מיסיה, מלכת פריז, חלק א’: מיסיה גודבסקה, ילדות, נעורים, נישואים ראשונים

מיסיה סֵרְט (Misia Sert) שיחקה תפקיד כה חשוב בחיים התרבותיים של פריז במחצית הראשונה של המאה ה-20 עד שזכתה לכינוי “מלכת פריז”. מיסיה גילמה, אכן, במשך חצי יובל את אידיאל הפריזאית האלגנטית, השנונה והחכמה. חייה הפכו אגדה, נושא לביוגרפיות, רומנים, מחזות, תערוכות, הסכתים, סרטים.

מיסיה סרט, פסנתרנית, מודל, מוזה, אשת חברה, ציידת ומיילדת כישרונות, פטרונית אומנויות, הייתה אייקונית תרבות ענקית בתחומי המוזיקה, הציור, השירה, הספרות, התיאטרון, המחול, הדקורציה, האופנה. פרנץ ליסט התפעל מהנגינה בפסנתר של ילדת הפלא, גבריאל פורה נתן לה שיעורי פסנתר בהמשך, אוגוסט רנואר, פייר בונאר, אדואר וייאר, פליקס ולוטון, טולוז-לוטרק, ציירו אותה בצעירותה, סטפן מלרמה כתב לה שיר כל חג מולד על מניפה יפנית, פרוסט קיבל ממנה השראה לדמותה של מאדאם ורדורן, סרגיי דיאגילב נתמך בה בהפקות הבלט המהפכניות שלו וראה בה את תאומתו, מוריס ראוול, פרנסיס פולנק, אריק סאטי הקדישו לה יצירות, פבלו פיקאסו העריץ אותה ואת טעמה, מעצבת האופנה קוקו שאנל, שבזכותה פרצה אל על, הייתה חברתה הקרובה.

הבה נעקוב אחר מסלולה של מיסיה סרט, האישה יחידת הסגולה שנולדה ב-1872 בסנט פטרסבורג ונפטרה ב-1950 בפריז.

לידה דרמטית שעיצבה את כל חייה

מרי גודבסקה (Marie Godebska), שכינויה היה מיסיה, נולדה ב-1872 בסנט פטרסבורג, בתם של הפסל הפולני סיפריאן גודבסקי (Cyprien Godebski) וסופי סרווה (Sophie Servais). זו האחרונה, הייתה בתו של הצ’לן הבלגי אדריאן- פרנסואה סרווה (Adrien-François Servais) והרוסיה סופי פגין (Sophie Féguine).

אדריאן-פרנסואה סרווה פגש את אשתו, סופי פגין, בת למשפחה רוסיה יהודיה מומרת, באחד מסיבובי הופעותיו ברוסיה. קצת מבלבל כי האם והבת נקראו שתיהן סופי: האם הייתה סופי פגין-סרווה (אשת הצ’לן) והבת הייתה סופי סרווה-גודבסקה (אשת הפסל). הנכדה הייתה מיסיה. הרשימה הבאה תקל על ההבנה:

מרי גודבסקה, הידועה בשמה מיסיה סרט, הייתה בתם של סיפריאן גודבסקי (פולני, פסל) וסופי סרווה (בלגית-רוסיה).

סופי סרווה, האמא של מיסיה, הייתה בתם של אדריאן-פרנסואה סרווה (בלגי, צ’לן) וסופי פגין (רוסיה).

אדריאן-פרנסואה סרווה ואשתו סופי פגין, שיהיו הסבא והסבתא של מיסיה, בנו וילה בסגנון איטלקי בעיר אל (Halle), ליד בריסל. הם הזמינו אליהם את סיפריאן גודבסקי כדי לקשטה בפסליו ובתבליטיו. כך פגש את אשתו לעתיד, סופי, בתם הבכורה של בעלי הבית.

הזוג הצעיר, הוא בן 35, היא בת 22, חגג את נישואיו ב-23 בינואר 1865. שני בנים נולדו, סופי ציפתה לבת. הכול נראה ורוד כי משפחת סרווה, כולל סופי, לא חשדה שהחתן הנאה בעל החזות הרומנטית, האומן המבוקש שהרבה בנסיעות לצורך עבודותיו, היה רודף נשים ללא תקנה.

סופי סרווה-גודבסקה עמדה ללדת את מיסיה כשבעלה, אותו סיפריאן גודבסקי, הפסל המצליח והמחוזר, שהה בסנט פטרסבורג לשם הוזמן כדי לקשט ארמון נסיכותי. במקום ללון במלון, התארח בביתה של אם חמותו. אלא שבבית התגורה גם אולגה, האחות הצעירה והיפה של החמות.

מכתבים אנונימיים בישרו לסופי ההריונית שבעלה משתעשע עם דודתה אולגה, אחותה הצעירה של אמה. האם, סופי פגין, לא צפתה מראש כמובן שסיפריאן ינצל את האירוח שהציעה לו בבית אמה כדי לפצוח ברומן עם אחותה, אולגה פגין. כיצד בגדה בה אולגה? אולגה בגדה באחותה ובאחייניתה והביאה, כפי שנראה, אסון על המשפחה.

סופי, כרסה בין שיניה, לא ידעה נפשה ונסעה בחורף הקר לסנט פטרסבורג לבירור. לא היה מקום לספק. המכתבים האנונימיים לא שיקרו. סיפריאן ניהל הרפתקה עם דודתה שהרתה לו גם היא. סקנדל במשפחה שגרר טרגדיה. סופי, מיואשת, לא מצאה יותר עניין בחיים, ילדה למחרת הגעתה לסנט פטרסבורג את מיסיה בבית חולים בעיר ונפטרה בגיל 29.

ילדות טבולה בצלילים

האב לא טרח לטפל בשני תינוקותיו שזה עתה נולדו והפקידם בידי המאהבת, אולגה פגין. לאחר זמן מה בסנט פטרסבורג נאספה מיסיה על ידי סבתה, סופי פגין-סרווה, שוחרת מוזיקה. הסבא, בעלה של סופי פגין-סרווה, היה המלחין והצ’לן המצליח והמפורסם, אדריאן-פרנסואה סרווה (1807-1866), שבני דורו כינוהו “הפגניני של הצ’לו”. סרווה ניגן עם פרנץ ליסט, פליקס מנדלסון ופרדינאן דויד ונתן קונצרטים ברחבי אירופה. המוזיקה שחיבר מבוצעת עד היום.

ביתה המפואר של הסבתא בו גדלה מיסיה, בעיר אל ליד בריסל, אירח אומנים כמו ליסט, ברליוז, אנטון רובינשטיין. הסבתא, סופי פגין-סרווה, נמוכה, יפה וענודת תכשיטים, הייתה מוקפת בעדת חברים, רובם אומנים, שחלקם היו נשארים ללון בביתה שבועות ואף חודשים. גם אחרי פטירת בעלה ב-1866 המשיכה לקיים את ביתה כמרכז מוזיקלי.

שני פסנתרי כנף עמדו בסלון ועוד שבעה-שמונה בחדרי הבית. מיסיה גדלה לצלילי המוזיקה ולמדה את תוויה באופן טבעי, בלי שיעורים, עוד לפני שידעה את אותיות האלפבית. פרנץ ליסט, שנהג לבקר את הסבתא כשהגיע לבלגיה, שמע אותה מנגנת והתפעל.

גן עדן שבו בילתה מיסיה עם שני אחיה תקופה מאושרת כמו באחוזה רוסית שבה סגדו לבטהובן, לליסט ובעיקר לאוונגרדיסטי וגנר, שבה התחוללו מדי פעם דרמות ומלודרמות, אירעו מיתות פתאומיות או התאבדויות, שבה שקדו משרתות ומשרתים על ניקיון ובוהק, שבה אכלו ושתו ממיטב המטעמים בכלי כסף ובדולח ליד שולחן ענק (שישים מסובים), מחופה מפת תחרה. היקב היה גדוש יינות, במחסן השתלשלו מהתקרה נתחי בקר מדממים, תלויים על אנקולים, גני האחוזה ושבילי הסביבה הכפרית השלווה מעבר להם טבלו באור זהוב.

אך גן העדן גירש את מיסיה ושני אחיה ב-1880 אחרי שאביהם, סיפריאן, החליט לעזוב את ורשה ולעבור לפריז עם אשתו השנייה. מתילדה נתנסון, פסלת ופסנתרנית, הייתה אלמנתו של בנקאי יהודי פולני ובכספי ירושתה בנה הזוג בית מידות גרנדיוזי עם סדנה בקרבת פארק מונסו, ברחוב דה פרוני (rue de Prony). סיפריאן נזכר שיש לו ילדים והביאם מבית הסבתא אל מקום מושבו החדש בפריז.

גם הוא ואשתו ניהלו סלון שבין פוקדיו היו אלפונס דודה, פליסיאן רופס, האחים גונקור, בני משפחת פוניאטובסקי. החשוב מהאורחים לגבי מיסיה היה המלחין והפסנתרן הגדול, גבריאל פורה (Gabriel Fauré).

סיפריאן, שהבחין בכישרונה של בתו, הפקיד אותה בידיו של פורה פעם אחת בשבוע. היה זה זמן איכות עבור היתומה מאם שבו קיבלה אוצרות מהמורה הדגול. כל חייה, אמרה, הפיקה שמחה מהנגינה, הודות לשיעוריו של גבריאל פורה שבהם די היה לה לשמוע אותו מנגן כדי להבין את גוני אומנותו וסודותיה. נקודת אור נוספת היה אחיה הקטן, סיפה (קיצור של סיפריאן), שנולד לסיפריאן ולמתילדה כשמיסיה הייתה בת שלוש. מיסיה תאהב אותו תמיד.

ב-1882 נשלחה מיסיה בת העשר, בהשפעת אמה החורגת, מתילדה נתנסון, לפנימיית נזירות נוקשה בבית שבו שוכן כיום מוזיאון רודן. תקופה חשוכה זו, שנמשכה שבע שנים, תישאר בזיכרונה של מיסיה כמנהרה עצובה שהוארה על ידי חביבותו של גבריאל פורה והשמחה שקראה בעיניו ככל שהתקדמה בלימוד הנגינה. פורה ניבא לה קריירה מזהירה כסוליסטית.

סיפריאן איבד את אשתו השנייה, מתילדה נתנסון, ב-1887, מיהר לשאת שלישית, שהייתה המאהבת שלו עוד לפני פטירתה של אשתו, ועבר לגור בבלגיה. מיסיה מצאה מקלט בלונדון והתיישבה בפנסיון משפחתי בשכונת מייפר. כשחזרה לפריז, שכרה דירת חדר והתקיימה משיעורי פסנתר. את התלמידים השיגה הודות להמלצותיו של גבריאל פורה.

נישואים ראשונים עם תדה נתנסון, 1893-1905

דרך מתילדה נתנסון, בימים עברו, כשזו הייתה עדיין בחיים, הכירה מיסיה את שלושת אחייניה: אלכסנדר, תדה, אלפרד (Alexandre, Thadée, Alfred). האחים נתנסון היו בנים למשפחה פולניה יהודיה, עשירה ומכובדת, רבת פעלים. אביהם, אדם נתנסון, היגר מפולין עם אשתו הרוסיה ושלושת הילדים לפריז והתיישב בדירה הצופה אל נהר הסן, בכיכר סן מישל. מיסיה אהבה כל כך לבקר אצלם, המבטא הרוסי, הסמובר וכוסות התה החם בעלות הבסיס הכסוף הזכירו לה את הסבתא האהובה.

פגישה מחודשת של מיסיה עם תדה נתנסון הביאה לנישואיהם ב-1893. והרי היא מגויסת למפעלם החשוב של שלושת האחים: הוצאתו לאור של “לה רווי בלאנש” (La Revue Blanche), כתב עת עם נגיעות אוונגרדיסטיות ואנרכיסטיות, שישחק תפקיד מכריע בתרבות הצרפתית ואף הבינלאומית מ-1889 עד 1903.

הסלון הפריזאי של מיסיה ותדה ברחוב סן פלורנטן

הסלון של מיסיה ותדה, בבית המידות אוטל דה סגור (Hôtel de Ségur), רחוב סן פלורנטן (rue Saint Florentin) מספר 9, בקרבת כיכר הקונקורד, אירח את כל מי שתרמו מכישרונותיהם לכתב העת “לה רווי בלאנש”: אנשי עט כמו אנדרה ז’יד, פול ואלרי, סטפן מלרמה, וילי ואשתו הצעירה קולט, פרוסט, אפולינר, אנשי מכחול כמו פייר בונאר, אדואר וייאר, פליקס ולוטון, טולוז-לוטרק. גם מוזיקאים כמו גבריאל פורה, קלוד דביסי, מוריס ראוול, גם שחקנים, במאים ואנשי תיאטרון.

בסלון של תדה ומיסיה, שבו התארחו חברי כתב העת לאחר שעזבו את מושבו, שררה אווירת אחווה וליכוד. חברי תנועת הנאבי כירכרו סביב מיסיה כשכל אחד מהם להוט לציירה ולהדגיש את קסמיה.

כולם היו מאוהבים בה, בדרך זו או אחרת, שקטה או סוערת. פייר בונאר ואדואר וייאר היו חבריה היותר ותיקים ונאמנים.

פליקס ולוטון, איש סודו של אדואר וייאר, היה גם הוא חלק מהחבורה. תרגומו לגנדרנותה של מיסיה מפעים בחלוקת הצבעים הברורה, בזיכוך, במקוריות המודרנית.

רנואר היה מוקסם גם הוא, מאוהב, והשאיר שבעה ציורים של מיסיה.

טולוז-לוטרק העריץ גם הוא את חינה וחיותה של מיסיה,”סנונית” קרא לה בחיבה וידע להמחיש את הידורה בציורים וברישומים שהקדיש לה.

תדה ומיסיה הצטרפו אל לילותיו של טולוז-לוטרק בקברטים של מונמרטר שבהם היה, כידוע, בן בית. הזוג הרבה בבילויים וביציאות, תיאטרון, אופרה, קונצרטים, תערוכות, מירוצי סוסים, מופעים, כגון תיאטרון בובות, בבתים פרטיים. נוכחות הזוג בהצגות בכורה ובהשקת תערוכות הייתה ערובה לחשיבות האירוע ותנאי להצלחתו.

מיסיה, פייר בונאר ואז’ן בלו

מעניין לציין שהתמונה המפורסמת של פייר בונאר המתעדת את מיסיה בארוחת בוקר נרכשה על ידי סוחר האומנות אז’ן בלו ב-1906. בספרו מתאר אותה בלו כ”יצירת מופת קטנה וטהורה”. את התמונה נתן בלו במתנה לבנו ז’אק. תודה ליואל תמנליס, נינו של אז’ן בלו (ז’אק היה אחי סבתו), על המידע.

התמונה של מיסיה ותדה נתנסון, הנמצאת כיום במוזיאון בבריסל, הייתה גם היא בבעלותו של אז’ן בלו. במכירה הפומבית האחרונה שלו, באוטל דרואו 1937, עלה בידו למכור אותה לאחר שניסיון קודם באותו מקום, ב-1933, נכשל.

התמונה מהקטלוג של אז’ן בלו, שהופק בשחור-לבן, מלווה בתיאור שלה: תדה נתנסון יושב בכורסת עור גדולה ומשחק עם כלב קטן בעוד מיסיה גודבסקה עומדת ליד דלת פתוחה, צעיף לבן מונח על שמלתה הוורודה וזר פרחים במחשופה.

הווי עליז

אלכסנדר, אחיו של תדה, ואשתו אולגה עברו לגור בבית חדש באווני די בואה דה בולון (avenue du Bois de Boulogne), מילולית, “שדרת יער בולון”, מספר 60, כיום אווני פוש (avenue Foch) מספר 74. בחורף 1895 חגגו אלכסנדר ואשתו את חנוכת ביתם בערב טבול אלכוהול שכל עיתוני פריז דיברו עליו.

הזוג הצעיר והעשיר היה גאה להראות לחבורתו (שלוש מאות אורחים) את משכנו המפואר ואת אוסף התמונות שלו. הם שמחו בייחוד בתשעת הלוחות הדקורטיביים שצייר להם בהזמנה וייאר, שנה קודם, ילדים משחקים ונשים משוחחות בפארק ירוק, עדות לחיי יומיום רגועים, לאינטימיות שלווה בפריז של 1900.

את ההזמנות למסיבה צייר טולוז-לוטרק שכתב בהן באנגלית: “מר ומרת נתנסון ישמחו לקבל את אורחיהם החל משעה שמונה וחצי בערב, משקאות אמריקאיים ועוד יוגשו בבר.” למחרת יצא העיתון “לה פיגארו” בנבואה עוקצנית מבודחת לפיה ההזמנה למסיבה הבאה של הזוג נתנסון תיכתב… בעברית!

טולוז-לוטרק, 1.40 מ’, יחד עם חבר צייר, 2 מ’, במדים לבנים, היו מופקדים על המשקאות. טולוז-לוטרק, מגולח ראש ועוטה אפוד גזור בדגל אמריקאי, רקח קוקטיילים של שלוש שכבות, ירוק, אדום וצהוב, ששיכרו באחת את כל מי ששתו מהם. מיטות ויצועים, כל מה שהבית הכיל, הוכנו בעוד מועד למסוחררים. טוב שהמארגנים חשבו על הכול…

בתי הקיץ של מיסיה ותדה, מקלט פסטורלי לאמנים: לה גרנז’ט 1896-1897, לה רלה 1897-1899

תדה קנה בית קיץ בכפר הנקרא ולוון (Valvins), ליד פונטנבלו, בית שנקרא “לה גרנז’ט” (La Grangette), מילולית, “האסם הקטן”. הבית הסמוך היה שכור על ידי סטפן מלרמה ששהה בו תכופות עם אשתו ובתו. ידידות אמיצה חיברה את מיסיה למשפחת מלרמה.

אומנים וסופרים היו פוקדים את הבית. בערבים הייתה מיסיה מנגנת בפסנתר, בטהובן, שוברט, הנדל, כשמסביבה המעריצים. וייאר ובונאר היו אורחי קבע, טולוז-לוטרק היה מגיע לסופי שבוע. ז’ולי מוריזו, בתה של ברת, הייתה חלק מהחבורה. תקופה קסומה עבור מיסיה שהיה לה צורך עמוק להיות מוקפת תמידית.

הבית היה קטן מדי כדי לארח את כל החברים האהובים והזוג נתנסון השאירוהו לסיפה ואשתו אידה ורכשו בית אחר, גדול יותר, “לה רלה” (Le Relais), מילולית, “התחנה” כי בעבר שימש כתחנת דואר סוסים. הבית המרווח והנאה משנת 1807 שכן בכפר הנקרא וילנב סיר יון (Villeneuve sur Yonne), בלב גן מוצל בבוקיצות שירד אל עבר פיתול של נחל היון (יובל של הסן).

בונאר, לוטרק, אפולינר, ולוטון, רוסל, וייאר, היו בין אורחי הקבע. זה האחרון היה מתהלך עם מצלמת קודק (ההמצאה היפנטה את כולם) עד שהיה קורא “רגע אחד, בבקשה”. הנוכחים היו קופאים על מקומם ומשתחררים מהדממה רק אחרי הנקישה שהשמיעה מצלמת המפוח. הצילומים שימשו לצייר כמקורות השראה, טיוטות, לציורים וכך הנציחו רגע מקרי.

וייאר היה מאוהב עד יאוש במיסיה, אשתו של חברו הטוב תדה. הזוג, פרברטי ומניפולטיבי משהו, שאב עונג אכזרי מהמצב. מיסיה שיחקה במעריציה אך וייאר מצא דרך לגרש את שדיו (לפני שמצא זוג אחר שהצלע הנשית שלו הייתה פחות קשוחה..).

איך גירש וייאר את השדים? באומנותו, כמובן. את אהבתו הנכזבת עידן וייאר בלוחות דקורטיביים (1897) ובעוד ציורים בהם תיאר את גן העדן בווילנב בו שררה הרמוניה בין אדם לטבע. האור כמו בקע מצידם האחורי של הציורים ושום צל לא העיב על האושר.

החברים מטיילים, קוראים, בונאר, בחברת בת זוגו מרת, מעיף מבט בעיתון מצויר, מיסיה יושבת בשמלה לבנה רכה, רגליה טבולות בעשב הגבוה, שקועה בחלומות פז, חיוך אניגמטי של סיפוק על שפתיה. מיסיה מטיילת בזרועות פרושות, מתמזגת עם הטבע. מיסיה בקיץ של עלומיה.

מיסיה בעלת הרגישות האומנותית הקדימה את זמנה

ציירים, טולוז-לוטרק, רנואר, בונאר, וייאר, ולוטון, משרטטים את דיוקנה, משוררים, מלרמה, ורלן, חורזים לה חרוזים. מיסיה, בת עשרים, הדורה, פתיינית, הפכה למוזה מפורסמת, קיבלה בתמימות גילה את ההערצה לה זכתה כמובנת מאליה.

מיסיה הייתה פתיינית אך לא פתייה. ההפך הוא הנכון. הקרבה לתדה האינטלקטואל, בראש מפעל “לה רווי בלאנש”, פתחה לפניה אופקים רחבים. תנאים אלה העשירו את השכלתה, המצומצמת בנקודת הפתיחה, ופיתחו עוד ועוד את טעמה, שהיה טוב מלכתחילה.

תדה ומיסיה היו בעלי כוח והשתמשו בו כיאות. הסופרים והאומנים ידעו כולם שכדי לכבוש את לב תדה היה עליהם לעבור קודם כול דרך אישורה של מיסיה. פרסום מאמר, רומן, מחזה בהמשכים, בכתב העת “לה רווי בלאנש” היה מדרגה בדרך לרכישת הכרה ומוניטין.

גם לציירים היה אינטרס להתחבר לזוג. תדה קידם את בני חסותו דרך מאמרי ביקורת על יצירותיהם בכתב העת ודרך עריכת תערוכות במקום מושבו או בגלריות אחרות.

מיסיה ידעה להעריך אומנות בימים בהם התפקעו מצחוק מול ציורים של רנואר, שאלו בלעג איך לא לתלות הפוך ציורי נוף של בונאר, לא רצו לשלם בעד ציורים של ואן גוך, התכחשו למלרמה. מיסיה ידעה לזהות יצירות מופת והקדימה את תקופתה בשיפוטה הנכון.

שלושים שנה לאחר מכן העבירה ביקורת חריפה על כל אותם אנשים שהתכחשו לאומנים הגדולים שהיא, מיסיה סרט, הבחינה בגדולתם. וכך אמרה:

תמיד האמנתי שיותר משאומנים זקוקים לכבוד, הם זקוקים לאהבה. אני אהבתי אותם, את שמחותיהם, עבודתם, כאבם ואושרם אותם חלקתי. יצירותיהם של מי שהיו חבריי מציפים כיום את המוזיאונים. לא מסוכן יותר להעריץ אותם אחרי שהפכו לנכס ציבורי.

אך אני ידעתי לאהוב אותם, אז, יום אחר יום, בדרכי שלי. ובחיוך משועשע קמעה אני נזכרת באישה הצעירה שהייתי, חסרת דאגה וחסרת סבלנות, תלויה כעת לכותלי הארמיטאז’ בסנט פטרסבורג או תופסת מקום בקטלוג אוסף בארנס בפילדלפיה.

ולא זו בלבד. לא מעט יצירות מופת נשארו לדורות הבאים הודות לטעמי האישי. ציוריו של לוטרק על קרטון לא היו קיימים כיום אילו לא הייתי מצפה אותם בשכבת לכה עבה לרכב כי כך חשבתי שיהיו יפים יותר.

כתב העת לה רווי בלאנש, לידתו, חייו וסגירתו

כתב העת הצליח מאוד במשך 14 שנות קיומו ומהווה אנציקלופדיה מרתקת, גם היום, של החיים החברתיים, הספרותיים והאומנותיים של תקופתו. העורכים השכילו לפרסם אנשי עט לא ידועים עדיין וההימור התברר בהמשך כמנצח.

בין הסופרים הזרים שתורגמו לצרפתית (בפעם הראשונה!) היו הרוסים טולסטוי, טורגנייב, צ’כוב, גורקי, באקונין, הסקנדינבים איבסן, סטרינדברג, ביורנסון, המסון, האנגלים ג’יין אוסטן, קיפלינג, סטיבנסון, ווילד, האמריקאי מארק טוויין, האיטלקי מארינטי. הצרפתים היו מיוצגים, כמובן, להפליא, סן סימון, ז’ארי, סטנדל, ז’יד, זולא, פגי, מלרמה, פרוסט, ורלן, אפולינר.

תדה ומיסיה ידעו לזהות כישרונות בחושים, באינטואיציה, עשרות שנים לפני ההכרה הציבורית. כך ארגנו לאלפרד ז’ארי את העלאת מחזהו “המלך אובו” ב”תיאטרון דה לוור” (Le Théâtre de l’Œuvre) שהוקם על ידי חבר ילדות של תדה, השחקן והבמאי, לונייה-פו (Lugné-Poe), דמות חשובה בתולדות התיאטרון הצרפתי.

את התפאורה למחזה יצר בונאר, בסיוע חבריו וייאר, לוטרק, סרוזיה, רנסון. בחדוות נעורים סייעו הציירים לבמאי לונייה-פו. את המוזיקה כתב גיסו של בונאר, קלוד טראס (Claude Terrasse), “נסיך האופרטה הצרפתית”.

ב-10 בדצמבר 1896 קיבלה מיסיה שיעור בשערוריית תיאטרון פריזאית. זו הייתה הופעה היסטורית. לפני קהל של כחמש מאות צופים נראה אלפרד ז’ארי בן העשרים ושלוש, שערו השחור משחור דבוק לקרקפתו, מאופר בכבדות ומחופש לליצן, ישוב לפני שולחן עטוי נייר אריזה גס, מפזם מונולוג בקול מתכתי. משסיים, נפתח המסך כדי לחשוף בית פרוץ בשלג, ינשופים בחלונות, שלד תלוי על גרדום, מיטה ולידה סיר לילה – ביתם של מר ומרת אובו.

חלק מהקהל קרא קריאות בוז, חלק אחר צעק “זה יפה כמו שייקספיר”. הכול התפארו למחרת שנכחו במופע, גם אם לא היו בו. בונאר קרא לכלב שלו “אובו”, מלרמה לצמד חתוליו “מר ומרת אובו”. אלפרד ז’ארי נעשה חבר מערכת קבוע ומבריק של “לה רווי בלאנש” וחלק הארי של משכורתו נבע מתפקידו זה. כשנסגר כתב העת, נותר ז’ארי עני ואביון וארבע שנים לאחר מכן נפטר. ז’ארי השתדל להרוס את עצמו באותה עזות מקורית שבה תקף את החברה הבורגנית.

אך בינתיים כתב העת ממשיך לפרוח ולשגשג. תדה כתב מאמרי ביקורת על אומנות, דביסי על מוזיקה וליאון בלום, עדיין לא ראש ממשלה, על ספרות, תיאטרון וספורט. על הצוות הקבוע של כתב העת נמנו, בין היתר, טריסטן ברנאר, ז’ול רנאר, אוקטב מירבו, אנרי דה רנייה.

כתב העת התעטר והתהדר בציורים של בונאר, וייאר, רוסל, ולוטון, מונה, מאנה, קורו, פיסארו, רנואר, סיסלי, פוביס דה שאוואן. ידועה במיוחד עטיפה שמראה את מיסיה כמחליקה על קרח. עטיפה זו הייתה קודם כול כרזת חוצות שביצע טולוז-לוטרק למען ידידתו האהובה.

מול גל האנטישמיות הגואה, ולא חסרו הערות בגנות תדה נתנסון ואחיו, התגייסו כל חברי מערכת כתב העת כדי להגן פה אחד על אלפרד דרייפוס. חוץ מאנרי גותייה-וילר, בעלה הטרי של קולט, שחתם על כתביו בכינוי “וילי”.

משסירב הלז לחתום על מסמך המחאה שחיברו העורכים ב-1898 נגד מאסרו של דרייפוס, הצהיר פייר ובר, אחד מסופרי הצללים שלו: “זוהי הפעם הראשונה שהוא מסרב לחתום על טקסט שאינו שלו”. מן המפורסמות היה כבר אז ששמו של וילי התנוסס על גבי מאמרים ורומנים שחוברו על ידי צוות שלם של סופרי צללים שעמדו לרשותו, ביניהם, כמובן, אשתו דאז, קולט.

פרשת דרייפוס חידדה את רצונו של תדה נתנסון לעזוב את התחום התרבותי לטובת התחום הפוליטי-חברתי, להילחם באנטישמיות ולפעול למען מעמד הפועלים. מיסיה ליגלגה על גל ההומניטריזם ששטף את תדה, זולא, ליאון בלום והאחרים שדיברו בלהט על חלוקת לחם חינם לעניים בעודם זוללים בצוותא בחדרי האורחים המפוארים שלהם חרטומנים בשמפניה ובשר קנגורו.

“לה רווי בלאנש” איבד את ההצלחה. תמיכתו באלפרד דרייפוס לא הייתה זרה להידרדרות. תדה הבין, בנוסף, שלא יהיה סופר גדול הוא עצמו ונלאה מלעשות למען אנשי עט אחרים. כתב העת הכביד על התקציב המשפחתי עד שהביא את תדה ואחיו למצוקה כספית של ממש. יוזמותיו של תדה, רכבת קלה בטולון, מפעל הידרו-חשמלי בקאן, עלו בתוהו. תדה לא הצטיין בעסקים. מאין יבוא הכסף?

ממקור מפתיע. תדה, שמאס בכתב העת ובו זמנית נלאה ממיסיה אחרי ארבע עשרה שנות נישואים, דחף אותה לזרועות אייל עיתונות מולטי מיליונר שהבטיח לפתור לו את בעייתו הכספית אם יתן לו את אשתו. לא ראוי, מקומם ביותר, אבל כך בדיוק היה מול עיניה הלעגניות של החברה הגבוהה הפריזאית.

כאן הסתיים חלק א’ של הכתבה. בחלק ב’, מאדאם אדוארדס מתגרשת, נקרא על נישואיה וגירושיה השניים של מיסיה שהכשירו את הקרקע לפגישתה עם הצייר הספרדי ז’וזה סרט שאיתו תתחתן בפעם השלישית ועם מפיק הבלט הרוסי סרגיי דיאגילב שבמפעלו תתמוך עד הסוף.

כתבה זו היא הראשונה בסדרת ארבע כתבות על מיסיה סרט.

לקריאת יתר הכתבות, מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה.