הרנסאנס הגיע לצרפת רק בשנת 1494, כאשר פלש שארל השמיני (1483-1498), בנו של לואי ה-11, לאיטליה. בעקבות הפלישה, נשבה מלך צרפת בקסמי אמנות הרנסאנס האיטלקית והביא עמו אמנים איטלקים, שהחלו לקשט את ארמונותיו.
אולם, בתקופתו ובתקופת יורשו, לואי ה-12 (1498-1515), ניתן היה לפגוש את אמנות הרנסאנס בעיקר בעמק הלואר, בעוד שפריז נותרה עיר ימי-ביניימית באופייה. לפריז הגיע הרנסאנס במלוא עוצמתו רק בתקופת שלטונו של פרנסואה הראשון (1515-1547). את סמלו, הסלמנדרה, ניתן למצוא בכמה מקומות נסתרים בעיר (נסו לאתר אותה בכיכר Leopold Achille שברובע המארה, או בסמטת Hirondelle ליד מזרקת סן מישל).
בפריז קיימים מספר ארמונות ובתים שנותרו מתקופה זו, כשהמפורסם שבהם הוא ארמון הלובר החדש, שאת בנייתו החל פרנסואה הראשון כשנה לפני מותו. בניית הארמון נמשכה על ידי בנו, אנרי השני (1547-1559), וכמעט כל מלכי צרפת והקיסרים שבאו אחריו הוסיפו לו אגפים משלהם.
דוגמה נוספת לאדריכלות רנסאנסית בפריז היא “מזרקת התמימים” (Fontaine des Innocents), הנמצאת לא רחוק ממרכז פומפידו ומהווה מזכרת לבית קברות עתיק ששכן במקום עד שלהי המאה ה-18. מעבר למפעלי הבנייה, תקופתו של פרנסואה הראשון זכורה גם בזכות פריחה תרבותית של שירה ופרוזה. אם תרצו לטעום מעט מהעושר התרבותי הזה, נסו לקרוא את ספריו של פרנסואה רבלה (Rabelais) – ההנאה מובטחת.
לצד תנופת הבנייה, ידועה תקופתו של פרנסואה הראשון גם בזכות שתי מהפכות ששינו את צרפת לנצח. הראשונה הייתה “צו וילר-קוטרה” (Villers-Cotterêts) משנת 1539, שהפך את השפה הצרפתית לשפה הרשמית של הממלכה (במקום הלטינית, ששימשה עד אז בכל המסמכים הרשמיים).
המהפכה השנייה לא הייתה יזומה על ידי המלך, והיא הגיעה לצרפת מנסיכויות גרמניה, אך השפעתה על מאה השנים הבאות הייתה מכרעת. מדובר, כמובן, ברפורמציה הפרוטסטנטית, שהחלה על ידי מרטין לותר (1483-1546) וצברה פופולריות רבה בצרפת, במיוחד בקרב האליטות.
הפרוטסטנטים הצרפתים כונו “הוגנוטים”. בתחילת שלטונו של פרנסואה הראשון, היחס אליהם היה סובלני יחסית, אך ככל שחלף הזמן, החל המלך לראות בהם איום ורדף אותם (כמה מההוגנוטים הבולטים של התקופה הועלו על המוקד בכיכר מובר – Place Maubert). למרות הרדיפות, התנועה ההוגנוטית המשיכה לצמוח, ובמקביל, כתגובת נגד, קמה “הליגה הקתולית”, ששמה לה למטרה להשמיד את ההוגנוטים ולהבטיח שצרפת תישאר קתולית.
מלחמות הדת: קרעים פנימיים ואכזריות
פרנסואה הראשון ובנו, אנרי השני, היו מלכים חזקים, ולמרות המתיחות הדתית הגואה בתקופתם, הם הצליחו לשמור על שלום פנימי. בשנת 1559, אף הצליח אנרי השני להגיע להסכם שלום עם ספרד, שסיים 65 שנות מעורבות צרפתית באיטליה.
אולם, במהלך חגיגות השלום, נהרג אנרי השני בתאונה בטורניר אבירים, וחבית אבק השריפה הדתית שעליה ישבה צרפת – התפוצצה. לאנרי השני היו ארבעה בנים, שלושה מהם מלכו אחריו: פרנסואה השני (1559-1560), ילד חולני שמת בגיל 16, ושני אחיו, שארל התשיעי (1560-1574) ואנרי השלישי (1574-1589). בפועל, מי ששלטה בממלכה הייתה אמם, קתרין דה מדיצ’י (1519-1589).
לתוך הוואקום השלטוני שנוצר, נשאבו ההוגנוטים והקתולים, וצרפת צללה לסדרה של מלחמות אזרחים עקובות מדם, שנמשכו לסירוגין קרוב ל-40 שנה.
האירוע המפורסם והאכזרי ביותר של אותה תקופה הוא “טבח ליל ברתולומיאוס הקדוש” (אוגוסט 1572), שנערך ימים ספורים לאחר חתונתם של אנרי מלך נווארה, מנהיג ההוגנוטים, ומרגריט דה ולואה, בתו של מלך צרפת ואחותו של המלך שארל התשיעי. נישואים אלה נועדו לשים קץ למאבק, אך ראשי הסיעה הקתולית, בעידודה של קתרין דה מדיצ’י, החליטו לנצל את ההזדמנות כדי לחסל את צמרת ההנהגה ההוגנוטית שהגיעה לפריז.
האות לתחילת הטבח ניתן על ידי צלצול הפעמון בכנסיית סן ז’רמן ל’אוקסרואה (Saint-Germain l’Auxerrois), הסמוכה ללובר. בעקבותיו, יצא המון קתולי משולהב לרחובות וטבח במשך ימים באלפי פרוטסטנטים. למרות הזוועה, הטבח לא הצליח לחסל את התנועה ההוגנוטית, ומלחמת האזרחים נמשכה (אנרי מלך נווארה עצמו ניצל מהטבח בזכות התערבותה של אשתו).
בשנת 1588 נרצח הדוכס מגיז, מנהיג הליגה הקתולית, בפקודת המלך אנרי השלישי. בתגובה, נרצח המלך עצמו על ידי נזיר קתולי קנאי בשנת 1589. על ערש דווי, מינה אנרי השלישי את גיסו, אנרי מלך נווארה, ליורשו, והוא הפך למלך אנרי הרביעי (1589-1610). פריז, שהייתה מעוז קתולי קיצוני, סירבה לקבל את מרותו של מלך הוגנוטי, ומלחמת האזרחים נמשכה.
אנרי הרביעי נאלץ לצור על פריז. למרות שהעיר הגיעה לסף רעב, היא לא נכנעה. לבסוף, בשנת 1593, החליט אנרי הרביעי להמיר את דתו לקתוליות, במהלך המיוחסת לו האמרה המפורסמת “פריז שווה מיסה”. רק כך הצליח המלך להיכנס לעיר ולזכות בהכרת תושביה, וכעבור מספר שנים סיים את מלחמות הדת באמצעות “האדיקט של נאנט” (1598), שהעניק זכויות לפרוטסטנטים.
אנרי הרביעי בונה את פריז מחדש
כאשר נכנס אנרי הרביעי לפריז בשנת 1594, הוא מצא עיר הרוסה ופצועה. יחד עם שר האוצר המוכשר שלו, הדוכס דה סילי, הוא החל לשקם את צרפת כולה ואת פריז בפרט. לנגד עיניו עמדה המטרה המוצהרת שלכל איכר בממלכתו “תהיה תרנגולת בסיר בכל יום ראשון”. מעבר לרפורמות כלכליות, יזם אנרי הרביעי מפעלי בנייה מפוארים בפריז והשאיר אחריו מספר מונומנטים, שחלקם חוללו מהפכה אורבנית.
ראשית, המשיך אנרי הרביעי את בניית ארמון הלובר (האגף שבנה נמצא בחלק הדרום-מערבי של הארמון). כמו כן, בנה המלך את הפון נף (“הגשר החדש”), הגשר הראשון בפריז שנבנה ללא בתים עליו, מהלך שהיווה מהפכה תכנונית. לבסוף, בנה המלך שתי כיכרות מלכותיות: כיכר דופין, הצמודה לפון נף, ופלאס דה ווז’, שגם היא חוללה מהפכה בתכנון העירוני.
אנרי הרביעי תכנן כיכר נוספת, מפוארת אף יותר, בשם “פלאס דה פראנס” (Place de France), שהייתה אמורה להיבנות בחלקו הצפוני של המארה. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, מכיוון שהמלך נרצח על ידי קנאי קתולי בשנת 1610, בעודו תקוע בפקק תנועה ברחוב Ferronnerie.
סרטים מומלצים על פריז בתקופת הרנסאנס
פרקים מ”היה היה”
הפרק הרלוונטי היחיד לתקופה זו הוא הפרק על הרנסאנס, שאמנם מתרחש ברובו באיטליה, אך לקראת סופו מתאר גם את מערכת היחסים המיוחדת בין לאונרדו דה וינצ’י למלך פרנסואה הראשון:
סרטים מעניינים נוספים על התקופה
הסרט הראשון שאני ממליץ עליו הוא “המלכה מרגו”, המבוסס על ספרו של אלכסנדר דיומא, ומספר את סיפורם של מרגריט דה ולואה ואנרי מנווארה (לימים אנרי הרביעי) על רקע מלחמות הדת.
הסרט השני, “שובו של מרטן גר”, אמנם אינו מתרחש בפריז, אך הוא סרט נהדר המתרחש במאה ה-16 בצרפת ועוסק בחייל, שנחשב למת, השב לכפרו אל אשתו שאינה מזהה אותו.
כתבות נוספות באתר העוסקות בתקופה
בנוונוטו צ’ליני והמלחייה של פרנסואה הראשון
חייה של דיאן דה פואטייה, המאהבת של אנרי השני
כיצד נוצרה אגדת “היפה והחיה” בצרפת של המאה ה-16?
גבריאל ד’אסטרה, המאהבת שכמעט והפכה למלכת צרפת
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא בסדרת ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בתולדותיה של עיר האורות.
