בנוונוטו צ’ליני (3 בנובמבר 1500 – 13 בפברואר 1571) צורף ופסל יליד איטליה,הגיע לעבוד עבור פרנסואה הראשון מלך צרפת (1494-1547), בתיווכו של פטרונו היפוליטו ד’אסטה, קרדינל נסיכות פררה, איטליה. הקרדינל היפוליטו היה נצר למשפחת אסטה האיטלקית, אשר במאה ה-15 היתה אחת מפטרוניות האמנות החשובות באיטליה. נראה שצ’ליני התעקש עוד בהיותו באיטליה, שתנאי העסקתו ידונו קודם הגעתו לצרפת, וכשהקרדינל העביר לו את הצעת המלך באשר למשכורת של 300 סקודי בשנה, סירב. “כתבת לי שמדובר ב-300 סקודי, אני לא אציב את רגלי גם עבור סכום כפול פי שניים”. צ’ליני קיבל לבסוף את מבוקשו, ובין היצירות אשר ביצע עבור מלך צרפת, ישנה המלחייה המפורסמת הנמצאת כיום ב-Kunsthistorisches Museum בווינה.
בנוונוטו צ’ליני מגיע לצרפת
נחזור אחורה לתחילת שהותו של צ’ליני בצרפת. צ’ליני מר הנפש החליט לעזור את החצר, פיזר את כספו, בגדיו ורכושו ונמלט מחצר המלך. צ’ליני רכב בדרך ליער בתקווה להגיע למקום אחר. הוא נזכר בשבועה שנשבע בקסטל סנט אנג’לו ליצור ישו בצורת החזון שנגלה לו, והחליט לעלות לרגל ל”כס הקדוש”. הוא רכב בקושי שני מיילים כששליחי המלך השיגוהו, באיום של מאסר, ובקשו שיחזור; לכשחזר, הקרדינל היפולטו ידע אותו על החלטת המלך להעסיקו באותו שכר בו הועסק ליאונרדו דה וינצ’י – במשכורת של שבע מאות סקודי ותשלום נוסף לעבודה שיצור. בנוסף הובטח לו שיקבל 500 סקודי להוצאות הדרך. ביום שלאחר מכן, צ’ליני התוודע באופן רשמי למלך, שהורה לו לעשות מודלים ל-12 פסלים מכסף, ששה של אלים, וששה של אלות, שעמדו לעמוד כקנדלברה (מנורה) סביב לשולחנו. הפסלים היו אמורים להיות מבוצעים בפריז.
בחזרו לפריז, החל צ’ליני לעבוד בביתו של היפוליטו ד’אסטה, וכשהמלך חזר הוא הראה לו ארבעה מודלים משעווה של יופיטר, יונו, אפולו ווולקן, כל אחד מהם בגובה של כ-40 ס”מ. המלך אישר יציקה שלם, וצ’ליני הציג את עוזריו ששניהם קיבלו משכורות של מאה סקודי. המודלים יכלו להיעשות בביתו של היפוליטו ד’אסטה, אך עשיית פסלי הכסף ושל כל הזמנות נוספות מהמלך דרשה תנאי סדנה נוחים יותר, ואלה הובטחו לצ’ליני, בבירור להצעתו, בקסטל הידוע כPetit Nesle, בפריז בגדה השמאלית של הסנה. העבודה על שלוש מהדמויות, יופיטר, וולקן ומרס החלה ב-1541 במודלים בגודל מלא בטרהקוטה.
במסלול התנגשות עם הפילגש המלכותית
ההזמנה לדמויות בכסף העסיקה את צ’ליני במהלך חמש השנים בהן היה בצרפת, וכשעזב ב-1545 רק אחת מהן, יופיטר הושלמה. צ’ליני התווה למלך את הדרך שבה הוא חשב שהמשימה תבוצע. זה עירב הכנה של מודל חמר בגודל מלא, שממנו שלוש יציקות ג’סו של חלקים שונים יעשו. ואז יצקו זאת בברונזה. צ’ליני הציע גם טכניקה אלטרנטיבית לביצוע מהיר, אך כאמור מהירות היתה מושג יחסי, ורק בינואר 1545 יופיטר הושלם והוצג למלך. בפרקטיקה העבודה היתה קשה והטכניקה אמפירית יותר ממה שצ’ליני הציע, ועל כך אנו יודעים מ Life של צ’ליני. ידוע שמדאם ד’אטמפ שהיתה הפטרונית של פרנצ’סקו פרימאטיצ’יו לגלגה על הזמן הארוך ועל הסכום הניכר שעלה לבצע הפסל. וגם אמרה שתפקיד הגלימה בפסל לכסות על טעויות בעשייה. על כך השיב צ’ליני שאינו מכסה על טעויות בעבודתו, אך אם אינה רוצה גלימה יסיר אותה. וכך צ’ליני הסיר את הגלימה והציג את הפסל עם איברי המין הגלויים, ושאל “האם את מוצאת הכול כפי שצריך להיות? המלך פרץ בצחוק, וצ’ליני הוסיף בדברו אליה, “אני חב דו”ח על עבודתי למלך בלבד. לאחר דין ודברים בין צ’ליני למאדם ד’אטמפ, המלך שם קץ לוויכוח.
מדיווח זה ברור שמדאם ד’אטמפ היתה עוינת במאוד לצ’ליני כפי שזה מתואר ב”חיים”. הכוח שהיה לה היה רב וגדול מאוד, היה לה חלק ניכר בנפילת Montmorency באביב1541, והרעיונות הקריפטו לותרניים שלה השפיעו על המדיניות הצרפתית בשטחים חשובים יותר מאשר אמנויות. היא תוארה ע”י השגריר הקיסרי בחצר הצרפתית, כ”נשיא הממשי של המלך במועצה הפרטית והאינטימית ביותר.” נראה שצ’ליני לא הבין כלל את אופי הסמכות שלה.
בחצר הרנסנסית של פרנסואה ה–1 (1515-1547) הפילגש המלכותית התקבלה כחלק מהריהוט הפוליטי, עם הסטאטוס שלה ומקומה בתוך ההיררכיה החצרונית. הפילגש לאורך זמן של פרנסוא ה-1, Anne de Pisselieu, הפכה לדוכסית d’Étampes ב-1533, ניתקה כל קשר ממלכת אליאונור מאוסטריה, ושימשה כאומנת לילדים המלכותיים כשם כמתאמת לשרים. לקראת סוף מלכותו של פרנסוא היא הפכה מעורבת ביריבות עם הפילגש של בנו ויורשו של פרנסוא, המלך לעתיד אנרי ה- (1547-1559)- כך שעם מותו של פרנסוא ב-1547 יצאה הקריאה “המלך מת! תחי הפילגש החדשה!” פילגש חדשה זו, ואזי עלתה דיאן דה פואטייה (Diane de Poitiers)
צ’ליני, יופיטר
לפסל שצ’ליני עשה, נוסף בסיס ברונזה מוזהב מעוטר בתבליטים של “חטיפת גנימדס” ו”לידה והברבור”. צ’ליני יצק בסיס דומה לפסל של יונו, שעבורו מודל בגודל מלא נעשה כנראה אף שאין לכך ראיה. זה ודאי למדי, שכן יופיטר ויונו תוכננו כצמד. צ’ליני נהג לעבוד בסדנה במבצר הידוע כPetit Nesle, בפריז בגדה השמאלית של נהר הסיין. במקום זה, המלך עם פמלייתו ביקר אותו עם מדאם ד’אטמפ, קרדינל לורן, מלך ומלכת נברה, והדופן והדופינית. המלך הציע הצעות יציקה לצ’ליני, ובארוחת הערב ביום שלאחר מכן הוא פנה לצ’ליני בנוכחותו של היפוליטו ד’אסטה וביטא הערצתו לכד והבסיס שעשה, ואמר שהוא רוצה מלחייה מאותה איכות. הוא רצה שצ’ליני יעשה זאת מהר ככל האפשר. צ’ליני ענה: “הוד מלכותו יראה רישום מהר יותר ממה שהוא מבקש, שכן מאחר ועשיתי בסיס זה חשבתי שהוא ילווה במלחיה, וכבר תכננתי כזו, ואם הוד מעלתו ירצה אראה לו זאת”. צ’ליני חצה את הסיין וחזר אל המלך עם המודל שעשה ברומא. היפוליטו ד’אסטה הזהיר את המלך שעשיית המלחייה כרוכה במורכבות גדולה ויתכן שלא תסוים, אך המלך לא נענה לכך, וכשהארוחה סוימה הוא לקח את צ’ליני לצד ושאל אותו כמה זהב הוא צריך. מאה סקודי, השיב צ’ליני והכסף ניתן לו. בהקשר ל”חיים”, העבודה על המלחייה החלה ביום שלאחר מכן. צ’ליני מתאר את הסדנה שלו כמקום צפוף, והמסמכים מאשרים שבנוסף לעוזרים שהביא עמו מאיטליה, אסקניו דה מרי ופאולו רומנו, היו גם עוזרים ממוצא גרמני. אין תיעוד לנוכחות צורפים צרפתים מנוסים בסטודיו של צ’ליני. בשנים אלה פרסומו של צ’ליני גבר, וביולי 1542 הוא קיבל כבוד שניתן לרוסו, להפוך לאזרח צרפתי. מינוי זה הביא עמו תועלות חוקיות, אך הבסיס, כפי שהמשפט הראשון מורה, על כך שצ’ליני יתגורר לשארית חייו בצרפת ויישאר משרתו של המלך. כשצ’ליני עזב לבסוף את צרפת, ב-1545, הוא שוחרר מהסכם זה.
המלחייה הושלמה ב-1543, וכשבסיס השנהב והאמייל המוזהב שלה הושלמו הוצגה בפריז למלך, שהשמיע קריאת פליאה והתבונן בה זמן ארוך. המלך הורה לצ’ליני להחזיר אותה לסטודיו שלו עם הוראות לשליחתה, והאמן עצמו היה אמור להשתמש בה ראשון עם “”parecchi mia cari amici “מספר חברים יקרים” על שולחן בסדנה שלו. המלחייה נשארה זמן מה רכוש הכתר הצרפתי ומופיעה באינוונטר המלכותי הצרפתי של 1560 בפונטבלו. שנתיים לאחר מכן, בעתו של משבר פיננסי הועברה לבסטיליה עם עבודות צורפות יקרות אחרות, כדי להתיכה אך “ניצלה” תודות להתערבות הSieur de Nonnort . ב-1570 הוצעה ע”י שרל ה-IX לארכידוכס פרדיננד מטירול, ולפיכך נשתמרה בשלוס אמברס, שם זוהתה באינוונטר של 1788, כיצירה המתוארת ב”חיים” של צ’ליני. היא הוצגה במוזיאון קונסטהיסטורישס בווינה, כאחת מיצירות המתכת היקרות והחשובות ביותר משל צ’ליני ששרדו.
פני השטח העליונים של המלחייה מחולקים בין אדמה ואוקיינוס: את אדמה מייצגת דמות נשית ולצדה מקדש יוני ובו מקום לאחסנת פלפל, ואת אוקיינוס מייצג נפטון, אל הים, היושב בתוך צדף שאליו קשורים ארבעה סוסי ים. בידו הימנית של נפטון הקלשון שלו וידו השנייה מושטת קדימה. הספינה המוקפת מפלצות ים משמשת כמיכל למלח. תיאורן של רוחות השמיים המופיעות על המלחייה, נובע מהספר הראשון של ה”מטמורפוזות” של אובידיוס. צ’ליני השתמש בזהב לעשיית המלחייה, ובסוגים שונים של אמייל: אמייל כחול, אמייל לבן ואמייל אדום שהיה לגביו “האמייל היפה ביותר מכולם.
אנו יודעים מ”חיים” של צ’ליני שבשהות ברומא, עדיין פעיל כצורף זהב בלבד, הוא לקח לשירותו נערה ששימשה כמודל, ובמלחייה מודלים גבריים ונשיים שימשו ללא ספק. בלעדיהם לא היה אפשרי הטיפול והמעברים המעודנים בדמויות של אדמה או ביצוע המדויק והנפלא של הטורסו של אוקיינוס. המלחייה אשר נגנבה, אותרה ב-21 בינואר 2006 ע”י המשטרה האוסטרית. הגנב הובילם למקום מסתור שם הוחבאה. המלחייה לא נפגמה.
כמה מילים על הכותבת
זיוה קורט – חוקרת אמנות ואוספים, מרצה ואוצרת. מנהלת הארכיון ההיסטורי והמנהלי, מוזיאון תל אביב לאמנות Asfan.k@gmail.com
