אנרי מאטיס: פולינזיה
מאת ד"ר אורנה ליברמן

פולינזיה, שמים, המוזיאון לאמנות מודרנית בטרואה, 1949-1950
פולינזיה, שמים, המוזיאון לאמנות מודרנית בטרואה, 1949-1950
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם
זמן קריאה מוערך: 9 דקות
פרק שלישי בכתבה מקיפה בת ארבעה פרקים הסוקרת את חייו ויצירותיו של אנרי מאטיס לפי המסעות שערך. בפרק זה נפליג איתו לפולינזיה, המסע האולטימטיבי שישפיע באופן מכריע על דרך התפתחותו האמנותית בעשרים השנים הבאות, עד הסוף.

סדרת נשות ההרמון, שהעסיקה את מאטיס יותר מעשור, מיצתה את עצמה עד תום. משחקניות ראשיות הפכו נשות ההרמון לניצבות בלבד לפני שנעלמו כליל. התפאורה על כל אביזריה איבדה גם היא את קסמה ומשמעותה. אנרי מאטיס שקע בדיכאון. עולמו צר עליו.

כדי להתחדש, להתרחב, להתרהב, יצא בעקבות אחד מצייריו האהובים, פול גוגן, שארבעים שנה קודם, ב-1891, הפליג בפעם הראשונה לטהיטי. פולינזיה הצרפתית, מאה איים, לגונה זכה ויערות בראשיתיים – הבטחה לגן עדן, היוולדות מחדש, שם ועכשיו.

מרץ 1930, אנרי מאטיס מפליג לעבר פולינזיה, מה שיהיה המסע הגדול האחרון בחייו. לבד, לגמרי לבד, בלי כרטיס חזור, בלי שהזמין אפילו מלון בטהיטי. בסדנתו נשאר על הכן ציור בלתי גמור, "השמלה הצהובה". המאסטרו הבלתי מעורער של האמנות המודרנית נמצא בגיל 60 בפסגת תהילתו. מהי מטרת מסעו? מה הוא מחפש?

חודשיים וחצי בפולינזיה שבהם צייר רק ציור אחד שלא השביע את רצונו אבל אגר רשמים וחוויות, מצבור אדיר שנטמע בזכרונו ויצא לאור שנים לאחר מכן. בפולינזיה, כמו בקוֹלְיוּר, בקורסיקה, באלג'יריה, במרוקו, בכל המקומות שאליהם הגיע, קיבל השראה מהנוף המרהיב ומהמגע עם האנשים המיוחדים שפגש, כמתוכנן או במקרה. כל המסעות התחברו זה לזה כדי להזין ולהעשיר את השיא האחרון, פולינזיה, מסע חיים לכל החיים.

ניו יורק

לנסוע לפולינזיה בימים ההם היה הרפתקה של ממש. מאטיס הגיע מניס לעיר הנמל בנורמנדי, לֶה אָבְר (Le Havre), ועלה על אוניית נוסעים טרנס אטלנטית. תחנת ביניים בניו יורק. המודרניות האורבנית של העיר, שמאטיס עדיין לא הכיר, עשתה עליו רושם עמוק.

בפעם הראשונה שראיתי את אמריקה, כלומר את ניו יורק, ב-1930, בשעה שבע בערב, הגוש השחור והמוזהב, שהשתקף בלילה במים, השקיע אותי באקסטזה מאין כמוה. מישהו לידי על הסיפון אמר "שמלה מנצנצת", מה שסייע לי להבין ביתר דיוק את המראה שנגלה לעיניי. ניו יורק נדמתה לי כמטיל זהב.

מאוחר יותר, כשפסעתי על מדרכת השדרה החמישית, קיבלתי מכת חשמל של ממש. מהרחוב, גורדי השחקים נותנים תחושה עזה של התבהרות כל הגוונים כולם, מהבסיס ועד הגג. החל מהקומה העשירית מתחילים השמים – האור בולע את המבנה. האור והשתקפויותיו מפיגים את ממשותו של הבניין. דעיכת הגוונים שנעלמים בשמים, שואלים את נועם מהות הרקיע שאתו הם מתמזגים, מעניקה לעובר האורח תחושה של הקלה, לא צפויה לתייר אירופאי. ניו יורק מופלאה בעיניי. האטמוספירה כל כך יבשה, האור טהור מאוד, לא גשמי, אור של בדולח.

מאטיס, שבפעם הראשונה קנה לו מצלמה, החל להנציח את העיר, משתדל לפני הכול לתפוס את משחקי האור והצל על גורדי השחקים. עולם חדש, גדול ומלכותי, כמו הים, ובנוסף לכך, תחושת המאמץ האנושי שהושקע בו. תחושת החירות, שמקנה השליטה על מרחבים גדולים יותר, מתחזקת ומתבססת נוכח גורדי השחקים.

מדוע כולם אמרו לי שזה לא ימצא חן בעיניי? מאז שאני כאן, אני מרגיש צעיר יותר בעשרים שנה.

הדרך לעבר פולינזיה נמשכה בנסיעת רכבת ארוכה במערב האמריקאי, נסיעה שחידדה עוד יותר את הניתוק המבורך מהעולם הישן שממנו בא.

הגעתי לסן פרנסיסקו שבה התנפלו עליי ציירים ואמרו לי: "אתה כאן, נעשה לכבודך משתה גדול". השבתי: "לא, בלתי אפשרי". עליתי על האוניה "טהיטי", בבעלות חברה אנגלית, שהפליגה מסן פרנסיסקו לניו זילנד.

הגעה לטהיטי, פפאטה

ב-29 במרץ 1930, עם שחר, גילה מאטיס בפעם הראשונה את טהיטי. במשך חודשיים וחצי לא ישבע מהנופים, מהתרבות, מהאנשים, תושבי קבע ועוברי אורח. בפפאטה, עיר הבירה, בצפון האי, שבנמלה הטילה עוגן אניית הקיטור שבה הפליג, חיכו לו זוג צעירים, פולין ואטיין שיל (Schyle), שחבר המליץ לו עליהם.

בני תערובת, "חצאים", כמו שנהגו בני המקום לומר. פולין ואטיין שיל, רק בני 26 ו-27, אך למרות גילם הצעיר ידעו לקבל את הצייר המבוגר בתשומת הלב הראויה. פולין ואטיין הסיעו אותו באי שעות ארוכות והכירו לו את הנוף החדש. ידידות אמיצה נרקמה ביניהם ומאטיס הרבה לצלמם, שניהם יחד וגם את פולין לחוד, פולין שיופיה המיוחד הרשימו וסיקרנו.

מאטיס השתכן במלון "סטיוארט", מול הנמל, הבניין הגבוה ביותר אז בפפאטה. ממרומי הטרסה בוחן הצייר את הקווים, הצורות, הצבעים, הירוק של ההרים והכחול של האוקיינוס. מתפעם וחושב.

נוף ההר מהטרסה. פפאטה היא עיר קולוניאלית קטנה, לא משהו מיוחד, בת 3000 תושבים, כורעת תחת הר בגובה של כמה אלפי מטרים, ירוק ממטה עד מעלה. הירק נמצא בכל מקום, כהה, עשיר מאוד, דומה במקצת לזה של הקוציצים. הכול נראה לי נפלא, הנוף, העצים, הפרחים והאנשים.

טהיטי חשפה בפני האמן רפרטואר צורות עשיר וכך העניקה לו אפשרות להביע שפה חזותית חדשה. כל בוקר, בשעה מוקדמת, היה מאטיס סר לגני מושב הבישוף (Les jardins de l'Évêché), שבהם התפעם מפלאי הצמחיה הטרופית, מרבגוניותה, מהפרחים, הפירות, העלווה. עלי עץ הלחם המשוננים, על רקע תכול השמים, חתוכים באור או בצל, הזינו והפרו באופן מיוחד את דמיונו.

עץ הלחם, צילום: Forest & Kim Starr, מקור צילום: ויקיפדיה

עץ הלחם, צילום: Forest & Kim Starr, מקור צילום: ויקיפדיה

זר, מוזיאון האמר, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, 1953

זר, מוזיאון האמר, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, 1953

אפולו, המוזיאון לאמנות של טולדו, 1953

אפולו, המוזיאון לאמנות של טולדו, 1953

העלווה הטרופית לא תעזוב עוד את מאטיס ותאכלס רבות מיצירותיו לעתיד לבוא, עד סוף חייו, בצורת ערבסקות מרקדות. "חדר עם שרך שחור" היא דוגמה מפורסמת, בין ציוריו האחרונים של מאטיס לפני שעבר למגזרות הנייר: צבעוניות עזה בסגנון כמו ניאו פוביסטי, כמעט פופ.

חדר עם שרך שחור, ביילר פאונדיישן, באזל, 1948

חדר עם שרך שחור, ביילר פאונדיישן, באזל, 1948

ציור זה מהדהד את השפעת התרבות המקומית של טהיטי על מאטיס שתעצב באופן משמעותי את המשך התפתחותו האמנותית בשנים הבאות עד סוף חייו.

טִיפֵפֶה – בדים רקומים במוטיבים גזורים

מאטיס מתבונן בתושבי המקום, בפעילויותיהם היומיומיות – הכל כך שונות, ממרחק, בלי להפריע. הוא מבקר תכופות בשוק הצבעוני של פפאטה, הגדול ביותר באי, שבו קונים התושבים פירות, ירקות ודגים.

בשולי השוק, מקום מוכרי הבדים, גילה מאטיס, מלבד הפריאו, את הטִיפֵפֶה – בדים רקומים במוטיבים גזורים בשיטה שהובאה לאי על ידי נשות המיסיונרים במאה ה-18. בעוד שבדי הפריאו משמשים כבגדים, בדי הטִיפֵפֶה יעודם דקורציה – כריות, מפות, כיסויי מיטה ושיא השיאים – שטיחי קיר מרהיבים, יצירות אמנות של ממש.

נשות האי אימצו את הטכניקה והתאימו אותה לשיטת יצור הבדים המקומית מקליפות עצים מרודדות. דורות על גבי דורות, עד ימינו, מלמדות אימהות את בנותיהן לגזור מוטיבים בצורות שונות, בהשראת הטבע, צמחים וחיות, מבגדים ממוחזרים, מכל פיסה אחרת, ולרקום אותן על בדים בצבע אחיד. פירוש המילה טִיפֵפֶה (tifaifai) הוא הטלאה, אך במובן שונה מזה של הפטשוורק, במובן של בד על בד. גם עבודת הפטשוורק במובן של הצמדת פיסות בד זו לזו מיושמת באי.

כעשור לאחר מכן, המציא מאטיס את מגזרות הנייר הצבועות בצבעי גואש. כמו נשות האי, החותכות בבד, גזר מאטיס בנייר הקרטון. המוטיבים המסורתיים של הטִיפֵפֶה, הצמחיה על האדמה ומעמקי הלגונה, נמצאים ביצירותיו של מאטיס.

הדמיון בין מגזרות הנייר לבין יצירותיהן של נשות האי ניכר ובולט אך יש לציין שהמוטיבים עצמם היו טבועים עוד קודם לכן בדמיונו של מאטיס. גם הפעם נפגש מאטיס עם תרבות זרה / קרובה שהכתה בו גלים וסייעה לו לדלות מים טובים מבאר פנימית עמוקה וכך להגשים מאוויים סמויים.

ציור וקולנוע נפגשים בסוף העולם, פרידריך מורנאו ואנרי מאטיס

החוויה הפולינזית צפנה בחובה הפתעה גדולה: פגישה לא צפויה עם אמן הסרט האילם, הבמאי הגרמני פרידריך מורנאו. לאחר כמה שבועות התיידד מאטיס עם שני במאי קולנוע, פרידריך מורנאו (Friedrich Murnau) ורוברט פלאהרני (Robert Flaherty), גם הם שוהים במקום לזמן מוגבל.

שני הבמאים, שהתגוררו בקצהו הדרום-מזרחי של האי, צילמו את הסצנות האחרונות של סרטם המשותף "טאבו". גם הם, כמו מאטיס, מפורסמים בעולם כולו. מאטיס, חובב קולנוע מושבע, העריץ את שניהם אך העדיף לשוחח עם מורנאו, שדיבר צרפתית שוטפת. כמוהו גם מורנאו נלאה מהרקע בו נמצא בשנים האחרונות, דהיינו אולפניה של לוס אנג'לס, והגיע לפולינזיה בחיפוש אחר טבע נשגב.

מורנו הוא אדם משכיל ביותר, המתעניין באמנויות באופן מיוחד ומכיר היטב את הציור הצרפתי. מורנאו בחר באתרים מרהיבים כדי לצלם את סרטו, ביניהם אי אלמוגים קטנטן, מכוסה בעצי קוקוס.

מורנאו הזמין את מאטיס לגור אתו יותר משבוע בבקתה קטנה. תנאי הנוחות היו מוגבלים ביותר אך מאטיס קיבל הכול באהבה והיה מאושר. הוא מילא פנקסו רישומים, צילם, התבודד, התבטל תוך שנזהר לא להפריע לעבודתו של ידידו החדש. מפעם לפעם היה הקולנוען עושה הפסקה ומצלם את חברו הצייר או מזמין אותו לחתירה משותפת בלגונה. מאטיס לא היה טירון: הוא נהג לסור כל בוקר למועדון השייט של ניס ולהתאמן שעה.

שנה לאחר מכן, בדצמבר 1931, בצרפת, צפה מאטיס בסרט "טאבו". שלוש פעמים. מורנאו, לרוע המזל, לא זכה לכך. ב-11 למרץ 1931, כמה ימים לפני הקרנת הבכורה של הסרט בארה"ב, נהרג בתאונה בסנטה ברברה. המכונית שבה נסע התנגשה בעמוד. בן 42 היה במותו.

פגישה לא צפויה של הציור והקולנוע בסוף העולם. מאטיס נפעם כל כך מקרבתו של מורנאו עד כי זנח מעט את הציור. בתחילת שהותו בפולינזיה צייר רק ציור אחד שבו ניסה להביע משהו מהרגש שעורר בו הטבע הפולינזי.

נוף בטהיטי, 1930

נוף בטהיטי, 1930

הציור לא השביע את רצונו, "שרטוט חטוף", כינה אותו והתפנה להתבוננות ביופיו של הנוף המסעיר. מאטיס חשש שלא יוכל להביע בציוריו את החוויה העזה.

אני מפסיק לכתוב כדי להביט סביבי. ההר ומדרונותיו עמוסי עצי הקוקוס ומאחוריי הים, שמסגרת עצים, הגזומים בסגנון יפני קמעה, מעטרת אותו. קצף השונית הלבן לאורך קילומטר. האור והצבעים כפי שמעולם לא ראיתים קודם לכן למרות שכבר שנים אני גר בדרום. שקוע באווירה, נפעם מהחידוש של כל הדברים שראיתי בלי להיות ממש מודע לו, נדהם, המום, צברתי ואגרתי המוני רשמים.

מים ושמים

חודשיים לאחר שהגיע לפוליניזיה, תאב לעוד ועוד, מאטיס ממשיך את ההרפתקה עד לאיי טואמוטו, מחרוזת לולאות אלמוגים נמוכות, ברמת הים, במרחק של 350 ק"מ מצפון מזרח לטהיטי.

הגעתי לאי באטאקי, שסופת הציקלון פחות איימה עליו, ומעט רחוק יותר, לאי פאקארבה, פיסת טבעת שונית אלמוגים.

מים ושמים, ודי בכך, כלומר מה שהכי פשוט בעולם. מי הים טהורים כמו בימי בראשית.

פולינזיה, ים, מרכז פומפידו, 1946

פולינזיה, ים, מרכז פומפידו, 1946

גם הרקיע טהור, בתכלית הטוהר, ללא רוח שתבוא להדליחו.

פולינזיה, שמים, המוזיאון לאמנות מודרנית בטרואה, 1949-1950

פולינזיה, שמים, המוזיאון לאמנות מודרנית בטרואה, 1949-1950

תחושה של כחול אינסופי שמאטיס תרגמה, שמונה עשרה שנה מאוחר יותר, בשתי יצירות אלה, דיפטיך, המתמזגות זו בזו בסינתזה ויזואלית מושלמת של החוויה הפולינזית. ציפורים ודגים לבנים במים ושמים. מאטיס הביט באופק וצלל לעבר המעמקים.

מסונוור מהקשר בין קרקע לרקיע, מאטיס חווה וחגג באקסטזה דתית את כוליותו ואחדותו של היקום ובכך הצטרף לשושלת טווי המיתוסים הקדומים של בריאת העולם שמהם נגזרו מילות השפה הראשונות. כמוהם התפעל הצייר ממי הלגונה השקטים, נשאר בפה פעור מול תכלת הרקיע: מי? מה? מים, שמים (ש+מים).

ריבועי הרקע, בשני צבעים שונים, מנהלים דוח שיח כמו על גבי מקלדת של פסנתר. הצבעים כמוהם כצלילים, "אקורדים", קרא להם מאטיס, מופצים כמו גלים של מוזיקה, מפיצים שלווה ורוגע.

השימוש הרב בצורת הערבסקה מאפשר לצייר להביע את סלסולי הצמחיה התת ימית, את נצנוצה של בבואה על פני המים, את צילו החמקמק של צולל, את תלתולו של גל, את שיוטו של ענן. הערבסקות של מאטיס פושטות צורה ולובשות צורה.

סבך הענפים, העלים, הפרחים שראה בפולינזיה, עצי הבננה, עצי הקוקוס, עצי המנגו, עצי הלחם, פרחי ההיביסקוס, הגן הקסום של מעמקי הלגונה מזדקקים בכור המצרף של זכרונו ואומנותו של מאטיס לקווים גליים, צורות טהורות, סימנים אסתטיים. החוויה החושית מיתרגמת לאותיות. בין הפיגורטיבי לאבסטרקטי, מן הצורה אל הסימן. "חשיבותו של אמן נמדדת בכמות הסימנים החדשים שהכניס, בסופו של דבר, לשפה החזותית", יצהיר מאטיס.

אריגה

שני הלוחות, "פולינזיה, ים" ו"פולינזיה, שמים" קיימים לא רק בצורת מגזרת נייר אלא גם בצורת טפטין. לבקשת מנהל המנופקטורות הלאומיות, הפיק מאטיס בשיתוף פעולה עם אורגיה, שתיים מיצירותיו בגרסות שטיחי קיר מצמר. אחת מהן היא דיפטיך זה שהופק בשמונה עותקים במנופקטורה של בּוֹבֵה (La Manufacture de Beauvais).

בדים ואריגה נטועים כבר בילדותו המוקדמת של מאטיס. לֶה קַטוֹ-קַמְבְּרְזִי (Le Cateau-Cambrésis), העיר בה נולד ובה הקים ב-1952 מוזיאון, הייתה מפורסמת בתעשיית הטקסטיל המשגשגת שלה. סבו וסבתו של מאטיס היו אורגים ואנרי הילד גדל בין הצבעים והצורות של יצירותיהם המופלאות.

כך נארגו-נחתכו-הודבקו-נארגו זכרונות בית הילדות עם אלה של התייר בן השישים במסכת של מרחב קוסמי, אינסופי, חסר קירות, שבו שטים כמו בתנועה מתמדת, רוקדים להנאתם יצורי ים ושמים. כוריאוגרפיה משותפת של ציפורים, דגים וצדפות. האור מטשטש את הגבול בין מים לרקיע, מבטלו. הציפורים שטות, המדוזות עפות. הצבעים, הצורות והמרווחים, הכול מביע את רטט החיים. השטיחים מעוטרים שניהם במסגרת המזכירה את הלגונה.

גביע אור זהוב

לגונה, האם אינך אחת משבעת פלאי גן העדן של הציירים? המים תמיד פושרים ונכנסים אליהם בקלות, מתיישבים על פיסת שונית ובעזרת קופסה, שקרקעיתה זכוכית, מביטים אל תוכם. צבע המים אפור-אבן ירקן-ירוק כשהקרקעית, קרובה מאוד, מוסיפה לו גוונים.

אלמוגים מסועפים במגוון צבעי פסטל ענוגים, שלהקות דגים קטנים, כחולים, צהובים ומפוספסים בחום, עוברות סביבם. דגי טרוטה גדולים, חוצים את המים כספינות אוויר ענקיות בשחור כהה ובקרקעית שטים להם כרישים.

שיקעתי ראשי במים, שקיפוּת על רקע האבסינת של הלגונה, בעיניים פקוחות לרווחה, ואז, בפתאומיות, הוצאתיו מעל המים כדי לנעוץ מבטי בנוף המואר. אור האוקיינוס השקט, אור האיים הוא גביע זהב עמוק, המושך את המבט לתוכו, אור המחונן בסגולה מיוחדת לשכר את הנפש. כמו נעצר האור לתמיד, כמו עברו החיים לעמידת דום מרהיבה.

את שני הלוחות, "ים, אוקיאניה", ו-"שמים, אוקיאניה", ניתן לראות בקישורים הבאים:

 

מאטיס גוזר ציפור ומדביק אותה על הקיר, עוד ציפור, ציפור שלישית, אלמוגים, כרישים, כוכבי ים ושמים. טהיטי נגזרת על הקירות בין דגים מעופפים וציפורים צוללות. ים ושמים מתמזגים. הרטט עובר מצורה לצורה. כך נולדו מגזרות הנייר.

לא עוד מכחול הרץ על הבד אלא מספריים, מספריים הגוזרים את נייר הקרטון בלב הצבע. תוואי שונה לחלוטין. קו המתאר של הצורה בוקע, אם כן, מדרך המספריים המעניקה לה תנופת חיים סובבת, מידבקת. לפני שייעלם, קו המתאר, במרחב, סמוי מעין אך ממשיך את מרוצתו שאות זינוקה ניתן לה מחן היד הגוזרת. ממשיך הקו וממשיך את דרכו על פני השטח שהופך למרחב שכולו שקיפות מוארת. זאת היא התחושה.

הקדמנו את המאוחר. בין שני הדיפטיכים, "פולינזיה" ו"אוקיאניה" לבין השהות באיים מפרידות, כאמור, יותר מחמש עשרה שנים.

כן, באמת הופתעתי מאופיו הבלתי רגיל של האור במקום. כל זה מבהיל מעט. יש יותר מדי דברים לראות. לא בטוח שאוכל לעשות משהו. אני נהנה מרוגע נפשי שמעולם לא זכיתי בו.

הרשמים היו חזקים מדי. מאטיס היה זקוק לכל אותן שנים כדי לתת לזכרונותיו לשקוע ולנוח כדי לעלות ולצוף שוב.

נחזור לרצף הכרונולוגי. למאטיס יש התחיבויות ועליו לחזור לצרפת. ב-15 ביוני 1930 עזב את גן העדן הפולינזי אחרי שהות של חודשיים וחצי כדי לחזור לניס.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו.

ד"ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר "פרנקופילים אנונימיים" ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

נושאים בהן עסקה הכתבה:
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם

עוד כתבות שיכולות לעניין אותכם

7 thoughts on “אנרי מאטיס: פולינזיה
מאת ד"ר אורנה ליברמן”

  1. תגובה של רותי שמעוני:

    נהדרת את, אורנה ליברמן,
    כל פוסט שלך – פנינה !!!
    מרתק, מעשיר, מפליא בעושר הלשוני
    ומעורר חדווה .
    שנה טובה ובריאה לך ותודה על כל הטוב הזה.

  2. תגובה של מרים טוויג:

    מרתק ברמות!
    כל כך נהניתי לקרוא!
    את מעמיקה, מעניינת ומסקרנת!
    אני מאד אוהבת ציורים של מאטיס, אבל את מגזרות הנייר שלו יותר מכל.
    תודה רבה רבה.

  3. כתבה נפלאה. תודה.
    חייתי כשנתיים בפולינזיה הצרפתית. נהדר לקרוא אותך בעברית, מחברת לי את העולמות בין חוויתי הפרטיות לאלו של מאטיס.

    1. תודה. נפלא. זה מה שמאטיס רצה כל חייו, לחבר בין העולמות, לאחד הכול לכוליות מרגיעה. גם אני מאחדת בין העברית לצרפתית ובין מקומות שונים שיצא לי לחיות בהם במציאות או להפליג אליהם בדמיון. זוהי משמעות עבודת ההטלאה שבהן מצטיינות נשות האיים. לכל אי הייחוד שלו. תודה רבה על תגובתך המיוחדת והמפתיעה.

  4. חנה שרון:
    קראתי בשקיקה, טיילתי בעולמות רחוקים, קסומים,
    התרגשתי מכל הפרטים, ומהכתיבה המדהימה.
    אין כמוך, אורנה.

    אורית נבות:
    אורנה יקרה, את שופעת ידע כרימון..
    מאמר מרתק ומרחיב דעת ולב.
    תודה רבה!!

  5. צבי נתנאל:

    אני מודה שמאטיס הוא לא מהציירים האהובים עלי אבל הסיפורים שאת מביאה מאוד מעניינים וגם התמונות שאת מצרפת מציגות אותו במיטבו. תודה. כמובן שאם הייתי יכול להיות בפריז הייתי הולך לתערוכה במרכז פומפידו!

  6. עדנה שמש

    אורנה, באמת מאמר מרתק. למדתי ממנו המון על מאטיס. פתאום הבנתי כל כך הרבה דברים לגבי הציורים והקולקז'ים שלו. נהדר. שאפו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.