לה בוט ברז’ר, פינת חמד ירוקה ומעוצבת, ברובע ה-19 מאת ד”ר אורנה ליברמן

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

לה בוט ברז'ר, פינת חמד ירוקה ומעוצבת, ברובע ה-19 מאת ד"ר אורנה ליברמן
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 10 דקות

רבים מכירים את פארק דה בוט שומון המרהיב ברובע ה-19 בפריז. פארק מפורסם, אחד מהגדולים והמקוריים בבירה. אך מי מכיר את גבעת ברז’ר, פינת חמד כפרית וקסומה במרחק חמש דקות מהפארק הידוע? 

מעט מאוד פריזאים מכירים אותה, שלא לדבר על תיירים שלא מגיעים בהמוניהם למקום וטוב שכך. מדובר במיני שכונה, על גבעה, אחת מגבעותיה של פריז, ששמה הוא La butte Bergeyre, גבעת ברז’ר. בשעת תיחום פארק דה בוט שומון (“פארק הגבעות הקרחות”), בין 1863 ל-1867, החליט הברון אוסמן לא לכלול את הגבעה הזאת בשטחו של הפארק וכך נותרה כמרחב עצמאי, מחוץ לו, כשרחוב מנן (rue Manin) מפריד בינה לבינו.

גרים כיום בגבעה הקסומה הזאת, “לה בוט ברז’ר”, כאלף מאתיים תושבים ברי מזל, ביניהם מספר רב של אדריכלים, מעצבים, במאים ושחקנים בעוד שבעבר, בשנות השלושים והארבעים, שלטו בכיפה ציירים ורופאים. בתקופה זו הצטופפו במלון דל שכבר אינו קיים יותר, במספר 1 ברחוב אדגר פו (rue Edgar Poe), גם עבריינים פליליים שברחו מדין ולהבדיל, פליטים פוליטיים מוכי גורל. באחד מחדריו הסתתר מהשלטונות הסופר והעיתונאי אנרי קלה (Henri Calet) שגנב כספים מקופת המפעל בו עבד כדי להשביע תאוותו להימורים.

כיום אין זכר בשכונה לעוני. בתים חמודים, שונים זה מזה, מגוונים אך מתואמים, כמו מאגדות, דבוקים זה לזה, מין יקומון מקביל, רוגע ומרגיע. שריינו חצי שעה-שעה לטיול מרחיב ריאות ולב. משם אפשר לעבור לפארק דה בוט שומון להמשיך ולנשום אוויר צח. אפשר להרחיק עד שכונת המוזאיה ולשם כך דרוש חצי יום מינימום.

image 20
השכונה כיום, ניתן להגיע אליה דרך שלושה גרמי מדרגות או דרך רחוב מרוצף, מקור תמונה: ויקיפדיה. מוצג על פי רישיון CC BY-SA 4.0

נחזור לנושא הכתבה. “לה בוט ברז’ר”, עד המאה ה-16, הייתה גבעה קטנה עם היסטוריה עשירה, שטח מרעה, מנוקד בפינות דגן, טחנות רוח ושורות גפנים אך נשלטת ברובה במחצבות גבס שאחרי סגירתן איכלסה מוזיאון היסטורי, פארק שעשועים מצליח ואצטדיון יוקרתי עד שהפכה לשכונת סלבריטאים מבוקשת. מי היו מעלים על דעתם שהכפר הרדום של היום היה בעברו מרכז תרבותי, בידורי וספורטיבי, שוקק חיים כל כך, פעיל כל כך?

מחצבות גבס וטחנות רוח

עד המאה ה-16 פעלו באיזור מחצבות גבס שהותירו מעט מקום לשטחי מרעה ספורים, מטעי כרמים ושדות דגן מצומצמים. מגדלי תבואה היו מביאים את יבולם לשבע טחנות רוח ששש מהן הזדקרו ב”לה בוט ברז’ר” עצמה. בציור של קלוד שסטיון (Claude Chastillon), אחד מאדריכלי בית החולים סן לואי, שהוקם ב-1608, ושאותו רואים במרכז, ניתן להבחין בטחנות הרוח שמציצות מאחור, ניצבות על הגבעה שלנו, שתיקרא בעתיד “לה בוט ברז’ר”.

image 4
קלוד שסטיון (Claude Chastillon), בית החולים סן לואי, מקור תמונה: ויקימדיה

מחצבות הגבס נסגרו בהדרגה עד להקמת פארק דה בוט שומון כדי לא לסכן יותר את יציבות הקרקע. לא היה די בכך ועד היום מתקיימים שיפוצים כדי לחזק אותה ולמנוע התמוטטויות. החורים הנפערים על פני הקרקע ובמחילות מתחת לה מחייבים השגחה תמידית. טחנות הרוח פורקו ב-1778 משום אותה סכנה של פגיעה תת קרקעית. ציורו של איפוליט אדם (Hippolyte Adam), מ-1835, מראה גבעה קירחת, מעל בית החולים סן לואי, מצד תעלת סן מרטן.

image 3
איפוליט אדם (Hippolyte Adam), 1835, מוזיאון קרנוולה, סן לואי ובוט שומון

ההיסטוריה של פארק דה בוט שומון מתחילה כאן. ב-1863, גבעות הפארק השוממות עובדו לגן רומנטי תלול, שיר תהילה מטופח לנופי צרפת, אך הגבעה ממערב לרחוב מנן (rue Manin), שלא שובצה בפארק ועדיין לא נקראה “לה בוט ברז’ר”, נשארה עוד כעשרים שנה במצב כמעט פראי.

המוזיאון ההיסטורי במלאת מאה שנה למהפכה

אמיל באן (Émile Bin) היה צייר סצנות מיתולוגיות ודיוקנאות וגם מדינאי רפובליקני, פטריוט נלהב. את כישוריו ונטיותיו אלה תרם למפעל מקורי שלמרות הצלחתו לא התקיים אלא שלוש שנים, מ-1888 עד 1891. באן הגה את הרעיון להקים מוזיאון היסטורי תחת כיפת השמים על הגבעה הפסטורלית שבה יוכלו המבקרים גם לטייל במשעולים הירוקים, להתבדר בכמה מתקני שעשועים ולצפות ממגדל בראש הגבעה, בלוודרה, על הנוף המרהיב של העיר וסביבותיה.

המוזיאון יכלול עשרים תמונות ענק, 100 מ”ר כל אחת, שימחישו את הרגעים החשובים ביותר של המהפכה, לפי עקרון הדיורמה של דאגר (ציור בעל ממדים אדירים על גבי מצע שקוף שהציג אפקטים של תנאי תאורה משתנים). אמר ועשה. בין עשרים התמונות ניתן למנות, למשל, את “עוני בכפרים”, “המולדת בסכנה”, “נפילת הבסטיליה”, “משפט המלך לואי ה-16”, “נפילת רובספייר”, “ווטרלו”, “הרצח של מרשל ברין”, “מסילת הרכבת הראשונה”, “נפילת הטווילרי”, “הצהרת זכות הבחירה האוניברסלית”.

התמונה “עוני בכפרים” נותנת את הרקע. משפחת איכרים אומללה, שאין ביכולתה לשלם את דמי החכירה, רואה כיצד עוקרים, כנהוג, את דלתות וחלונות בקתתה העלובה. האדון האציל, עובר, יהיר, בכרכרתו, מלווה במשרתיו העטויים מדים רקומים. פאר והדר לעומת דלות שחורה. אך יום הנקם הגיע, כפי שמראות התמונות הבאות עד לניצחון הרפובליקה ב-1899.

ביום ראשון של חג הפסחא בשנת 1889 נחנך המוזיאון שנקרא “הדיורמה של בוט שומון” (Le Diorama des Buttes Chaumont), הכניסה הייתה מצד פינת רחוב מנן (rue Manin) ורחוב פריסטלי (rue Priestley), שכיום נקרא אווני מתורן מורו (avenue Mathurin Moreau).

אתנחתא אישית: הרשו לי לציין שבשנת 1980 גרתי שנה באווני מתורן מורו מספר 42 (בניין צר מקושט באפריזים צהובים אר דקו, ראו בצילום) אך לא ידעתי דבר וחצי דבר על “לה בוט ברז’ר” בעוד שהכניסה אליה היא במספר 40… ארבעים שנה עברו עד שגיליתי את השכונה…

image 5
אווני מתורן מורו מספר 42, הכניסה אל “לה בוט ברז’ר” במספר 40,
מקור צילום: ‘France/rénov

נחזור להיסטוריה המפתיעה של הגבעה, ל-1889, שנה בה נחנך ברוב הוד והדר “המוזיאון ההיסטורי במלאת מאה שנים למהפכה הצרפתית”, כך נקרא בהתחלה. המוזיאון, 4000 מ”ר, עוצב כמקדש יווני בנוסח האקרופוליס של אתונה אליו נכנסו דרך גרם מדרגות ענק.

האדריכל שתיכנן את המיזם, וולקלר (Volclair), הקים, לצד מוזיאון עשרים התמונות, גלריה שאספה והציגה חפצים שונים ומגוונים הקשורים באופן זה או אחר לתולדות המהפכה, ציורים, רישומים, תבליטים, מדליות, פסלים, ספרים, כתבי יד, חתימות, כלי נשק, תלבושות, רהיטים וכיוצא בזה.

הקומפלקס בכללותו התפרס על פני כל הגבעה והיה פתוח שמונה חודשים בשנה (פרט לחודשי החורף). בקיץ הראשון לאחר פתיחתו, מספרים העיתונים שההמונים שעלו אליו התחרו במספרם עם אלה שנהרו למגדל אייפל בתערוכה האוניברסלית.

קשה להאמין כיום לדברי העיתונאים של אז אך צריך להבין שאמיל באן, הוגה רעיון המוזיאון ומבצעו, היה צייר מצליח ופוליטיקאי נודע שכיהן כראש עיריית הרובע ה-18 מ-1878 עד 1889. הוא ייסד את “מונמרטר העתיק” (Le Vieux Montmartre), חברה להיסטוריה ולארכיאולוגיה של הרובע, ובאחד מגיליונות העלון שלה מסופר על ביקור ילדי בתי ספר ברובע במוזיאון ההיסטורי.

בחודש אוגוסט אירגן אמיל באן יחד עם מתורן מורו, שהיה אומן ופוליטיקאי, כמוהו, פסל וראש עיריית הרובע ה-19, אירועים יומיומיים שכללו ריקודים, נשפי תחפושות, הצגות תיאטרון, ירידים, סימולציה של קרבות, של כיבוש מבצר, התחרויות ספורטיביות – ריצות, אופניים, היאבקויות, מופעי זיקוקים ותיאורה ועוד ועוד, אפילו תעופת כדורים פורחים. אמיל באן היה גדוש רעיונות…

גם קשרים לא חסרו לו. האיש שלנו היה חבר של לא פחות ולא יותר ז’ורז’ קלמנסו אך בתקופת המוזיאון ההיסטורי נחשד בבולנז’יזם (גנרל בולנז’ה איים להפיל את הרפובליקה השלישית) ואי לכך פוטר ממשרת ראש עיריית הרובע.

התוכניות להקים פארק שעשועים נרחב יותר בגן הסמוך למוזיאון חיכו ליזמים אחרים. אמיל באן וצוותו זנחו את הגבעה לאחר שבאפריל 1891 וויתרו על המבנים לטובת “צבא הישע”, ארגון צדקה פרוטסטנטי, שהפכם למקלט לילה. הציורים של באן נעלמו, איש לא יודע לאן, והוא עצמו נשכח.

image 6

אמיל באן (Émile Bin), צייר, מדינאי ויזם, 1825-1897, מקור צילום: ויקימדיה

מקלט הלילה של “צבא הישע” לא החזיק גם הוא זמן רב ובמקומו, בתחילת המאה, ב-1905, במספר 29 של רחוב מנן (rue Manin), קרמה עור וגידים תוכנית הומניטרית אחרת: בית החולים פונדסיון אדולף דה רוטשילד (L’Hôpital Fondation Adolphe de Rothschild), עיניים, פנים וצוואר, עלה מן הקרקע ומתפקד לתפארת עד היום.

ב-1886 סילק מנתח מז’נבה חתיכת מתכת מעינו של הברון אדולף דה רוטשילד. זה החליט על הקמת בית חולים בפריז, כדוגמת זה שכבר הקים בז’נבה, שיעמיד לרשות כל אחד ואחד, בלי הבדלי דת ודעות פוליטיות, את הידע והטכניקות המתקדמות של רפואת העיניים והפנים תוך נתינת יחס הומני. הפילנטרופ נפטר ב-1900 לפני שהספיק להגשים את המיזם אך אשתו, הברונית ז’ולי קרולין דה רוטשילד, ביצעה אותו בהצלחה.

image 8
הכניסה לבית החולים פונדסיון אדולף דה רוטשילד, מקור צילום: ויקימדיה

פארק שעשועים, לה פול בוט

בעוד בית החולים, שנבנה על שטחו של המוזיאון ההיסטורי, מגיע לתיפקוד שוטף, צץ לו, מצד רחוב בוליבר (rue Bolivar), הצד הנגדי, פארק שעשועים מושך, השני בלבם של הפריזאים אז, אחרי הלונה פארק (Luna Park) של פורט מיו (Porte Maillot). ואיזה שם מתאים בחרה לו החברה שהקימה אותו, “לה פול בוט” (Les Folles Buttes), “הגבעות המטורפות”.

image 24
הכניסה לפארק השעשועים, “לה פול בוט”

משחקים, מתקני שעשועים, בית רדוף שדים, ביתני הפתעות (chalets de curiosités) אך מסמר הפארק, שנחנך ב-1912, היה מעין זיקורת, מגדל בבל, כשכבש מסולסל, מקיף אותו מבחוץ ומזמין את פוקדיו להיכנס בכל מפלס אל תוך המבנה כדי ליהנות מאטרקציה זו או אחרת. דיסנילנד לפני דיסנילנד…

image 10
מסמר פארק השעשועים, מגדל הפתעות

שבע שנים טובות של הצלחה, הפארק השני בחשיבות ובפופולריות שלו בפריז. במשך תקופה זו נוספו לו מופעי מיוזיק הול, תיאטרון, מסלול גלישה בסקטים, קולנוע תחת כיפת השמים, נשפי ריקודים עם תזמורת, מסעדה, מגרש טניס, חנייה לאוטומובילים… עד שנסגר ב-1926.

הרשו לי שוב אתנחתא אישית. לבי רוטט כשאני חושבת על מפעלים כאלה, בידור וספורט, שבאים אל קיצם. כך גם הרגשתי כשחקרתי את מתחם הבידור בגן ראנלאג (ראו הכתבה: גן ראנלאג – סיור בגן פסלים ירוק, גן עדן שהזמן עומד בו מלכת), עוד יוזמה פלאית של איש חזון ופעלים שהסתיימה.

כל אותן יוזמות, שלא עמדו במבחן הזמן, לשברון לב המשקיעים בהן, הביאו, בכל זאת, אושר תקופה מסוימת ובכך נחמה. ונחמה גדולה אף יותר בנצחיות בית החולים שבנה הזוג רוטשילד, על חוד החנית של הקידמה – הישג ענקי בקנה מידה לאומי ובינלאומי.

ועוד נחמה בהנצחתן של “הגבעות המטורפות” בשירו של הזמר מולוג’י, “מדלן”, שנזכר בשיטוטי ילדותו ונערותו במקום:

Où volai-je le premier baiser? Je crois que ce fut à Paris aux Folles Buttes, dans les étoiles. (…). Nous devînmes de chastes amants et nous aimâmes follement des Folles Buttes jusqu’aux Lilas.

Mouloudji, Complaintes, Seghers, 1975

היכן גנבתי את הנשיקה הראשונה? אני חושב שזה היה בפריז, על “הגבעות המטורפות”, על הכוכבים. (…). הפכנו לאוהבים נזיריים ואהבנו בטירוף זה את זו מן “הגבעות המטורפות” עד “שיחי הלִילך”.

מולוג’י, קינות, סגרס, 1975

אצטדיון ברז’ר

חברת ספורט גדולה בפריז, שמקורה היה בבית ספר תיכון ברובע ה-15 ולכן נקראה Le Sporting Club de Vaugirard, חיפשה מקום להקמת אצטדיון רוגבי. בעזרת נדיבותו של הנשיא שלה, גסטון סיגראן (Gaston Sigrand), שחקן רוגבי עצמו ובעלים של רשת חנויות הלבשה שקיבל בירושה מדודו, רכשה החברה את ראש הגבעה שבו רעו עדיין פרות. ארבע שנים של עבודה עצימה כדי ליישר את הקרקע המחוררת והמגובנת ולהכשיר את המגרש לצורכי התחרויות ספורטיביות.

ב-18 באוגוסט 1918 נחנך האצטדיון, “אצטדיון ברז’ר” (Le stade Bergeyre), על שם רובר ברז’ר (Robert Bergeyre), שחקן רוגבי מבטיח שנהרג בגיל עשרים ב-22 ביולי, 1918, ביום הרצחני ביותר בתולדות צרפת אי פעם, 000 27 מתים.

מלבד רובר ברז’ר נפלו מאות ספורטאים בקרבות אך על אף האבידות הקשות נחנך האצטדיון ב”מיטינג אלופים בעלי ברית” (Meeting des champions alliés), דהיינו, מפגש בינלאומי של אתלטים צרפתים ואמריקאים. חברת “גומון” הפיקה סרטון הזמין לצפייה ב-Le Forum des images, les Halles, Paris, חמישה עשר צילומים של עיתונאים, וכתבה נוספת, מאוחרת יותר, של “גומון”, זמינים גם הם.

התחרויות רבות וחשובות ידע האצטדיון, בתחומים רבים, לא רק רוגבי – כדורגל (גביע הגמר של צרפת 1919-1920, תחרויות רבות והמשחקים האולימפיים 1924), כדורסל, טניס, הוקי שדה, אתלטיזם, התעמלות, סיף… לעתים שימש למטרות אחרות, וכך בסוף מאי 1921 הושכר למופע קפה-קונצרט בידורי שהכנסותיו הוקדשו לבית אבות לאומנים ליריים. בין המשעשעים היו מוריס שבלייה בפרודיה על תחרות היאבקות יחד עם אלוף בתחום ומיסטנגט בראש מירוץ שבו כיכבו, בין המתחרים, צ’רלי צ’פלין ופאטי ארבוקל (כפילים שלהם, כמובן).

image 1 1

אצטדיון ברז’ר, 1922, מקור צילום: ויקימדיה

לה בוט ברז’ר משנות השלושים עד היום

השכרת האצטדיון למופעים כגון אלה לא פתרה את הבעייה הכספית החמורה שגרם הצורך השוטף בחיזוק הקרקע השבירה. בסופו של דבר החליטה משפחתו של גסטון סיגראן, הבעלים של האצטדיון, למכור את המגרש לחברת נדל”ן בראשות יזם נבון ומצליח בשם שארל פליסייה (Charles Pélissier).

זה הבין את הפוטנציאל של הגבעה כנכס נדל”ן בתקופת משבר דיור עקב חוסר בקרקע מותרת בנייה. עוד לפני שפונו מתקני הספורט מהשטח, מיהר להכין תוכנית בה חילק אותו ל-220 מגרשים של 100 עד 1200 מ”ר וחיבר ביניהם בחמישה רחובות. את פנים השכונה ייעד לבתים פרטיים נמוכים שנבנו על ידי רוכשי המגרשים ובשוליה, ממספר אחד עד שבע עשרה ברחוב מנן (rue Manin) וממספר חמישים עד שישים ושתיים באווני סימון בוליבר (avenue Simon Bolivar), הקים הוא עצמו עם שותפו בניינים גבוהים יותר. כך קבע שארל פליסייה את תצורת הנוף האורבני של הגבעה שנשארה כמורשתו עד היום.

המכירות החלו במחצית השנייה של 1927 וב-1928 חנכה ז’וזפין בייקר את בתי המגורים הראשונים. ב-1933 בנה האדריכל האוסטרי המודרניסטי ז’אן ווז (Jean Welz) את וילה זילוולי (villa Zilvelli), הנושאת את שמו של בעליה, מהנדס יווני שנולד בתורכיה, שהזמין את הבית כתשורה לאשתו, צרפתייה מנורמנדי. מהחלונות הרחבים של הווילה האוננגרדיסטית, בהשראת אדולף לוס ולה קורבוזייה, נשקף נוף מרהיב על בזיליקת סקרה קר במונמרטר מצד אחד, על מגדל אייפל מצד שני.

הווילה ננטשה על ידי יורשיה, התפוררה אט אט והיוותה סיכון בטיחותי עד שבשנת 2019 רכש אותה במכירה פומבית המאייר-צלם-מעצב גרפי-פרסומאי-אופנאי ז’אן-פול גוד (Jean-Paul Goude) תמורת 2.2 מיליון יורו. לא הייתה לו כל ברירה אחרת אלא להרוס אותה כליל (אי אפשר היה לשפצה) אך גוד החליט לבנותה מחדש לפי, פחות או יותר, המודל המקורי, מה שיעלה לו עוד 2.2 מיליון יורו.

image 21
וילה זילוולי ב-1933, מקור צילום: ויקימדיה. מוצג על פי רישיון CC BY-SA 4.0

הווילה עדיין לא עלתה מהקרקע. בביקורי במקום, דצמבר שנה זו, 2023, במספר שבעים של רחוב ז’ורז’ לרדנואה (Georges Lardennois), גיליתי מגרש מגודר, ריק לחלוטין. מצד שמאל שלו נשקף לעיניי מראה מרהיב לעבר בזיליקת הלב הקדוש. נקודת תצפית ייחודית מגבעת ברז’ר לגבעת מונמרטר כשספסל מאפשר להאריך את הרגע הקסום.

image 28
תצפית מגבעת ברז’ר על גבעת מונמרטר, מקור צילום: ויקימדיה. מוצג על פי רישיון CC BY-SA 4.0

טיול ברחובות המרוצפים תוך התבוננות בחזיתות הבתים גרם לי התרוממות רוח מבורכת ושכחה רגעית של האקטואליה הקשה, המציאות הבלתי נסבלת. שלווה מארץ האגדות.

בסמוך לנקודת התצפית על מונמרטר, גן משותף של תושבי השכונה, עצים, צמחים ארומטיים ופרחים עם כרם קטן שמניב כמאה בקבוקי יין בשנה וכוורות משלים את התמונה הפסטורלית (פתוח בימי ראשון ורביעי, אחר הצהריים). כדאי לחזור בשעת דמדומים לצילומים גרנדיוזיים.

הגעה

מטרו: Colonel Fabien, קו 2

אוטובוס: מספר 75 המגיע לאותה תחנה

לעלות באווני מתורן מורו ובמספר ארבעים לפנות ימינה, לעלות במדרגות או ברחוב המרוצף והינה אתם בגן עדן

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

ד"ר אורנה ליברמן
ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן