפתח כמותחן ושומר על צביונו זה לאורך כל הספר עד להתרה בסופו. הספר נכתב ברובו בגוף ראשון על ידי ז’אן אבן, כפיל של פטריק מודיאנו, ששמו המלא והרשמי הוא ז’אן פטריק מודיאנו.
ז’אן אבן מועסק כבלש מתחיל בסוכנות של איט, שאותו כבר פגשו הקוראים ברומן קודם של מודיאנו, מלפני כארבעים שנה, “רחוב החנויות האפלות” (זוכה פרס הגונקור 1978, בתרגומו לעברית של אביטל ענבר שיצא שנה אחרי המקור). איט מטיל על החניך להתחקות אחר עקבותיה של אישה בשם נואל לפבר שנעלמה יום אחד, לא חזרה לביתה אחרי העבודה.
נואל הועסקה בחנות התיקים של המותג “לאנסל” ליד בית האופרה בפריז כשנעלמה. לכל פרט ופרט ברומן הרזה של מודיאנו, שבו יש מזוודות, תיקים, רכבות ואוטובוסים, ואפילו סירה, יש משמעות וכך גם למקום עבודתה האחרון של נואל.
האוגדן על חקירת היעלמותה של נואל לפבר שמוסר איט לז’אן כמעט ריק, כחול בהיר, כמעט לבן. מתוך אי הבהירות הזאת צריך ז’אן לדלות מידע על הנעדרת. הזמין את החקירה אצל איט טיפוס מפוקפק בשם ז’ורז’ ברנוס, בעל מועדון ריקודים שאותו נהגה לפקוד נואל.
ז’אן סר לסניף דואר ברובע ה-15 עם מסמך המאפשר לו לקחת משם את המכתבים המיועדים לנואל, לבית קפה שבו הוא פוגש מקורב של נואל, שחקן מפוקפק בשם ז’רר מורד, לדירה בה גרה נואל עם בן זוג בשם רוז’ה ביהבר, לרובע ה-14 ולרובע ה-16 בחיפוש אחר בדלי מידע שיובילו אותו אל פתרון החידה, בהנחה שהנעדרת עדיין בחיים. החקירה מסתעפת ומתפצלת, נוספים לה דמויות ומקומות, מחוץ לפריז, מחוז סבואה העילית ומחוץ לצרפת, רומא.
הקורא, שעד פתיחת הספר לא שמע כלל על נואל לפבר, זרה לחלוטין, נמלא דאגה וחרדה לגורלה. בניגוד לספרים אחרים שהתחלתי לקרוא בזמן האחרון, חלק סיימתי וחלק לא, שבהם לא הרגשתי שום הזדהות עם הגיבורים ועם המחברים, הספר הזה, כקודמים של מודיאנו, גרם לי להרגיש איכפתיות רבה כלפי אותה נואל וכלפי הצעיר-מבוגר שנזכר בעברו, כפילו של מודיאנו.
דיו סימפתית, גם ז’אן סימפתי, מעורר אהדה, פורט על מיתרים אנושיים במוזיקה הזעירה שלו, בלבטיו בין הזמנים, בין שכבות קיומו הנערמות זו מעל זו.
שכבות שכבות של זכרונות
אט אט מגלה ז’אן שנואל, לכאורה זרה גם לו, נולדה בכפר ליד העיר אנסי והייתה חברת נעורים שלו. יחד נסעו ביום ראשון באוטובוס שיצא מהעיר אנסי והוביל אותה אל ביתה ואותו אל הפנימייה בה היה חניך. פטריק מודיאנו בילה, אכן, בתחילת שנות השישים בפנימייה במחוז סבואה העילית ויודע לשחק באלמנטים אוטוביוגרפיים שאותם הוא מערבב ומערפל בעובדות מהדמיון.
עבודתו הזמנית של ז’אן כבלש פרטי מכינה אותו לייעודו האמתי כסופר החוקר את עברו. שחזור חייה של נואל הוא, למעשה, שחזור חייו של ז’אן, כפילו של פטריק, שלושים שנה אחרי ביצוע המשימה למען איט.
משחק השתקפויות ללא סוף כשנואל היא חלק מז’אן וכשז’אן הוא חלק מפטריק. תאומים סיאמיים או אפילו שלישיות, רביעיות, חמישיות וכולי, הדבוקים אלה לאלה בצדודיותיהם. אישה הזרה לזהותו נעשית פתאום מקורבת אליה ומאירה אותה בזהרורים.
המשולשים האירוטיים בהם השתתפה נואל כצלע הנשית בצעירותה הסוערת מקבלים משמעות סמלית, דהיינו פסיכואנליטית, ארס פואטית, פילוסופית. פסיכואנליטית כיוון שדמויותיו של הסופר הן חלק ממנו, משקפות צדדים בו עצמו או גורלות מהם נחלץ. ארס פואטית כיוון שדמויות אלה מרכיבות את תכני ספריו, משמשות לו חומרי גלם. פילוסופית כי מודיאנו מאמין שיש לשמור תמיד על מסתורין מסוים, אחרת תיסגרנה עליו דלתות כלא ותדונה אותו למוות. וכי מה יהיה שווה העולם בלי שום דבר תעלומה, בלי מגרש נטוש, בלי מרחב עזוב וריק ? מה יחקור הכותב ? ומה יישאר לקורא אם הכול יוגש לו, מוכן ומעובד, בלי שיוכל להשתתף במעשה היצירה ולהשלים בעצמו את הנעלם?
ז’אן מעיד על עצמו שהוא בן חמישים כשהוא כותב את הרומן. פטריק מודיאנו היה כבר בן למעלה משבעים כשכתב את הספר בשמו של ז’אן. הקורא צופה בשלבים בחייו של פטריק מודיאנו הזורה שלג בעיניו אך גם מבהיר יותר ויותר את הארכיאולוגיה והגיאוגרפיה המרכיבים אותם.
זהו רומן חניכה של סופר שלמד את מלאכת הכתיבה הודות לדמויות אבהיות כמו איט, שמילאו תפקיד של מנטור-פסיכולוג. מלכתחילה היה ז’אן מוכשר לבחון לב וכליות של אחרים אך איט העלה אותו על דרך המלך כשהראה לו טכניקות של בילוש וטכניקות של פסיכואנליזה, הדרושות לסופר כדי להסתנן אל עורן של דמויותיו ולהרגיש טוב יותר בעורו עצמו.
וכך, בעזרת הכתיבה, הפך הכלב הצולע, כך הרגיש מודיאנו בצעירותו, לגולש סקי וירטואוז המפזז בין פסגות, שמצא את יעודו ואושרו. ולאלה הטוענים שמודיאנו כותב תמיד אותו ספר, אגיד שבכל ספר וספר המרכיב את יצירתו גנוזים אוצרות השמורים לאלה שיודעים לגלותם.
חקירת בילוש מתובלת בפסיכואנליזה, באוטוביוגרפיה, בארס פואטיקה, בפילוסופיה. ומה עם היסטוריה? זה הזמן לצאת מחדר עבודתו העמוס ספרים של פטריק מודיאנו ולשוטט בפריז לפי מפת הדרכים של “דיו סימפתית”. הקריאה בספר מעוררת במעריציו של מודיאנו את הרצון העז לראות במו עיניהם את הרחובות בהם הוא הולך ואת האתרים בהם הוא צופה.
טיול בפריז, הגלויה והסמויה, בעקבותיו של מודיאנו
את הטיול נפתח בשיר הצדעה שכתב הזמר ונסן דלרם בהשראת הסופר פטריק מודיאנו. בשיר נושק בחור צעיר לחברתו, “נשיקת מודיאנו”, לאחר שהבחין בצדודיתו של הסופר במעיל גשם אפור, ליד סקוור קרפו
(Square Carpeaux) במונמארטר.
השיר משחזר את האווירה המודיאנסקית הערפילית והנוסטלגית משהו של אורות פנסים עמומים תחת גשם כפי שמשקפים אותה דפי ספריו הנקראים על ידי תלמידי תיכון. הבחורה לא מאמינה שזהו אכן מודיאנו שעומד ליד בית הקפה בגבו אליה והבחור מזכיר את “ירח הדבש של פטריק מודיאנו” . בהקשר זה מעניין לציין שלאחר ששמע מודיאנו את השיר, אמר בפליאה שלאחר נישואיו גרו הוא ואשתו תקופת מה ליד סקוור קרפו…
סניף הדואר ברובע ה-15
בסניף דואר ברחוב דה לה קונבנסיון ברובע ה-15 נשמרו מכתביה של נואל לפבר ולשם סר ז’אן פעמים אחדות מצויד בייפוי כוח כדי לקחת אותם. ברחוב זה קיים עדיין בית דואר במספר 204 א’ שלו : 204bis ,rue de la Convention.
ספק בכתובתה של נואל
בתיק החקירות שנתן איט לז’אן מצוינת הכתובת 88 rue de la Convention כמקום מגוריה.
האם הכתובת שנתן איט לז’אן נכונה ? ספק. ז’רר מורד, השחקן שהיה מקורב אל נואל ובן זוגה רוז’ה, נותן לז’אן כתובת אחרת, 13 rue Vaugelas, באותו רובע, אבל ברחוב אחר, שבה גרו שניהם, נואל ורוז’ה, תקופה מסוימת.
מדברי ז’רר לומד ז’אן שנואל ורוז’ה היו נשואים. גם פרט זה לא ידע. יחד מבקרים ז’רר וז’אן בדירה הנטושה בה גרו נואל ורוז’ה ומשם גונב ז’אן את יומנה של נואל הכתוב, לפי תחושתו, בדיו סימפתית . שורות חדשות צצות בו פתאום.
הבולבאר ההיקפי
לבין שני טורי בנייניו המסיביים של בולבאר ברין bouevard Brune, ברובע ה-14, נקלע ז’אן אחר צהרים אחד כשניסה למצוא כתובות של אנשים מפנקסה של נואל. נדמה היה לו שהטורים נמשכים לאינסוף וכך הבין שיעלה חרס בחכתו. לא רק נוסטלגיה נושבת בין דפי הספר אלא גם תחושת ניכור ועזובה.
ביתו של ז’ורז’ ברנוס
בכתובת זו, 194 Avenue Victor Hugo, ברובע ה-16, גר ז’ורז’ ברנוס, דמות ברומן של מודיאנו, האיש שהזמין אצל איט, מנהל סוכנות הבילוש, את החקירה על נואל לפבר.
לפי הבלוג של דני קוסנאר, המוקדש לפטריק מודיאנו, האיש והיצירה, מודיאנו לא המציא את דמותו של ז’ורז’ ברנוס. בבית פרטי, במציאות, באותה כתובת שמוסר מודיאנו ברומן, גר אכן יהודי בשם ז’ורז’ ברנוס, שנולד בסנקט פטרבורג בשנת 1906 והגיע לפריז לא ידוע באיזו שנה.
עיסוקיו של ברנוס המתוארים ברומן של מודיאנו דומים לאלה של האיש במציאות חייו. ברנוס ניהל אולמות קולנוע בבריסל וכך גם ברומן. באשר לשאר עיסוקיו ברומן, ניהול מועדון ריקודים, מסעדה ובית מסחר לחלקי חילוף לרכב, לא ידוע אם מודיאנו בדה אותם מדמיונו או שאב אותם ממקור היסטורי כלשהו.
מה שמודיאנו אינו אומר הוא שז’ורז’ ברנוס מכר לגרמנים גרוטאות בתקופת הכיבוש ועשה הון. כנראה ברח מצרפת כשהבין שהרוחות עומדות לשנות כיוון. ברומן זה של מודיאנו, שאינו מאזכר במפורש את תקופת הכיבוש, אין זכר לפרטים אלה.
מעניין לציין שבשיחה בין ז’רר לז’אן, ז’רר שואל את ז’אן איך הכיר את נואל. ז’אן משקר לו ואומר שהוא הכיר אותה דרך ז’ורז’ ברנוס. ז’רר שואל את ז’אן מי היה ז’ורז’ ברנוס וז’אן, שאינו יודע בינתיים דבר על ברנוס פרט לכתובתו, עונה לו שהוא היה הרופא שלו ושל נואל והם הכירו בחדר ההמתנה.
ז’אן מספר שהוא שיקר לז’רר כדי להוציא ממנו פרטים על נואל. הוא התחזה למקורב אל נואל ובדה את הסיפור על ברנוס הרופא והפגישה בחדר ההמתנה. עד כאן הרומן.
אך לפי דניס קוסנאר, ברנוס רופא היה קיים במציאות! אלא שהיה זה ברנוס אחר. ישראל אהרון ברנוס, רופא, כנראה דוד של ז’ורז’ ברנוס, מנהל מקומות בידור. התבלבלתם? זאת כוונתו של מודיאנו שמלהטט בין מציאות לבדות כדי להראות לנו ולעצמו כמה חמקנית האמת.
נעשה בכל זאת סדר בדברים. ברומן של מודיאנו אחת הדמויות הראשיות היא ז’ורז’ ברנוס שהזמין את החקירה אודות היעלמותה של נואל לפבר. ז’אן, שאינו יודע דבר על ז’ורז’ ברנוס בתחילת הרומן, משקר ואומר שז’ורז’ ברנוס הוא רופא במקצועו.
נואל לפבר, ממשיך ובודה ז’אן, סרה למרפאתו של ברנוס הרופא כדי לקבל מרשם לתרופות הרגעה. בחדר ההמתנה, ממשיך לבדות ז’אן, פגש את נואל כי ברנוס היה גם רופאו שלו. מודיאנו לא רק שלא המציא את דמותו של ז’ורז’ ברנוס אלא גם את ברנוס הרופא לא המציא…
ברומן קיים ברנוס אחד, ז’ורז ברנוס, במציאות קיימים שניים, ז’ורז’ ברנוס, מנהל מקומות בידור וישראל אהרון ברנוס, רופא. דני קוסנאר ממשיך ליידע בבלוג המעניין שלו ואומר שישראל אהרון ברנוס נולד בקייב בשנת 1888 והגיע לפריז הרבה לפני 1917.
ישראל אהרון ברנוס שירת כרופא צבאי במשך כל שנות המלחמה וב-1920 קיבל אזרחות צרפתית ונהיה ארנולד ברנוס, מנהל מרפאה באווני מונטן. ב-6 בפברואר 1934 נקלע ארנולד ברנוס במקרה להפגנת הדמים בכיכר הקונקורד, בה מצאו מותם 37 בני אדם ונפצעו כאלפיים. ארנולד ברנוס טיפל בכ-275 פצועים ורכש מוניטין הודות להתנהגותו המופתית באירוע הדמים הטרגי.
נסכם : ברומן של מודיאנו קיים ברנוס אחד, ז’ורז’ ברנוס, איש מפוקפק. במציאות היו קיימים שני אנשים בשם ברנוס, ז’ורז’ ברנוס וארנולד ברנוס. ז’ורז’ ברנוס, אכן איש מפוקפק גם בחייו האמתיים ששיתף פעולה עם הגרמנים וארנולד ברנוס, כנראה דודו, שהיה רופא מצטיין ומסור בשירותה של צרפת.
ב-1948 נשפט ז’ורז’ ברנוס שלא בפניו בבית משפט צרפתי ונידון להחרמת כל נכסיו, כולל האחוזה העירונית שרכש בתחילת הכיבוש במספר 194 של אווני ויקטור הוגו. בנקודה זו, באותה אחוזה עירונית, מתלכדים המציאות והרומן.
דני קוסנאר ממשיך ומספר שהבית נהרס בתחילת שנות השישים ובמקומו נבנה בניין מודרני. ברומן של מודיאנו מתוארת סצנה שבה ביקר ז’אן קיץ אחד בבית בכתובת זו. את הדלת פתח לו אדם שישב במשרד של חברת נדל”ן והסביר לו שהיה מזכירו של ז’ורז’ ברנוס שנפטר לא מזמן בלוזאן. הבית ייהרס תוך חודשים אחדים, משיקולי נדל”ן, הוסיף ואמר האיש.
האם ברנוס נפטר באמת בלוזאן, כמו שאומרת דמות ברומן, או האם נפטר במקום אחר, בדרום אמריקה, אולי, שלשם ברח, לפי אחת העדויות שמחוץ לרומן של מודיאנו, לא ידוע. אך האחוזה העירונית מאבן ולבנים שרכש בכסף שהרוויח ממכירת גרוטאות לגרמנים אכן נהרסה ובניין מודרני אכן נבנה ותפס את מקומה.
רחוב ללא מוצא ליד כיכר האופרה שבקצהו תיאטרון
ז’אן נכנס לחנות התיקים “לאנסל” בה עבדה נואל כדי לפגוש עמיתה שלה שהתחברה אליה באופן מיוחד. ברחוב ללא מוצא, רחוב אדואר 7 (rue Édouard VII), המוביל אל תיאטרון אדואר 7 (Théâtre Édouard VII, 10 Place Édouard VII), סיפרה לז’אן שהיא ונואל נהגו להיפגש גם במסעדה שניהל ברנוס ברחוב ללא מוצא דומה הנמצא ליד השנז אליזה.
רחוב ללא מוצא ליד השנז אליזה שבקצהו בית ספר
במסעדה הנקראת “קרוול” (בעברית, מפרשית), ליד השנז אליזה, רחוב רובר אטיין (rue Robert Estienne), שאיני יודעת אם היא פרי דמיונו של מודיאנו או הייתה קיימת בעבר, נהגה נואל להיפגש עם חבריה. רחוב רובר אטיין מסתיים גם הוא במבוי סתום שבקצהו נמצא כיום גן ילדים ובית ספר יסודי.
לבית הספר מקום חשוב ברומן של מודיאנו כדימוי לחניכה ולהכנה לחיים עצמם : בית הספר הוא החיים והחיים בראשיתם, הילדות והנערות, הם בית ספר. מאידך, התיאטרון בקצהו של המבוי הסתום ליד האופרה מרפרר לנושא האיפור, המשחק והזיוף ברומן, מוטיב חשוב נוסף בעולמו של מודיאנו השואל עצמו ללא הרף מהי אמת ומהו שקר, התוהה על אפשרותה של הכנות.
מעיון בערך הוויקיפדיה של רחוב רובר אטיין למדתי לדעת שבמקום בית הספר הנמצא כיום בקצהו של הרחוב היה בעבר שטח עזוב, מתחם פראי, ולא יכולתי שלא לחשוב על אותו ריק מסתורי, לא מוסבר, שז’אן אומר ברומן שהוא זקוק לו כמו למרחב מחיה כדי שלא ייכלא בבהירות של מוות.
מועדון הריקודים “לה מרין”
נואל פקדה את מועדון הריקודים “לה מרין” ברציף דה גרנל (Quai de Grenelle), שנוהל על ידי ז’ורז’ ברנוס. מה נשאר מהמקום אחרי שלושים שנה ?
ז’אן נוסע למטרו ז’אבל, עולה ברציף ומגיע לגשר גרנל. הבניינים שציפה לראות נהרסו, כמו אחרי הפגזה, משאירים מקום למרחב פראי, למגרשים עזובים, לריק, כמו זה שז’אן זקוק לו, אחרת ירגיש כלוא. מהבניין הראשון נשארה רק החזית, ולו לא היה עליה שלט עם כיתוב באותיות אדומות, היה אפשר לחשוב שזהו מוסך. כך אומר ז’אן. אצל מודיאנו אפילו מבנים מתחפשים…
המוסך בכיכר טרוקדרו
המועדון מתחפש למוסך אך יש גם מוסך אמתי, Garage du Trocadéro, R. Béavioure, Spécialiste Chrysler. ז’אן מצא את רוז’ה, שהיה נשוי לנואל, במוסך די טרוקדרו, כמומחה למותג קרייזלר. רוז’ה נשוי לאישה אחרת, צעירה ממנו, וחושש מאוד שהיא תגלה את עברו.
את נישואיו הקודמים הסתיר ממנה ופניו מתכרכמות כאשר ז’אן מנסה לדובב אותו כדי שיספר על נואל. גם החברה שעבדה עם נואל בחנות “לאנסל” הגיבה באופן דומה, במין עצבות וחוסר נוחות, והעדיפה להתחמק.
פסאז’ המים
אחרי שיצא ז’אן ממשרדו של רוז’ה, מנהל המוסך, פנה לעבר לה פסאז’ דה זו (Le Passage des eaux), בתרגום מילולי “פסאז’ המים”. פסאז’ זה, המחבר שני רחובות, נקרא כך משום מעיין המים מכילי הברזל שהתגלה בו ונעלם. המים, כידוע, זורמים ומשתנים בלי הרף, אך בעיני ז’אן נדמה, להיפך, שהזמן עמד מלכת.
אין השביל מציית לחוקים הרגילים, כמו השתחרר מחוקי הזמן והמקום. שערי הבניניים סמויים וחלונותיהם לא ברור לאיזה בניין הם משתייכים. מעבר לחומה משמאל נדמה לז’אן שהוא מבחין בפארק או בשוליו של יער.
הוא בטוח שייתקל במשעול במיודעים מלפני שלושים שנה, ואף אחד מהם לא השתנה. הכול קפא. די יהיה להקיש על אחד החלונות, כדי שפנים מוכרות תצצנה ממנו. ואף את נואל נדמה לו שהוא רואה, חוצה את המשעול, אוחזת בידה ילד קטן.
הרומן מסתיים בגיחה אל רומא שהיא לדעת ז’אן, בניגוד לפריז, עיר שלא משתנה. ואכן ברומן זה מודע המספר שהיה בצעירותו, בשנות השישים, עד לסופו של עולם, לקריסת תפאורת התיאטרון של בתים ורחובות בפריז. זכותו עמדה לו וניתן לו בשנים אלה לחזות בימים האחרונים של פריז זו שנעלמה. אך כמו בחייו שלו עצמו, כל סיום מהווה אפשרות להתחלה חדשה.
הערה
על הרומן של פטריק מודיאנו “דיו סימפתית” כתבתי שתי סקירות שונות, נפרדות, האחת לאתר הזה בדגש על היבטים פרנקופילים והשניה לבלוג התרבות של מירב גולן בדגש על ניתוח ספרותי. שתי הסקירות משלימות זו את זו.
רוצים לקרוא עוד על פטריק מודיאנו?
מוזמנים לקרוא את כתבתו של אריה יאס, פטריק מי? על פרס נובל והשאנסון הצרפתי.