רבים זקפו אוזן – במיוחד אצלנו בארץ – כשהוכרז שמו של חתן פרס נובל לספרות האחרון.
פטריק מי? ? מי הוא בכלל? ומה עם עמוס עוז שלנו? – מה לעשות, אנחנו הרי ארץ קנאן, כמו שקרא אפרים קישון, לחוסר היכולת הישראלי לפרגן.
את הסיפור על פטריק מודיאנו – מזוית אישית מאד – צריך להתחיל דווקא במוסיקאי צרפתי מקורי
מאד, שלא הולך בתלם, הוג דה קורסון. אבל ראשית כל, בקשה לי אליכם.
את הכתבה הזו אין טעם לקרוא ברצף. טוב. בעצם אפשר לקרוא ברצף, אבל מכיון שגם אני, עבדכם, לא אוהב תלמים ומחפש ומנסה תמיד למצוא משהו אחר, זוית אחרת ודרך אחרת, אני מציע גם הפעם שינוי קטן בהרגלי הקריאה.
ולכן, הנה הוראות שימוש פשוטות:
1. כיון שזהו מאמר אינטרנטי, המיועד לעין ולאוזן, בכל פעם שאתם נתקלים בלינק, עיצרו.
2. לחצו על הלינק.
3. האזינו למוסיקה המשגעת . והיא באמת מעולה, המוסיקה ששילבתי במאמר .
4. ואז המשיכו לקרוא. עד הלינק הבא.
5. ושוב, לעצור, לשמוע וליהנות, ולהמשיך לקרוא… עד הלינק הבא. וכן הלאה. עד להפי אנד.
ועכשיו אפשר מיד להתחיל. ודווקא במוסיקה. “לאמבארנה” Lambarena של הוג דה קורסון.
ולמי שלא זיהה: זה היה באך. כן. באך. ברוטב אפריקאי. וזה מה שהוג דה קורסון והמוסיקאים שלו,
עושים בהקלטה המיוחדת והנדירה הזו, ששמעתם, שהם קראו לה :באך באפריקה. לקחו וניערו
וטילטלו את הפרה הקדושה הזו והנוסח המקודש, לכאורה, של נגינת באך ומוצארט ומוסיקה קלאסית
בכלל, והכניסו בה פלפל ומלח וסלסה ותופים וכלבים נובחים, אבל, בעיקר, פרצו גדר וקבעון מחשבתי,ונפחו בה חיים חדשים תוססים.
דה קורסון הוא מוסיקאי צרפתי, בן כיתתו של פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנה זו,
ובנעוריהם חלמו שניהם על קריירה מוסיקלית וכתבו יחד כמה יצירות ושירים משותפים. אחד הראשונים שבהם נקרא “תפתיע אותי, בנואה”. דה קורסון ניסה באותם ימים של שנות ה- 70
לענין את פרנסואז הארדי, זמרת צעירה יפת תואר, לשיר משיריו. כתבתי אותם במיוחד בשבילך, החמיא לה. אבל פרנסואז לא התלהבה. בשליפה של הרגע האחרון אמר: יש לי שיר אחר, אבל אני לא בטוח שהוא בשבילך, ושלח לה את “תפתיע אותי בנואה”. פרנסואז הופתעה. מי כתב את המילים, שאלה. חבר שלי עוד מביה”ס, גמגם הוג דה קורסון. החבר כמובן היה פטריק מודיאנו.
תפתיע אותי, בנואה,אמר השיר. לך על הידיים, על הראש, תאכל סכיני גילוח, תחתוך את האזניים, כי כל כך משעמם פה…
ועכשיו, לחצו על הלינק, ושימו לב גם כמה יפה היתה פרנסואז הארדי. ותהנו:
מיותר לציין שהשיר היה ללהיט. ופרנסואז הביאה את פטריק מודיאנו אל הפטי קונסרבטואר דה לה
שנסון המפורסם של מיריי. הקונסרבטוריון הקטן לשנסון, היה בית ספר ותכנית טלוויזיה שבועית
שגידלה את מיטב הזמרים והמוסיקאים של צרפת. מיריי הטילה על פרנסואז משימה. תאכילי את מודיאנו, אמרה. וכולנו, באותן שנים, עשינו – בשמחה – כל מה שמיריי ביקשה. וכך קרה שפרנסואז הארדי היפהפיה, ששרה על “כל הנערים והנערות האלה של פאריז“, לקחה את פטריק מודיאנו השחיף הצנום ויפה התואר למסעדות ולארוחות ודאגה שיאכל.
לימים סיפר מודיאנו שבפגישתם הראשונה, לקחה אותו פרנסואז להופעה של ברברה, זמרת
השנסונים הנודעת, ששרה את “הגברת הארוכה החומה”. ועכשיו, לחצו על הלינק, ותראו את ג’ורג’ מוסטקי וברברה, באחד השירים השנסונים היפים ביותר של צרפת:
פה ושם, במאמרים שונים היום, אני רואה שצצה שאלה: רגע, מודיאנו, הוא לא זה שהיה בתחילת דרכו חלק מחבורת מיריי ברל? מיריי, למי שלא יודע, (ואצלנו בארץ , לצערי, לא יודעים, למרות שהקדשתי לה כמה וכמה תכניות ברדיו ובטלוויזיה), מיריי היא ה”אמא החלוצה של השנסון הצרפתי”, כפי שמגדירים אותה, סוללת הדרך לרבים וטובים.ואפילו אני הקטן באלפי מנשה ואפרים וחיפה והקריות, אפילו אני חייב לה המון. הרבה יותר משאוכל לספר אי-פעם.
משונה. בפסטיבל עכו האחרון, ישבתי עם ג’ורג’ אסקנדר בפסטיבל עכו, אמרתי לו שאין ספק שהוא יהיה הזוכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל, [ואגב, הוא באמת זכה], וסיפרתי לו על מיריי. כי מיריי חידדה בנו את החוש להבחין בכשרון אמיתי. והטילה עלינו תמיד את אותה משימה: להזין ולהאכיל אותו. ושוב, ללחוץ על הלינק. מיריי ולהקה שרים על הגנן שצולע ושותה Mireille – C’est un jardinier qui boîte.
והנה עוד משהו שלא ידעתם על פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל: פרנסואז הארדי, שקיבלה את
המשימה, במצוות מיריי, לדאוג לכך שיאכל, טענה שהוא מרחף. תלוש. מוזר. שאף פעם אתה לא יודע
אם מה שהוא מספר הוא אמת או איזו בדיה שהמציא.כששאלנו אותו, סתם כך, מה שלומו, הוא היה ממלמל משהו על שחפת או דלקת ריאות וכאבים בחזה.כשלחצנו עליו בשאלות, הוא היה נתקף גמגום, שהחמיר והלך, ככל שלחצנו יותר. לי הוא נראה באותם ימים כמישהו שהיה רוצה להימחק. שלא נבחין בנוכחותו בכלל.
אבל מה לעשות, והגורל רצה אחרת. מודיאנו היה אז בחור רזה ויפה תואר, שאי אפשר היה להתעלם
ממנו. רק בנוכחות אדם אחד הוא הרגיש באמת בנוח: עמנואל ברל. בעלה של מיריי, סופר והוגה דעות יהודי-צרפתי, שאגב, בנערותו באמת חלה בשחפת, שכמעט הרגה אותו, אבל זכה לחיים ארוכים ויצירתיים מאד, עד גיל 84. ברל היה האב הרוחני של כולנו. אולי מפני שהיה איש זקן עם המון ידע וחשיבה מקורית ולא שגרתית, ואולי ובעיקר, משום שהיה צעיר ברוחו. הרבה יותר מאיתנו. ספרו האחרון, נכתב יחד עם מודיאנו. בעצם מדובר בשני ספרים באריזה אחת. החלק הראשון, “חקירה”, הוא שיחה מרתקת בין עמנואל ופטריק, והחלק השני, שכתב עמנואל ברל לבדו, נקרא: “איזה יום יפה, בואו נטייל לבית הקברות…”. בזמנו, התחלתי לתרגם את הספר לעברית, כדי להציעו ולהוציאו לאור בארץ, כי כך הבטחתי למיריי, אבל משום מה, לא נסתייע.
עכשיו חיפשתי ומצאתי את הדפים, שהצהיבו בינתיים, ומתוכם אביא ראשית כל קטע קצרצר, שהוא
בעצם וידוי של פטריק, וידוי שאומר הכל: נראה לי, כותב מודיאנו, שאני משעמם ומרגיז אותו. הוא
מעדיף לדבר על העתיד, אבל איתי זה לא הולך. הוא כל כולו תקוה למחר, ואני כולי לנוסטלגיה,
לאתמול. ואז, כשמתוך טוב לב, הוא מסכים ומעלה מנבכי האתמול אנשים ומאורעות שהיו, אופפת אותי הרגשה מוזרה, שהאיש הזה בעל רעמת שיער השיבה, בעצם צעיר יותר ממני. …
ושוב: ללחוץ בבקשה על הלינק, ולראות ולשמוע את פרנסואז היפה שרה על הנערים והנערות בגילה
ברחובות פאריז… Francoise Hardy – Tous Les Garcons.
כל יצירתו של מודיאנו עוסקת בעבר. בעבר מסויים מאד ובמקום מסויים מאד: פאריז תחת הכיבוש הנאצי. מוזר שדווקא פטריק, שנולד לאחר המלחמה לאב יהודי ואם פלמית, עוסק באובססיה כזאת דווקא בתקופה האפלה ההיא של עיר האורות. אולי מתוך רגש אשמה, שהוא לא מצליח להיפטר ממנו, הוא חוזר ומתאר אנשים שבוגדים ואפילו משתפים פעולה עם הכובש הנאצי. כל אחד וסיבותיו הוא. כמו מריה סאנדרס של ברכט. זונה של יהודים, כך נכתב בשלט שתלו הנאצים על חזה של מריה סנדרס. גילחו את ראשה, וגררו אותה לרחוב, כדי ללמד את דיירי הרחוב ואת העולם כולו, מה יעשה לנערה גרמניה ארית שטימאה את עמה, כשהתאהבה בצעיר יהודי. אמא שלה הזהירה אותה, אבל על הלב אי אפשר לצוות במי להתאהב. וליבה של מריה סנדרס הלך אחרי אותו בחור יהודי נאה, למרות שהיה לו אף שלא נשא חן בעיני הנאצים. מה עלה בגורלה של מריה סנדרס לאחר שנחשפה והושפלה בכיכר העיר, לא ידוע. ככל הנראה, הפכו אותה לזונה של חיילים אריים באחד ממחנות הריכוז הנאציים. אבל ברכט כתב את הבלדה על מריה סנדרס, ושמה לפחות נחרת במעמקי הזכרון האנושי. עדות צורבת ואזהרה מפני מה ששנאת זרים יכולה לעולל.
וכרגיל, עכשיו, ללחוץ על הלינק, ולראות ולשמוע את הזמרת האיטלקיה מילבה הנהדרת שרה את
הבלדה על מריה סנדרס, של ברכט.
כמו פטריק מודיאנו, גם דה קורסון מבקש לפרוץ את גבולות הזמן והמקום. למצוא נקודות חיבור בין
עמים ואנשים, שלכאורה, במבט ראשון, אין ביניהם שום קשר. אבל אם אצל פטריק מודיאנו מדובר בחציית קווים בין אויבים, אצל דה קורסון מדובר בשיתוף פעולה בין מוסיקאים מעולמות נפרדים.
בצרפתית למילה שיתוף פעולה COLLABORATION, יש שני מובנים. האחד חיובי, במובן של גשר
משותף, והשני השלילי, במובן של משת”פ. הפצע הזה של משת”פיות, שמעסיק את מודיאנו, נשאר פעור ומדמם. אחד הספרים היפים ביותר שלו, “מה קרה לדורה ברודר”, מתחיל ממודעה קטנה שמצא בגליון ישן של “פארי-סואר”, עיתון ישן משנת 1941, שנות הכיבוש הנאצי, על העלמותה של נערה בת 16. מודיאנו יוצא למסע חיפושים לא רק כדי לברר מה שקרה לדורה ברודר בשנים ההן, אלא גם מה קרה לאביו, אותו יהודי שהסתתר בפריז תחת שנות בדויים. והדמעות לא מתייבשות. והפצע עדיין פעור. וכואב. בספר אחר “תעודת זהות משפחתית”, יוצא מודיאנו לרשום את בתו הראשונה, שזה עתה נולדה במשרד הפנים הצרפתי, אבל אז מתברר שבתעודת הזהות שלו עצמו יש חורים גדולים. הוא אינו יודע מתי בדיוק נולד, ומה היו שמות הוריו באותם ימים. דף נייר כחול. מקופל לארבע. תעודת הנישואים של הורי, כותב מודיאנו. אבי נרשם בה בשם מזוייף, משום שהחתונה נערכה בימי הכיבוש הנאצי. ב24 בפברואר, 1944, בשעה חמש אחה”צ, התייצבו לפנינו בבית העיריה במז’ב, גי ז’אספאר דה ז’ונג ומריה לואיז סה, והצהירו שהם מסכימים להינשא…
מה עשו אמי ואבי בפברואר 44 במז’ב? ומה זה ה”דה ז’ונג” הזה שאבי צירף לשמו הפרטי הבדוי?..
והשאלות לא חדלות לעולם. להיפך. הפצע נפתח עוד יותר…
דה קורסון, המוסיקאי, לעומתו מאמין שאם מילים יכולות להפריד, המוסיקה יכולה וצריכה לחבר.
Lasset uns den nicht zerteilen אל נא נקרע אותה לקרעים, מתוך היוהנס פאסיון של באך. בגירסתו המקורית והיפה כל כך של הוג דה קורסון.
ללחוץ, בבקשה, על הלינק:
אי אפשר לסיים בלי ציטוט נהדר נוסף של פטריק מודיאנו, על מהות המוסיקה והיכולת להקשיב
לאחרים, גם אם הם כבר לא פה. ברחוב החנויות האפלות, כותב מודיאנו, אפשר עדיין לשמוע בכניסה לבנינים את הד צעדיהם של אלה שנהגו לעבור שם, ואח”כ נעלמו. משהו ממשיך עדיין לרטוט ולהתנגן שם באויר, בת קול שהולכת ומתאיידת, אבל עדיין ניתן לשמוע אותה, אם רק פותחים אוזן ולב להאזין, להקשיב..
ואם תשאלו אותי, אין הגדרה עמוקה ויפה מזו לכל מה שאנושי וחי ופועם בכל אדם ובכל מוסיקה.
וכעת, הלינק האחרון, איב מונטאן, האחד והיחיד, ספק מבקש, ספק שואל, אם אתם אכן שומעים את
השיר ההוא ששרים בחשיכה אלה החולמים ונלחמים למען החופש. שיר הפרטזנים.
ללחוץ בבקשה על הלינק. ותודה שלחצתם:
