אנרי מאטיס: טהיטי מובילה אל מגזרות הנייר

הקרקס, "ג'אז", 1947
זמן קריאה משוער: 11 דקות

החוויה הפולינזית של מאטיס הסתיימה. בדרכו לניס, לביתו בכיכר שארל פליקס, עצר במרסיי.

עברתי במרסיי, מפוחד מעט מהרעש, מהרחובות הצרים, מהבתים הנוקשים כל כך. משם הגעתי לניס. היה זה חודש אוגוסט. הירק נראה לי דל ביותר. חשתי מעט אכזבה לשוב אל הפרובאנס. לא ראיתי אותה עוד.

בסדנתי בניס שקדתי על ציור מספר חודשים, לפני נסיעתי לטהיטי, בלי לסיימו. כשחזרתי, המשכתי אותו במקום בו הפסקתי. עבדתי עליו כל יום והצלחתי לסיימו תוך כמה שבועות.

השמלה הצהובה, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1929-1931
השמלה הצהובה, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1929-1931

והינה סרטון הסבר על ציור זה.

בולט הניגוד בין גזרתה הדקה של האישה לבין חצאיתה התפוחה, מרשימים משחקי הצורות והצבעים בין הדמות לרקע.

בארנס פאונדיישן – שימוש ראשון וסודי במגזרות נייר

אלברט בארנס, רוקח מיליארדר ואספן אמנות, הזמין ממאטיס ציור ענק כדי לפאר את אולם התצוגה הראשי בפאונדיישן שהקים במריון (Merion), פרבר של פילדלפיה. אך חזר מאטיס מפולינזיה וכבר נחטף. מ-1930 עד 1933 שקד על המשימה. בארנס נתן לו יד חופשית בבחירת הנושא. למאטיס הייתה חיבה מיוחדת למוטיב הריקוד שסימל בעיניו את החיים וקצבם הסוחף, את התנועה, הדינמיות, היצירה. האמן כבר הקדיש לו שלושה ציורים אך בממדים כאלה, עדיין לא.

מאטיס הגיע לבארנס פאונדיישן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתבקש להתאים ציור למבנה אדריכלי. אתגר של ממש. הטריפטיך היה אמור להיתלות מעל שלושה חלונות בגובה של חמישה מטרים – דלתות מזוגגות שנפתחו והובילו אל עבר גן ירוק ושופע. אור מסנוור נשפך דרכן אך התקרה מעליהן הייתה, לעומת זאת, מוצלת לגמרי.

כשחזר מאטיס לניס, שכר מוסך בממדי אולם התצוגה ופתח בביצוע גרסה ראשונה בעזרת מוט במבוק ארוך שאל קצהו הצמיד את העפרונות והמכחולים. הניסיון לא מצא חן בעיניו. זהו טריפטיך “הריקוד הלא גמור”, המוצג דרך קבע באולם אנרי מאטיס במרכז פומפידו.

אז עלה בו רעיון מגזרות הנייר הצבועות בצבעי גואש. דמויות בצבע אפור על רקע רצועות אלכסוניות בוורוד, כחול ושחור. את הצורות הגזורות הצמיד פה ושם על גבי הציור הראשון, שיחק איתן כמו בחלקיו של פאזל ענק, עד שהגיע לשילוב הרצוי. כמו נשות טהיטי במלאכת הטִיפֵפֶה, מוטיבים גזורים רקומים על בד. זהו השימוש הראשון שעשה האמן במגזרות הנייר. בינתיים לא סיפר על הטכניקה הזאת לאף אחד. רק לאחר מכן יפתח אותה ויציגנה לעיני כול.

גרסה שניה זו, טריפטיך “הריקוד”, מוצג גם הוא דרך קבע באולם אנרי מאטיס במרכז פומפידו. ומדוע לא נתלה באולם התצוגה של בארנס פאונדיישן? משום טעות בממדיו שאילצה את מאטיס להכין גרסה שלישית. זו נחנכה באפריל 1933 במקום המיועד, מעל שלושת החלונות המוארים.

הרקדניות האפורות כמו צצות מאבני הקיר, פורצות אל מעבר גבולות הקשתות, נופלות, מזנקות אל על, פונות אל עבר הוורוד הענוג של השחר או אל עבר דמדומי הלילה. רצועות הרקע האלכסוניות, כמו קטעי ויטראז’ים, מגלמות את קצב המוזיקה שלצליליה נעות רקדניות דומות בלי פנים, רק קווים עדינים מסמנים קפלי גוף מאחור, שדיים מלפנים. נושא הטריפטיך איננו הרקדניות עצמן כי אם הריקוד, קצבו הסוחף המגלם את חדוות היצירה ומערבולת החיים.

את שלוש הגרסות ניתן לראות כאן.

והינה הקלטה שבה מראיין ז’ורז’ שרבונייה את אנרי מאטיס, בשנת 1950, בתכנית “צבע הזמן”. מאטיס נותן פרטים מרתקים על הטריפטיך ולאלה מכם, שאינם דוברי צרפתית, תרגמתי תרגום חופשי את תשובותיו.

אני אוהב מאוד ריקוד. הריקוד הוא דבר נהדר: החיים, התנועה, הקצב. לפני שהתחלתי לבצע את ההזמנות למוסקבה (שני הלוחות “המוזיקה” ו”הריקוד” שצייר לאספן האמנות סרגיי שצ’וקין, 1909-1910, א.ל), הלכתי פשוט מאוד ביום ראשון אחד אחר הצהריים ל”מוּלאן דה לה גאלֵט” (מועדון ריקודים ידוע במונמארטר, א.ל).

צפיתי באנשים הרוקדים. התרשמתי במיוחד מהפרנדול (ריקוד מסורתי עתיק פרובאנסלי, א.ל), באמצע או בסוף הנשף. הרוקדים אחזו זה ביד זה, סוחפים את התועים, רצים לאורך האולם, היה שמח מאוד. וכל זה על רקע מוזיקה פשוטה וקופצנית.

את האווירה הזאת הכרתי היטב וכשהיה עליי לצייר שוב (ההזמנה ל”בארנס פאונדיישן”, א.ל), חזרתי ל”מוּלאן דה לה גאלֵט” כדי לצפות שוב בריקוד. כשחזרתי הביתה, ציירתי את הקומפוזיציה על המשטח המוקצב לה, ארבעה מטר, תוך ששרתי את המנגינה ששמעתי ב”מוּלאן דה לה גאלֵט”, כך שכל הרקדנים מתואמים ביניהם ורוקדים יחד באותו קצב.

על תקרת האולם ב”בארנס פאונדיישן”, בהתאם למבנה הארכיטקטוני שלו, ציירתי את הדמויות גדולות יותר מאשר במציאות, כל אחת בגובה של שלושה מטרים. חצי גוף של דמות אחת יוצא מלמעלה, דמות אחרת שוכבת למטה – נתתי את האפשרות לראות ריקוד גדול יותר כי השתמשתי בקטעים, בפיסות.

הצופה ממשיך ורואה בעיני רוחו את הגוף השלם, מדמיין את הרקדניות יוצאות מן הקיר, את המעגל חורג מהמסגרת. זהו האתגר שמציג הציור: הבעת האינסוף באמצעות מרחב מצומצם ומוגבל. תפקידה של האמנות הדקורטיבית הוא להגדיל את המרחב באופן בו לא נחוש יותר בקירות.

הציור היה צריך להיות מוצב מעל שלוש דלתות מזוגגות שהיו מופרדות ביניהן במשקופים אטומים. את רצועות השחור של הרקע של הציור, צבעתי בשחור כהה יותר מהאפור של המשקופים, כך שיצרתי ניגוד חזק בתוך המערכת – דלתות, משקופים, תקרה. הסבתי את הניגוד הקיים, דלתות-משקופים אל הניגוד שיצרתי, דלתות-משקופים-ציור. כך השתמשתי בתנאי המקום כדי להבליט את הציור.

אך בהתאמה עם הכול. הקומפוזיציה הייתה צריכה לקשט אולם שהציג את היפים שבציורי רנואר, סזאן, סרה. אסור היה לי וגם לא התיימרתי ולא רציתי להתחרות עם הציורים הנפלאים האלה. השתמשתי, אם כן, בצבעים אווריריים, שלא שיקפו את המציאות אך היו בהרמוניה עם רגשותיי מול עוצמת הריקוד.

בלי טהיטי מאטיס לא היה מאטיס

החוויה הפולינזית מילאה את מאטיס ברעיונות, בשמחה ובביטחון אך השפעתה הישירה עדיין לא ניכרה. רק ב-1935, חמש שנים לאחר שחזר לצרפת, תיוולד התמונה הפולינזית הראשונה, “חלון בטהיטי”, שבה יתפרץ סולם צבעים חדש, מועצם על ידי הזמן שעבר.

חלון בטהיטי, מוזיאון מאטיס, ניס, 1935
חלון בטהיטי, מוזיאון מאטיס, ניס, 1935

ציור זה משחזר את נוף הנמל של פפאטה שנשקף מגזוזרת חדרו של מאטיס, בקומתו השניה של מלון “סטיוארט”. “בלי טהיטי מאטיס לא היה מאטיס”, אמר לואי אראגון. רבות מיצירותיו של מאטיס עד יום מותו תשחזרנה את האור והצורות הפולינזיים במחוות תודה חוזרות ונשנות של הזכרונות המתופעלים והמתפעלים.

לידיה ד. – סייעת, מוזה ובת לוויה נאמנה עד הסוף ומעבר לו

אל חייהם של אמלי ואנרי מאטיס נכנסה רוסיה צעירה בת 22 בשם לידיה דלקטורסקיה, כסייעת לאנרי, מוזה ומזכירה. בפעם הראשונה ראה אותה כשבאה ב-1932 לעזור לו לסיים את ציורי הענק לבארנס פאונדיישן, “הריקוד”. אחרי חצי שנה, כשהמשימה הושלמה, שילח אותה אנרי מאטיס אך זמן קצר לאחר מכן הזמינה אותה שוב אמלי כי סבלה מבעיות גב והייתה זקוקה לעזרה כל בוקר.

כך שהתה אמלי במחיצת הזוג מאטיס שנה בלי שמשכה עדיין את תשומת לבו של אנרי שלא ראה בה כי אם את הסייעת של אשתו. ואז, יום אחד, לפתע פתאום, בשעת שתיית התה של אחר הצהרים, השעינה לידיה את ראשה וזרועתיה על מסעד כיסא. הכול בגלל תנוחה אחת. זה היה הרגע שבו הבחין מאטיס בפוטנציאל שלה כמודל. “רגע, אל תזוזי!”, קרא לה והתחיל לצייר. באותה מידה יכול היה לקרוא: “מצאתי!”.

עיניים כחולות, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1934
עיניים כחולות, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1934
חולצה כפרית, 1936
חולצה כפרית, 1936

מאותו רגע הפכה לידיה נחוצה כאוויר לנשימה. מאטיס צייר אותה בלי הרף, כל יום. המקום שתפסה לידיה ד. כידידת נפש, כמוזה וכמודל הלך וגדל. אמלי ראתה בקרבה המיוחדת הזאת בגידה והציגה אולטימטום: או היא או אני. אנרי בחר באשתו ולידיה נאלצה לעזוב. אך אמלי החליטה בכל זאת להתגרש. את הרע שנעשה כבר אי אפשר היה לתקן, מבחינתה. ב-1939, אחרי ארבעים שנות נישואים, נפרד הזוג.

מאטיס ביקש מלידיה לחזור. לידיה, מלאך מגן, תלווה את אנרי מאטיס בנאמנות ובמסירות במשך עשרים ושתיים השנים הבאות עד יום מותו ותפעל למען יצירתו גם לאחר מכן. לידיה דאגה לכל הטרדות החומריות, הסידורים, מעברי המגורים מפה לשם, ארגון התערוכות ואיפשרה למאטיס, שהלך ונחלש, להתרכז באמנותו.

נעוריה, כוחה וטוב ליבה האירו את חייו של האמן המזדקן. יופיה, גמישות אבריה וקימורי גופה שימשו לו כמקור השראה איתן: תשעים ציורים ולמעלה ממאה רישומים הקדיש לה מאטיס. לידיה היתומה, שהוריה נפטרו במגיפות המהפיכה הרוסית כשהייתה בת 12, שהגיעה מסיביר דרך מנצ’וריה לצרפת, בודדה ועניה בארץ זרה, מצאה משמעות לחייה.

מאטיס פתח בפרק שני פורה בחייו שלולא לידיה לא יכול היה להגשימו. אנרי ידע מה הוא חייב ללידיה, לידיה ידעה מה היא חייבת לאנרי.

אישה צעירה בחולצה כחולה, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פרטרסבורג, 1939
אישה צעירה בחולצה כחולה, מוזיאון ההרמיטאז’, סנט פרטרסבורג, 1939

ב-3 בנובמבר 1954 נפטר מאטיס בשנתו במלון “רז’ינה”. בן 84 היה במותו. בערב הקודם נכנסה אליו לידיה, טורבן-מגבת עוטף את שערותיה שנחפפו זה עתה. מאטיס רשם דיוקן שלה, הרחיק אותו כדי להעריך את איכותו ואמר בנימה רצינית “בסדר”. אלה היו מילותיו האחרונות.

למחרת, אחרי פטירתו, עזבה לידיה את המלון ולא השתתפה בהלוויה. אנרי מאטיס נקבר בבית הקברות סימייה בניס ואשתו אמלי תוטמן, ארבע שנים מאוחר יותר, לצידו. לידיה ד. הלכה לעולמה ב-16 במרץ 1998, בגיל 88, בפריז. אפרה הוטמן, לבקשתה, בבית קברות בפבלובסק (עיר סמוכה לסנט פטרסבורג).

הקדמנו את המאוחר, את הסוף שאיננו סוף כשמדובר באמן כמו אנרי מאטיס ובמודל כמו לידיה. נחזור לטוויה הכרונולוגית של הסיפור. אנרי מגלה אט אט את הצפונות האמנותיות הגלומות בדמותה של לידיה.

חלום, מרכז פומפידו, 1935
חלום, מרכז פומפידו, 1935

מרשים תואם קימורי הגוף הוורודים ומשבצות הכחול של כיסוי המיטה.

אני מנסה למצוא טון שני על פני המתחם, טון שלא יפלג אותו ויפגע באחדותו. כבר מצאתי את הטון הכחול ונשאר לי למצוא את הטון הוורוד.

עירום ורוד, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1935
עירום ורוד, מוזיאון האמנות של בולטימור, 1935

הציור “חלום” מהווה מעין הכנה ל”עירום ורוד” (בשניהם, אגב, אותו כיסוי מיטה בריבועים כחולים), שמזכיר את “עירום כחול (זיכרון מביסקרה)”. וכל הציורים האלה מובילים לסדרת ה”עירום כחול” המפורסמת של מאטיס שאותה השלים ב-1952.

עירום כחול, מרכז פומפידו, 1952
עירום כחול, מרכז פומפידו, 1952

מגזרות הנייר, בהן ראה מאטיס את פסגת יצירתו, נולדו ממסעותיו. כבר מ-1940 התחיל להשתמש בטכניקה הרדיקלית באופן קבוע עד שהפכה למדיום העיקרי שלו אחרי 1948, כשלא יכול היה עוד לעמוד שעות ארוכות. סייעיו של מאטיס היו מגישים לו גליונות צבועים בצבעי גואש והוא היה גוזר אותם במיטתו ומורה להם היכן בדיוק להדביק כל גזיר וגזיר על נייר שהיה תלוי על הקיר.

אנרי מאטיס נזקק לעזרה, ואף כפולה ומכופלת, ב-1941, לאחר שלקה בסרטן המעי הגס ועבר ניתוח קשה. “שערת חתול אנגורה הייתה ביני לבין המוות”, יאמר. הרופאים נתנו לו ששת חודשי חיים בלבד. לידיה לא יכלה לטפל בו לבדה בכל שעות היום והלילה, בלי הפסקה. “דרושה מטפלת”.

למודעה ענתה צעירה בת 21, מוניק בורז’ואה, מתלמדת בבית ספר לאחיות. גם מוניק הפכה, במקביל ללידיה, למודל ולמוזה. מוניק בורז’ואה הייתה חובבת אמנות ותשחק תפקיד חשוב בשנותיו האחרונות של מאטיס. שיתוף הפעולה האמנותי בין מאטיס למוניק יוליד את קפלת הרוֹזֵר בוואנס.

בל נקדים את המאוחר. נחזור למאטיס הנתון במחוך ברזל אחרי הניתוח, סובל כאבים אך מחלים, יודע שהחיים ניתנו לו שוב במתנה.

הכול חדש, הכול טרי כמו נולד העולם זה עתה.

כמו בחיים, כך גם באמנות, מאטיס נלחם למען השגת האמת מתוך נקודת מוצא של אהבה. אהבה, אהבה ליופי הקורן, לאור, דבקות במטרה מתוך נדיבות והתפשטות הגשמיות. ואולי משום כך זוכה מאטיס לאהבת הקהל שרואה בציוריו הבעת אהבה למה שהוא מצייר והסברים לאהבתו זו. ומה שמאטיס מצייר שייך לחיי היומיום.

מגזרות הנייר הצבועות בצבעי גואש

ב-1943 עברו מאטיס ולידיה לגור בוואנס כדי למצוא בה מקלט מהפגזות מלחמת העולם השניה. הווילה היפהפיה של מאטיס בוואנס נקראת “החלום” אך כמה נחרד בעל הבית כשראה עמדת חיילים גרמנים בקומת הקרקע. ובכל זאת לא נתן לאימת המלחמה להחשיך לו את האור. להפך.

בקונטקסט דרמטי כפול זה, פרטי והיסטורי, התעצמו זכרונות החוויה הפולינזית יותר ויותר. מודע לנס התחיה שזכה לו, נתקף מאטיס בפרץ יצירתיות מחודשת שבה התמזגה תכלת הים התיכון בכחול העמוק של האוקיינוס השקט. אילוצי הבריאות התסיסו מסע פנימי, פורה וארוך.

הכול נראה לי בוואנס כה שונה מניס עד שאני מלביש כאן עליה את זכרונותיי מטהיטי. אני חי את חיי מחדש. הבוקר, כשטיילתי מול ביתי וראיתי את כל הנערות, הנשים והגברים דוהרים באופניים אל עבר השוק, היה נדמה לי שאני בטהיטי, בשעת פתיחתו. כשמביאה לי הבריזה ניחוח חורשה או ריח עץ שרוף, אני מריח את עציהם של האיים.

כן, השהות בטהיטי העשירה את דמיוני וכל האור המרהיב והיפה הזה, שלא ידעתי שובעה ממנו, עולה עכשיו בעבודתי בצורת דימויים אובססיביים, אלמוגים, צדפות, דגים, ציפורים, מדוזות, ספוגיים.

זכרונות המסע לטהיטי חזרו אליי רק עכשיו, חמש שנים מאוחר יותר. חשוב יותר להיספג קודם בדברים מאשר לרצות לתפוס אותם על המקום, בזמן אמת, על הרגע. את כל המרכיבים האלה אני חותך ומצמיד אל הקירות, באופן זמני. הקווים הקטנים מסמלים את קו האופק.

אינני יודע עדיין מה אעשה עם זה. אולי לוחות, אולי שטיחי קיר…

השגתי צורה מזוקקת עד העיקר. הפרטים מפחיתים את טוהר הקווים, מזיקים לעוצמת הרגשות. אני הולך לעבר הרוגע באמצעות פישוט הרעיונות ופישוט הצורה. אני חותך בתוך הצבע, מפסל, זהו הרגע שבו ידי שרה מעצמה.

מאטיס פיתח את השיטה לקראת פרסום ספרו “ג’אז”, שכלל עשרים הדפסים של מגזרות נייר בצירוף טקסטים – מחשבות של האמן – המופיעים בכתב ידו. למרות איכות ההדפסה, מאטיס היה מאוכזב מהתוצאה שהעלימה, לדבריו, את קווי המתאר והשטיחה את הקומפוזיציה.

מכאן ואילך יקדיש עצמו יותר ויותר למגזרות הנייר לִשְׁמָן. קירות הווילה שלו בוואנס, קירות דירתו בניס ולאחר מכן קירות הסוויטה שלו במלון רז’ינה יתכסו בפרחים, עצים, ציפורים ויצורי ים.

אך למרות הסתייגותו של מאטיס יש לציין שספרו “ג’אז” נשאר בתולדות האמנות כיצירת מופת, כאלבום של צייר מהשורה הראשונה, מהיותר יפים של המאה העשרים. מהדורות חדשות שלו ממשיכות לצאת לאור, בשיתוף פעולה עם יורשיו של מאטיס, בשימוש בטכניקות האופטימליות, נאמנות לרצונם המקורי של אנרי מאטיס ושל המוציא לאור טֶרְיָאד (Tériade),
שהגה את רעיון האלבום וביקש מהאמן ליישמו.

איקרוס, "ג'אז", 1943
איקרוס, “ג’אז”, 1943
לגונה 1, "ג'אז", 1943
לגונה 1, “ג’אז”, 1943
לגונה 2, "ג'אז", 1947
לגונה 2, “ג’אז”, 1947
הקרקס, "ג'אז", 1947
הקרקס, “ג’אז”, 1947

תערוכת יחיד במוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית

ב-11 ביוני 1948 נפגשה לידיה עם מזכיר המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית (ארמון טוקיו ברובע ה-16) לצורך הכנת תערוכה לכבודו של מאטיס. התערוכה התקיימה בין יוני לספטמבר 1949 תוך פיקוח קפדני של מאטיס על כל פרטיה.

השתקפו בה שלושת הכיוונים מהם ניגש האמן להבעת הצבע והאור בשנתיים שבין 1946 לבין 1948: מגזרות הנייר שבהן חתך מאטיס בתוך הצבע, רישומי הדיו הגדולים שבהם שיחק בשחור ולבן, סדרת החדרים הצבעוניים שבה חתר להשגת קומפוזיציה הרמונית.

חדר אדום, טבע דומם על שולחן כחול, אוסף האמנות של נורדריין-וסטפאליה, דיסלדורף, 1947
חדר אדום, טבע דומם על שולחן כחול, אוסף האמנות של נורדריין-וסטפאליה, דיסלדורף, 1947

בציור זה, “חדר אדום”, מתוך הסדרה שהוצגה בתערוכה, מקשר ומחבר קו הזיגזג האדום הדינמי רצפה לקירות, פירות ופרחים, חוץ (גן המשתקף בעד החלון) ופנים, כיוונים, צורות וצבעים, בלי לשכוח את המדליה התלויה על הקיר, ציור בתוך ציור, עין הצייר ועין הצופה.

כדי לקבל מושג על שני המדיומים הנוספים, מגזרות הנייר ורישומי הדיו, שהוצגו בתערוכה ב-1949, במוזיאון לאמנות מודרנית בארמון טוקיו, נצפה בסרטון התערוכה העכשווית, “מאטיס, כמו רומן”, במוזיאון לאמנות מודרנית במרכז פומפידו.

מגזרות נייר, מגזרות נייר, מגזרות נייר

מאז שגילה מאטיס את ניס חילק את זמנו בין פריז לדרום. בשנת 1938 לקח סוויטה במלון “רז’ינה” במרומי ניס. ב-1942 עבר, כאמור, לווילה שלו בוואנס ובסוף דצמבר 1949 השתקע שוב והפעם באופן קבוע בסוויטה ב”רז’ינה”. עמדה לרשותו בארמון המפואר והמודרני לתקופה דירה רחבת ידיים ומוארת עם סדנה נוחה שהתאימה לצרכי אמנותו ולמצבו הבריאותי.

מלון רז'ינה דאז (כיום בניין דירות), צילם: Velvetia
מלון רז’ינה דאז (כיום בניין דירות), צילם: Velvetia

גן עדן לצייר, אמרה לידיה. החפצים האהובים שרכש בצרפת ושהביא ממסעותיו מחוצה לה הונחו על הרהיטים, קישטו את הסוויטה, שטיחים מזרחיים הבהיקו באור השמש שנכנס בשפע דרך החלונות. תנאים אופטימליים, אכן.

בעזרת לידיה, שהעסיקה סייעים נוספים, המשיך מאטיס בפעילות יצירתית עד הרגע האחרון. במקל במבוק של שני מטר ביצע סקיצות על הקירות והורה לסייעים איזה צבעי גואש לערבב, איך לצבוע בהם גליונות נייר, איפה להדביק פיסה זו או אחרת שגזר הוא עצמו במספרי חייטים. מאטיס ניסה קומפוזיציות ללא סוף.

מאטיס מתבטא עתה לרוב בקווים מעוגלים שיש בהם, בו זמנית, משום הערבסקה המזרחית ומשום האצה הפולינזית, בחידושו האסתטי הגדול של תקופה אחרונה זו בחייו – מגזרות הנייר הצבועות בצבעי גואש. “גן קטן הסובב אותי שבתוכו אני מטייל”, הגדיר אותן מאטיס. הדרך המהפכנית איפשרה לאמן להתבטא בחופשיות ובחדווה, סיפקה לו את האמצעים להתגבר על התקפי הדפרסיה הכרוניים שלו.

“התוכי ובת הים” היא אחת מיצירות מגזרות הנייר הגדולה ביותר מבחינת ממדיה. על הבד הלבן הודבקו מוטיבים חוזרים ונשנים בוריאציות שונות של עלווה ורימון. הרווח הלבן המקיף את העצמים חשוב לא פחות מהעצמים עצמם. שתי צורות יחידאיות, תוכי בצד השמאלי ובת ים בצד הימני, מתבלטות בדרמטיות בין שפע העלים והרימונים. זהו פירוש שם היצירה “התוכי ובת הים”.

התוכי ובת הים, המוזיאון העירוני של אמסטרדם, 1952
התוכי ובת הים, המוזיאון העירוני של אמסטרדם, 1952

הביטו באישה הכחולה, הביטו בתוכי, הביטו בפירות ובעלים – מגזרות נייר! על דרך הערבסקה. הערבסקה נערכת כמו מנגינה עם צלילה המיוחד.

בדיוקן עצמי אחרון, “עצבות המלך”, מתואר האמן כדמות שחורה, ישובה על כורסה, מנגנת בגיטרה. הפרחים המצוירים עליה שולחים עלי כותרת צהובים, המעופפים-מפזזים בעליזות כמו תווי מוזיקה. איש ירוק מדגיש את קצב המוזיקה בהקשה על תוף, משמאל, הצדעה לטיוליו של מאטיס במזרח. ידיו מתכתבות עם ידי נגן הגיטרה וגם עם העלים של פולינזיה. הידיים דומות לעלים.

מימין רואים רקדנית חושנית, מתערבלת בריקוד סוחף. פניה, עיניה, רגליה מובעים בשחור. הצדעה לגוף הנשי ולהשראה ששאב מאטיס מכל דוגמניותיו הרבות. הצדעה למוטיב הריקוד, כה חשוב ביצירתו.

עצבות המלך, מרכז פומפידו, 1952
עצבות המלך, מרכז פומפידו, 1952

המלך, מאטיס עצמו, עצוב כי הוא בסוף חייו ואיבד את בריאותו וכושר התניידותו אך בעת ובעונה אחת הוא מכיר תודה על כל התענוגות שידע בעבר. ועדיין הוא יודע לנגן בכינור וליהנות מהמוזיקה הסוחפת, המשמחת, המרגיעה והמנחמת, כה חשובה לו לכל אורך הדרך. ועדיין הוא נהנה מזכרונותיו. מאטיס מכיר תודה על חייו המלכותיים, על התענוגות שהקיפו אותו ועמדו לרשותו ועל הגשמת המטרות שסימן לו. האמן יודע שלא החמיץ דבר, איזה סיפוק ואיזו נחמה!

מבקרי אמנות מקשרים את יצירת המופת “עצבות המלך” ל”דוד מנגן בנבל לפני שאול” של רמברדנט שגם בה מופיע דיוקן עצמי. מאטיס מזדהה עם עצבותו של המלך שאול אך בעוד שזה האחרון, בערוב ימיו, נזקק למוזיקה של דוד הצעיר, כוכב עולה, מאטיס יודע לנגן בעצמו. מאטיס הוא הזקן והצעיר, העצוב והשמח. צוואתו שזורה בדואליות חזקה, כמו זו של בודלר שאת שיריו אהב ואייר וגם קיבל מהם השראה לכמה מציוריו העצמאיים.

שיאם, תמציתם של מסעותיו של מאטיס הייתה החוויה הפולינזית שהולידה את מגזרות הנייר וכך שיחקה תפקיד ראשי בפרק השני של הקריירה האמנותית של האמן-תייר עד סוף חייו. יצירות המופת האחרונות שלו, “ג’אז”, “התוכי ובת הים”, “עצבות המלך” ופסגת הפסגות – קפלת הרוֹזֵר בוואנס הן ביטוייה היותר מושלמים של טכניקת מגזרות הנייר, על כל עושר צפונותיה.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!