מלחמת היבשה והים: נפוליאון ואנגליה – ללא פשרה

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

מלחמת היבשה והים: נפוליאון ואנגליה - ללא פשרה.
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 27 דקות

ביוני 2023 נתן ארז לבנון הרצאה, במסגרת המרכז למורשת נפוליאון ותקופתו, שעסקה במאבק רב השנים בין אנגליה לצרפת, עם דגש, כמובן על מלחמתו של נפוליאון כנגד אנגליה. בימים אלו אנחנו עובדים על עונת ההרצאות 2023-2024 ואתם כמובן מוזמנים להיכנס לקישור שנתתי ולהירשם לרשימת התפוצה.

ועד שעונת ההרצאות תהיה מוכנה אתם מוזמנים לצפות בהרצאה של ארז דרך הדף הזה, או, במידה ואתם מעדיפים לקרוא, תוכלו פשוט להמשיך הלאה.

ב- 4 ביוני 1940 נושא וינסטון צ’רצ’יל נאום בפני הפרלמנט הבריטי ואומר בין היתר:

“נאמר לנו שלהר היטלר יש תוכנית לפלוש לאיים הבריטיים. מחשבה זו כבר עלתה פעמים רבות בעבר. כאשר נפוליאון חנה בבולון עם ספינותיו שטוחות הגחון ועם צבאו האדיר  במשך שנה. נאמר לו ע”י מישהו: “There are bitter weeds in England”( יש עשבים שוטים מרים באנגליה), ואני אומר לכם כי יש עתה הרבה יותר מהם מאז חזר חיל המשלוח הבריטי הביתה”.

נאום זה נישא באחת משעותיה הקשות ביותר של בריטניה במאות השנים האחרונות. שבועיים קודם לכן נפרצה ההגנה הצרפתית בסדאן ועל נהר המייז. המלך הבלגי לאופולד נכנע וצבא גרמני שעט קדימה אל תוך צרפת. חיל המשלוח הבריטי נהדף, נדחק ונלכד על פיסת חוף צרה על גדת התעלה מסביב לעיירה דנקירק. שלשה רבעים מהצבא הבריטי המקצועי עמדו בפני כליה. ב-26 במאי החל מבצע “דינמו”. כתשע מאות כלי שייט בריטיים מסוגים ומגדלים שונים פינו כ-  338,000 מחיילי בעלות הברית. חיל המשלוח הבריטי ניצל. אבל מלחמה לא מנצחים ע”י פינוי ובריטניה הכתושה עמדה זו הפעם השלישית בתולדותיה בפני סכנה ממשית של פלישה.

בנאום זה, אחד מנאומיו המזהירים והנצחיים, נזקק צ’רצ’יל, על מנת לחזק את רוחו של העם הבריטי, להזכיר מצב נואש דומה, שהתרחש 137 שנה קודם לכן , כאשר אנגליה עמדה בפני איומי הפלישה של נפוליאון.  

צ’רצ’יל ונפוליאון

000 5
צ’רצ’יל – התמונה נוצרה באמצעות מנוע הבינה המלאכותית מידג’רני

אין זו הפעם היחידה בה מזכיר צ’רצ’יל בנאומיו את נפוליאון. מצאתי חמישה מקומות נוספים. ובכולם  צ’רצ’יל אינו מבזה, אינו מגנה, אינו לועג ואינו מלגלג על נפוליאון כפי שהוא נוהג כלפי היטלר. והסיבה עד כמה שהדבר יישמע  לכם מפתיע – עוד מנעוריו העריץ צ’רצ’יל את נפוליאון. הוא אמנם הוא מכנה אותו פה ושם דיקטטור, אולם נראה כי הדיקטטורה הנאורה של נפוליאון לא נראתה בעיניו של צ’רצ’יל כשיטה גרועה כל כך. באוגוסט 1941 כשהוא מעודד לאחר פגישתו עם נשיא ארצות הברית, רוזוולט. פגישה שבה נחתמה האמנה האטלנטית -שהייתה הצעד הראשון לכניסתה של ארה”ב למלחמה – נשא צ’רצ’יל נאום נוסף ואומר:

” נפוליאון בתהילתו ובגאונותו הרהיב והגדיל את האימפריה שלו ורק שלגי רוסיה והצוקים הלבנים של דובר עם הצי השומר עליהם עמדו בינו ובין השליטה בעולם. לצבאות נפוליאון הייתה תכלית. הם נשאו עימם את סיסמת המהפכה הצרפתית: חירות שוויון ואחווה – זו הייתה קריאת הקרב, הם טאטאו החוצה את השיטה הימי ביינמית ואת זכויות היתר של האריסטוקרטיה. האדמה הייתה לאזרחיה, וקוד של חוק חדש נכתב. מכל מקום האימפריה הנפוליאונית נעלמה כמו חלום. אבל להיטלר. להיטלר אין תכלית, אין לו דבר חוץ מטירוף, תאבון וניצול. אבל יש לו נשק ומכונות לרמוס ולשחוק בעזרתם, ולהחזיק תחת הכיבוש שלו את המדינות שהכניע. נשק ומכונות שהם תוצר, תוצר מעוות ומצער של המדע המודרני”.

צ’רצ’יל אמר גם כי ההיסטוריה נכתבת ע”י המנצחים. ואכן, בקטע אותו ציטטתי באוזניכם זה עתה, כותב צ’רצ’יל את ההיסטוריה של המנצחים, של בריטניה. אינני מתכוון לאמירתו כי נשק ומכונות היו הסיבה להצלחתו של הוורמאכט כשהוא אינו מזכיר את האינדוקטרינציה השטנית, אשר שלהבה רבים מהחיילים הגרמנים –מלחמת העולם  הייתה עדין הייתה בעיצומה ומוקדם היה לכתוב את ההיסטוריה שלה. אני מתכוון לאמירתו כי “שלגי רוסיה וצוקי דובר הלבנים עם הצי השומר עליהם הם שעמדו בין נפוליאון ובין השליטה בעולם”. זהו הנרטיב של המנצחים – של בריטניה. אילו צרפת ניצחה במלחמה, היה נפוליאון כותב את ההיסטוריה ואומר כי רק הוא, נפוליאון, עמד בין בריטניה ובין השליטה בעולם.

המלחמות הנפוליאוניות היו המשך ישיר של מלחמות המהפכה הצרפתית, אשר פרצו במאי 1792, כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה בפברואר 1793. המלחמות נמשכו 23 שנה עד קרב ווטרלו ב-1815. בתחילה הייתה המלחמה מאבק בין העולם הישן ובין המהפכה הצרפתית שאיימה לשנות את סדריו. בהמשך התפתחה המלחמה להיות מאבק על השליטה בעולם כאשר אנגליה מושכת מאחורי הקלעים בחוטים המפעילים את המעצמות האירופאיות.

מלחמה זו לא עמדה בפני עצמה. מלחמה זו הייתה האפילוג – אפילוג של מאבק בן מאות שנים בין אנגליה וצרפת, מאבק אשר צביונו השתנה עם השנים. בתחילה הייתה זו מלחמה על השליטה בטריטוריות ביבשת בקונטיננט. לאחר שויליאם “הממזר”, דוכס נורמנדי, כובש את אנגליה בשנת 1066, מחזיקים הוא וצאצאיו, בנוסף להיותם מלכי אנגליה, בנחלות נרחבות בצרפת. הם ממשיכים לדבר צרפתית ומקיימים באנגליה חצר בסגנון צרפתי. נינו של ויליאם “הכובש”, אנרי פלאנטאג’ינט, רוזן אנז’ו, הופך למלך אנגליה בשם הנרי השני, ובעקבות נישואיו לאלאונור מאקוויטניה, עזת היצרים, גרושתו של מלך צרפת לואי השביעי, הוא מקבל כנדוניה בנוסף למחוזותיו נורמנדי ואנז’ו גם את מחוזות, גסקוני, פריגור ואקוויטניה. אחיזתם של האנגלים ביבשת מאיימת על  מלכי צרפת מבית קאפט השולטים באיל דה-פראנס ובכמה מחוזות מסביב לו. אחד מהם, פיליפ השני, בנו של לואי השביעי, המכונה גם פיליפ  אוגוסט, מגדולי מלכי צרפת,  מנצל את מותו של הנרי השני, ואת מוגבלותם של שני בניו, ריצארד לב-הארי, עליו נאמר שאומץ ליבו עמד ביחס הפוך לשכלו, ואחיו המטורף, “ג’והן בלי ארץ”, והוא מספח כמעט ללא מאבק, חלק נכבד מנחלותיהם של האנגלים וביניהן נורמנדי, אנז’ו, טוריין, מיין ו- פואטיה. אבל  אנגליה ממשיכה להיאחז ביבשת והיה ברור כי מלחמה מכרעת היא בלתי נמנעת, ואכן מלחמה זו תפרוץ ב-1337 בעקבות ביעתו של מלך אנגליה, אדוארד השישי, את כתר צרפת בהסתמכו על חוקי הירושה של אותן השנים ובהיותו צאצא של אותה אלאונור מאקויטניה. חוקי הירושה עמדו אמנם לצדו, אולם אצילי צרפת עמדו נגדו. ותפרוץ מלחמה ידועה בשם “מלחמת מאה השנים”, אשר תמשך מאה ושש עשרה שנים, ואשר תסתיים באובדן כל נחלותיה של אנגליה ביבשת למעט העיר קאלה, שעל גדת התעלה, שאף היא תילקח מהם בסוף המאה השש-עשרה.

000 6
נפוליאון – התמונה נוצרה באמצעות מנוע הבינה המלאכותית מידג’רני

מעתה תהא תעלת “לה-מאנש” (“השרוול” בצרפתית) גבולה הדרומי של אנגליה ועד להמצאת המטוס והטיל יהא גבול זה מכשול יעיל ביותר נגד פלישה לשטחה. אנגליה מסוגרת באי האנגלי אבל עיניה ממשיכות להיות נשואות אל היבשת, וזאת משום שכלכלתה תתבסס על מסחר בינלאומי, בעיקר עם היבשת, ומסחר זה דורש נמלים פתוחים לסחורותיה מן העבר השני של התעלה, בעיקר בארצות השפלה. מנגד, יתלכדו ויתמזגו מחוזותיה של צרפת למדינה גדולה אחת אשר תלך ותתפוס מקום מרכזי ביבשת. אולם עד אשר אנגליה תהפוך ללווייתן  של הימים וצרפת לפיל של היבשה תחלופנה עוד שנים רבות. 

כל עוד שלטה האימפריה הספרדית  בכיפה הן ביבשה והן בימים במאה השש-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה השבע-עשרה מצאו עצמן אנגליה וצרפת לעתים מזומנות באותו צד של המתרס על מנת להוות משקל שכנגד. בתחילת המאה השש עשרה מתמזגת ספרד עם הקיסרות הרומית הקדושה שבשליטת בית הבסבורג שבראשו עומד הקיסר קרל החמישי, יליד שנת 1500,אשר בספרד ייקרא קרלוס הראשון.

מעתה ישלוט בית הבסבורג על רשת טריטוריאלית בלתי רציפה שתשתרע מגיברלטר במערב ועד הונגריה במזרח ומסיציליה בדרום ועד אמסטרדם בצפון. צרפת ואנגליה מאוימות. צרפת תמצא עצמה לפותה ומאוימת מכל צד, ואנגליה תמצא עצמה בת ערובה של ספרד השולטת בנמלי ארצות השפלה לרבות בפלנדריה העשירה הודות לתעשיית הצמר המיובא מאנגליה.   

אינטרסים משותפים ותחילת מאבק בין אנגליה לצרפת

עתה יש לאנגליה ולצרפת  אינטרס משותף –  להרחיק את ספרד מארצות השפלה.  לא בכדי אמרה המלכה אליזבת הראשונה באותם הימים כי  “כאשר יבוא יומה האחרון של צרפת יהא זה אף חורבנה של אנגליה”.

אנגליה מזנבת בענק הספרדי ע”י כך שהיא הופכת לפטרוניתם של שודדי הים, הבוזזים עבור הכתר האנגלי את אניות הזהב הספרדיות העושות דרכן מיבשת אמריקה הדרומית לאירופה. שודדי הים, אשר המפורסם שבהם הוא פרנסיס דרק, אשר יזכה לתואר אצולה “סיר” מידי המלכה אליזבת הראשונה. פיליפה השני, מלך ספרד, רותח מזעם, והוא ישגר את הארמדה הגדולה שלו  על מאה וחמישים אוניותיה ושלושים אלף חייליה לפלוש לאנגליה, אלא שעוז רוחם של אנשי הים האנגליים ומי התעלה הגועשים מנפצים את הארמדה  אל צוקי אנגליה ומתוך מאה וחמישים האניות תשובנה לספרד חמישים בלבד.

000 7
התמונה נוצרה באמצעות מנוע הבינה המלאכותית מידג’רני

את תחילת ירידתה של ספרד תולים בחוזה הפרינאים, משנת 1659, אשר שם קץ למלחמה בין ספרד וצרפת שנמשכה אחת עשרה שנים לאחר תום מלחמת שלושים השנה אבל כבר בשלום וסטפליה משנת 1648 אשר סיים את מלחמת שלושים השנה ספרד התחייבה לפנות חלק ניכר מכוחותיה מארצות השפלה ולהעניק להולנד עצמאות.

עתה יחל מאבק בין אנגליה לצרפת סביב גורלן של ארצות השפלה., כאשר אנגליה מעוניינת כי תשארנה עצמאיות על מנת שתשמשנה הן כחוצץ בינה ובין צרפת והן כפתח לסחורותיה המיוצאות ליבשת, ואילו צרפת, מצידה, מעוניינת לבלוע את ארצות השפלה על מנת להגיע לגבולותיה הטבעיים שהם לטענתה חוף התעלה מצפון לכל אורכו עד אנטוורפן ונהר הריין במזרח. 

כיום משתוות אוכלוסיותיהן  של הממלכה המאוחדת ושל צרפת בגודלן, בסביבות שבעים מיליון נפש, עם יתרון מה לממלכה המאוחדת. אולם לא כך היה בתקופה עליה אנו מדברים – המאה השבע-עשרה. אוכלוסייתה של אנגליה מנתה כחמישה מיליון נפש, בין רבע לשליש מאוכלוסייתה של צרפת ובמצב זה אנגליה לא הייתה יכולה להעמיד צבא יבשה שיוכל להתמודד לבדו עם איזו שהיא מעצמה אירופאית ולכן דאגה אנגליה ליצור קואליציות עם איזה שהם כוחות קונטיננטלים כל אימת שתידרש להילחם ביבשת. אנגליה גם תפתח אסטרטגיה שמטרתה למנוע הגמוניה של מעצמה אחרת ביבשת ובמיוחד למנוע הגמוניה של צרפת.

אולם במחצית השנייה של המאה השבע עשרה קמה לאנגליה מתחרה מן העבר השני של התעלה. הולנד העצמית צומחת להיות מעצמה ימית ומסחרית ובשנת 1666 מנחיל צי הולנדי בפיקודו של דה רויטר תבוסה מוחצת לצי אנגלי. אנגליה לומדת בדרך הקשה כי על מנת לשלוט בימים, עליה למנות את מפקדי הצי על פי כישוריהם ולא על פי מעמדם בלבד. 

זה המקום לציין כי מאז ראשית המאה השמונה-עשרה, ב- 1707, עם איחודה עם סקוטלנד, השתנה שמה של אנגליה לבריטניה הגדולה ומשנת 1801 עם איחודה עם אירלנד ישתנה שמה לממלכה המאוחדת. ואני מתנצל מראש כי אם  אומר בהמשך דברי אנגליה בהתייחסי לשנים לאחר 1707 – דעו כי כוונתי לבריטניה הגדולה.

במאה השנים שקדמו למהפכה הצרפתית התבססה אנגליה כמעצמה הימית הגדולה בעולם. בעוד שבסוף המאה השבע-עשרה השתוו הציים של אנגליה וצרפת בגודלם, הרי שערב המהפכה הצרפתית החזיקה אנגליה ב-  195 אניות מלחמה בעוד שצרפת החזיקה ב- 81 אניות מלחמה בלבד. 

אנגליה גם תשתתף במרבית המלחמות שניטשו ביבשת בסוף המאה השבע-עשרה ובמאה השמונה- עשרה אבל תמיד, תמיד, תעשה זאת במסגרת של קואליציות. כך למשל, במלחמת תשע השנים שהתחוללה בין השנים 1688 – 1697 הצטרפה אנגליה לקואליציה של בית הבסבורג, ספרד ופורטוגל שלחמה נגד צרפת של המלך לואי הארבעה עשר; במלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בין השנים 1701 – 1714 הצטרפה אנגליה לקואליציה של בית הבסבורג, הולנד ופרוסיה שלחמה נגד קואליציה של צרפת, בוואריה, ספרד, ופורטוגל. בראשיתה של מלחמת הירושה הספרדית השתלטה צרפת על ארצות השפלה רק על מנת לסגת מהן בבהילות לאחר שצבא אנגלי בפיקודו של ג’והן צ’רצ’יל הידוע בתוארו הדוכס ממרלבורו, מאבות אבותיו של וינסטון צ’רצ’יל (דרך אגב, גם שם אביו של הדוכס היה וינסטון) הביס צבא  צרפתי בשנת 1704 בבלנהיים שבדרום גרמניה.; במלחמת הירושה האוסטרית, שהתרחשה בין השנים 1740 – 1748, הצטרפה בריטניה לקואליציה של בית הבסבורג, הולנד, סקסוניה ורוסיה שלחמה  נגד צרפת, פרוסיה, בוואריה וסרדיניה; במלחמת שבע השנים שהתרחשה בין השנים 1756 – 1763, ואשר פרצה, בין היתר, בשל רצונו של פרידריך השני, הגדול, לספח את שלזיה – מזרח פרוסיה, הצטרפה  בריטניה לפרוסיה יחד עם פורטוגל והללו לחמו בהצלחה בלתי מבוטלת נגד המעצמות הגדולות של אירופה, וביניהן בית הבסבורג,צרפת, ספרד ורוסיה. מלחמת שבע השנים גלשה גם מעבר לתחומיה של אירופה,  וביבשת צפון אמריקה נלחמו  ביניהן צרפת ובריטניה על השליטה בעמק אוהיו. בכל המלחמות הללו, אשר נמשכו במצטבר 47 שנה, לחמו בריטניה וצרפת זו מול זו משני עברי המתרס.

בהסכם פריז משנת 1763 אשר סיים את מלחמת שבע השנים בריטניה היא הנהנית העיקרית. היא צועדת קדימה באיי הודו המערבית ובמערב אפריקה, היא מחסלת את הנוכחות הצרפתית בהודו והיא בראש הסולם ביבשת צפון אמריקה. שאיפות ההתרחבות של צרפת באירופה נבלמו.

הפיזור הקולוניאלי

הביטו בשתי המפות הללו של  האימפריות הקולוניאלית  הבריטית והצרפתית. המפות משקפות אמנם את מצב האימפריות הללו בשיאן אולם בהחלט ניתן ללמוד מהן גם על המצב ערב המהפכה הצרפתית. כפי שהנכם רואים הצבע האדום הבריטי שולט בעולם לעומת הצבע הכחול הצרפתי. לכאורה נדמה כי מדובר בתחרות של “תפוס ככל יכולתך”. הדבר נכון אך רק בחלקו, משום שאם נמתח קווים בין הכתמים האדומים נגלה היגיון  בפיזור הקונטיננטלי הבריטי. הקווים מסמנים את נתיבי הסחר של בריטניה באוקיינוסים ובים התיכון אל היעד – הודו – שהיא מקור עושרה. אל תשכחו – המסחר באותם הימים נעשה באניות מפרש איטיות  שתנועתן הייתה תלויה במשבי הרוח ובזרמי הים ותחנות מסחר היו חיוניות במסע הארוך לצורך הצטיידות ומנוחה. 

השוני בפיזור הקולוניאלי נבע גם  מהשיטות הכלכליות השונות של שתי המדינות. בעוד שכלכלת בריטניה הסתמכה בעיקר על מקורות חוץ,  הרי צרפת דגלה בשיטה הנקראת  מרכנתיליזם, המפחיתה למינימום  את ההסתמכות על מקורות חוץ. הדבר נעשה על ידי הטלת מכסי מגן ועל ידי הגדלת אמצעי הייצור בשאיפה לצמצם את היבוא למינימום ולהגדיל את היצוא עד כמה שניתן על מנת להעשיר את קופת המדינה. שיטה זו הגיעה לשיאה בימיו של המלך לואי הארבעה-עשר והיא מיוחסת לראש המיניסטרים שלו שר האוצר המוכשר זאן בפטיסט  קולבר, שיצר משק מתוכנן לפרטי פרטיו המתבסס בעיקר על חקלאות, שבה ראה את מקור העושר של מדינה. 

המהפכה הצרפתית

ואז ב – 1789  פורצת המהפכה הצרפתית וממוטטת את הרגיעה היחסית  ששררה באירופה במשך עשרים ושש שנה מאז תום מלחמת שבע השנים. בתחילה נוחל צבא המהפכה מפלות אולם המצב משתנה בסוף 1792. צרפת פולשת לחבל הריין. כובשת את מיינץ שכיבושה מאפשר שיט חופשי בנהר. היא תכבוש את פרנקפורט, את שפך הסכלדה, את פלנדריה ואנטוורפן שבתוכה ואת בריסל. בסוף ינואר 1793 יאמר ג’ורג’ דנטון: “גבולותיה של צרפת נקבעו ע”י הטבע ואנחנו הגענו אליהם בארבעה מקומות: לתעלה מצפון, לריין ממזרח, לאלפים מדרום ולפירנאים בדרום מערב”.

בריטניה תצטרף למלחמה בפברואר 1793 לאחר שהאינטרסים המסחריים שלה נפגעו כתוצאה מהשתלטותה של צרפת על  ארצות השפלה. אבל כדרכה בריטניה אינה לוחמת לבדה אלא מצטרפת לקואליציה הכוללת את מרבית המדינות שביבשת ובכלל זאת את בית הבסבורג, את פרוסיה, את רוסיה את ספרד ואת ממלכת פיאמונט שבאיטליה.

באותה שנה בה פורצת המלחמה ב-1792, נפוליאון בונפרטה הוא קצין זוטר בדרגת סגן בצבא צרפת המחפש את עתידו בקורסיקה. בהיותו קורא ספרים אובססיבי בעיקר ספרי היסטוריה הוא בקיא בהיסטוריה של אנגליה מקריאה בספרו של ג’והן בארו “היסטוריה חדשה וחסרת פניות של אנגליה מפלישת יוליוס קיסר ועד 1762 “. אבל את האנגלים הוא יפגוש לראשונה מול לועות התותחים כאשר ימונה לקראת סוף שנת  1793 כמפקד הארטילריה במצור על העיר טולון, שבדרום צרפת, אשר מרדה במהפכה בסיוע צי בריטי בפיקודו של אדמירל הוד. היה זה לאחר שהוא ומשפחתו נמלטו מקורסיקה נרדפים ע”י הסיעה הפאוליסטית הנאמנה לבריטניה. טולון נופלת, נפוליאון מצטיין בקרב  ומקודם לדרגת גנרל דה בריגד. אדמירל הוד ואניותיו מפנים את נמל טולון ומפליגים היישר לקורסיקה, אשר בריטניה חשקה זה מכבר לצבעה באדום. בכיבושה של קורסיקה מאבד רב חובל אנגלי צעיר בשם קפטן הורשיו נלסון, לימים אדמירל נלסון, את עינו הימנית. אבל שליטתה של בריטניה בקורסיקה לא תאריך ימים והיא תפנה את האי באוקטובר 1796 והאי יחזור להיות צבוע בכחול הצרפתי.

באותו הזמן בו פרצה המלחמה, 1796, נפוליאון עושה חיל בראש הצבא הצרפתי בצפון איטליה, והוא מביס שתיים מחברות הקואליציה הראשונה, את ממלכת פיאמונט ואת אוסטריה, עמה הוא יחתום על הסכם שלום בקמפו פורמיו בארבעה -עשר באוקטובר 1797. 

נפוליאון יחזור לפריז כמנצח הגדול וכעושה השלום המהולל. זמן קצר לאחר הגעתו לפריז הוא ישלח ע”י  הדירקטואר, הגוף המנהל את צרפת באותם הימים אל חוף התעלה על מנת לבדוק היתכנות של פלישה לבריטניה. ב-23.02.1798  הוא כותב:

“יהיו המאמצים שנעשה אשר יהיו יעברו עוד שנים רבות עד אשר נשיג עליונות בים. פלישה לאנגליה ללא שליטה בים היא תוכנית קשה ונועזת משהועלתה אי פעם. ניתן היה לבצעה ע”י מעבר פתע, אם תוך התחמקות מן הצי העורך הסגר על ברסט וטקסל או בנחיתה בסירות קטנות במשך הלילה לאחר חציית הים במשך שבע שמונה שעות אל איזו שהיא נקודה במחוזות קנט או סאסקס. מבצע זה דורש לילות ארוכים ומכאן שיש להוציאו לפועל בתקופת החורף. אי אפשר לנסותו מאוחר מאפריל. פלישה לאנגליה באניות שיט בים שקט בקיץ היא בלתי מעשית. האויב יעמיד בדרכנו מכשולים שלא נוכל להתגבר עליהם בנחיתה על החוף ועוד יותר במעבר בים. האקספדיציה האנגלית נראית על כן בלתי מעשית עד לשנה הבאה ואז היא עלולה להיות נמנעת על ידי מבוכות חדשות בקונטיננט. הרגע האמתי להכנת פלישה זו עבר ואפשר שלעולם לא יחזור. עלינו לוותר אפוא על כל ניסיון לפלוש לאנגליה ולהסתפק בהעמדת פנים ובאותה השעה נקדיש את כל תשומת ליבנו ואת מקורותינו לריינוס בכדי לשלול מאנגליה את הנובר ואת המבורג. או עלינו לשגר צבא משלוח ללוואנט לאיום על המסחר עם הודו. אם אף אחד משלושת המבצעים האלה הוא אפשרי איני רואה ברירה אלא לעשות שלום עם אנגליה. במקרה זה נבטיח לעצמנו יתרונות גדולים בדיונינו בארנשטאט. אם ייעשה שלום עם אנגליה בזמן הקונגרס נהיה במצב בו נוכל לבוא בהרבה תביעות חדשות מן האימפריה הגרמנית. 

במכתבו זה מתגלה נפוליאון בן ה-28, כבעל ראייה אסטרטגית רחבה ועמוקה. הוא יודע כי בהיעדר שליטה בים לא ניתן יהא להביס את בריטניה אלא דרך כיסה, דרך מסחרה, להרוס את כלכלתה. אבל באותה שנה, 1798, הוא נשמע אומר בשיחה פרטית:

“אילו לקולי הייתה השפעה לא תהיה לאנגליה מנוחה מאתנו אפילו לשעה אחת. כן, כן מלחמה עד מוות עם אנגליה, ללא הרף ועד אשר תיהרס”

איזה קול משתי התבטאויות אלו  משקף נאמנה את מחשבתו האמיתית של נפוליאון? זהו הבור אליו נופל כל חוקר מתחיל של נפוליאון המנסה למצוא מכנה משותף, עקביות ומשנה סדורה  בהתנהלותו. צריך לעבור זמן רב עד אשר אותו חוקר יבין כי נפוליאון לא פעל ולא יכול היה לפעול על פי  תכנית סדורה מכיוון שבמשך כל שנות שלטונו הוא נאלץ להגיב על אירועים שנחתו עליו בקצב מסחרר. ואפשר להאמין לנכונות הדברים שאמר בהיותו בגלות באי סנטה הלנה ב- 1816:

“אפשר שהיו לי הרבה תכניות, אבל אף פעם ידי לא היו חופשיות לבצע אותן. זה לא עשה לי טוב להחזיק בהגה ולא משנה כמה ידי היו חזקות. הגלים הפתאומיים הרבים היו חזקים יותר, והייתי מספיק פיקח לזרום איתם מאשר לנסות להתנגד להם   ולהפוך את האנייה. לאמיתו של דבר אף פעם לא הייתי אדון לעצמי ותמיד נשלטתי ע”י הנסיבות…

000 8
Lemuel Francis Abbott, Public domain, via Wikimedia Commons

הדירקטואר קופץ על ההצעה לשגר צבא משלוח ללוואנט. הוא רוצה להרוג שתי ציפורים במכה אחת. להכות את בריטניה בבטן הרכה שלה במסחרה, ולהיפטר מן הגנרל, שכוחו הפוליטי העולה מאיים עליו. וההמשך – אדמירל נלסון מטביע את אניות הצי הצרפתי באבו-קיר ע”י אלכסנדריה. הצבא הצרפתי במצרים מנותק מאירופה. לנפוליאון מגיעות  ידיעות כי באירופה הוקמה קואליציה שנייה המאיימת על צרפת והוא  מבין כי תהילתו ותפארתו לא יבואו מן המזרח. הוא עוזב את הצבא הצרפתי במצרים וחוזר לצרפת. הוא ינחת בדרום צרפת בספטמבר 1799 וכעבור חודשיים בלבד, בנובמבר 1799 הוא כבר קונסול ראשון  השולט בצרפת. אחד ממעשיו הראשונים – ב-25 לדצמבר 1799 הוא כותב מכתב לג’ורג’ השלישי מלך בריטניה הגדולה:

אל הוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה ואירלנד,

“…האם לא יבוא קץ למלחמה אשר במשך שמונה שנים הרסה כל אזור על כדור הארץ. האין אמצעים בעזרתם נוכל לבוא לידי הבנה. היאך זה ששני העמים הנאורים ביותר באירופה. שני עמים אדירי כוח יותר מן הדרוש לביטחונם ולעצמאותם מסכימים להקריב את ההצלחה המסחרית שלהם, את השפע הפנימי שלהם ואת האושר של בתיהם למען חלומות על גדולה דמיונית. היאך אין רואים הם את השלום כתפארתם הגדולה ביותר וכצורך הנחוץ ביותר להם…..אי אפשר שרגשות אלה זרים הינם בליבו של הוד מלכותך שכן המטרה היחידה שלשמה הנך שולט בעם חופשי הינה להעניק לו אושר….אם צרפת ואנגליה תמשכנה להשתמש לרעה בכוחן יהיה באפשרותן לדחות עוד לזמן רב את אפיסת כוחותיהן המוחלטת אולם יהא זה אסון בינלאומי. ויש בי די עוז לומר כי גורל כל מדינה תרבותית תלוי בסיום המלחמה המקדיחה את העולם כולו”.

ראו נא אדם זה היושב ביום הראשון של המאה התשע-עשרה בטירת וינדזור בסמוך ללונדון. אתם מתבוננים במלך ג’ורג’ השלישי מלך אנגליה. בן 62 היושב על כסאו, מזה ארבעים שנה, מאז היותו בן 22.  אבי סבו, ג’ורג’ הראשון היה בכלל  נסיך גרמני, הנסיך הבוחר של האנובר, אשר הוכתר למלך אנגליה כהסדר של פשרה בין הטורים לוויגים לאחר שמלכת אנגליה, אן, הלכה לעולמה מבלי להותיר צאצא.

ג’ורג’ השלישי, ששפת אמו היא אנגלית בניגוד לאבי סבו ג’ורג’ הראשון ולסבו ג’ורג’ השני, ששפת אימם הייתה גרמנית, הינו שמרן, נוקשה, הגון, משכיל, המחשיב מאוד את תפקידו המלכותי ושואף לשפר את מצב נתיניו. אדם גבוה, פנים עגלגלים, מצח נמוך, שיער בהיר, עיניים כחולות בולטות, שפתיים מלאות וסנטר נסוג. נע לאט, חושב לאט, משתמש בעשרים מלים מקום שאדם אחר היה משתמש בעשר. כבר בהיותו בן חמישים החל לסבול מליקוי בחילוף חומרים, אשר גרם להתקפי טרוף זמניים אשר הלכו והחמירו.

חמתו של המלך בוערת בו להשחית. הוא מרגיש מושפל מחוצפתו של הכותב. הוא, ג’ורג’ השלישי מלך בריטניה הגדולה, כבר העביר שלושים שנה קודם לכן בפרלמנט הבריטי חוק האוסר על בן אצילים להינשא לאדם מפשוטי העם ללא הסכמת המלך ועתה מרשה לעצמו אותו קורסיקני, בן בלי שם שעלה מאשפתות, לפנות אליו במישרין כשווה בין שווים. אמנם הפניה היא בלשון נימוסית אבל היומרה של השוויון מרתיחה את דמו.

אבל לא רק הפער המעמדי מסמא את עיניו מלראות את היד המושטת לשלום, אלא ובעיקר יצר הנקמה. נקמה על ההשפלה הקשה שנגרמה לבריטניה  בתקופת מלכותו. ההשפלה שצרפת עמדה מאחוריה, ההשפלה  שבאובדן הקולוניה הגדולה של בריטניה ביבשת צפון אמריקה – שלוש-עשרה המושבות. כאשר ג’ורג’ השלישי עלה על כיסא מלכותו נהנתה בריטניה מפירות מלחמת שבע השנים אבל מלחמות עולות  כסף ועל מנת למלא את קופתה הריקה הטילה בריטניה מסים על תושבי שלוש-עשרה המושבות – הטלת מסים שהציתה את אש המרד שהתגלגל להיות מלחמת העצמאות של ארצות הברית. 

צרפת, אשר ליקקה את פצעי מלחמת שבע השנים, ישבה על הגדר וחיככה ידיה בהנאה, וכאשר צבא המורדים היכה צבא בריטי בסרטוגה, שמצפון לניו-יורק ב- 1977 הצטרפה צרפת למלחמה וסיפקה כסף, נשק וחיילים. והייתה זו צרפת שהכריעה את גורל המלחמה כאשר בלמה בשנת 1781 צי בריטי במפרץ צ’ספיק מלהגיע לעזרת הכוח הבריטי הנצור ביורקטאון, ואילצה בכך את המפקד הבריטי, גנרל צ’רלס קורנווליס להיכנע ב- 25 אוקטובר 1781 בפני הצבא המאוחד האמריקני-צרפתי – כניעה שסימנה את סיום שליטתה של בריטניה בקולוניה הגדולה שלה ביבשת צפון אמריקה  – שלוש עשרה המושבות.

000 9
ג’ורג’ השלישי, תמונה נחלת הכלל

ג’ורג’ השלישי אינו מוכן להשיב בעצמו על המכתב. הוא מורה לשר החוץ, ויליאם גרנוויל, להשיב על המכתב אבל לא על נייר רשמי אלא על נייר פשוט של שדר,  ולא למענו לאותו  קורסיקני חס וחלילה, אלא לטאליראן, שר החוץ שלו. גרנוויל מנסח תשובה מתנשאת וחסרת טקט. הוא תובע מצרפת להחזיר את הבורבונים לשלטון ולחזור לגבולות 1789.

וההמשך. נפוליאון מכה את האוסטרים במארנגו שבצפון איטליה ב-14 יוני 1800 ובמקביל מכה גנרל Jean Victor Marie Moreau  את האוסטרים ואת הבווארים ב-Hohenlinden   בגרמניה. אוסטריה ועמה שותפותיה בקואליציה השנייה למעט בריטניה, חותמות בפברואר 1801 על הסכם שלום משפיל ב- Luneville. אוסטריה גם מחויבת לשלם פיצויי עתק לצרפת על שהפרה את הסכם השלום עוד מ-1797.

בריטניה המרוששת והמבוהלת נותרת לבדה במערכה. אבל כדרכה לפעול במחשכים  היא תעמוד חודש לאחר מכן, במרץ 1801, מאחורי התנקשות בחייו של הצאר הרוסי פאבל הראשון שהפך פניו ומחבר בקואליציה השנייה החל לגלות אהדה לצרפת. במקומו יעלה לשלטון בנו, אלכסנדר הראשון, אדם תמהוני, נטול יכולת החלטה הנתון להשפעתה של הקליקה הסובבת אותו והקשורה עם בריטניה.

כל עוד הייתה צרפת  עסוקה במלחמה ביבשת נדחקה תכניתה לפלוש לאנגליה. כפי שאמר על כך ויליאם ויקהם חבר המפלגה הטורית הבריטית, מפלגתו של ראש הממשלה, ויליאם פיט The Younger: ” איננו יכולים שלא לשקול את העסקתה של צרפת במלחמה מתמשכת ביבשת כאמצעי הוודאי היחיד לביטחון עבורנו…”

אבל עתה לאחר ששותפותיה בקואליציה השנייה חתמו על הסכם שלום נפרד עם צרפת לא נותרה  לבריטניה הברירה. אמנם ג’ורג’ השלישי וויליאם פיט רוצים להמשיך במלחמה, שעלתה כבר לבריטניה 400  מיליון ליש”ט משום שאינם מוכנים ליורקטאון שנייה, ואינם משלימים עם אובדנה של אנטוורפן, אולם בריטניה לא תלחם לבדה.

ויליאם פיט מתפטר מסיבה שאינה קשורה למלחמה, אלא לקתולים באירלנד.  במקומו ימונה לראש ממשלה הנרי אדינגטון, אדם מתון חלש וללא אמביציה והלה ישלח את מיודענו, גנרל צ’רלס קורוואליס , האמון על חתימה על מסמכים בלתי נעימים, לעיר אמיין בצרפת ,, ושם יחתום עם ג’וזף בונפרטה, אחיו של נפוליאון על הסכם, הידוע בשם “שלום אמיין”. 

בריטניה התחייבה בהסכם להחזיר את כל כיבושיה הטריטוריאלים האחרונים. להחזיר את אלכסנדריה לאימפריה העות’מנית, להחזיר את מלטה, עליה השתלטה לאחרונה, לצרפת. צרפת מצידה התחייבה להחזיר את טרנטו למלך נאפולי. בריטניה נמצאת במו”מ בעמדת נחיתות ולכן אין בהסכם ולא חצי מילה על כך שצרפת סיפחה את הולנד ובלגיה. 

נפוליאון והעם האנגלי שבעי רצון. נפוליאון מתחיל לדבר על “המשפחה האירופאית הגדולה”. הוא מניח על שולחנו פרוטומות של הורשיונלסון ושל צרלס ג’ימס פוקס, מנהיג במפלגה הוויגית ותומך נלהב במיוחד בשלום עם צרפת. פוקס – דמות מרתקת, אדם עב ממדים, נהנתן, מהמר, רודף נשים. בינו ובין ויליאם פיט, , הצנום, הרווק הביישן, הזועף והקודר, שורר תעוב הדדי. פוקס מצטרף לתיירים הבריטים הממלאים את רחובותיה של פריז. הוא ייפגש  עם נפוליאון שלוש פעמים ובעוד האחרון מנסה להפעיל עליו את קסמיו מוחה פוקס באוזניו על הגבלת חופש העיתונות בצרפת.

שנת 1802 מביאה פריחה למסחר האנגלי. נמלי ברמן והמבורג מחליפים את נמל אנטוורפן שבשליטת צרפת, שהיא מצידה מפחיתה את המכסים על מוצרים רבים.

אבל במפלגת המלחמה הבריטית מתחיל רחש בחש נגד ההסכם. שר החוץ גראנוויל מתאר את נפוליאון כטיגריס ששוחרר על מנת לטרוף את האנושות. ויליאם פיט מגלה כלפי חוץ  תמיכה בשלום אולם מגנה בפרטיות את נפוליאון כעריץ צבאי.

צרפת ובריטניה מחליפות ביניהן שגרירים. בעוד צרפת שולחת ללונדון את פרנסואה אנדריאוסי, אדם נוח ופייסן, שולחת בריטניה לפריז את לורד צ’רלס ויטוורת’, ידידו של גראנויל ומראשי המתנגדים לשלום. עוד בטרם נפגש עם נפוליאון כותב ויתוורת’ ללונדון ומגלה את איבתו, את טינתו, את קנאתו ואת שנאתו לנפוליאון. הוא כותב כי נפוליאון מוקע ע”י תשעה מכל עשרה אנשים שאינם קשורים לממשלתו. הוא מפיץ שמועה כי נפוליאון ינסה לחזור ולכבוש את מצרים.

גרנוויל וידידיו משכנעים את אדינגטון לדחות את יישומו של הסכם אמיין. על פי ההסכם התחייבה בריטניה להחזיר את את מלטה לצרפת עד ספטמבר 1802 אולם בדצמבר אותה שנה עדין נמצאו חיילים בריטים באי. נפוליאון מצדו קיים את התחייבותו ופינה את טרנטו.

נפוליאון מתחיל לדאוג. מעמדה של צרפת רחוק מלהיות חזק וחצרות ווינה, ברלין, סנט-פטרבורג ורומא מתחילות לרחוש בציפייה לקבלת אות מבריטניה בכדי לשלול מצרפת את כיבושיה האחרונים. בינואר 1803 בריטניה טרם החזירה את אלכסנדריה לאימפריה העות’מנית, ובמקביל מושמץ נפוליאון ב”טיים” הלונדוני כמי שהרעיל באופיום 580 מחייליו ביפו.

נפוליאון, שגאוותו אינה יודעת גבולות, נעלב עד עמקי נשמתו והוא מגיב ע”י כך שהוא מפרסם בעיתון “לה מוניטר” הפריזאי כתבה מאת ג’נרל סבסטיאני שחזר משליחות במזרח התיכון, והוא אינו מצנזר דברים בקשר לדעה הרווחת בקהיר כי הצרפתים ישובו.

אנגליה מרגישה מאוימת ומפלגת השלום נחלשת

מפלגת המלחמה הבריטית שמלכתחילה התנגדה לשלום מתחילה  להסית נגד נפוליאון בטענה כי הוא מבקש להשתלט על אירופה ובהמשך על העולם כולו. הקריקטוריסטים הבריטים  מציירים את נפוליאון בצורות מעוותות, מרושעות ומפלצתיות . מופצות שמועות על מופקרותה המינית של ג’וזפין לצד שמועה כי נפוליאון שכב עם בתה.

המלך ג’ורג’ השלישי ממליץ על גידול מצבת כוח האדם בצי בטענה כי בצרפת נערכות הכנות צבאיות נרחבות – טענה שקרית שאפילו ויתוורת’ מכחיש אותה.

ב-13 במרס קבלת פנים מפוארת בארמון הטוו

ילרי בפריז, ובנוכחות כמאתיים מוזמנים ביניהם כל השגרירים נפוליאון מתפרץ בזעם רב על השגריר האנגלי לורד ויתוורת’ ומטיח בו באופן מעליב: ” צרפת ואנגליה ניהלו מלחמה  במשך חמש עשרה שנים. נראה כי עת מתבשלת סערה בלונדון ואתם רוצים מלחמה, שתימשך עוד חמש עשרה שנים”.

000 10
Dalbera, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons

נפוליאון שיחק בכך לידיו של ויתוורת’ הוא הכיר בכך ואמר אחר כך לג’וזף: “טעיתי”. בפגישתו הבאה עם ויתוורת’ הוא ינסה  להיות נימוסי אבל זה כבר מאוחר מדי. 

ב-22 למרץ כותב גרנוויל: “ממשלתנו תכננה את הדברים כך שנפוליאון עצמו לא יוכל לסגת”. בריטניה מתחילה עשות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – לשחד. ויתוורת’ מקבל  100,000 ליש”ט והוא ייפגש עם טאליראן.

ונפוליאון המעוניין בשלום מציע לאנגלים את כרתים ואת קורפו כתחליף למלטה. אולם ויתוורת’ מניח דרישה אולטימטיבית על שולחנו: בריטניה תמשיך להחזיק במלטה במשך עשר שנים וצרפת תפנה  את כוחותיה מהולנד ומשווייץ. הוא מאיים במלחמה אם צרפת לא תענה לדרישה זו תוך שבעה ימים.

בחלןף שבעה ימים ויתוורת’ מכריז על כוונתו לעזוב את פריז. נפוליאון מתכופף ומסכים כי בריטניה תמשיך להחזיק במלטה ארבע שנים, ולאחר מכן יעבו האי לידי אחת משלוש המעצמות, אוסטריה, פרוסיה או רוסיה.  ויתוורת’ ממליץ על הצעה מפליגה זו אולם הקבינט האנגלי מחליט לדחותה.

נפוליאון מהרהר בינו ובינו על הצעה מפליגה עוד יותר. בריטניה תחזיק במלטה עשר שנים ותקבל בנוסף את האי למפדוזה, שמדרום לסיציליה לצמיתות. אבל בבואו להציג הצעתו בפני המועצה הוא נמלך בדעתו ואומר כי “אם הקונסול הראשון מסכים לחום על הסכם שלום עם טלאים כה רבים מוצדק יהא להדיחו”. המועצה מסכימה עימו. וויתוורת’ עוזב את פריז. נפוליאון מכופף עוד ושולח שדר לוויתוורת’: אנגליה תחזיק במלטה עשר שנים אם צרפת תורשה להחזיק שוב בטרנטו. הקבינט הבריטי דוחה ההצעה והמלחמה מתחדשת.

נפוליאון מרכז כוחות  צבא גדולים על חוף התעלה, בבולון ובסביבותיה. התכנית היא לחצות את התעלה על גבי כמאתיים אסדות נחיתה – ספינות שטוחות גחון – ובלבד שצי מאוחד צרפתי – ספרדי יקנה שליטה בתעלה למשך ימים ספורים הצי אמור לכלול 50 אניות מלחמה, 20 פריגטות, 14 קורבטות ו-25 בריגות וזאת בנוסף לאניות הספרדיות. אולם הצי  מפוזר ולכוד בנמלים שונים הנצורים ע”י הצי האנגלי. 

הצבא הצרפתי יחנה על גדת התעלה למעלה משנה וקיימת מחלוקת סביב השאלה האם נפוליאון באמת התכוון ברצינות לפלוש לבריטניה או שמא הייתה זו  רק הסחת דעת כפי שכתב נפוליאון במכתבו לדירקטואר עוד בפברואר 1798. אבל בהתחשב במיליונים הרבים שהוצאו לבניית אותן אסדות נחיתה, ואשר רוקנו את הקופה הצרפתית, נראה כי כוונתו הייתה רצינית.

ביולי 1805 נעשה תרגיל הכנה בנוכחות נפוליאון. צבא שלם בפיקודו של Ney הועמס על ספינות ב- Etaples (25 ק”מ דרומית מבולון) תוך 49 דקות. אבל נפוליאון רצה להמשיך בתרגיל ודרש כי האניות תצאנה אל הים הפתוח. אלא שהים היה גועש ומפקד הצי בבולון Bruix סרב לפקודה. נפוליאון התרתח ועמד להכות את Bruix עם שוט הרכיבה שבידו. אדמירל  Bruix שלח ידו לחרבו ורק התערבות הפמליה מנעה התנגשות אלימה. בסופו של דבר  תצאנה האניות אל הים הפתוח, שתיים עשרה אניות תתהפכנה על יושביהן וכשלוש מאות חיילים צרפתים מצאו את מותם בטביעה. נפוליאון בעצמו נכנס לאחת הסירות שניסו להציל את הטובעים אבל אף מילת חרטה לא יצאה מפיו. בכלל נפוליאון אמר כי לשליט אסור אף פעם להתנצל.

מנגד הצי הבריטי לא ישב בחיבוק ידיים וערך תקיפות פתע בחוף הצרפתי. הוא אמנם גרם לנזקים לא מבוטלים אולם במהלך 1804 איבד הצי האנגלי 21 אניות בתעלה. בריטניה גם מחזקת ומעבה את מערך הביצורים שלאורך התעלה אשר בנייתם החלה מיד לאחר פרוץ המהפכה בצרפת. חלק גדול מביצורים אלו הינם בצורה של מצדיות עגולות שבראשן מוצב תותח הניתן לכינון 390 מעלות. מצדיות אלו נקראוMartello  ומרביתן עודן עומדות על תילן כיום. וזהו האדם ויליאם הובסון, אשר עמד מאחורי הקמת המרטלו.

אולם המזל לא שיחק הפעם לידיו של נפוליאון Vice Admiral Latouche-Treville, איש הים הטוב ביותר בצי הצרפתי חלה ומת באוג’ 1804. ובמקומו מונה Vice Admiral Pierre Charles Villeneuve. החלטה גרועה שתגרום לאסון הגדול ביותר בתולדותיו של הצי הצרפתי. Villeneuve היה אחד ממפקדי הצי באבו-קיר במצרים אשר הוטבע ע”י נלסון. הוא נמלט על אחת האניות שנותרו לפליטה והפליג היישר לצרפת מבלי לבקש רשות. מאז היה נתון בטראומה והיה משותק מאימה כל אימת שהשם נלסון עלה.

התכנית אותה הגה נפוליאון הייתה להטעות את הצי הבריטי על ידי כך שאניותיו של Villeneuve הלכודות בנמל טולון בים התיכון תפרוצנה החוצה ותחבורנה עם אניות הצי הספרדי שתפרוצנה מנמל Cadiz ומשם תפלגנה לאי מרטיניק שבקריביים. ובה בעת יפרוץ Vice Amiral Honore’ Joseph Ganteaume עם אניותיו מנמל ברסט הנצור ויחבור אל הצי שבקריבים. ואז תהפוכנה האניות פניהן ותפלגנה אל התעלה על מנת להעסיק הצי הבריטי ולאפשר הפלישה. אלא שהתכנית השתבשה עקב סירובו של אדמירל Ganteaume להפליג מברסט. הצי המאוחד הצרפתי-ספרדי בפיקודו של Villeneuve ישוב ליבשת ויעגון בנמל Cadiz  כאשר בידיו של  Villeneuve פקודה להמשיך צפונה לתעלה. אבל אז משנה נפוליאון את דעתו. ידיעות מגיעות על ריכוזי צבא רוסי על גבול פולין ועל ריכוזי צבא אוסטרי על גבול באוואריה – הקואליציה השלישית יצאה לדרך. 

נפוליאון שולח ל- Villeneuve פקודה להפליג מ- Cadiz  לים התיכון. אולם הפקודה מאחרת להגיע.  Villeneuve ואניותיו עזבו כבר את נמל Cadiz   בדרכם צפונה אל התעלה. במרחק קצר מ- Cadiz ב-  Cape Trafalgar ממתין הצי האנגלי בפיקודו של נלסון.  התוצאה- מתוך 33 אניות של הצי המאוחד הצרפתי-ספרדי 22 תוטבענה או תלכדנה.. Villeneuve עצמו נפל בשבי. הוא ישוחרר באפריל 1806 ובהיותו בעיר Rennes בצפון-מערב צרפת הוא כותב:

“לבדי, מושמץ ע”י נפוליאון, דחוי ע”י שר הימייה, מי שהיה חברי, ומתוך לקיחת אחריות על האסון הנורא שהפך אותי לסמל של אימה, איני רואה ברירה אלא למות”

הוא דוקר עצמו בפגיון אולם נדרשו שבע דקירות עד אשר הלהב הגיע אל הלב. גם בהתאבדותו היה היה Villeneuve חסר מזל, ונפוליאון לא אהב אנשים חסרי מזל.

נפוליאון יניע את צבאו מחוף התעלה אל גדות הריין. 210,000 חיילים, 390 ק”מ בשבעה ימים, 55 ק”מ צעידה ליום כאשר כל חייל נושא את ציודו עליו. ואז ב-2 דצמבר 1805 – נוחל נפוליאון את הגדול בניצחונותיו בקרב שלושת הקיסרים באוסטרליץ, והוא מביס את צבאותיהם של רוסיה ושל אוסטריה. ב-26 דצמבר חותמת אוסטריה על הסכם שלום עם צרפת בפרסבורג (כיום ברטיסלבה). הסכם שלום שנכון יותר לכנותו הסכם כניעה. ונציה, דלמטיה ואיסטריה מסופחות לממלכת איטליה, ומחוזות נוספים נלקחים מאוסטריה לטובת בוואריה. 

הניצחון באוסטרליץ מעמיד את נפוליאון במצב של עליונות ביבשת. עתה הוא יחל לעצב את אירופה כרצונו. כעבור חודשים ספורים מוכתרים שני אחיו, ג’וזף, כמלך נאפולי, ולואי כמלך הולנד, כאשר בנו המאומץ, אז’ן דה-בוהרנה, בנה של ג’וזפין, מונה עוד קודם  לכן למשנה למלך איטליה, כאשר נפוליאון עצמו חובש על ראשו את כתר הברזל של איטליה. הקיסרות הרומית הקדושה נופחת את נשמתה ובמקומה קמה ממלכת אוסטריה. הנסיכים הגרמנים אשר סייעו לצרפת מתוגמלים ומוכתרים למלכים. מלך בוואריה, מלך וירטמברג, הדוכס הגדול של באדן. מוקמת  הקונפדרציה של הריין על הגדה המזרחית של הנהר. נפוליאון מקיף את צרפת בגבולותיה הטבעיים ובמדינות הנשלטות ע”י צרפת או שהן בנות חסות שלה.

ואז בהגיעו לשיאו הראשון מבחינה צבאית, מדינית ופוליטית, נזרע זרע הפורענות. פורענות בדמות של מחלה. מחלה ושמה: “היבריס”. כדי להתחקות אחר התפתחותה של המחלה נחזור שנה אחורנית, לשניים בדצמבר 1804, בדיוק שנה לפני הניצחון הגדול באוסטרליץ.

נפוליאון מוכתר לקיסר בטקס רב רושם בנוכחות האפיפיור בקתדרלת הנוטרדאם בפריז. הכרזתו לקיסר באה כבר שישה חודשים קודם לכן במאי 1804, אולם הטקס נועד לא רק להרשים את אזרחי צרפת אלא לאותת לשליטי אירופה כי מעתה נפוליאון הוא אחד מהם – Paris inter pares. חודש בדיוק לאחר ההכתרה ב-02.01.1805 כותב נפוליאון מכתב שני אל ג’ורג’ השלישי, מלך בריטניה הגדולה, אולם הפעם אינו פונה אליו מלמטה בתואר “הוד רוממותך”, כפי שפנה אליו חמש שנים קודם לכן בהיותו קונסול ראשון, אלא פונה בגובה העיניים,  וכותב:

“מסיה, אחי…”

“בהיקראי לכס המלכות הצרפתית בחסד עליון ומכוח הצבעת הסנט, העם והצבא, דחפי הראשון הוא להתפלל שלום. צרפת ואנגליה מכלות את מקורותיהן. אכן, יכולות הן להמשיך ללחום מאות בשנים, אך האין ממשלותיהן נכשלות בקדושה שבחובותיהן. הלא ינקוף אותן מצפונן בשפיכות דמים כה רבה, חסרת תועלת ונעדרת מטרה. איני חושב זאת לי לפחיתות כבוד לפתוח בגישושים הראשונים. סבורני כי הבאתי לעולם הוכחות די והותר כי איני נרתע מכל דבר שמלחמה עלולה להביא תחת כנפיה, ואיני רואה בה סיכון המעורר בהלה. שאיפת ליבי היא השלום אולם המלחמה מעולם לא הייתה זרה למושגי התהילה לי. מבקש אני את הוד מלכותך שלא ידחה את הכבוד של עושה שלום העולם. אל תנחיל משימה נעימה זו לילדיך שכן, למעשה, מעולם לא היו הזדמנות נאה וזמן כשר יותר להנמיך כל רגש ושתיק כל קול זולת קול האנושיות וקריאת השכל הישר. בעשר השנים האחרונות זכה הוד מלכותך לעושר ולטריטוריה רחבה משטחה של אירופה כולה. למה עוד יש לקוות? לניצחון במלחמה? ליצור קואליציה עם אחדים מן כוחות הקונטיננטלים? הקונטיננט לא יזוז וקואליציה אך תדגיש את כוחה המכריע של צרפת ביבשת אירופה. להרוס אותנו מבחינה כספית? אולם שיטה כספית המבוססת על חקלאות טובה אינה ניתנת להריסה. מה עצובה היא התוחלת להוציא אנשים למלחמה רק על מנת שיוכלו להמשיך להילחם. העולם גדול דיו לשני עמינו שיחיו בו, והשכל הישר חזק למדי למציאת אמצעים ליישוב כל חילוקי הדעות בינינו, אם רק ימצא לשנינו רצון לכך. מכל מקום, מלאתי את אשר חושב ליבי כחובה קדושה ויקרה ומבקש אני את הוד מלכותך להאמין לכנות רגשותיי שהבעתין, וברצוני לתת להוד מלכותך ראיה לכך.

ג’ורג’ השלישי דוחה זו הפעם השנייה את היד המושטת לשלום. הוא מקווה לקריסת שלטונו של נפוליאון. המצב הכלכלי בצרפת בתחילת 1805 הוא בכי רע.. הקופה הציבורית ריקה וצרפת עומדת בפני משבר פיננסי. אמנם אנגליה נמצאת תחת סיוט של איומי פלישה, אבל רבים סבורים כי אין זו אלא העמדת פנים, וכי הצי הבריטי חזק דיו להדוף פלישה זו אם אכן תבוא.

000 11
התמונה נוצרה באמצעות מנוע הבינה המלאכותית מידג’רני

נחזור חזרה שנה קדימה, לדצמבר 1805, לאחר אוסטרליץ. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי מכתב נוסף שכתב נפוליאון לג’ורג’ השלישי, מלך בריטניה. לעומת זאת מצאתי מכתב שכתב נפוליאון עשרה ימים לאחר הניצחון באוסטרליץ לאחיו, ג’וזף, ובו הוא נוזף בג’וזף על שהלה מנסה לנהל מו”מ עם אויבותיה של צרפת, ובכללן עם בריטניה, והוא כותב:

“אי אפשר להשיג שלום ע”י קריאה לשלום. המילה “שלום” היא ולא כלום. אנחנו צריכים שלום ממין מיוחד – שלום עם תהילה”.

הניצחון באוסטרליץ  שינה את נפוליאון. מעתה נפוליאון אינו רוצה עוד להיות Paris inter pares – “שווה בין שווים”. הוא רוצה להיות Primus inter pares – “ראשון בין שווים”. הוא אינו רוצה “שלום של אמיצים” – ואני שואל את הביטוי שטבע הנשיא אנוור סאדאת – אלא הוא רוצה “שלום של מנצחים”. הוא רוצה “שלום עם תהילה”. שלום עם תהילה אינו שלום. שלום עם תהילה זה הכנעה וניצחון. נפוליאון רוצה להוריד את בריטניה על ברכיה כפי שכבר הוריד את אוסטריה על ברכיה וכפי שעוד יוריד את פרוסיה על ברכיה.

לכך בריטניה לא תסכים לעולם. בריטניה נמצאת מאז ומתמיד  ב-Splendid Isolation – ב”בדידות מזהרת”. והיא לא תבגוד בעקרונותיה. היא לא תסכים לעולם להיות נתונה תחת הגמוניה של איזו שהיא מדינה אחרת – עיקרון זה הוא בנשמת אפה מאז ועד היום. ראו את יחסה לאיחוד האירופאי ואת ההחלטה המטופשת של הברקזיט.

יש אומרים כי טעותו הגדולה של נפוליאון הייתה שפלש לספרד ולרוסיה. ואילו אני טוען, כי טעותו הגדולה אירעה עוד קודם, כאשר איפשר לחיידק ההיבריס להשתלט על נשמתו לאחר הניצחון באוסטרליץ. אילו המלך לואי הארבעה עשר היה עומד בנעליו של נפוליאון אחרי אוסטרליץ הוא היה משתמש בפירות הניצחון כקלפי מיקוח על מנת לשפר את מצבה של צרפת מבלי להשפיל את השליטים המנוצחים. שכן בעולם הישן השליטים היו באופן מטאפורי בני משפחה אחת, והשפלתו של אחד מהם הייתה פוגעת במשפחה כולה. אולם בעולם החדש, נפוליאון הוא בן המהפכה, אדם שהגיע משום מקום וטיפס עד פסגת העולם, והוא, הוא רוצה לשנות את סדריו -הוא רוצה להוריד את בריטניה על ברכיה. 

נפוליאון משלים את השתלטותו על יבשת אירופה. הוא מכה את הפרוסים ב-14 אוקטובר 1806 ביינה, ומשלים את נצחונו על רוסיה  בשני קרבות – בפברואר 1807 באילאו וב- 14 יוני 1807 בפרידלנד. וביולי 1807 הוא חותם על הסכם שלום עם הצאר אלכסנדר הראשון על גבי אסדה, רפסודה, שהוצבה בעיבורו של נהר הניימן בסמוך לעיירה בשם טילזיט.

כבר לאחר  נצחונו ביינה כאשר  נפוליאון נכנס  לברלין מחשבתו הראשונה היא לטפל באויבת הגדולה שלו – בריטניה. הוא אינו יכול לנצחה לא בים ולא ביבשה ולכן הוא יביס אותה דרך כיסה, הוא יפגע במסחרה ,הוא יהרוס את כלכלתה. ב- 21 בנובמבר 1806 מתפרסם צו הידוע בשם “הצו מברלין” –-המטיל בלוקדה למניעת חדירה של סחורה בריטית ליבשת אירופה – “השיטה הקונטיננטלית”  שנה לאחר מכן ב- 1807 יפורסם  צו המכונה ה”צו ממילנו”  וצו נוסף יפורסם ב-1810. 

תהא זו טעות לזקוף את רעיון הבלוקדה לזכותו של נפוליאון.. עוד בספטמבר 1793 אסר הקונוונט על יבוא סחורות לצרפת אלא באניות צרפתיות ואסר יבוא של מוצרים שנוצרו באנגליה או בקולוניות שלה. צרפת  שלטה באנטוורפן ויכולה הייתה לבצע זאת. אבל המיוחד בשיטה הקונטיננטלית של נפוליאון משתמע מעצם שמה – היא התיימרה למנוע חדירה של סחורה בריטית לא רק לצרפת אלא ליבשת אירופה  כולה. מחופי הים הבלטי, דרך חופי הים הצפוני, חופי האוקיינוס האטלנטי עד גיברלטר ומהחוף הצפוני של הים התיכון ועד יוון. 

ב- 3 בדצמבר 1807 הוא יכתוב לאחיו לואי, מלך הולנד: “אני אכבוש את הים באמצעות הכוח של היבשה”. 

אבל נותרה פרצה – חופיה של ספרד ושל פורטוגל שהייתה בעלת ברית של בריטניה. נפוליאון דימה כי השליטה בספרד תושג על נקלה במיוחד לאחר שמלך ספרד  קרלוס הרביעי ובנו, מי שיהיה המלך, פרדיננד השביעי, פנו אליו על מנת שישמש כבורר ביניהם. נפוליאון קפץ על המציאה, הזמין את השניים לבאיון בדרום צרפת, כלא אותם בכלוב של זהב, והעביר את אחיו, ג’וזף, מנפולי להיות מלך ספרד. 

אבל השיטה הקונטיננטלית הייתה יומרנית אפילו למידותיו של נפוליאון. למרות אלפי אלפי  אנשי המכס ואנשי צבא שהוצבו בנמלים לכל אורך חופי היבשת לא ניתן היה להדביר את ההברחות, וסחורה בריטית חדרה ליבשת  דרך נמלי  ליסבון, טריאסט, אתונה, סקנדינביה, גיברלטר, ליבורנו,  סנט פטרסבורג ועוד. זאת ועוד, גם המצב הכלכלי בצרפת וביבשת הורע. מוצרים בסיסיים כמו סוכר, קפה כמו גם מוצרי תעשיה בסיסיים היו חסרים. נפוליאון ניסה לפתור זאת ע”י פיתוח תעשייה בצרפת, אבל ביצוע משימה זו בארץ המתבססת על חקלאות דורש שנים רבות ולרשותו של נפוליאון לא עמדו שנים אלו.

 אבל נפוליאון האמין בסיכוייה של השיטה הקונטיננטלית וכי הצלחתה היא רק עניין של זמן. אכן היה בסיס לאמונה זו שכן המצב באנגליה הלך והורע. החוב הציבורי האמיר ואיים לרוששה. פתח הצלה הגיע מסנט פטרסבורג. בחצר בית רומנוב שררה איבה לרעיונות העולם החדש ולנציגו נפוליאון. ובריטניה ידעה לנתב איבה זו לתועלתה. הצאר אלכסנדר הראשון מעלים עין מההברחות המסיביות המתבצעות דרך נמלי רוסיה, ומפר בכך את התחייבותו בהסכם טילזיט. מלחמה הייתה רק עניין של זמן. למרות שנתח גדול מצבאו היה מרותק לספרד מגייס נפוליאון צבא גדול, ענק – הצבא הגדול שידעה אירופה אם לא העולם כולו עד אז – שש מאות אלף חיילים וב- 24 יוני 1812 חוצה הצבא הגדול את נהר הניימן וחודר לרוסיה.

שישה חודשים לאחר מכן חוזרים שרידי הצבא הגדול לאחר שהותירו בנתיב הנסיגה ממוסקבה כארבע מאות אלף גופות וכמאה ועשרים אלף חיילים שנפלו בשבי הרוסי.

 נפוליאון משאיר  את שארית  הפליטה בוילנה וחוזר עם קומץ אנשים לצרפת דרך פולין וגרמניה. את ראשית הדרך הוא עושה במזחלת שלג, כשלצידו יושב גנרל  קולינקור, מי שהיה, בין היתר, שגריר צרפת בסנט פטרבורג, והלה יתעד את המסע בספרו: “עם נפוליאון ברוסיה” והוא כותב בין היתר:  

“מעולם איני זוכר קור כה עז כמו שסבלנו בדרכנו מוילנה וקובנה. מד החום הראה 25 מעלות מתחת לאפס. הקיסר היה לבוש בצמר עבה ומכוסה בשמיכה חמה. רגליו היו נתונות במגפי פרווה ומעליהם שק פרווה. ובכל זאת הוא לא חדל להתלונן על הקור העז  עד כדי כך שהיה עלי לכסותו במחצית משמיכת הפרווה שלי. הבל הפה קפא על השפתיים, ויצר גלידי קרח זעירים מתחת לאף, על הגבות ומסביב לעפעפיים. כל חלקי  המזחלת היו נוקשים כאבן ולבנים”

המזחלת מתקדמת ומתקדמת ונפוליאון מדבר ומדבר – מדבר את עצמו לדעת . ועל מה הוא מדבר? הוא אינו מדבר על האסון הגדול שפקד אותו ברוסיה אלא הוא מדבר על בריטניה ועל השיטה הקונטיננטלית. ומתוך עשרות העמודים בהם מצוטטים דבריו בחרתי שני משפטים בלבד:

“השיטה הקונטיננטלית הייתה רעיון גדול והיא נועדה לזכות בתמיכתם של כל האנשים משום שהיא נועדה להטיב עם האינדיבידואל ולא רק עם מדינות. הייתה זו תוכנית אדירה שרק אני יכולתי להגשימה, משום שהיא הייתה מותנית בהתקיימות תנאים שנוצרו באירופה בזכותי בשנים האחרונות. “.

שימו לב – נפוליאון מספיד את השיטה הקונטיננטלית. הוא מדבר עליה בלשון עבר. ראו כמה מלים בלשון עבר מצויות בשני משפטים אלו. 

יש אומרים כי תבוסתו של נפוליאון נגרמה כתוצאה מהגשם שירד כל הלילה בין ה- 17 ל-18 ביוני 1815, ערב הקרב בווטרלו, בגלל הבוץ העמוק שנוצר ואשר עיכב את תחילת הקרב ובגלל היעדרותו של מרשאל גרושי חייליו משדה המערכה. ואילו אני טוען כי תבוסתו של נפוליאון החלה עוד קודם לכן, בראשו, בשבתו באותה מזחלת שלג. עוד קודם לפלישה לרוסיה ידע נפוליאון כי הוא אינו יכול להביס את בריטניה לא בים ולא ביבשה. ועתה, בשבתו במזחלת השלג. הוא הכיר בכך כי גם תוכניתו להביס את בריטניה דרך כיסה, דרך מסחרה, להרוס את מסחרה, אף היא נכשלה. מעתה ינסה נפוליאון להציל את שארית האימפריה שלו אולם כפי שאמר מרשאל ניי כאשר נשלח ע”י המלך לואי השמונה-עשר לעצור את נפוליאון כאשר הלה חזר לצרפת מגלותו הראשונה באי אלבה: “איני יכול לעצור את הים בידיים”, גם נפוליאון לא יכול היה לעצור את ים אויביו בידיו, והוא הובס.

אבל גם בתבוסתו התגלה נפוליאון כדמות מן הענקים, כפי שאמר לו אחד ממקורביו Mole’, כבר ב- 1813:

“הנצח לא היה יודע להעריך את גודל הנפש שלך אם היא לא הייתה נבחנת גם בעת תבוסה”

ואז כאשר  נפוליאון מובס סופית בווטרלו הוא בוחר להסגיר עצמו לידי האויבת הגדולה שלו, בריטניה. וב- 15 יולי 1815 הוא  עולה על סיפונה של אניית המלחמה הבריטית ה- Belerophone – האנייה אשר תיקחהו לנמל Porthmouth  בבריטניה. על הסיפון ממתין צוות האנייה במסדר כבוד. נפוליאון עומד מולו ואומר:

“ובכן רבותיי, יש לכם הכבוד להשתייך לאומה האמיצה ובת המזל בעולם”

יומיים קודם לכן, ב- 13 יולי 1815 בחצות הלילה, יושב נפוליאון באי Aix  בין Rochfort    ו- La Rochele וכותב מכתב  לג’ורג’ הרביעי, יורש העצר בנו של ג’ורג’ השלישי, אשר חדל לתפקד מפאת מחלתו:

“הוד מלכותו המרומם, מכיוון שהנני נרדף ע”י הסיעות הקורעות את ארצי לגזרים, ומכיוון שהנני נתון לשנאתן של המעצמות הגדולות של אירופה, הריני מסיים את הקריירה הפוליטית שלי, ובא כתמיסתוקלס בשעתו ליישב ליד האח בחיקו של העם הבריטי. הנני מעמיד עצמי תחת חסות חוקיו, ומבקש מהוד מלכותו ליתן לי חסות זו בהיותו החזק ביותר, העקבי ביותר והנדיב ביותר מבין כל אויבי”

מי הוא אותו תמיסתוקלס הנזכר במכתב זה? תמיסטוקלס היה המצביא אשר עמד בראש היוונים כאשר היכו את הפרסים במפרץ סלאמיס מדרום לאתונה בשנת 480 לפני הספירה. לימים נרדף תמיסטוקלס על ידי היוונים והסגיר עצמו לפרסים, האויבים הגדולים שלו. והפרסים? הפרסים קיבלו אותו בכבוד מלכים ושיכנוהו בארמון.

אילו וינסטון צ’רצ’יל היה מכהן כראש ממשלת אנגליה באותו הזמן, ולא אותו אדם צר אופק וחסר מעוף, לורד ליברפול, הוא היה נוהג עם נפוליאון כפי שנהגו הפרסים בתמיסטוקלס, והיה משכן אותו בארמון  בלונדון.  צ’רצ’יל היה בעל מודעות היסטורית והיה יודע כי הדבר יאדיר את כבודה של בריטניה לדורי דורות. אבל ממשלת ליברפול שלחה את נפוליאון למות על אותו אי נידח בעיבורו של האוקיינוס האטלנטי – סנט הלנה, אשר אמיל לודוויג, מטובי הביוגרפים של נפוליאון דימה אותו לארון מתים גדול הצף על פני האוקיינוס. והיינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני הגאון, אמר: 

“בריטניה לך הים אבל הים אין בו די מים לשטוף את החרפה שהנחיל לך הנפטר הגדול במותו”/

בריטניה ניצחה במאבק על השליטה בעולם, אבל באחד הספרים מצאתי קטע שנכתב ע”י צ’רצ’יל:

“הזמן עובר והלילה של הזמן עולה. הכול נבלע ונעלם בערפל ובחשיכה. אבל האור של נפוליאון אדום מלא מלחמה, והוא הולך ומתגבר ככל שחולפות השנים. גיבור, מפלצת הוא עדין שולט בלב האנשים עם יותר עצמה מאשר הייתה לו בשבתו על הכס הקיסרי”.

בריטניה אכן ניצחה במאבק על השליטה בעולם, אולם שליטה זו תילקח ממנה בראשית המאה העשרים סביב שתי מלחמות העולם ע”י הקולוניה לשעבר שלה, ארצות הברית של אמריקה. אבל נפוליאון נותר שולט בדמיון האנשים, כפי שאמר צ’רצ’יל: “גיבור, מפלצת, הוא עדין שולט בלב האנשים עם יותר עוצמה משהייתה לו בשבתו על הכס הקיסרי”.

וראיה לכך היא העובדה כי אני עוסק בנפוליאון זה למעלה מארבעים שנה, ואתם קהל נכבד, מצאתם לנכון להקדיש שעה וחצי מזמנכם לשמוע את סיפורו של האיש אשר הלך לעולמו לפני מאתיים ושתי שנים. 

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לעשות זאת באמצעות אתר האינטרנט של המרכז.

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן