תערוכות מומלצות במוזיאונים של פריז שלא תרצו לפספס

התערוכה “לחלום באיזון” (Rêver en équilibre) מציינת שני תאריכים: 100 שנים להגעתו של קלדר לצרפת ב-1926, ו-50 שנים למותו. היא פרושה על יותר מ-3,000 מטרים רבועים וגם על המדשאה שמחוץ לבניין, ומציגה כ-300 עבודות: מובילים שהאוויר מניע, סטאבילים מפלדה, דמויות מחוט מתכת, ציורים ותכשיטים.

הפריט שבשבילו הייתי עומד בתור הוא “קרקס קלדר” (Cirque Calder), אוסף של יותר מ-70 דמויות חוט שקלדר הפעיל בעצמו במופעים פריזאיים בשנות ה-20 של המאה ה-20. מוזיאון ויטני בניו יורק לא השאיל אותו לפריז 15 שנים. לצידו מוצגות עבודות של חברים ובני תקופה, בהם חואן מירו (Joan Miró, 1893–1983), פרנאן לז’ה (Fernand Léger, 1881–1955) ופיט מונדריאן (Piet Mondrian, 1872–1944).

המוזיאון סגור בימי שלישי. מגיעים אליו בקו 1 של המטרו עד תחנת Les Sablons ומשם בשאטל, ומחיר הכניסה 18 יורו.

מארי דה רביטן-שנטל, מרקיזת דה סווינייה (Marie de Rabutin-Chantal, marquise de Sévigné, 1626–1696) כתבה את רוב המכתבים לבתה, והם התעודה הקרובה ביותר שיש לחיי היום יום בחצר של לואי ה-14. מי שרוצה לדעת מה אמרו בסלון אחרי משפט, איך נראתה שרפה ברובע או מה חשבו באמת על המלך, קורא את סווינייה.

מ-1677 ועד מותה ב-1696 היא גרה בשכירות באוטל קרנוולה (Hôtel Carnavalet) עצמו, ומשם נשלחו רוב המכתבים. המוזיאון מוקדש כולו להיסטוריה של פריז, והוא המוזיאון האהוב עלי בעיר. הכניסה לאוסף הקבוע חינם, התערוכה הזמנית נמכרת בנפרד, ולכן כדאי להקציב למקום חצי יום.

בתערוכה כמאה עבודות מאוסף פינו, חלקן מוצגות בו בפעם הראשונה, והמסלול נע מחושך אל אור. בין השמות אלברטו ג’קומטי (Alberto Giacometti, 1901–1966), ז’רמן רישייה (Germaine Richier, 1902–1959), ז’אן דיביפה (Jean Dubuffet, 1901–1985), איב טנגי (Yves Tanguy, 1900–1955) וביל ויולה (Bill Viola, 1951–2024).

אותו כרטיס מכניס גם למיצב שמוצג ברוטונדה עד 14.9.2026: פסל ערפל של האמנית היפנית פוג’יקו נקאיה (Fujiko Nakaya, נולדה 1933), שבו המבקרים נעלמים ומופיעים בתוך ענן לבן של אדי מים. אני ממליץ להיכנס אליו פעמיים, בהתחלה ובסוף, כי הוא נראה אחרת אחרי שעברתם על התערוכה.

סילה שלטה בדרום חצי האי הקוריאני מ-57 לפני הספירה ועד 935, וממנה נשארו כתרי זהב, עגילים, חגורות וחפצי פולחן שנחשפו בקברי המלכים בגיונג’ו (Gyeongju). התערוכה נעשתה יחד עם המוזיאון הלאומי של גיונג’ו, וכמה מהפריטים בה מוגדרים אוצרות לאומיים קוריאניים שיוצאים מהמדינה בפעם הראשונה.

מסלול הביקור מתחיל בקברי המלכים ועובר אל הפסלים הבודהיסטיים של התקופה המאוחרת, כלומר מהזהב אל המקדש. משך הביקור המשוער שעה וחצי, מחיר הכניסה 15 יורו, והכניסה חינם עד גיל 26. המוזיאון נמצא במרחק הליכה מכיכר הטרוקדרו, ולכן קל לחבר אותו לאותו יום.

טיילור מצייר אנשים: שכנים, קרובים, זרים ברחוב ודמויות מהזיכרון הציבורי האמריקאי. התערוכה נבנתה יחד איתו, היא פרושה על שתי קומות ו-13 חדרים, ומציגה כ-100 עבודות, ציורים, פסלים, מיצבים וחפצים צבועים.

המוזיאון בחר בטיילור כפרק נוסף בסדרה שבודקת מה עשו אמנים אמריקאים עם פיקאסו, אחרי פיית’ רינגגולד, ג’קסון פולוק ופיליפ גאסטון. אחת העבודות משתמשת בקומפוזיציה של “העלמות מאביניון” ומחליפה בה את הדמויות, וזה מסביר את הבחירה טוב מכל הסבר.

המוזיאון שוכן באוטל סאלה (Hôtel Salé), ארמון פרטי מהמאה ה-17 ששווה ביקור גם בלי התערוכה.

מטבעת פריז היא בית המטבעות הצרפתי, על קה דה קונטי (quai de Conti) שממול הלובר, ולכן היא המקום המתאים לתערוכה כזאת. המסלול מסודר לפי שמונה טיפוסים: ההרפתקן, הגנב, המהמר, החוסך, המיליארדר, השולי, הזייפן והאלכימאי, ומרכז יותר מ-250 עבודות מאוספים ציבוריים ופרטיים.

התערוכה פרושה על 650 מטרים רבועים בסלונים ההיסטוריים של הבניין, וזה ניגוד משעשע: פיקסו סופר את כספו וגסטון לגאף נלחם במדחנים, מתחת לתקרות מוזהבות. זאת אחת התערוכות המעטות שאני ממליץ עליהן בלב שלם למי שנוסע עם ילדים בגילי בית ספר יסודי ומעלה.

נביל מצלם בשחור לבן ואחר כך צובע את התדפיסים בצבעי יד, טכניקה שלקח מפוסטרים של הקולנוע המצרי של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. התוצאה נראית כמו זיכרון של סרט שלא ראיתם, והיא מתיישבת היטב על בניין שהיה תחנת רכבת לפני שהיה מוזיאון.

שימו לב לנקודה שחוסכת כרטיס: במוזיאון ד’אורסה הכרטיס הרגיל כולל גם את התערוכות הזמניות שמוצגות ביום הביקור, ואין צורך בתוספת. אני ממליץ להתחיל דווקא מהקומה החמישית ולרדת משם, כי שם האור הטוב וגם השעון הגדול.

ההפקות הן “הנסיך הקטן” (Le Petit Prince, l’odyssée immersive) לפי הספר של אנטואן דה סנט אכזופרי, “ואן גוך, ליל הכוכבים” (Van Gogh, la nuit étoilée) שחוזרת אחרי הצלחה גדולה, ו”יפן חלומית, תמונות מן העולם הצף” (Japon rêvé, images du monde flottant). כל אחת מוקרנת בימים אחרים, ולוח ההקרנות מתפרסם באתר.

המקום הוא בית יציקה מהמאה ה-19 שהוסב לאולם הקרנה עם קירות גבוהים, וזה מה שמבדיל את החוויה מסרטון על מסך. מי שנוסע עם ילדים ולא בטוח שהם יחזיקו שעתיים בלובר ימצא כאן פתרון.

זו התקופה שבה פסלים אפריקאיים הגיעו לסטודיו בפריז והפכו לחומר גלם למודרניזם. התערוכה לא מסתפקת בסיפור על ההשפעה, אלא בודקת גם איך החפצים האלה הגיעו לאירופה, מי סחר בהם ומה נאמר עליהם אז. אחת הדמויות שהיא עוקבת אחריהן היא הסוחר פול גיום (Paul Guillaume), שדרכו עברו חלק מהפריטים החשובים.

הבניין עצמו, של ז’אן נובל (Jean Nouvel, נולד 1945), עומד על עמודים מעל גן, וקיר הצמחייה שמטפס על חזיתו הפך לסימן ההיכר שלו. הוא נמצא במרחק הליכה ממגדל אייפל, ולכן קל לחבר את השניים לאותו יום.

“יופי שביר” (Fragile beauté) מציגה מבחר מאוסף הצילום של אלטון ג’ון ודיוויד פרניש, מצילומי שנות ה-50 של המאה ה-20 ועד היום. שימו לב שהמוזיאון מזהיר שחלק מהצילומים באוסף הזה אינם מתאימים לצופים צעירים.

“חיים” (Une vie) מוקדשת למדלן דה סינטי (Madeleine de Sinéty), שעברה לגור בכפר קטן בברטאן ותיעדה אותו לאורך שנים, בצבע ובגובה העיניים. זו הרטרוספקטיבה הראשונה שלה.

אם שם המוזיאון נשמע לכם כמו משחק כדור עתיק, אתם צודקים. המבנה נבנה ב-1861 בפינה הצפון מערבית של גני הטווילרי בשביל משחק הז’ה דה פום, אבי הטניס המודרני. שנים הוא שימש בית לאימפרסיוניסטים הגדולים לפני שעברו למשכנם הקבוע במוזיאון ד’אורסה, ומאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הוא המרכז המוביל בפריז לצילום ולמדיה חזותית.

המלכה סיריקיט של תאילנד עיצבה בשיתוף היסטוריונים ויוצרים מקומיים שמונה פורמטים של תלבושת חצר מסורתית, וכך חידשה את בגדי הטקס בלי לוותר על הקודים הישנים. במקביל היא עבדה יותר משלושים שנה עם המעצב פייר בלמן (Pierre Balmain, 1914–1982), ואחר כך עם בית בלמן ועם בית הרקמה לסאז’ (Maison Lesage) מפריז.

התוצאה היא בגדים שחציים תאילנדיים וחציים הוט קוטור צרפתי, ומשי איקאט (ikat) רקום בחוטי זהב עומד בהם לצד גזרות פריזאיות. התערוכה נעשתה עם מוזיאון הטקסטיל של המלכה סיריקיט בבנגקוק, והיא מסומנת כחלק מציון 170 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין צרפת לתאילנד.

המוזיאון יושב באגף של הלובר עצמו, בכניסה נפרדת מרחוב ריבולי, ורוב המבקרים בפריז לא יודעים שהוא שם. באוגוסט זה יתרון.

אוסף אל תאני מוצג באגפים של אוטל דה לה מרין מאז 2021, והוא אוסף פרטי שמכסה חמשת אלפים שנים של אמנות מכל העולם. “אנימליה” (Animalia) בוחרת ממנו ציר אחד ומעמידה זה מול זה פסלוני זהב, תכשיטים, כלים וכתבי יד מתקופות ומיבשות שונות. בחלק מהמקרים אי אפשר לדעת אם החיה שלפניכם צוירה מהטבע או הומצאה.

הבניין עצמו, של אנז’ ז’אק גבריאל (Ange-Jacques Gabriel, 1698–1782), הוא אחד הביקורים המשתלמים בעיר: חדרי המאה ה-18 שוחזרו במלואם, והמרפסת מביטה ישר על כיכר הקונקורד. באותה כיכר, כמה מטרים משם, הוצאה להורג מארי אנטואנט.

מארק בלוך (Marc Bloch, 1886–1944) ייסד עם לוסיין פבר (Lucien Febvre, 1878–1956) את אסכולת האנאל, ששינתה במאה ה-20 את השאלות שהיסטוריונים שואלים: פחות מלכים וקרבות, יותר חיי יום יום, אמונות ומחירי לחם. הוא לחם בשתי מלחמות העולם, הצטרף למחתרת הצרפתית, ונורה בידי הגסטפו ב-16 ביוני 1944. ב-2026 הוא הוכנס לפנתאון יחד עם אשתו.

התערוכה בנויה מארכיונים: תצלומי משפחה, ספרים מסומנים בכתב ידו, מכתב שכתב לבתו אליס ב-1943, ומסמכים שהשאילו הארכיון הלאומי והצאצאים. בעיני יש כאן התאמה נדירה בין נושא התערוכה למקום שבו היא מוצגת, כי מדובר באדם שכל חייו בדק אם מה שמספרים לו נכון.

הכרטיס פותח גם את האולם, את הכיפה ואת מטוטלת פוקו.

התערוכה נפתחת ב-16 בספטמבר 2026 ומרכזת כ-150 עבודות ומסמכים, מהדיוקן העצמי הראשון שצייר בגיל העשרה ועד הניסויים שנלוו לסדרות האחרונות שלו. הרעיון שמאחוריה פשוט: הקו, החזרה וההמצאה הגרפית היו המעבדה שממנה יצא כל השאר. מי שמכיר רק את פחיות המרק יגלה כאן את מה שקדם להן.

מוזיאון לוקסמבורג הוא המוזיאון הצרפתי הראשון שנפתח לקהל, ב-1750, והוא יושב בשולי גני לוקסמבורג ומתקיים כולו מתערוכות מתחלפות. ההזמנה מראש אינה חובה אבל היא מומלצת, ובאתר נוספת עמלת טיפול של 1.5 יורו. בימי שני יש נוקטורן והמוזיאון פתוח עד 22:00.

“טינטורטו הנצחי” (Éternel Tintoret) נפתחת ב-11 בספטמבר 2026 ומציגה ציורים ועבודות גרפיות שנבחרו סביב שלושה קווים: הכוח הדרמטי של הסצנות הגדולות, תחושת התנועה שהוא הכניס לכל דמות, והאור החד שמפריד בין הדמויות לרקע. לצד הקומפוזיציות המונומנטליות מוצגים רישומים אינטימיים יותר, ובהם קל לראות איך העבודה נבנתה.

החלק הטוב במוזיאון ז’קמאר-אנדרה הוא שהוא לא בדיוק מוזיאון אלא בית: ארמון פרטי בשדרות אוסמן שבנו אדואר אנדרה (Édouard André) ונלי ז’קמאר (Nélie Jacquemart), ובו נשארו האוסף והרהיטים כמעט כפי שהיו. באוסף הקבוע תמצאו את “עולי הרגל לאמאוס” של רמברנדט (Rembrandt) ועבודות של סנדרו בוטיצ’לי (Sandro Botticelli).

התערוכה נפתחת ב-30 בספטמבר 2026 ומרכזת כ-40 ציורים, בעיקר מאוספי מוזיאון ד’אורסה ומוזיאון מרמוטן מונה ומאוספים פרטיים וציבוריים נוספים. המסלול עובר בסדרות של שנות ה-90 של המאה ה-19, שבהן חזר מונה שוב ושוב לאותו מוטיב בשעות שונות של היום: “המדגנים” (Les Meules, 1888–1891), “הצפצפות על גדות האפט” (Les Peupliers au bord de l’Epte, 1891–1892), “בוקר על הסיין” (Matinée sur la Seine, 1896–1897) ו”קתדרלת רואן” (La Cathédrale de Rouen, 1892–1898).

כל זה מוליך אל “הנימפאות” (Les Nymphéas), הסדרה שהעסיקה אותו עד 1926, וכאן היתרון של האורנז’רי מוחלט: הדקורציות הגדולות נמצאות באותו בניין, בחלל שתוכנן במיוחד בשבילן. המסלול נחתם בחוויית ממשות מדומה בשם “מונה, במורד המים” (Monet, au fil de l’eau) שאינה כלולה בכרטיס הרגיל. מחיר הכניסה 12.5 יורו, וביום ראשון הראשון של כל חודש הכניסה חינם בהזמנת חלון זמן מראש.

“תולדות הנוף, ממונה עד הוקני” (Histoires du paysage, de Monet à Hockney) נפתחת ב-24 בספטמבר 2026 ובודקת מה עשו ציירי המאות ה-20 וה-21 עם מה שמונה גילה. הקו נמתח מ-1890 ועד 2025 ומגיע עד דיוויד הוקני (David Hockney), ובדרך מתברר שהנוף שימש לציירים האלה מעבדה ולא רק נושא.

במוזיאון מרמוטן מונה נמצאת גם “רושם, זריחה” (Impression, soleil levant), הציור שממנו קיבל האימפרסיוניזם את שמו, וגם אוסף ברת מוריזו (Berthe Morisot) הציבורי הגדול בעולם. הערה שחשוב לי להדגיש: השיפוץ של המוזיאון מתחיל בתחילת 2027 והוא ייסגר למספר שנים. מי שמעולם לא היה שם, זה החלון.

מסופוטמיה, הארץ שבין הפרת והחידקל, היא המקום שבו הומצאה ההשקיה, ואיתה גם התעלות, הסכרים, הגשרים והאגמים המלאכותיים הראשונים שאנחנו מכירים. על לוחות שנחרתו בשומרית אפשר לקרוא על סכסוך המים הראשון שתועד בהיסטוריה, ומאותם מסמכים מתברר עד כמה הלגיטימציה של השליט הייתה תלויה ביבול.

התערוכה נבנתה כולה מאוספי הלובר עצמו, והיא לא יושבת באולם נפרד אלא נשתלת בתוך אולמות העתיקות המזרחיות, בין אגף רישלייה לאגף סילי, כשהעוגן שלה הוא אולם 230. הכניסה כלולה בכרטיס הרגיל ללובר. שימו לב שהמוזיאון סגור בימי שלישי, ושבימי רביעי ושישי הוא פתוח עד 21:45, וזאת השעה הטובה להיות שם.