ההרצאה על יום הפלישה לנורמנדי שאתם עומדים לקרוא מיד נוצרה בתור רקע היסטורי למסלול טיול בחופי הנחיתה בנורמנדי (שיפורסם בעתיד). אולם מכיוון במידע מרתק במיוחד הוא בהחלט עומד בזכות עצמו ולכן הוא מופיע כאן בפניכם. כל מה שתקראו מבוסס על ספרו האלמותי של סטיבן אמברוז “יום הפלישה” (הוצאת זמורה ביתן, 564 עמודים).
לפני שנגיע למבצע המרשים של הנחיתה עצמה, “מבצע אוברלורד”, ניגש למבצע לא פחות מרשים, של ההונאה: “מבצע פורטיטיוד”. למבצע ההונאה הוקדשו לא פחות מאמצים, והוא אכן הצליח. ההונאה היתה דו-שלבית.
בשלב ראשון, היא נועדה להטעות את הגרמנים לגבי מקום הנחיתה שתבוא. אבל בכך לא היה די, כי ברגע שהיא תחל, כוחות עילית ניידים שהחזיקו הגרמנים במקומות רבים, יגיעו לחוף הנחיתה תוך זמן קצר, בטרם יתבסס שם ראש גשר. לכן היה שלב שני של הטעייה, בהפוך על הפוך: לגרום לגרמנים להאמין, שהנחיתה שהבחינו בה, היא התקפת הסחה בלבד, הנחיתה ה”אמיתית” תתרחש במקום אחר, לכן לא כדאי להחיש כוחות למקום בו יש “רק” נחיתת הסחה.
תוכנית פורטיטיוד ההונאה של בנות הברית
לתוכנית ההונאה הכפולה היו מרכיבים רבים. מאד.
ראשית, מלכתחילה, מקום הנחיתה הטבעי היה אזור פה-דה-קאלה (Pas de Calais), מול דובר שבאנגליה. זה המקום בו התעלה הכי צרה, הדרך מהחוף לפריס הכי קצרה, ברור ששם ינחתו בנות הברית. אז זהו: מפני שזה ברור, הם ינחתו בכל מקום, רק לא שם… אבל את זה גם הגרמנים ידעו, אז צריך להחזיר אותם לאמונה שהנחיתה תהיה בכל זאת בקאלה.
מול קאלה, בדרום מזרח אנגליה, נבנה ריכוז עצום של כוחות: אלפי טנקים, אלפי דוברות, אסדות, מטוסים, דאונים, כל מה שכוח הנחיתה יצטרך. הכל מקרטון, עיסת נייר, גומי מנופח, בד. מטבחי שדה פלטו עשן לשמיים מגחלים שהוזנו שוב ושוב. ברחובות הסתובבו “מפקדים” רמי דרגה עם תגי חטיבות שלא היו קיימות. אלחוטנים העבירו תשדורות מוצפנות ברשלנות בין מטות ארמיה שלא היתה ולא נבראה.
לא רק שמיקום הכוח המדומה היה מטעה, אלא עצם “קיומו”, כביכול, הכפיל את כוחן האמיתי של בנות הברית, וכך, כאשר החלה הנחיתה, סברו הגרמנים שעיקר הכוח אינו משתתף בה. משמע: הוא ינחת במקום אחר. למעשה סברו הגרמנים, כי לבנות הברית יש יכולת להנחית בגל הראשון כעשרים דיוויזיות. בפועל היו להן אמצעים להביא לחוף רק שש… מכאן ברור, שכאשר השש האלו נחתו, התחזקו הגרמנים בהנחתם, שזו רק נחיתת הסחה, ו- 14 הדיוויזיות הנוספות ינחתו עוד מעט במקום אחר.
גנרל פטון, שנחשב על ידי הגרמנים כבחיר המפקדים של בנות הברית, סולק מהשתתפות בשלב הראשון של הנחיתה, ונשלח לטייל באזור דובר. ברור. שם הוא “מפקד” על כוח הנחיתה ה”אמיתי”. ועוד: בשבועות ובחודשים שקדמו לנחיתה, הפציצו בנות הברית בעוצמה רבה את אזור קאלה. את אזור הנחיתה האמיתי בנורמנדי, נמנעו מלהפציץ משמעותית. היה לזה מחיר כבד, כמובן.
ההפצצה על אזור קאלה היתה חסרת כל ערך טקטי, אי-ההפצצה של אזור הנחיתה האמיתי פירושה היה הותרת הביצורים, הגשרים, הדרכים – לשימוש גרמני. אמנם בשעות שלפני הנחיתה יעשה מאמץ לתקן את הנזק, בעיקר באמצעות תותחים כבדים של ספינות, אבל הדבר לא יוכל להשיג הרבה.
היו מרכיבים נוספים לתוכנית “פורטיטיוד”. נקרא להם “תבלינים”, כי הם לא היו העיקר, אבל נתנו את הטעם. חיילים “שיכורים” פלטו לאוזני כל שומע בבארים בדרום אנגליה פטפוטים על נשות קאלה המחכות להם פשוקות רגליים, שבויים גרמנים שמעו את שומריהם “מתכוננים” להעברה לקאלה מיד לאחר הנחיתה, כדי להקים שם מחנות שבויים. ועוד, ועוד. הכל, כמובן, הגיע למודיעין הגרמני. משאבים גדולים אמרנו? אמרנו.
אבל היה כדאי. ההונאה הצליחה מעבר למשוער. נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי, להבין שהן לא פעולת הסחה, אלא זה הדבר האמיתי. כמעט 3 שבועות אחרי D-day, ב- 26 ביוני, הארמיה הגרמנית ה- 15, כוח התקפת הנגד העיקרי, נשארה מצפון לנהר הסן, 200 קילומטר בקו אוירי מחופי הנחיתה. 400 קילומטר בדרכים מופצצות, על גשרים מרוסקים. עד שיגיעו, אם בכלל, לבנות הברית תהיינה ארמיות משלהן בצרפת.
הנחיתה בחופי נורמנדי
עד כאן ההונאה. נסחפתי קצת בהתלהבות, כי בעיני היא הדבר המבריק ביותר בנושא הנחיתה בנורמנדי. מכאן לנחיתה עצמה.
לאחר הפצצה מאסיבית של למעלה מחמשת אלפים מפציצים, מלווים במספר דומה של מטוסי יירוט, החלו הכוחות לנחות לרוחב רצועת חוף של כשמונים קילומטר. בחוף “סורד”, המזרחי ביותר, נחתה דיוויזיית החי”ר הבריטית ה-3, וזאת בנוסף לדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-6, שנחתה מהאוויר.
בחוף “ג’ונו” נחתה דיוויזית החי”ר הקנדית ה-3. בחוף “גולד” נחתה דיוויזית החי”ר הבריטית ה-50, בחוף “אומהה”, שנחשב מראש כקשה ביותר, כפי שאכן התברר, נחתו שתי דיוויזיות חי”ר אמריקאיות, ה-1 וה-29, בחוף “יוטה” נחתה דיוויזית החי”ר האמריקאית ה-4. בנוסף הוצנחו, בלילה שקדם לנחיתה, שתי דיוויזיות אמריקאיות, המוטסת ה-82 והמוטסת ה-101 בשוליים המערבים של חופי הנחיתה, כדי לחסום אותם מפני הגעת כוחות תגבור גרמניים משוריינים.
הקרבות בחופי הנחיתה
לא אכנס לפרטי הקרבות בכל אחד מהחופים. אבל בתמצית:
חוף סורד: המטרה העיקרית היתה כיבוש העיר Caen ושדה התעופה קרפיקה שלידה. מטרה זו לא הושגה, אלא כעבור 6 שבועות. בחוף שרר בלגן עצום, כי גלי הנחיתה הנוספים הצטופפו על רצועת חוף שהלכה והצטמצמה בגלל הגאות. עם זאת, ראש הגשר התייצב, עד הלילה היו בו כ- 30,000 חיילים. נפגעים: 630.
חוף ג’ונו: גם כאן חזר סיפור הגאות. היעדים לא הושגו, אבל ראש הגשר הורחב והועמק לפנים הארץ. למעלה מעשרים אלף חיילים על החוף עד הלילה. כ- 1,000 נפגעים.
חוף גולד: ההתנגדות בחוף היתה קלה מהצפוי. עד רדת הלילה התקדמו הכוחות כ- 10 ק”מ לפנים הארץ, אבל לא הצליחו להשתלט על באייה, שהיתה היעד המרכזי. 25,000 איש החזיקו בשטח שנכבש, במחיר כ- 1,000 נפגעים.
חוף אומהה: התופת בהתגלמותה. מתוך 32 טנקים אמפיביים, 27 טבעו או הושמדו. כתוצאה מכך נחתו הרגלים כמעט ללא סיוע. רבים הורדו הרחק מהחוף ונאלצו לשחות אליו. אסדות נחיתה הושמדו באש מרגמות. אחרות הגיעו לחוף בשלום, אך החיילים ירדו מול אש מקלעים שקצרה מחלקות שלמות. מתוך 34,000 איש שהורדו לחוף, היו כ- 4,000 נפגעים. ראש הגשר התבסס, אף כי הכוחות לא התקדמו יותר מ 2.5 קילומטרים לעומק.
חוף יוטה: הנחתות נסחפו כשני קילומטרים דרומה מהמתוכנן. ההתנגדות היתה קלה. עד הלילה היו על החוף 23,000 לוחמים, במחיר 197 נפגעים. המטרות לא הושגו, אבל ראש הגשר התייצב.
הסוף של ההתחלה או שמא תחילת הסוף?
בסך הכל, למרות הבלגן, יכול היה גנרל אייזנהאואר להשמיד את נאום הנסיגה שהכין מראש, למקרה שהפלישה תכשל, ולקרוא את נאום ההצלחה. מרבית היעדים המתוכננים לא הושגו, יעברו חודשיים וחצי עד שתושג שליטה בנורמנדי. אבל, בניגוד לדבריו הידועים של צ’רצ’יל “רבים סבורים שזו התחלת הסוף, אבל נכון יותר לומר שזה סוף ההתחלה” – זו היתה באמת התחלת הסוף.
א-פרופו צ’רצ’יל: הוא דרש להצטרף לכוחות הנוחתים. גנרל אייזנהאואר איים בהתפטרות, אבל צ’רצ’יל עמד על דעתו. לבסוף נאלץ לוותר, משנאמר לו כי אם יתעקש, המלך ג’ורג’ מצטרף גם הוא.
אין ספק שהנחיתה בנורמנדי היתה, כאמור, התחלת סופה של המלחמה. הגרמנים נאלצו להעביר כוחות מהחזית המזרחית, שהיתה אמנם קשה יותר, אבל רחוקה מאד מגבול גרמניה, לחזית המערבית, שאיימה על חבל הרור החשוב. אבל אחרי כשבועיים פתחו הרוסים במבצע ברגטיון, בו הובס הצבא הגרמני ונאלץ לסגת מרוב שטחי ברית המועצות, והצבא האדום חדר לפולין והתקרב לגבול גרמניה ממזרח. כך, למעשה החלו המלקחיים להיסגר על גרמניה.
