מלך צרפת צריך לדעת לא רק איך לחיות אלא גם איך למות. מכיוון שכל חייו חי הוא בארמונות מפוארים הרי שרק טבעי הוא שכאשר יגיע יומו לעבור לעולם שכולו טוב (כאילו שלא היה לו טוב כאן), הוא לא יקבר בקבר פשוט, אלא בתוך קתדרלה תחת מצבה מפוארת. עוד מימי הביניים בחרו מלכי צרפת בבזיליקת סן דני (Saint Denis) בתור מקום מנוחתם האחרונה ורוב מדריכי התיירים יגידו לכם ששם ניתן למצוא את הקברים של כל המלכים מאז דגובר (מלך בין השנים 629-639).
אולם זוהי טעות מכיוון שני מלכיה האחרונים של צרפת לא ניקברו שם. הראשון הוא המלך שארל ה-10 (מלך בין השנים 1824-1830), אשר נאלץ לברוח מצרפת, בעקבות מהפכת 1830, ומת בגלות בסלובניה ונקבר בגוריציה (Gorizia) בשנת 1836. המלך השני הוא לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848), אשר גם הוא נאלץ לברוח בעקבות מהפכה ומת באנגליה בשנת 1850. אולם, להבדיל משארל ה-10, גופתו הוחזרה לאדמת צרפת, אך במקום להיקבר בסן דני היא ניקברה, על פי בקשתו דווקא בדרה (Dreux).
ההיסטוריה של Dreux
העיר דרו, חלק מרוזנות בעלת אותו שם, הייתה חלק מנחלתם של מלכי צרפת ובמהלך ימי הביניים הפכה לזירת קרב בין צרפת לבין דוכסות נורמנדי ומלך אנגליה. בשנת 1775 החליט מלך צרפת לואי ה-16, אשר חשק בטירת ראמבויה (Rambouillet), לתת לבעליה הדוכס מפנתייבר (Penthièvre) את העיירה דרו בתמורה לטירה הזאת.
הדוכס, החליט להעביר באותה הזדמנות את עצמותיו של אביו הדוכס מטולוז, בנו הבלתי חוקי של לואי ה-14 ושל שאר משפחתו מכנסיית ראמבויה אל זו של דרה ושם הוא נקבר בעצמו בשנת 1793. אולם זמן קצר אחר כך הממשל המהפכני החליט לחלל את קברי המשפחה ולזרוק את העצמות לתוך קבר אחים.
לאחר חזרת הבורבונים החליטה הדוכסית מאורליאן, ביתו של הדוכס מפנתייבר ואמו של לואי פיליפ, לעתיד מלך צרפת, להקים אחוזת קבר במקום בו נמצא קבר האחים של משפחתה. האחוזה נבנתה בסגנון ניאו קלאסי, כפי שהיה מקובל בראשית המאה ה-19 והכילה עמודים דוריים וכיפה יפהפייה.
בשנת 1830 לאחר שעלה לשלטון, החליט לואי פיליפ להפוך את אחוזת הקבר המשפחתית לאחוזה מלכותית שתתחרה בסן דני בה נקברו, כאמור, כמעט כל מלכי צרפת. מכיוון שבאותה תקופה הפך הסגנון הניאו גותי לפופולארי מאוד בצרפת הקיף המלך את אחוזת הקבר המקורית במבנים בסגנון גותי, אשר בנייתם הסתיימה בשנת 1845. התוצאה הייתה מבנה מרהיב, אם כי יש שיגידו מעט קיטשי בגלל ערבוב הסגנונות.
הביקור בDreux
לואי פיליפ נאלץ לברוח בצרפת בשנת 1848 ומת באנגלייה. אישתו מתה בשנת 1866 ורק 10 שנים מאוחר יותר הוחזרו גופותיהם לצרפת והם נקברו בדרה לצידם של שאר בני משפחת אורליאן. כיום ניתן למצוא במתחם כמה עשרות קברים של בני משפחת אורליאן, אשר בניה עדיין טוענים לכתר צרפת (הטוען לכתר הנוכחי הוא רוזן פריז, אשר קורא לעצמו אנרי ה-7).
מכיוון שהכניסה למתחם היא בתשלום אזי נכנסים לכנסייה דווקא מלמטה דרך הקריפטה, שם גם נמצאים רוב הקברים ומתקדמים למעלה עד לקומת הכניסה המקורית. כשנכנסתי למתחם לא ידעתי למה בדיוק לצפות. בתחילת הדרך כל מה שתראו הוא כמה מצבות לא מרשימות במיוחד, אשר חלקן ריקות (לשימוש עתידי כנראה). אולם אז פונים ימינה ומתגלה המראה הזה.
יש משהו מפעים ביופי השקט והמורבידי הזה. וזה הזמן שבו מתחילים להסתובב ולעבור קבר קבר וללמוד על האנשים הללו, אשר למרות היותם אצילים עשירים, הרי שחייהם לא תמיד חייכו אליהם. הסתכלו למשל על קברם של פרדיננד פיליפ דוכס אורליאן (1810-1842) ואשתו הלנה ממקלנבורג (1814-1858).
פרדיננד פיליפ היה בנו הבכור של לואי פיליפ ונחשב להבטחה הגדולה ביותר של בית אורליאן בזכות הצלחותיו בצבא הצרפתי והיותו פטרון גדול של הסופרים בני זמנו (הוא היה חבר של אלכסנדר דיומא, ויקטור הוגו, אלפרד דה מיסה ועוד). אולם בשנת 1842 נהרג יורש העצר בתאונת כרכרה ליד פורט מאיו (Port Maillot) שמבמערב פריז. אישתו הלנה ממקלמבורג שוורין (Mecklembourg-Schwerin), אשר הביאה איתה את מנהג הצגת עצי חג המולד לפריז, הייתה פרוטסטנטית.
כתוצאה מכך, כאשר מתה משחפת בשנת 1858 לא יכלו לקבור אותה יחד עם בעלה ונאלצו לקבור אותה בקאפלה נפרדת. אולם הפסל אנרי שאפו (1833-1891 Henri Chapu), אשר אחראי היה על המצבה שלה לא רצה להפריד לגמרי את בני הזוג שאהבו זה את זו בחייהם. לכן כאשר פיסל את מצבתה הוא שלח את ידה לעבר קברו של בעלה במין תנועת יד, אשר בעזרתה היא מנסה להתאחד איתו במותה.
בזמן שתטיילו בין הקברים תגלו שלמרות שמדובר בנסיכים גם הם איבדו לא פעם את ילדיהם הקטנים. קחו לדוגמא את הנסיך הקטן לואי מאורליאן, אשר מת בשנת 1874 בהיותו בן שבע בלבד. הפסל מילה (1819-1891 Aimé Millet), אשר אחראי על כמה מהפסלים בבית האופרה בפריז, החליט “לעטוף” את הילד במעין בד חצי שקוף עשוי שיש וכך יכולים המבקרים לראות את תווי פניו של הנסיך הקטן שלעד ישאר בן 7.
ולבסוף מגיעים אל קברם של לואי פיליפ ואשתו. הקבר שונה מהקברים האחרים מכיוון שכאן מפוסל המנוח עומד ואשתו כורעת ברך בתפילה. הפסל העשוי שיש, אשר נחנך ב 1886 היה כל כך יפה שהחליטו שזה יהיה בזבוז סתם לשים אותו על קבר והוא יצא ל”סיבוב הופעות”, אשר שיאו היה הצגתו בתערוכה העולמית בפריז של שנת 1889 (התערוכה שלכבודה הוקם מגדל אייפל).
אחרי שתסיימו להציץ בקברים אתם מוזמנים לעלות למעלה אל הכנסייה עצמה. זהו החלק הישן ביותר, אשר באופן אירוני בנוי בסגנון חדש יותר מהחלק המודרני (בגלל סגנונו הניאו קלאסי, אשר שונה לחלוטין מהסגנון הניאו גותי). אחרי שסיימתם להתפעל מחלונות הויטראז’ והעוגב הרימו את ראשכם למעלה ותגלו את אחת הכיפות היפות ביותר שראיתם.
סיכום
הקאפלה של דרה בה קבורים בני משפחת אורליאן היא בעיני אחד מהמקומות המיוחדים ביותר בצרפת ושיאו של הטיול שערכתי בראשית מאי 2016. אולם די ברור לי שהיא לא מתאימה לכל אחד וישנם רבים שהמורבידיות הזאת יכולה להפריע להם. אולם לכל השאר, אני ממליץ בחום רב לבקר במקום זה ולשלב גם ביקור בעיירה בה נשארו לא מעט בתים רנסאנסיים ובארוקיים. כמו כן, מכיוון שהעיירה נמצאת במרחק קצר מטירת אנט אני ממליץ בחום לשלב גם אותה בטיול של אותו יום.
